מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

בזמנו היה המודיעין הצבאי (אמ"ן) אחראי למתן התרעה למלחמה. לאחר כישלון המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) פותחה תפיסה מורכבת של "סימנים מעידים" – שתכליתה לאפשר ליחידות האיסוף למקד את המאמץ, ולמחקר המודיעיני לעקוב בדקדקנות אחרי התהליך המצביע על הכנה קונקרטית למלחמה.

מעת שישראל אינה מתמודדת עם מדינות אלא עם ארגונים, הפכה שאלת ההתרעה לקראת מבצע גדול למורכבת יותר, כי מדובר בלחימה שמקורה בתהליך החלטות בארגון שלא תמיד שולט לחלוטין במרחב ובתוצאות מעשיו. כך, למשל, אמר נסראללה אחרי מה שמכונה מלחמת לבנון השנייה (2006), כי לו היה יודע שחטיפת חיילי צה"ל תוביל למבצע גדול שכזה – לא היה יוזם את החטיפה. גם המבצע האחרון בעזה (צוק איתן, 2014) התגלגל מתגובת ישראל לרצח שלושה נערים שנחטפו ביו"ש, בתהליך של הידרדרות בלתי נשלטת של שני הצדדים. אפילו החלק היבשתי של צה"ל במבצע, הכניסה לפאתי הרצועה לשם פגיעה במנהרות, לא תוכנן מראש אלא התגלגל כתגובה לאירועים בשטח.

לפי פרסומים שונים, תקף חיל האוויר בסוריה יותר מ־100 פעמים ללא תגובה של ממש. האם ניסיון זה מוכיח שלא תהיה תגובה סורית או של חיזבאללה לתקיפה הבאה? ודאי שלא. לכן ברור שאם לא מדובר בסימנים מעידים להכנה לפיגוע גדול על ידי האויב – כמעט שאין דרך לחזות את הרגע שבו יחליט הצד השני ליזום לחימה, ודאי שלא כמה חודשים מראש. זאת משום שביחסי הכוחות הנוכחיים בין ישראל ליריביה בצפון ובדרום, ברור (גם להם) שהם ישלמו מחיר כבד ביותר, וצריכות להיות להם סיבות כבדות ביותר לנקוט צעד כזה מיוזמתן.

נראה הגיוני כי רק כאשר הצד השני ירגיש כי יש בידו איזושהי יכולת בשלה, שאיתה תתקשה ישראל להתמודד, כדאי לו לשקול יציאה לקרב. ולכן, דווקא עתה, כשישראל מקדמת תשובה טובה יותר לאיום המנהרות, בעוד חמאס לא מצא את תרופת הפלא ליכולת ישראל ליירט את הרקטות שלו – אין היגיון בפתיחת מערכה על ידיו. האם הוא הצליח לייצר יכולות פגיעה בישראל מהאוויר או מהים? איני יודע מה התשובה המוסמכת, אך להערכתי אין בידי חמאס שום אמצעי שובר שוויון בתחומים אלה, ולכן נראה שיימנע ממבצע.

האם חמאס ייצא למבצע בלא יכולות חדשות, רק משום הידרדרות המצב הכלכלי ברצועה? לא נראה הגיוני. שהרי אין כנראה שום מקרה שבו תקף ארגון כלשהו את ישראל בגלל מצב כלכלי קשה, אז למה הפעם זה יהיה שונה? ומה ירוויח חמאס מעוד הרס בעזה והפגיעה הקשה באנשיו והתשתית שלו בעקבות המבצע? האם לאחריו יהיה המצב הכלכלי טוב יותר? ודאי שלא. יכול להיות שיתפתחו חילופי אש קשים ואף מבצע בעזה, אבל יותר משהמצב הכלכלי הקשה יתרום לכך – תהיה זאת כנראה תוצאה של טעות או חוסר שליטה באחד הצדדים או בשניהם.

לישראל יש סיבות טובות למנוע משבר הומניטרי ברצועה, לא משום שהמשבר עלול להביא למבצע יזום על ידי חמאס, אלא משום שלא טוב שבקרב שכנינו הקרובים יהיה משבר שכזה, וכדי למנוע האשמה של ישראל במשבר – ובעולם ימצאו אותה אשמה אף על פי שחמאס ואבו מאזן אשמים בכך הרבה יותר ממנה. לכן נראה שישראל צריכה לקדם סיוע שיקטין את המשבר בעזה, אף על פי שיכולתה להשיג שיפור במצב, כשחמאס נותן עדיפות מוחלטת לבניין הכוח הצבאי שלו ולא לפתרון המשבר ההומניטרי – קטנה ביותר, קרובה לאפס. אפילו אי מלאכותי לא ישנה זאת באופן משמעותי. גם צריך להביא בחשבון שהלחימה תתחדש כשירצה בכך חמאס או אם תהיה הידרדרות בלתי נשלטת, בין שישופר המצב הכלכלי ובין שלא.

 

פורסם ב-ישראל היום 09.02.2018


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: By IDF Spokesperson Unit  [CC BY 2.0], via Wikimedia Commons

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *