המפתח למניעת מפלה בישראל נוסח סעודיה טמון במודיעין וביכולת גילוי והתראה ללא פרצות.
באשמורת האחרונה של ליל ה-14 בספטמבר 2019 עשה נחיל של כטב”מים בעלי כנפי דלתה ומנועי בוכנה רועשים את דרכו לעבר מפעל עיבוד הנפט הענק בעיר אבקייק אשר בערב הסעודית. נחיל הכטב”מים שטס בגובה נמוך מאוד חמק מתחת ומסביב לגדרות המכ”מ של מערכות ההתראה הסעודיות. בהתקרב הנחיל ליעדו נסקו הכטב”מים קצרות וצללו מיד בחדות לעבר המתקנים שבמפעל הנפט. כל כטב”מ התביית על אחד ממיכלי אחסון הגז הענקים, נעל עליו את ראש הביות האופטי ולאחר מכן צלל לעברו והתרסק לתוכו כשהוא הופך אותו בכך לערמת גרוטאות חסרת תועלת.
באותה שעה עצמה נע נחיל נוסף של כטב”מים מסוג אחר, בעלי כנפיים ישרות ומנועי סילון קטנים, לעבר שדה הנפט של קורייס, כשהוא לוחך את הקרקע כל הדרך אל מטרתו. גם נחיל זה לא התגלה במסכי המכ”מ של מערכות ההגנה הסעודיות. כמה מהכטב”מים של הנחיל הזה התרסקו בדרך, אם מכיוון שאזל להם הדלק ואם עקב תקלות טכניות. אלה שנותרו הגיעו לקרבת קורייס, בחרו את המתקנים שתוכנתו לזיכרונם מראש והתרסקו לתוכם, וגרמו בכך לשרפת ענק שהעשן שיצא ממנה היתמר כל הדרך לסטרטוספרה ונראה בתמונות לוויין.
הנזק העצום שנגרם על ידי הכטב”מים באבקייק ובקורייס קיצץ באבחה אחת את ייצוא הנפט מסעודיה ביותר מ-50%. זו הייתה ההתקפה ההרסנית ביותר על תעשיית הנפט במזרח התיכון מאז מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80 של המאה הקודמת. בהיבט אחר, זו הייתה תקיפת פתע נועזת שהזכירה בתעוזתה – אם כי לא בעוצמתה – את תקיפת הפתע היפנית בפרל הרבור בדצמבר 1941. במובן מסוים, ספטמבר 2019 ייזכר אולי בהיסטוריה כ”ספטמבר השחור” של סעודיה. התקיפה ותוצאותיה גרמו לזינוק זמני במחירי הנפט, אך השפעתן ארוכת הטווח על הכלכלה העולמית נותרה מוגבלת, הן מכיוון שארצות הברית שחררה מיד את עתודות הנפט שלה למכירה והן מכיוון ש”אראמקו”, חברת הנפט הלאומית של סעודיה, החלה מיד בתיקון הנזקים כשהיא פועלת ברצף מסביב לשעון במטרה להשיב את המתקנים לפעילות מלאה תוך זמן קצר.
ההשלכות הפוליטיות והצבאיות של התקיפה המשמעותית הזו תלויות בתשובות לכמה שאלות ובהן: מי עמד מאחורי התקיפה? איך הוא הוציא אותה לפועל? והשאלה המטרידה מכולן: איך קרה שמערכות ההגנה האווירית הסעודיות לא גילו כלל את הכטב”מים בטיסתם בשמי הממלכה לעבר מטרותיהם, ומדוע לא נעשה כל ניסיון ליירט אותם? המידע שבידינו, שכולו ממקורות גלויים, הינו חלקי ומקוטע, ואינו מאפשר לבנות תמונה אמינה של הרקע, מהלך העניינים ואופן הביצוע של התקיפה. יחד עם זאת, המידע החלקי הזה מאפשר להציע תשובות אפשריות ולשפוך אור על השאלות שעדיין דורשות הבהרה.
היבטים טכנולוגיים ומבצעיים
על פי דובר צבא סעודיה, במסיבת עיתונאים שהתקיימה כמה ימים לאחר התקיפה, הכוח התוקף מנה 25 כטב”מים. 18 מהם היו בעלי כנפי דלתה ומנועי בוכנה קטנים, ומהם פגעו 17 כלים (94%) במתקנים אשר במפעל של אבקייק. 7 הכלים האחרים היו מהסוג שנושא כנפיים ישרות ומנועי סילון, ומהם 3 התרסקו בדרך ורק 4 (פחות מ-60%) הגיעו לשדה הנפט קורייס. מידע זה כשלעצמו מעורר תמיהה: מדוע בחרו מתכנני הפעולה לתקוף כל מתקן בסוג אחר של כטב”מ? נראה שלעובדה זו יש משמעות, ואנו נציע לכך הסבר בהמשך. צילומי לוויין משעות הבוקר שלאחר התקיפה מראים חמישה עמודי עשן עצומים, שהגדול שבהם יוצא מאבקייק והאחרים מארבעה מתקני נפט נוספים הממוקמים דרומית-מזרחית משם. עם זאת, בדיקה מדוקדקת יותר של תמונות הלוויין והשוואתן לתמונות של המתקנים הללו לפני התקיפה מעלה שהעשן לא נבע מתקיפות אלא משרפות מכוונות, כנראה של עודפי נפט. לפי מיטב הידע, לא הותקפו מטרות אחרות בליל ה-14 בספטמבר מעבר למתקן אבקייק ושדה הנפט קורייס.
תמונות לוויין באיכות גבוהה ממפעל עיבוד הנפט באבקייק מראות על דיוק מרשים ביותר: רוב מיכלי האחסון הכדוריים של גז טבעי מונזל נפגעו, כשבכל אחד מהמיכלים הפגועים נפער חור אחד. יתרה מכך: מיקום החורים במיכלים שנפגעו כמעט זהה, ובאף מיכל אין יותר מחור יחיד. המסקנה העולה מכך היא כי כל כטב”מ תוכנן להתרסק לתוך מיכל ספציפי, וכי התכנון הזה פעל כהלכה. עם זאת, דיוק הפגיעות במתקנים אחרים היה מעט פחות מרשים. התוקפים כיוונו לפגוע בשורה של מגדלי עיבוד כימי, אך בפועל נראתה פגיעה יחידה באחד המגדלים, ופגיעות אחדות במגדל נוסף – אך כל הנותרים נשארו שלמים. רמת דיוק כזו חורגת אולי ממה שניתן לצפות ממערכות ניווט לווייניות כגון GPS. לא מן הנמנע כי נעשה פה שימוש במערכות ביות המבוססות על תוכנות של זיהוי תמונות. דבר זה יכול להסביר את השוני בדיוקי הפגיעה בין מיכלי הגז, שצורתם הכדורית קלה יחסית לזיהוי ממוחשב, לבין מגדלי העיבוד הכימי, שמערכת הצינורות העוטפת אותם מקשה על זיהוי כזה. כמה חוקרים סבורים שהדיוק הושג בעזרת מפעילים אנושיים שהכווינו את הכטב”מים למטרותיהם, אך הדבר אינו נראה סביר מנימוקים טכניים שלא נרחיב בהם כאן. אם אומנם נעשה פה שימוש בזיהוי מטרות ממוחשב, הדבר מעיד שלתוקפים הייתה יכולת טכנולוגית ברמה של מעצמה.
מאפיין נוסף של התקיפה היה הקצב המהיר שלה. מקורן של כל העדויות המצולמות שבידינו הוא מטלפונים חכמים של עוברי אורח וממצלמות האבטחה שבתוך מתקן הנפט באבקייק. הרושם המתקבל הוא של תקיפה מרוכזת מאוד שהתחילה והסתיימה בפרק זמן קצר. מצלמות האבטחה מאבקייק מראות מיכלים שנפגעים בזה אחר זה. בקטעי הווידאו מהטלפונים החכמים של עוברי האורח נראות שרפות בכל המיכלים שנפגעו, אך לא רואים בהם פגיעות חדשות. אילו היה קצב התקיפות איטי סביר שמצלמות עוברי האורח היו קולטות פגיעות מאוחרות יותר. משתמע מכך שנחיל הכטב”מים התוקפים הגיע במבנה הדוק למדי. כטב”מים בעלי מנועי בוכנה טסים במהירות אופיינית של כ-200 ק”מ לשעה. אם התקיפה התחילה והסתיימה תוך דקה, הרי שהמרחק בין הכטב”מ הראשון בנחיל לבין האחרון היה כ-3 ק”מ בלבד. נראה שהתוקפים הצליחו לשמור על מבנה הדוק של הנחיל במהלך כל הטיסה, החל מההמראה ועד לפגיעה.
היבט נוסף הראוי לציון הוא העדר נפגעים. מתקן הנפט באבקייק צמוד לעיירה צפופת אוכלוסין הנושאת אותו שם. עד כה לא נודע על נפגעים בעיירה זו, וכן לא דווח על כל נזק שהוא – אפילו לא חלונות שבורים. נראה שהכטב”מים התוקפים נשאו ראשי נפץ קטנים למדי, או שלא נשאו ראשי נפץ כלל, והנזקים שחוללו היו יותר מעוצמת פגיעתם בדופנות המיכלים מאשר מהתפוצצות של ראשי נפץ. ברור מאליו שהדבר סייע לתוקפים מבחינה פוליטית: קורבנות בנפש גורמים לזעם ציבורי וללחץ על השלטונות לנקמה. האיפוק וקור הרוח של מתכנני התקיפה, שהגבילו בקפידה את עוצמתה כך שתגרום לנזקים כלכליים אך לא לאובדן חיי אדם, ראוי לציון.
עד עתה לא נמסר על כל כטב”מ מהסוג שפגע באבקייק שנפל בדרך ולא הגיע למטרתו. נראה אם כן שהאמינות של הכטב”מ בעל כנפי הדלתה ומנוע הבוכנה היא גבוהה למדי. מנגד, האמינות של הכטב”מים הסילוניים שפגעו בקורייס פחות מרשימה – כ-40% מהם לא הגיעו ליעדם. ייתכן שההבדל באמינות בין שני כלי הטיס מצביע על כך שהכטב”מ הסילוני פחות בשל מבחינה טכנית מהכטב”מ בעל מנוע הבוכנה. הכטב”מ הסילוני הוצג לראשונה בפומבי ביוני 2019 על ידי הממשל החות’י בתימן, שנתן לו את הכינוי “קודס 1” (“ירושלים 1”). תצורתו של הכלי בלתי שגרתית למדי: הוא נושא את המנוע הסילוני על גבו (במקום מתחת לגוף הכלי כמקובל), ולכנפיו וזנבו צורות דומות לאלו של טיל השיוט האיראני “סומר”. המנוע הסילוני שלו זוהה מיד על ידי מומחים כמוצר שפותח על ידי חברה צ’כית והמוצע על ידה למכירה לצורכי בידור וספורט (התקנה על דאונים כדי להגדיל את ביצועיהם). החברה הצ’כית מיהרה לנער את חוצנה מהמנועים שהוצגו בתימן, והצהירה כי אלה הינם עותקים פיראטיים של המנוע שלה. קשה להעלות על הדעת שהחות’ים הם שתכננו את כלי הטיס המורכב הזה, והדעת נותנת שהוא תוכנן באיראן – ואומנם צופה חד עין בארה”ב (פאביאן הינץ מהאתר Arms Control Wonk) זיהה מיד מודל של טיל שיוט שנראה זהה לחלוטין ל”קודס 1″ ואשר הוצג בפברואר 2018 בתערוכת ההישגים של אוניברסיטה טכנולוגית בטהרן. מודל קטן זה שימש קרוב לוודאי לניסויי נקבת רוח במהלך פיתוח הכלי. ה”קודס 1″ המבצעי הוצג בצנעא כ-14 חודשים לאחר מכן – פרק זמן קצר למדי בין פיתוח לייצור. ייתכן שקצב הפיתוח הואץ על ידי האיראנים במטרה לפרוש את הטיל הזה מבצעית מוקדם ככל האפשר, תוך הקרבת האמינות לטובת לוחות זמנים.
מוצאו של הכטב”מ בעל כנפי הדלתה ומנוע הבוכנה מעורפל יותר. כלי כזה לא הוצג בפומבי מעולם, לא בתימן ולא באיראן עצמה. עם זאת, כטב”מ דומה למדי נחשף קצרות באיראן בסוף שנת 2014. במאמר הסוקר את כל סוגי הכטב”מ האיראניים שפורסם באתר החדשות האינטרנטי Mashregh News נכלל כטב”מ בעל כנפי דלתה ומנוע בוכנה בשם “טופאן”, שתואר כבעל יכולת להתביית על מטרתו בעזרת ראש ביות אופטי. המאמר מציין אומנם שה”טופאן” הוא כטב”מ קצר טווח, אך לא מן הנמנע שהכלים הדומים שפגעו במפעל עיבוד הנפט באבקייק חמש שנים לאחר מכן היו פיתוח מתקדם וארוך טווח יותר של ה”טופאן” המקורי. סביר להניח שהדמיון בתצורת כנפי הדלתה, דלת השח”מ וההנעה בעזרת מנוע בוכנה איננו מקרי. חמש השנים שחלפו מאז הופעתו החד-פעמית של ה”טופאן” בתקשורת האיראנית לבין תקיפת הכטב”מים הדומים לו באבקייק נוצלו בוודאי להשבחת העיצוב, הארכת הטווח ושיפור האמינות של הכלי.
מאז תחילת התערבותם לטובת המורדים החות’ים בתימן, לפני קרוב לחמש שנים, פעלו האיראנים רבות לטשטוש עקבות הסיוע שלהם ולשימור “מרחב הכחשה” כדי למנוע גינוי מצד מועצת הביטחון של האו”ם על הפרת אמברגו הנשק שהוטל על החות’ים לאחר שתפסו את השלטון בצנעא. כל הטילים והכטב”מים שמוצגים על ידי החות’ים מתוארים ככאלה שפותחו ויוצרו בתימן עצמה, אפילו כאשר הם דומים כתאומים סיאמיים לכלי נשק איראניים תקניים. נראה שלקראת תקיפת מתקני הנפט ב-14 בספטמבר נקטו האיראנים משנה זהירות כדי לקיים את “מרחב ההכחשה”. ה”קודס 1″ המבצעי שהוצג בצנעא לא הוצג מעולם בפומבי באיראן (סביר שהכללת המודל הקטן בתערוכה האוניברסיטאית נבעה ממחדל של שלטונות הביטחון). מיד לאחר הצגתו החלו החות’ים להשתמש בו לתקיפת מטרות קצרות טווח בערים סעודיות הסמוכות לגבול, כשהוא משאיר אחריו שובל של שברים שניתנים לזיהוי בקלות. דבר זה אִפשר לחות’ים לקבל על עצמם את מלוא האחריות על התקיפה של 14 בספטמבר ולנקות בכך את איראן מכל אשמה כלפי האו”ם.
השאלה מאיפה יצאו הכטב”מים שתקפו את מתקני הנפט הסעודיים עדיין פתוחה בשלב זה. קיימות עדויות נסיבתיות לכך שהתוקפים לא הגיעו מתימן אלא מאזור כלשהו צפונית-מזרחית לאבקייק: כל החורים שנפערו במיכלי האחסון של אבקייק מצויים בדפנות הצפון-מערביות – כלומר לעבר עיראק או איראן – ולא בדפנות הפונים לדרום-מזרח, כפי שניתן היה לצפות אילו היו הכלים הפוגעים מגיעים מכיוון תימן. עם זאת, אין בשלב זה עדות חותכת לכך שהתקיפה לא הגיעה מתימן. אף על פי שדובר צבא סעודיה טען כי שלושה מהכטב”מים הסילוניים (“טילי השיוט”) התרסקו במדבר לפני שהגיעו למטרתם, לא נמסר מידע מדויק ואמין היכן הם נמצאו, מידע שהיה יכול להוכיח מהיכן יצאה התקיפה. דובר צבא סעודיה אמר שיש בידי השלטונות הסעודיים הוכחות שהתקיפה לא יצאה מתימן, והבטיח למסור את ההוכחות לוועדת המומחים שהוקמה על ידי האו”ם בשנת 2017 כדי לעקוב אחרי הלחימה בתימן. קצב עבודתה הזוחל של ועדה זו מבטיח שכאשר היא תפרסם את מסקנותיה הן תהיינה מיושנות למדי.
זיהוי מוצאו הצ’כי של מנוע ה”קודס 1″ חשף את קוטרו, ואפשר בכך לשחזר את ממדיו של ה”קודס 1″ ובעיקר את ממדי מיכל הדלק שלו. חישובים מקורבים מראים שהדלק של ה”קודס 1″ מאפשר אולי לכלי הזה להגיע לקורייס כאשר הוא משוגר מהשטח שבשליטת החות’ים בתימן, אך בסבירות לא גבוהה. באשר לכטב”מ בעל כנפי הדלתה, הסבירות שהוא יכול היה לעבור את המסלול בן כ-1000 הקילומטרים שבין תימן לאבקייק מבלי שיתגלה אינה גבוהה. האפשרות שהתקיפה יצאה מתימן איננה אפסית, אך גם איננה גבוהה. עם זאת, “מרחב ההכחשה” שהאיראנים יצרו סבל מפגם אחד: לא נעשה כל מאמץ לבנות סיפור כיסוי של “פיתוח תימני” לכטב”מ בעל כנפי הדלתה. כלי טיס זה לא נראה מעולם בתימן – גם לא אחרי התקיפה – והכינוי שלו אינו ידוע עד היום. הסיבה לפגם הזה במה שנראה כתכנון למופת של התקיפה אינו ברור. ייתכן שעצם קיומו של כלי הטיס הזה נשמר בסוד מכיוון שהאיראנים מתייחסים אליו כ”שובר שוויון” לטובת הפתעה אסטרטגית, והופעה מוקדמת בתימן הייתה מונעת את ההפתעה.
מבחינת הנתונים ברור שמשתי המטרות שהותקפו ב-14 בספטמבר, מתקן עיבוד הנפט באבקייק היה המטרה הראשית ואילו שדה הנפט בקורייס היה מטרה משנית. המתקן באבקייק מעבד לייצוא 5.5 מיליון חביות נפט ביום, שהן 53% מכושר ייצוא הנפט הסעודי, ואילו שדה הנפט בקורייס מפיק “רק” 1.5 מיליון חביות נפט ביום, כלומר כ-15% מתפוקת הנפט הכוללת של הממלכה. נתונים אלה מצביעים על השיקולים שהנחו את המתכננים להשתמש בכלי הטיס האמין יותר לתקיפת המטרה הראשית באבקייק: פגיעה במתקן זה לבדה הייתה מספיקה כדי לקטוע את ייצוא הנפט הסעודי בחצי, גם אם התקיפה על המטרה המשנית בקורייס הייתה נכשלת או אפילו לא מתבצעת. מדוע אם כן הותקפה בכלל המטרה המשנית בקורייס? ניתן לשער שההיגיון שבתקיפה זו היה יצירת אליבי לאיראן: כלי הטיס התוקפים במקרה זה היו כטב”מי ה”קודס 1″ “ממוצא תימני” שכבר שימשו את החות’ים לתקיפת סעודיה בחודשים שלפני כן, ושאפשרו להם לקבל אחריות על התקיפה ולקיים בכך את “מרחב ההכחשה” האיראני.
היבט משמעותי נוסף של המתקפה ב-14 בספטמבר הוא חוסר כל גילוי מוקדם של נחילי הכטב”מים בדרך למטרותיהם. נחילי הכטב”מים לא התגלו על ידי המכ”מים הסעודיים וגם לא על ידי אמצעי גילוי אמריקאים קרקעיים וחלליים. בקטע וידאו אחד מכווית שהועלה ליו-טיוב נשמעים כלי טיס סילוניים החולפים על פני המצלמה בשעות שלפני התקיפה, אך קטע זה צולם במצלמות אבטחה שאינן קשורות למערכת ההגנה האווירית הכוויתית. במסיבת העיתונאים שקיים צבא סעודיה לאחר התקיפה הוצגו קטעי וידאו ממצלמות אבטחה של אחד מהמתקנים שהותקפו המראים כלי טיס שחולפים בשדה הראייה, אך גם פה מדובר במצלמות שלא היו קשורות למערך ההגנה הסעודי. העדר כל התראה מוקדמת מצביע על כך שנחילי הכטב”מים התוקפים טסו מתחת לאופק של המכ”מים הסעודיים והאמריקאים באזור, או סביב מעטפות הגילוי שלהם. עובדה זו מובילה בהכרח למסקנה כי לתוקפים היה מידע מפורט הן לגבי פרישת המכ”מים הסעודיים והאמריקאים באזור, והן לגבי תכונותיהם וטווחי הגילוי שלהם. מידע זה נאסף באמצעות מודיעין שאולי הסתמך על ריגול של סוכנים מקומיים. החות’ים בהודעתם על התקיפה טרחו להדגיש כי לתקיפה “קדם מבצע מודיעיני מפורט, תצפיות ושיתוף פעולה מצד גורמים שוחרי חופש בתוך ממלכת סעודיה”. יש אומנם לקבל הצהרה זו בזהירות הראויה, מכיוון שלאיראנים יש עניין ברור לסכסך בין הגורמים השונים בתוך ערב הסעודית ומכיוון שה”גילוי” על אודות “גיס חמישי” בסעודיה משרת מטרה זו. עם זאת, האפשרות של השגת מידע מודיעיני בתוך סעודיה עבור תמורות כספיות איננה בלתי מתקבלת על הדעת.
בד בבד עם חוסר גילוי מוקדם התבלטה הפסיביות המוחלטת של מערכות ההגנה האווירית והטילית של הצבא הסעודי. עובדה זו אינה צריכה להפתיע את אלה שעוקבים אחרי המלחמה בתימן מאז תחילת ההתערבות הסעודית בשנת 2015. התערבות זו גררה מצידה מערכה הולכת וגוברת של ירי, תקיפות באמצעות רקטות, טילים וכטב”מים על כוחות צבא של הקואליציה הסעודית בתוך תימן ועל ערים, בסיסי צבא ומתקני נפט בתוך שטח סעודיה. מערכות ההגנה האווירית וההגנה מפני טילים של סעודיה השמידו במהלך הזמן חלק מהכלים התוקפים, אך המספר הכולל של ההצלחות ביירוטים ושיעור ההצלחה עצמו לא פורסמו עד היום (במסיבת העיתונאים שלאחר תקיפת ה-14 בספטמבר אמר דובר צבא סעודיה כי מערך ההגנה האווירי הסעודי השמיד “קרוב ל-200 טילים בליסטיים ו-254 כטב”מים”). רמז לכך שמערך ההגנה האווירית הסעודי הוכיח יעילות הוא העובדה שהחות’ים החלו לתקוף את סוללות ההגנה עצמן, הן אלה שפרושות בשטח תימן והן אלה שבשטח סעודיה, בעזרת כטב”מים איטיים ומנמיכי טוס מסוג “קסיף 2” (כלים ממוצא איראני שמוכרים בארץ בשם “אבביל”, ושכמותם נמצאים בשירות החיזבאללה). החל מתחילת שנת 2019 הלך והשתנה תמהיל כלי הנשק המשמשים את החות’ים לתקיפות בתוך סעודיה מטילים לכטב”מים. נראה שהחות’ים ופטרוניהם האיראנים חשפו את נקודות התורפה של סוללות ההגנה הסעודיות. אחת מנקודות התורפה הללו היא האופן שבו מופעלים המכ”מים של סוללות ההגנה. סוללות אלה מיועדות ליירוט טילים הנעים במסלול תלול ומטוסים מגביהי טוס, ועל כן המכ”מים שלהן מכוונים לקלוט מטרות שמעל לאופק. לכלי טיס מנמיכי טוס הטסים במסלולים “לוחכי קרקע” יש אם כן סיכוי לחדור מתחת למעטפת הגילוי המכ”מי. נראה שהאיראנים השתמשו בטקטיקה זו במבצעים קודמים בעומק הממלכה הסעודית. בחודש מאי 2019 הותקפו בעזרת כטב”מים שני מתקני שאיבה שלאורך צינור הנפט המוביל מאבקייק לעיר ינבו שלחוף הים האדום (מתקן עפיף ומתקן דוואדימי, הממוקמים 770 ו-820 ק”מ, בהתאמה, מגבול תימן). תקיפה זו הביאה לזינוק זמני במחירי הנפט בשוק העולמי. ב-17 באוגוסט 2019 הותקף שדה הנפט שייבה שבמזרח סעודיה – מרחק של כ-1200 ק”מ מהאזור החות’י בתימן – על ידי כטב”מים שגרמו לשרפת גז קצרת מועד. בלי קשר לשאלה מאין הגיעו התוקפים – מתימן, מאיראן או מנקודות שיגור בתוך סעודיה – העובדה היא שהם חדרו דרך מעטפת ההגנה הסעודית בלי שהתגלו. נראה שההתקפות במאי ובאוגוסט 2019 היו למעשה חזרות כלליות להתקפה הגדולה יותר בספטמבר.
צבא סעודיה לא חשף מעולם את פרישת סוללות ההגנה האווירית והטילית סביב אבקייק וחורייס, ואם בכלל הייתה הגנה על מתקנים אלה. בנושא זה מופרחות בעיתונות וברשתות החברתיות שמועות משמועות שונות, וכן ניחושים והשערות מדוע מערכות ההגנה הללו לא הצליחו ליירט את הכטב”מים התוקפים. כל הניחושים וההשערות הללו הם בגדר ויכוחי סרק. מערכות הגנה אוויריות וטיליות אינן יכולות לבצע את המוטל עליהן ללא גילוי, איכון ועקיבה אחר מטרותיהן. מכיוון שבמקרה שלפנינו לא היה כל גילוי ועקיבה, הרי שלא יכול היה להתבצע כל יירוט. הפסיביות המוחלטת של מערכות ההגנה הסעודיות הינה תוצאה בלתי נמנעת של העדר התראה מוקדמת וגילוי. הפסיביות הזו לא נבעה מכשלים טכניים בסוללות ההגנה מתוצרת ארה”ב ואירופה שבידי סעודיה, אלא מהעובדה שהמערכות הללו לא תוכננו להתמודד עם מאפייני התקיפות על מתקני הנפט של סעודיה, החל מההתקפות על מתקני השאיבה במאי 2019 וכלה בהתקפה של ה-14 בספטמבר. ניתן לומר בפשטות כי האיראנים הצליחו להערים על מערכות ההגנה של סעודיה.
לסיכום, ההתקפה על אבקייק וקורייס הייתה מבצע צבאי מבריק. היא התאפיינה בדיוק ובאיפוק, והייתה הרסנית אך לא קטלנית בנפש. ניתן לראותה כמודל של מבצע כירורגי שהניב תועלת מדינית רבה לאיראן במחיר של כמה כטב”מים זולים, וזאת תוך לקיחת סיכון מדיני מדוד ובר שליטה. התכנון והביצוע היו ללא דופי. האיראנים הצליחו להסוות את חלקם בתקיפה הזו ולהטיל את האחריות על בני בריתם החות’ים, להחדיר שני נחילים של כטב”מים לתוך מתקני הנפט הראשיים של סעודיה ולהוציא לפועל תקיפה בדיוק חסר תקדים, שגרמה נזקים כבדים למתקני הנפט אך לא שברה אפילו חלון אחד ביישובים סמוכים – וכל זאת בהפתעה גמורה, ללא זליגה של מידע מודיעיני מקדים ומבלי שהכטב”מים התוקפים יתגלו בשיגורם או בדרכם הארוכה למטרותיהם. הכוחות הצבאיים של ארצות הברית או רוסיה לא היו יכולים לבצע זאת טוב יותר.
היבטים אסטרטגיים ומדיניים
מועצת ההתנגדות האיראנית (National Council of Resistance of Iran) – ארגון אופוזיציה איראני הפועל באירופה ובארה”ב – קיימה ב-29.9.2019 מסיבת עיתונאים בוושינגטון הבירה ובו מסרה פרטים על הרקע ועל אופן הביצוע של תקיפת מתקני הנפט בסעודיה. לדבריה, מקור המידע שלה הוא הארגון המחתרתי “מוג’אהידין אל חאלק” הפועל בתוך איראן, ושהיה אחראי בשעתו לחשיפת מתקנים ראשיים של תוכנית הגרעין האיראני. על פי מידע זה, התקיפה קיבלה את אישורה של צמרת הממשל האיראני בישיבת המועצה לביטחון לאומי של איראן שהתקיימה ב-31.7.2019. בישיבה זו, שהייתה בראשותו של המנהיג העליון עלי חמנאי, השתתפו גם הנשיא רוחאני, שר החוץ זריף וסגל הפיקוד הבכיר של משמרות המהפכה. הביצוע (וקרוב לוודאי גם התכנון) של המבצע היה באחריות חיל האוויר של משמרות המהפכה, שהוא הזרוע שמפעילה את כל הטילים הבליסטיים והכטב”מים של איראן. התקיפה יצאה מבסיס חיל האוויר האיראני עומידיה (Omidiyeh) שבדרום-מזרח המדינה, סמוך לגבול עם כווית. הכוח התוקף התפרש בבסיס הזה כשבוע לפני התקיפה, ב-7.9.2019, ונשאר פרוש בבסיס הזה במועד מסיבת העיתונאים – דבר שהעיד לדעת הדוברים על הכנות לתקיפה נוספת.
על פי מקורות ברשת חברתית ישראלית, נתיב הטיסה של נחילי הכטב”מים מבסיס עומידיה אל מטרותיהם באבקייק ובקורייס שמעבר למפרץ הפרסי לא חצה את מימי המפרץ אלא נצמד לתוואי החופים, והיה יבשתי לאורך כל הדרך. הכטב”מים טסו במסלול שעקף את המפרץ הפרסי, חצה את שמי כווית – מכאן אולי קטעי הווידאו של מצלמות האבטחה בכווית שקלטו מעבר של כלים סילוניים – ונמשך לאחר מכן בתוך שטח ערב הסעודית במקביל לחוף המפרץ. הסיבה לנתיב טיסה זה, שהאריך במידה ניכרת את המרחק ליעדים, אינה ברורה, אך ייתכן שהיא נובעת מהימצאותם של אמצעי גילוי לאורך החוף הסעודי שנפרשו על מנת להתריע מפני חדירות ימיות ואוויריות איראניות.
המידע שנמסר על ידי האופוזיציה האיראנית מאשש את ההערכה של מרבית המשקיפים כי התקיפה הייתה מהלך אסטרטגי איראני משמעותי ביותר ועתיר סיכונים, שלא היה יוצא לפועל ללא הסכמת צמרת השלטון ואישור אישי של המנהיג העליון. סביר שההנהגה האיראנית נטלה על עצמה את הסיכון הכרוך בכך עקב הסיכוי לרווח מדיני משמעותי. מה היה הרווח הצפוי? הדבר איננו ברור לגמרי. בחצי האי הערבי מתנהל כרגע יותר מעימות יחיד: למלחמה המתנהלת מאז 2015 בין השלטון החות’י לבין הקואליציה הסעודית נוסף מאז מאי 2019 מאמץ איראני לפגוע ביצוא הנפט הסעודי, שנפתח בשתי מתקפות אנונימיות על מיכליות נפט ששהו במימי המפרץ הפרסי ונמשך בתקיפת מתקני שאיבה ושדות נפט לאחר מכן. האם התקיפה של ספטמבר 2019 נועדה לתמוך בשלטון החות’י, או שהיא המשך ישיר של המאבק נגד תעשיית הנפט הסעודית? בשלב זה אין לכך תשובה חד-משמעית, אך הדעת נותנת שאם ההיגיון האסטרטגי של איראן במהלך הזה היה תמיכה בבעלי הברית החות’ים, הרי שהמהלך נועד להביא להפסקת ההתערבות הסעודית במלחמת האזרחים בתימן. סביר להניח שההשראה למהלך הזה היה השינוי במדיניותו של איחוד האמירויות מ”פתרון צבאי תחילה” ל”פתרון מדיני תחילה” לסכסוך בתימן, ופינוי כוחות צבאה משם. לא ברור מה בדיוק גרם להפסקת ההתערבות של איחוד האמירויות בתימן, וייתכן שהדבר נבע גם מהידיעות על אודות התקפות כטב”מים על נמלי התעופה היוקרתיים של דובאי ואבו דאבי בקיץ 2018. אף שהחות’ים הצהירו על התקפות אלה, לא ברור אם הן אומנם יצאו לפועל.
ממשלת איחוד האמירויות הכחישה שהייתה פגיעה כלשהי בנמל התעופה של דובאי, אך הודתה כי באבו דאבי התרחש פיצוץ מסתורי במשאיות אספקה, שטיבו לא הובהר. במאי 2019 פרסם המשטר החות’י סרטון שבו נראה כטב”מ פוגע ומתפוצץ בתוך חניון קטן של משאיות אספקה ליד אחד הטרמינלים של נמל התעופה של אבו דאבי – אך עיון בסרטון מעורר ספקות לגבי אמינותו. נמל התעופה של אבו דאבי ממוקם כ-1400 ק”מ מהאזור החות’י בתימן. אם אכן היו תקיפות כאלה, סביר שהדבר צינן את נכונותן של האמירויות להמשיך במערכה הצבאית בתימן. האזהרה שפורסמה על ידי ממשלת איחוד האמירויות מיד לאחר התקיפה בסעודיה מפני כל ניסיון לפגוע בעריה מעידה על חששה מפני תקיפות כטב”מים נוספות.
איראן נטלה על עצמה סיכון לא מבוטל בביצוע מהלך מלחמתי כה הרסני נגד סעודיה. סביר להניח כי אילו היה מתגלה מיד “אקדח מעשן” הקושר אותה לתקיפה היא הייתה צפויה לתגמול צבאי מצד ארה”ב, ואולי גם מצד סעודיה, בבד בבד עם גינויים בינלאומיים מקצה לקצה. עצם העובדה שאיראן לקחה על עצמה ביודעין את הסיכון הזה מעידה על ביטחון עצמי ביכולת לטשטש עקבות, ועל הערכה כי ארה”ב תישאר פסיבית בכל מקרה. אין ספק שהאיראנים, יחד עם כלל מדינות המזרח התיכון, חשים בדעיכת הנכונות האמריקאית להשתמש בכוחם הצבאי. הדעת נותנת כי חוסר התגובה של ממשל ארה”ב על הפלת הכטב”מ הענק שלהם (שמחירו נאמד ב-220 מיליון דולר) ב-20.6.2019, במקביל לנסיגת איחוד האמירויות מתימן, עודדו את השלטון האיראני להעלות את רף ההימור במאבק על ההגמוניה במזה”ת. איראן מראה נכונות להגדיל עוד יותר את ההימור כאשר היא מאיימת – באמצעות שופרותיה החות’יים – לבצע התקפות הרסניות עוד יותר על תעשיית הנפט הסעודית.
השאלה האם התקיפה ההרסנית של ה-14 בספטמבר תביא אומנם להפסקת ההתערבות הסעודית בתימן, ומכאן לביסוס שליטתה של איראן באזור מצרי באב אל מנדב, עדיין פתוחה בשלב זה. על פי כמה פרשנים בארץ ובחו”ל יש רגליים לסברה שהמתקפה ההרסנית כבר הניעה את הסעודים לפתוח בגישושים על התפייסות עם איראן. מכל מקום, מבצע צבאי מרשים זה העלה את קרנה של הרפובליקה האסלאמית ברחבי המזה”ת, ולא פחות חשוב מכך – ברחוב האיראני, הסובל מהקשיים הכלכליים של הסנקציות האמריקאיות. אם לשפוט על פי השמחה הגלויה בעיתונות הרשמית האיראנית לאחר התקיפה בסעודיה הרי שהמשטר האסלאמי מנצל היטב את ההצלחה הצבאית כדי להגביר את החוסן האזרחי לעמידה בלחץ הכלכלי האמריקאי.
האם זה יכול לקרות אצלנו?
כדי להתייחס לשאלה זו יש לבחון את היבטיה הצבאיים של תקיפת ה-14 בספטמבר בהקשרים המתאימים. תקיפה זו הייתה אבן דרך בהיסטוריה הצבאית, ותירשם בעתיד כדוגמה בולטת לתקיפת פתע. עם זאת, האירוע היה אומנם אבן דרך – אך לא מהפך. כטב”מים הופיעו בשדה הקרב לראשונה במלחמת העולם השנייה, אם כי הם לא זוהו אז ככאלה. המונח “כטב”מ” מציין כלי טיס לא מאויש מכל סוג שהוא. כיום נמצא בשימוש אזרחי וצבאי מגוון עצום של כטב”מים, החל מרחפנים קטנים הנמכרים בחנויות צעצועים (והמכונים בדרך כלל (Drones, עבור דרך כטב”מים דמויי מטוסים מונעי מדחף שכונו בעבר בארץ בשם מל”טים – מטוסים ללא טייס (באנגלית UAV) – וכלה בכטב”מים מהירים יותר המונעים במנועי סילון והמכונים בדרך כלל בשם “טילי שיוט” (באנגלית Cruise missiles). כטב”מים באים במגוון עצום של ממדים וביצועים, כשלכל סוג היתרונות והחסרונות שלו. לכמה מהם יש ממדים של מטוסי נוסעים, אך רובם קטנים דיים כדי להקשות על גילויים באמצעות מכ”מים ואמצעי תצפית אחרים. הם בדרך כלל זולים משמעותית ממטוסים מאוישים, דבר שעושה אותם אטרקטיביים לחילות אוויר רעבי תקציב ולארגוני גרילה ומיליציות שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. העדר טייסים וצוותי אוויר הופך אותם למתאימים במיוחד למשימות מסוכנות, מכיוון שהשימוש בהם איננו כרוך בחשש לאובדן חיים או נפילה בשבי. עם זאת, ועל אף כל יתרונותיהם, כטב”מים אינם חסינים מפני גילוי ויירוט.
כטב”מים יורטו בהצלחה החל מראשית הופעתם בשדה הקרב. הכטב”מ המבצעי הראשון בהיסטוריה היה ה-V1 הגרמני (שכונה בשעתו “פצצה מעופפת”, במונחי ימינו “טיל שיוט”). כלי נשק זה הופיע בשלהי מלחמת העולם השנייה וגרם בתחילה לאבדות כבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית בלונדון, אך יורט לאחר מכן בהמוניו על ידי מערכת ההגנה האווירית הבריטית, בשיעורים שהגיעו לעיתים ל-90%. במלחמת המפרץ של 1991 הצליח מערך ההגנה האווירי העיראקי ליירט טילי שיוט אמריקאים מסוג “טומהוק” כל אימת שהם טסו במסלולים עוקבים וצפויים מראש. חיל האוויר הישראלי יירט בהצלחה כטב”מים ששוגרו על ידי החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ולאחריה, כטב”מים של החמאס ששוגרו במהלך מבצע “צוק איתן”, כטב”מים סוריים בשמי הגולן וכטב”מ איראני שחדר לארץ דרומית לכינרת. היירוטים נעשו באמצעות טילי אוויר-אוויר, באמצעות טילי “פטריוט” ובאמצעות תותח רב-קני של מסוק תקיפה. החות’ים הצליחו להשמיד לפחות כטב”מ אמריקאי אחד מסוג Predator (מקביל ל”הרון” הישראלי). מערך ההגנה האווירית של סעודיה השמיד מספר רב של כטב”מים ששוגרו מתימן (לדברי נציג חיל האוויר הסעודי בכנס בינלאומי שהתקיים בסוף אוקטובר 2109 נרשמו עד עתה 253 השמדות של כטב”מים חות’יים). לפי מומחה מודיעין ישראלי, הרוסים מיירטים באופן שוטף כטב”מים של ארגוני אופוזיציה סוריים המשוגרים לעבר בסיסיהם בצפון סוריה.
מהם המרכיבים של ההצלחה האיראנית בתקיפה של ה-14 בספטמבר? אף שהתמונה עדיין אינה שלמה, ניתן להעריך שהמרכיב הראשון והחיוני ביותר היה החשאיות המוחלטת של המבצע וההצלחה האיראנית למנוע הדלפות ולהסוות את ההכנות. המרכיב השני היה מידע מפורט על סוגי מערכות ההגנה האווירית והטילית שבידי סעודיה, ועל ביצועיהן המפורטים של מערכות אלה. המרכיב השלישי היה מידע מודיעיני מעודכן על פרישת המערכות הללו וגזרות הפעולה שלהן. המרכיב הרביעי היה תכנון מפורט ומוצלח של נתיבי התקיפה, תוך הבאה בחשבון לא רק של גזרות גילוי מכ”מי אלא גם של תוואי שטח ומכשולים בפני טיסה לוחכת קרקע, כגון קווי מתח גבוה ואנטנות שידור וקליטה. דבר זה אִפשר לנחילי הכטב”מים לטוס מתחת או מסביב למעטפת הגילוי של מערכות ההגנה. המרכיב החמישי היה יכולת הדיוק המרשימה של מערכות הניווט והביות שהותקנו בכטב”מים התוקפים.
האם תקיפה הבנויה על מרכיבים כאלה יכולה להצליח גם כנגד ישראל? כאמור, אין קושי רב ליירט כטב”מים, בתנאי שהם מתגלים במועד. רוב מערכות ההגנה האוויריות המודרניות מסוגלות לכך. ה-SA22 הרוסי הוא דוגמה מצוינת למערכת בעלת יכולות כאלה. המערכת הזו, הקרויה “פנציר” ברוסיה, מצוידת במכ”ם, שני תותחי נ”מ 30 מ”מ ו-12 טילי קרקע-אוויר המתבייתים על החתימה הטרמית של המטרה. ניתן לאלתר ולפתח מערכות דומות במערב בזמן קצר יחסית. פתרון קיים, אם כי יקר בהרבה, הוא מערכת ה”פטריוט” עצמה, שיירטה בהצלחה כטב”מים של החמאס במהלך מבצע “צוק איתן”. הבעיה ביירוט כטב”מים איננה באמצעי שמפיל אותם, אלא ביכולת לגלות אותם במועד. נראה שהכטב”מים האיראניים הצליחו לחמוק דרך פרצות במעטפות הגילוי של מערכי ההגנה הסעודיים. האם פרצות כאלה קיימות גם במערכי ההגנה האווירית של ישראל? ואם כך הדבר, האם ניתן לסגור אותן בהקדם?
כשנסיך הכתר הסעודי, מוחמד בין סלמן, נשאל בתוכנית “60 דקות” מדוע לא הצליחו מערכות ההגנה של ארצו לגלות את הכטב”מים התוקפים בעוד מועד, הוא השיב כי “ערב הסעודית היא כמעט בגודל של יבשת, היא גדולה בממדיה ממערב אירופה כולה. האיומים עלינו באים מקשת של 360 מעלות. יש קושי בכיסוי מלא של כל השטח הזה”. במילים אחרות, לסעודיה, עקב ממדיה העצומים, אין מערך התראה שמכסה את כל שטחה. סביר שקיימות “בועות” מקומיות של כיסוי מכ”מי אשר ביניהן ניתן לכלי טיס מנמיכי טוס לחמוק ללא הפרעה. ישראל, מנגד, היא אחת המדינות הקטנות בעולם. ידוע מהתקשורת שבקרי התעופה של חיל האוויר מגרשים מעת לעת מטוסים אולטרא-קלים וגלשנים מאזורים האסורים לטיסה. כלים אלה שווי ערך מבחינת גילוי לכטב”מים מנמיכי טוס, ומכאן ניתן להסיק שכל המרחב האווירי של ישראל נמצא תחת פיקוח, לפחות מגובה מסוים ומעלה. מסיבות ברורות אין מידע גלוי לגבי פרצות אפשריות בבקרה האווירית מגובה מסוים ומטה, אך גם אם פרצות כאלה קיימות, ניתן לסגור אותן באמצעים קיימים, כמו למשל המכ”מים המשמשים את מערכת ה-MRZR של כוחות הנחתים האמריקאים, המשמשת לגילוי רחפנים (המכ”מים של המערכת הזו הם ממוצא ישראלי).
התחכום של מתקפת ה-14 בספטמבר עומד בניגוד בולט למאמצים הלא-מוצלחים עד כה של כוח קודס האיראני בסוריה לפגוע בישראל. ב-10.5.2018 שיגר כוח קודס 32 רקטות לעבר צפון רמת הגולן, שרובן נפלו בשטח סוריה ואלה שעמדו ליפול בגולן יורטו על ידי “כיפת ברזל”. בינואר 2019 שיגר כוח קודס רקטה מדויקת אחת מאזור דמשק לעבר החרמון, וגם היא יורטה על ידי “כיפת ברזל”. ב-25.8.2019 הצליח צה”ל לסכל ניסיון של כוח קודס לשגר רחפנים לעבר רמת הגולן מבסיס שליד דמשק. ניסיונות חלושים אלה להוציא לפועל מתקפות בעוצמה נמוכה יחסית נועדו לשמש כתגמול על מתקפות יעילות וכואבות למדי של חיל האוויר כנגד יעדי כוח קודס בסוריה במסגרת “המלחמה שבין המלחמות”. הניגוד שבין מתקפות כוח קודס על ישראל לבין התחכום והעוצמה של מתקפת ה-14 בספטמבר על סעודיה לא יכול להיות חריף יותר, והדבר אומר דרשני.
ייתכן שהתשובה טמונה בסדר הקדימויות האסטרטגי של איראן. סביר להניח שהמלחמה בתימן, הצורך לשמר את הממשל החות’י בצנעא והתגמול על הסנקציות האמריקאיות נמצאים בעדיפות ראשונה בסדר היום האיראני, בעוד שהמאבק בישראל הוא כרגע “על אש קטנה”. לאיראן יש סיבות טובות לדרג כך את עדיפויותיה: הסנקציות הכואבות של ממשל הנשיא טראמפ תורמות בוודאי לתחושת הדחיפות ולצורך הדוחק של הרפובליקה האסלאמית לפרוץ את המבוי הסתום ולהכריח את סעודיה לשבת לשולחן הדיונים. הדעת נותנת כי לכשתושלם משימה זו יפנו האיראנים מערבה לבוא חשבון עם ישראל. לא ניתן לחזות מתי יקרה הדבר, אך אם וכאשר הוא יקרה, הסיכוי לתקיפה נוסח ה-14 בספטמבר על מטרות ערך בישראל איננו זניח. קיים פה איום משמעותי. מוטב שלא להתבשם מהצלחותיה של ישראל ב”מלחמה שבין המלחמות” כנגד איראן: שביעות רצון עצמית היא אם כל הכישלונות. המפתח למניעת מפלה נוסח סעודיה טמון במודיעין וביכולת גילוי והתראה ללא פרצות. על הדרג המדיני והצבאי בישראל להפיק את כל הלקחים מ”ספטמבר השחור” של ערב הסעודית כדי שהדבר לא יקרה אצלנו.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים