מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

ירי הרקטות בדרום חושף מציאות טרגית: מצד אחד לאף אחד מהצדדים אין אינטרס בהחרפת העימות, ומצד שני אין דרך לוודא שהמצב לא יידרדר. ואיראן? דוחפת להחרפת המצב כמובן.

המתיחות בדרום היא תוצאה שלכמה אירועים שלכאורה אינם קשורים. תחילתם בגילוי מנהרת הג'יהאד האסלאמי לפני כחודשיים, כאשר במהלך נטרולה על ידי צה"ל נהרגו בכירים בארגון, שהבטיח נקמה קשה ועד כה לא ביצע אותה. המשכם במשבר במו"מ על הפיוס שעליו סיכמו הרשות הפלשתינית וחמאס, אשר נובע מכך ששני הצדדים מבינים אחרת את מהותו של אותו פיוס. בעוד חמאס רוצה לשמר את כוחו הצבאי ואת שליטתו בשטח הרצועה – כאשר הרשות תהיה אחראית לתדמית החיצונית של הרצועה בלי לשלוט בה – רוצה אבו מאזן שליטה של ממש כולל התפרקות חמאס מכוחו הצבאי. הפער בין שני הצדדים אינו מאפשר פיוס של ממש, אלא אם ייכנע אחד מהם.

הגורם המשפיע השלישי הוא תוצאה של הכרזת הנשיא טראמפ כי ארה"ב מכירה בכך שירושלים (במשתמע המערבית) היא בירת ישראל, הכרזה שהביאה להצהרות קשות של אבו מאזן ולקריאה של חמאס לפתוח באינתיפאדה.

הג'יהאד האסלאמי, ארגון שהאיראנים הקימו ומימנו, ניצל את האווירה הנפיצה וכמו ארגונים סלפיים קטנים ירה טילים לעבר ישראל. חמאס, שנזהר עד עתה בתגובותיו, והג'יהאד התוקפני יותר, קיבלו עידוד רחב מאיראן, המבטיחה לממן כל התרחבות של אש. בינתיים התגלתה על ידי צה"ל גם מנהרה חודרת של חמאס, והפלשתינים מתחילים להבין (בצדק) שאין זה מקרה חריג אלא שלב נוסף בהתפתחותה של שיטה, המשלבת מערכות טכנולוגיות ויכולות מבצעיות, ואשר בעתיד הלא רחוק תאפשר לישראל לנטרל את האיום.

גם בעבר לא היה ביכולת הארגונים ברצועה להטות את הכף בגלל המנהרות, אבל ההיסטריה שלובתה בישראל חייבה את צה"ל להקדיש לכך תשומת לב רבה, ועתה אפשר לקטוף את הפירות ולהשקיט את החשש של תושבי האזור. כמו איום הרקטות, הנורות על אף הצלחת כיפת ברזל לנטרל את רובן, גם איום המנהרות לא חוסל לחלוטין, אבל קשה יהיה שבעת מונים להשתמש בהן בעת לחימה, וכך גם הן תהפוכנה לחסרות חשיבות.

כל האירועים הללו יחד הם הרקע לפעילות הפלשתינית הגורמת למתיחות ההולכת וגוברת ברצועה. בצד הישראלי שומר צה"ל על איפוק יחסי, אבל בה בעת מבהירה ישראל באמצעות השימוש שהיא עושה בצה"ל כי היא רואה בחמאס את האחראי לנעשה ברצועה, ולכן גם מי שראוי שישלם את מחיר העימות המתנהל עד כה על אש נמוכה. לאור אחריות חמאס רוב המטרות המותקפות (בדרך כלל באש מדויקת, יש לומר) שייכות לארגון זה, אך ישראל מגבילה את רוב תגובותיה לשולי הארגון ולא לפעילים בכירים או מתקני פיקוד מרכזיים. הכל במטרה לגבות מחמאס מחיר – אך בה בעת לאפשר לו להכיל זאת בלא לדרדר את המצב.

לאן כל זה מוביל? ברור שאיראן דוחפת להחרפה ולהרחבה של האש, שהרי לטהרן לא אכפת מסבלם של תושבי הרצועה ובלבד שישראל "תחטוף", הן אש והן גינויים בעולם. לא ברור מה תפקידה של טורקיה בשטח, אך אין להתפלא אם יתברר שגם היא מוסיפה שמן למדורה הקטנה שבוערת ברצועה, יחסיה עם חמאס נותנים לה אפשרות טובה לעשות זאת.

לעומת זאת נראה כי למצרים אין שום אינטרס בהחרפתו של המצב, נהפוך הוא, וגם לה יכולת להשפיע על חמאס. לארגון הטרור עצמו אין ככל הנראה מה להרוויח אם יגיעו הדברים לידי מבצע גדול. הוא למד להכיר את יכולות ישראל לפגוע ביכולות הצבאיות שלו, והוא מודע למחיר הכבד שישלמו התושבים.

אלא שבמצב הנוכחי, כשטילים נורים לעבר אשקלון ושדרות, אין דרך של ממש לוודא שהמצב לא יידרדר למבצע גדול, כי אירוע אחד שיגרום לנפגעים בצד הישראלי יכול להביא לתגובה ישראלית חריפה שתסיר את המגבלות שחמאס לקח על עצמו.

צריך להביא בחשבון כי האירועים ברצועה לא נשלטים לחלוטין, גם משום שחמאס לא נוקט את כל האמצעים שברשותו, וגם כי הארגונים הסוררים ובראשם הג'יהאד האסלאמי אינם מתחשבים בגורל תושבי עזה, וממשיכים לירות תוך התעלמות מהאפשרות להידרדרות. מכאן ברור שיש פוטנציאל לא מבוטל לכך שהצדדים יאבדו שליטה על התהליך וימצאו עצמם שוב בלחימה, אף על פי שהן בישראל והן ברצועה מקבלי ההחלטות לא רוצים בה.

באופן אירוני אפשר לומר שחיי פלשתינים רבים יינצלו ככל שכיפת ברזל תבצע טוב יותר את המצופה ממנה ותיירט את כל הטילים הנורים לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל – ולכך אין ערובה.

האירועים בדרום מתרחשים על רקע כישלון מתמשך של חמאס לייצר פעילות חבלנית עוינת של ממש ביהודה ושומרון וגם ההפגנות שם לא צברו תנופה. ייתכן שדווקא עתה יחול בהן שינוי, משום ההסתה בוועידת מדינות האסלאם בטורקיה ועקב תחושת הפלשתינים כי העולם המוסלמי התייצב לצידם אל מול הצהרת הנשיא האמריקני. אלא שזה עולם אסלאמי ציני להחריד, שלא התגייס כדי למנוע רצח של יותר מחצי מיליון מוסלמים בסוריה על ידי מוסלמים אחרים; עולם מוסלמי שלא מצליח להפסיק מלחמה בין מוסלמים בתימן, שהמדינות המובילות אותו הן טורקיה ואיראן, מדינות לא ערביות החולמות שתיהן את חלומות העבר של האימפריה הפרסית והאימפריה העות'מאנית, שבשתיהן סבלו הערבים לא מעט.

לכן אין פלא שחלק ניכר מהעולם הערבי הסתייג מהוועידה, ונוצר מעין ציר סעודי־מצרי־מפרצי, בצד המסתייג, אל מול ציר טורקי־איראני שאליו חברו אבו מאזן ומלך ירדן, בצד הדוחף לעימות. במידה מסוימת התייצבו הירדנים והפלשתינים נגד בעלות בריתה של ארה"ב באזור, והשאלה היא מה זה יעשה לשתי ישויות אלה, התלויות בסיוע אמריקני. נראה שמלך ירדן מוכן לקחת סיכונים גדולים ובלבד שיצטייר כמגינה של ירושלים, כדי לא להשאירה כאחוזה בלעדית של הפלשתינים.

צריך להביא בחשבון את האפשרות שתוצאות הוועדה ישפיעו גם על המתיחות בדרום. אפשר שהצדדים השונים ישאבו עידוד גם הם מהאווירה האנטי־ישראלית שאותה שידרה הוועידה וינקטו צעדים חריפים יותר, את המחיר ישלמו שוב תושבי הרצועה, ולא המסיתים – מנהיגי איראן וטורקיה.

 

פורסם בישראל היום 15.12.2017


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *