קטלוניה ועוד: שאלה של משאל

אין נוסחה מתמטית שפתרונה מניב “אומה” המוכנה להקריב למען קיומה העצמאי.

התקופה המודרנית ידעה מצבים של התפרקות מדינות לפי קווי תיחום לאומיים. האירועים היותר דרמטיים בהקשר זה היו לקראת סוף המאה ה־20, עת בריה”מ, יוגוסלביה וצ’כוסלובקיה נפרדו למדינות שונות, כשהתיחום הוא לאומי ואפילו לאומי צר.
חלק מהאירועים הללו היו טראומטיים ולוו בשפך דם (ביוגוסלביה למשל) וחלק בהסכמה הדדית (צ’כוסלובקיה שנפרדה לשתיים), אבל בכולם התברר ששאיפות לאומיות לא נעלמות ברבות השנים, הן כמו רמץ תחת שכבות של חול, רמץ ההופך לאש עזה כשמשתנים התנאים.
האירועים הללו נבעו מהתפרקותה של בריה”מ והברית של המדינות הקומוניסטיות שהיא הנהיגה. ברית שהתפוררה בעקבות התפרקות בריה”מ. התברר שמִשאבד הדבק שאיחד בכוח עמים שונים, הם שאפו לעצמאות – כל אחד בחלקת המולדת הלאומית שלו.
עתה נחזית תופעה דומה בכורדיסטן ובקטלוניה, שבשתיהן נערכו משאלי עם בדרך להפרדה ועצמאות. בכורדיסטן מדובר באומה גדולה (יש המונים בה 30 מיליון איש, רובם בטורקיה ומיעוטם בעיראק, סוריה ואיראן), עתיקה, השונה מסביבתה הערבית, הטורקית והאיראנית – אם כי יש גם קווי דמיון בין הכורדים לסביבתם.
בקטלוניה, שבה הודיע השבוע הנשיא על השהיית הכרזת העצמאות לטובת קיום דיאלוג, מדובר בהבדלים שעיקרם תרבותיים, הנובעים מכך שעד לפני כ־300 שנה היתה קטלוניה מדינה עצמאית, וכיבושה בכוח הביא אותה תחת כנפי הדגל הספרדי, ובהמשך התהליך להיות חלק מספרד המודרנית, החברה באיחוד האירופי.
לקטלאנים שפה משלהם, ותרבות שאותה הם מטפחים כדי להבדילה מהתרבות הספרדית הקרובה לה. בשני המקומות הסתיימו משאלי העם ברוב מוחלט לטובת העצמאות, אף שגם שכנותיה של כורדיסטן וגם ספרד הבהירו לדורשי העצמאות, הנהנים מאוטונומיה בשני האזורים, את מחיר ההתנתקות והעצמאות.
יש המסבירים את התופעות הללו, בעיקר את זאת של קטלוניה, בסיבות כלכליות. העובדה שהקטלאנים תורמים לכלכלת ספרד הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה – היא הבסיס לתחושתם שהם נושאים על גבם את יתר תושבי ספרד ואת כלכלתה של המדינה, וזה גורם המעורר את מהלך העצמאות.
הסבר זה נראה חלקי, חלקי מאוד, כי אי אפשר להחילו על רוב אירועי הפרישה, החלוקה והעצמאות שהוזכרו כאן. הסבר זה מתאים אולי לרצון של התנועה להפרדת צפון איטליה (העשירה) מן הדרום (העני) של המדינה, אך גם שם אין תנועה זאת מצליחה לצבור עוצמה של ממש.
בסופו של דבר, הטיעון הכלכלי אינו מצליח לגייס את ההתלהבות שיש לטיעון התרבותי או הדתי. הוא יכול לתרום, אך לא להניע את האנשים. ובכלל, בחלק מהדוגמאות היה דווקא מחיר כלכלי לפרידה ממדינת האם, ובכל זאת העצמאות קסמה לרבים.
אין טעם להיכנס לוויכוח האינסופי בדבר השאלה למי מגיעה זכות ההגדרה העצמית, והאם מדינות יכולות למנוע מקבוצת נתינים בעלת מאפיינים ייחודיים לממש את מה שהם חשים כ”זכות להגדרה עצמית”, בוודאי אם מדובר בדמוקרטיות. מעניין יותר להבין את הצדדים השונים, ולנסות להעריך מה אפשר ללמוד מהבנה זאת על עתידן של מדינות נוספות בעולם. השאלה הזאת חשובה מאוד כי בפתח ייתכן שעומדות דרישות לעצמאות של הסקוטים והוולשים בבריטניה, הבסקים בספרד, הקורסיקאים בצרפת, החלקים המוסלמיים של רוסיה וסין, ולא ברור כיצד תחזיק בלגיה מעמד בפער שבין הוולונים לפלמים, כמו גם כמה מדינות במזרח התיכון.
השאלה עולה ומתחדדת דווקא בעולם שהפך בעל מאפיינים גלובליים, שבו נמחקים הקווים הייחודיים של חברות אנושיות לטובת סטנדרטים מקובלים ומוסכמים ברחבי העולם.
הדוגמה הבולטת למהלך איחוד של עמים שונים לגוף אחד, שאותו מניע בעיקר שיקול כלכלי, היא האיחוד האירופי, שלאחר מאות שנות מלחמה הביא לשקט ושגשוג במערב ובמרכז אירופה.
לכן נראה שכדי להבין טוב יותר את התופעה, נכון לצרף לדוגמאות הללו את משאל העם שנערך בבריטניה לפני כשנה וחצי, ובו הכריעו הבריטים על התנתקות מאירופה, וחזרה לבריטניה עצמאית ולא כחלק מהאיחוד האירופי.
נכון שהמקרה אינו דומה לאף אחד מהמקרים המוזכרים למעלה, ולא למשאל העם בקטלוניה או בכורדיסטן, משום שמשאל העם בבריטניה נעשה בהסכמה של האיחוד האירופי.
לעומת זאת, בכורדיסטן ובקטלוניה עשו המדינות הרלוונטיות כל שביכולתן כדי למנוע את המשאלים. ספרד התערבה בכוח – על בסיס הטענה שהמהלך הקטלאני נוגד את החוקה הספרדית, ובכורדיסטן איימו עיראק, טורקיה ואיראן לחנוק את עצמאות כורדיסטן עוד בטרם מומשה.
אבל הדוגמה הבריטית חשובה כי שם חודדו הבדלי הגישה לשאלת העצמאות הלאומית אל מול הרווח מהאיחוד הבין־מדינתי, המתעלם מהבדלי תרבות רבים. התברר ששני מניעים הביאו לתוצאה בבריטניה, ורוב הבריטים היו מוכנים (לפחות במשתמע) לסבול את הנזק הכלכלי הצפוי מהמהלך: החשש מהמהגרים שהגיעו בעקבות מדיניות הגבולות הפתוחים בתוך האיחוד, ושנאה כבושה לביורוקרטיה בבריסל שמנהלת את האיחוד האירופי, ואשר ניסתה מתוקף תפקידה לקבוע את אורחות החיים של הבריטים.
האנגלים החליטו שאובדן סגנון החיים שלהם תמורת חברות בעלת ערך כלכלי גבוה באיחוד אינו מתאים להם, וכי המחיר התרבותי גדול מהרווח הכלכלי.
נראה שמה שמניע תהליכים כאלה הן בעיקר תחושות חזקות של “זהות לאומית”, זהות המאחדת בני אדם, מחדדת את המשותף להם כקבוצה מחד, ואת ההבדל בינם לבין אחרים מאידך.
אין זאת נוסחה מתמטית שפתרונה מניב “אומה”, המוכנה להקריב למען קיומה העצמאי. זאת יכולה להיות היסטוריה משותפת, שפה, או דת וכמובן צירוף של כמה מרכיבים.
עם זאת, יש בעולם לא מעט מדינות חדשות יחסית שהמאחד אותן לא כל כך ברור, למשל ארה”ב וקנדה, אוסטרליה וניו זילנד. אלה מדינות שרוב תושביהן הם צאצאי מהגרים שהגיעו בגלי הגירה לפני מאות בודדות של שנים, והשמידו את התושבים המקוריים. ההיסטוריה המאחדת אותם קצרה ביותר והמורשת המשותפת באה לידי ביטוי בעיקר בשיטה הפוליטית, ולעיתים בחוקה הכתובה שלפיה הם מתנהלים במידה רבה של הצלחה.
ובאשר לישראל: אף שהיא מדינת הגירה הבנויה על “אתוס לאומי” שיש בו היסטוריה, דת ושפה, שאלת המפתח היא איך משמרים את האתוס ומוודאים שהעם היהודי יהיה מאוחד סביבו. ובכל דיון על פתרון השאלה הפלשתינית, כדאי ללמוד את לקחי המדינות שהתפרקו כדי שלא לחזור על הטעויות שלהן.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 13.10.2017

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.