מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

האינטרס הישראלי מחייב שליטה מלאה בירושלים ובמרחבים שסביבה. ירושלים היא העורף הביטחוני של שפלת החוף צפופת האוכלוסין והיא חוליה חיונית להבטחת הירדן כגבול הביטחון המזרחי של ישראל. ירושלים היא גם משאב חיוני של מודיעין ושליטה כלפי שטחי הרש"פ ביהודה ובשומרון. כל קריעה מהמרקם העירוני של ירושלים תעצים את הטרור ותהפוך את העיר לעיר-גבול שוקעת.

מזכר זה מנתח את חשיבותה של ירושלים מזווית ראייה ביטחונית-אסטרטגית ואת תרומתה לקיום המדינה היהודית.1 כפי שנרחיב מיד, לאחיזה היהודית בהר שבמרחב ירושלים השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת. השלכות על הבטחת שלומה של רצועת החוף, ועל עיצוב גבול ביטחון למדינת ישראל במזרח, לאורך נהר הירדן.

קיימים רעיונות לחלוקת ירושלים והכנסת גורמים ערביים למרחב ירושלים רבתי, גורמים המכרסמים בריבונות הישראלית. רעיונות אלה, לא זו בלבד שהם פוגעים במעמד ירושלים כבירת ישראל, אלא הם גם מסכנים את עתיד המדינה היהודית. ירושלים רבתי היא נקודה ארכימדית לשליטה ולשימור תנאי הביטחון בארץ ישראל שממערב לירדן.

מטרופולין ירושלים: עומק אסטרטגי חיוני לריכוז היהודי במישור החוף

למעלה משישים אחוז מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים במישור החוף, בין חדרה לרחובות. זהו רצף אורבני צפוף ביותר בכל קנה מידה בינלאומי, רצף הפרוס ברצועת חוף צרה שרוחבה בין נתניה לטול כרם אינו עולה על חמישה עשר ק"מ. רצועה זו נשלטת לכל אורכה, ממזרח, על ידי מורדות הרי השומרון והרי יהודה. ברצועה צרה זו פרוסים גם נכסים אסטרטגיים רבים. ביניהם ניתן למנות, למשל, את שדה התעופה בן גוריון, נמל אשדוד, תחנות הכוח, מרכזי ניהול הבנקים, המערכים של מאגרי המידע הממוחשב, בסיסים חיוניים של הצבא ומפקדות ראשיות של כל זרועות הביטחון – צה"ל, המוסד והשב"כ.

נכסים חיוניים אלה חשופים לתצפית ממורדות ההרים השולטים על השפלה ממזרח, בעיקר הרי השומרון. כמו כן, הם מצויים בטווח האש של הרקטות קצרות-הטווח (פחות מארבעים ק"מ). יעדים אלה נגישים, בקלות יחסית, גם לפשיטות של כוחות קומנדו ממונעים, ואפילו רגליים.

גם במציאות של לוחמה בעידן המודרני, לא ניתן להתייחס בביטול לערכו ולחיוניותו של עומק מרחבי כתנאי מכונן לקיום המגננה. האלוף אהרן יריב הגדיר עומק אסטרטגי כ"מרחב שבין הקו הקדמי ביותר שבו יכולה מדינה להחזיק כוחות צבאיים להגנתה (להלן הקו הקדמי) מבלי לפגוע בריבונותה של מדינה אחרת, לבין השטח החיוני שלה".2

האלוף יריב הוסיף, כי הערכת העומק האסטרטגי מחייבת את חישוב היחס שבין אורכו של הקו הקדמי, לבין גודל המרחב שעליו יש להגן. הגדרה זו מצביעה על גודל המצוקה המבצעית הנובעת מן היחס הבעייתי בין אורכה לרוחבה של רצועת מישור החוף הישראלית.

במציאות של לוחמה בעידן המודרני אי אפשר לבטל את ערכו של עומק מרחבי כתנאי לקיום המגננה.

מאז סיום מלחמת העצמאות והתייצבות ישראל בקווי שביתת הנשק (הקרויים קווי 1967), היה ברור להנהגה המדינית ולמטכ"ל של צה"ל כי ברצועה הצרה והארוכה של מישור החוף לא מתקיימים התנאים הנחוצים למגננה. לכן, תפיסת הביטחון של ישראל התבססה על העתקה מהירה של המלחמה אל שטח האויב.

אם תוקם מדינה פלסטינית בקווי 1967, תשוב רצועת מישור החוף למצבה הקודם – מרחב ללא עומק הנדרש למגננה. אז ישובו קו הגבול וקו ההיערכות הקדמי של צה"ל להשתרע למרגלות ההרים, בתוואי כביש 6, כמרחב הגנה ארוך וחסר כל עומק. מרחב הנתון כולו תחת איום אש תלולת-מסלול ותחת איומי פשיטה מפתיעים, ללא טווח התרעה.

בעשרות השנים האחרונות, לנוכח איום הרקטות ארוכות הטווח, ובייחוד לאחר מתקפת הטילים העירקיים במלחמת המפרץ (1991) ומגמת הנסיגות של הסכמי אוסלו, ביקשו תומכי הנסיגות לשכנע כי עומק אסטרטגי כתנאי ביטחוני הכרחי הפך לבלתי-רלוונטי.

תפיסת הביטחון המוצעת לא ראתה בשטח ובתוואי הטופוגרפי מרכיבים חשובים בעיצוב גבולות ביטחון. היא הדגישה את חשיבות הממד המדיני שבהסכמי שלום, ורוקנה את המושג "גבולות ביטחון" מתוכנו.3

אלא שטענה זו רחוקה מביסוס ממשי: לא זו בלבד שטווח הירי קובע גם את זמן ההתרעה וסיכויי היירוט של רקטה, כאשר הטווח הוא תוצאתו הישירה של עומק המרחב המוחזק בידינו, אלא גם שבעידן האש תלולת-המסלול לא תמו איומי המתקפה הקרקעית.

גם כוחות חיזבאללה בגבול לבנון וגם כוחות החמאס בגבול עזה מציבים איום הולך וגובר לפשיטות קרקעיות לתקיפת עורף המרחב הישראלי. עומק מרחב הלחימה הנתון בידי צבא כתנאי יסוד למגננה, ממשיך להיות מרכיב רב משמעות בתכנון המערכה ההגנתית.

בכירי מערכת הביטחון התומכים בנסיגה הכרוכה ביישום רעיון שתי המדינות, מודים כי אם יתפתח איום מן המרחב הפלסטיני יידרש צה"ל לשוב ולפעול באורח התקפי-קרקעי לביטול האיום במהלך צבאי קצר ומהיר. הם מזכירים לציבור בישראל כיצד ביוני 1967 השכיל צה"ל לזכות בניצחון מזהיר באמצעות מתקפת בזק מגבולות 1967.

אלא שהם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שההישגים ההם הושגו בלחימה בין צבאות סדירים, לחימה שפחות נפוצה כיום. צורת הלוחמה החדשה, בהשראת ארגון חזבאללה, מאופיינת ברכיבים שלא היו קיימים בשנת 1967. הללו כוללים: (א) היקף רחב של טילים ורקטות לכל הטווחים, המשולבים במרקם האזרחי ומוכנים להפעלה מיידית ללא זמן התרעה; (ב) מערכת הגנה צפופה המתבססת על כפרים, עיירות ומסתורי טבע, ועל שימוש בתווך התת-קרקעי; ו-(ג) שיטת פיקוד ושליטה מבוזרת מאוד.

ישראל התמודדה עם אויב כזה במלחמת לבנון השנייה (2006), ובשלוש מערכות הלחימה בעזה מאז ההתנתקות, בשנת 2005. נסיבות חדשות אלה יקשו מאוד על צה"ל להשיג הכרעה במתקפת בזק כמו ב-1967.

צורת הלוחמה החדשה תקשה על צה"ל להשיג הכרעה במתקפת בזק כמו ב-1967.

אם וכאשר יידרשו כוחות ישראליים לנטרל איום שמקורו בערים ביהודה ושומרון, יציאה לפעולה משפלת החוף תיתקל בקשיים מהותיים: הם ייאלצו להיערך בשטחי כינוס החשופים לתצפית ולאש ממורדות ההרים, ולנוע בצירים הרריים במרחב עירוני צפוף ועוין העלול להתארגן, כמו בלבנון, להגנה עיקשת.

המוצא ממצוקה בסיסית זו מצוי באחיזה הישראלית בירושלים. כפי שאחיזה זו עזרה לצה"ל ב-1967, אז שימש פרוזדור ירושלים כטריז בלב שדרת גב ההר. ממנו התפתח מאמץ ההתקפה המרכזי של פיקוד המרכז לכיבוש מרחב רמאללה מצפון, ולכיבוש חברון מדרום. אחיזה מרחבית זו הייתה גם הבסיס לתנופת המתקפה בפסח 2002 במבצע "חומת מגן".

למיצוי תפקיד מערכתי זה של האחיזה הישראלית במרחב ירושלים, נדרשת קיומה של ירושלים כעיר מטרופולין הכוללת את גוש עציון מדרום לה, את מעלה אדומים ומישור אדומים עד ים המלח ממזרח ואת יישובי חבל בנימין, בית אל, תל ציון, מכמש, עפרה וגבעת זאב מצפון. כדי להציל את בירת ישראל מתלות בכביש כניסה יחיד, כביש מספר 1, חשובה ביותר השליטה על צירי תנועה ממערב למזרח, בעיקר על כביש מספר 443 צפונית לעיר, וכביש מספר 375 דרומית לעיר.

ללא אחיזה ישראלית בירושלים רבתי, לרצועת החוף הצרה הנשלטת מרכסי ההרים ממזרח אין יכולת קיום ממשית.

הבלטת תפקיד מערכתי זה של ירושלים רבתי, מאירה באור אחר את סוגיית החלוקה של העיר. לא זו בלבד שאין תנאים להגן על קווי התפר העירוניים שישתרגו זה בזה ביישום חלוקת העיר בין שתי ישויות מדינתיות, אלא שתיפגע מאוד היכולת הישראלית להשתמש במרחב ירושלים כמרחב עומק אסטרטגי להגנת מישור החוף.

ירושלים רבתי משמשת מרחב חיבור, צומת מרכזי למזרח (לבקעת הירדן), לדרום (לכיוון חברון) ולצפון (לכיוון רמאללה ושכם). ירושלים כעיר מטרופולין המשתרעת במרחב הרחב של עוטף ירושלים, היא מפתח לשליטה בארץ ישראל.

חלוקת ירושלים תגרום לאבדן השליטה בירושלים רבתי, ותהפוך את ירושלים לעיר קצה – פרבר מרוחק של גוש דן ותו לא. בה בשעה היא תשמוט מידי מדינת ישראל את התנאים הגיאוגרפיים לשליטה בגב ההר ובבקעת הירדן. בנוסף לכך, היא תצמצם את ישראל למדינת חוף ברצועה הצרה לאורך הים. ללא אחיזה ישראלית בירושלים רבתי, לרצועת החוף הצרה הנשלטת מרכסי ההרים ממזרח אין יכולת קיום ממשית.

ירושלים כמפתח לגבול ביטחון במזרח

ירושלים היא צומת דרכים חשוב השולט בציר דרום-צפון לאורך קו פרשת המים שעל רכס ההרים המרכזי של ארץ ישראל, וגם על אחד מצירי הרוחב המעטים המתאימים לנסיעה ברכב מבקעת הירדן מערבה, לכיוון רכסי ההרים והים התיכון.

אם נתבונן במפת ארץ ישראל נראה שירושלים היא הצומת היחיד בקו פרשת המים, על רכס ההרים שבארץ ישראל, שיש בו רוב יהודי. רוב זה נחוץ כדי לשלוח בבטחה יחסית כוחות צבא מן השפלה, שם מרוכזים רוב היהודים ויחידות מחסני החירום (ימ"חים), אל הבקעה – אם תתחולל פלישה מעבר הירדן המזרחי אל ארץ ישראל המערבית. מבחינה אסטרטגית, בולטת החשיבות של הפרוזדור מירושלים אל מעלה אדומים בואכה בקעת הירדן. מישור אדומים, מזרחית לעיר, שעדיין לא מאוכלס, יכול לשמש מרחב לפריסת כוחות בעת רגיעה, ובייחוד בעת חירום. השטח העירוני אינו מתאים לכך, ולכן דרושה גם שליטה בשטחים הפתוחים לאורך הציר מזרח-מערב.

כדאי להזכיר כי מצביאים ישראלים, ובראשם יגאל אלון ויצחק רבין, ראו בבקעת הירדן את המפתח האסטרטגי להגנה על מדינת ישראל. בין בקעת הירדן לשפלת החוף מפרידים הרי יהודה ושומרון, ואלה יורדים בתלילות אל הבקעה ומהווים בכך מכשול אסטרטגי ראשון במעלה. הבקעה פרושה בגובה הנע בין 250 ל-400 מטרים מתחת לפני הים, כשפסגות הרי השומרון והרי חברון נושקות ל-1,000 מטרים מעל פני הים.

פירוש הדבר הוא, כי במקרה של התקפה מן המזרח צריך טור שריון לעבור 20 ק"מ של עלייה תלולה מאוד, דבר שניתן להיעשות רק במספר מצומצם מאוד של צירי מעבר. צבא השולט על פתחיהן של דרכי הגישה הללו, יכול לעצור פלישה מן המזרח. זה ההיגיון האסטרטגי שביסוד תכנית אלון – שהיא תכנית נאותה גם מפאת ההתחשבות בנושא הדמוגרפי, שכן הבקעה כמעט ריקה מערבים.

בראייה ארוכת טווח אין גבול חשוב יותר מגבולה המזרחי של מדינת ישראל, מכיוון שזהו הגבול הקרוב ביותר ללב היישוב היהודי בארץ. המרחק בין נהר הירדן לירושלים (בקו אווירי) הוא 20 ק"מ, ולתל-אביב – 80 ק"מ. המשולש תל-אביב-ירושלים-חיפה, מרכז בתוכו את רוב האוכלוסייה הישראלית ואת עיקר תשתיתה הכלכלית. משולש זה קרוב מאוד לגבול ירדן, הרבה יותר מקרבתו לגבולות עם מצרים ואפילו עם סוריה ולבנון.

חשיבות הרחקת הגבול מן המרכז הולכת וגוברת. זאת משום שבעשורים האחרונים התעצם ערכו של גוש דן, בניגוד לציפיות שטופחו בדבר ביזור אוכלוסייה בעקבות ההתפתחויות בתחומי התקשורת והשינוע.

הגבול המזרחי הוא החשוב ביותר מכיוון שזה הגבול הקרוב ביותר ללב היישוב היהודי בארץ.

סוגיה זו של עיצוב גבולות המדינה לדורות, אסור לה שתוכרע על פי גורמים בני חלוף. טענות המסיקות מטכנולוגיה כזו או אחרת ש"אין חשיבות לשטח" הן בעייתיות וקצרות רואי, ולכן מוטעות מבחינה אטסטרגית, שהרי הטכנולוגיה הצבאית עשויה להשתנות.

אם נבחן את הטכנולוגיות הצבאיות ששימשו לאורך תולדות המלחמות, נראה שתמיד חלו בהן שינויים שהתבטאו בעליית חשיבותן של היערכויות הגנתיות או התקפיות ובירידתן. לעתים היטיבה הטכנולוגיה הצבאית עם הנטיות ההתקפיות, ולעתים הגבירה את היכולת ההגנתית.

לדוגמה, החומות והביצורים בימי-הביניים שיפרו את היכולת ההגנתית והחזיקו מעמד כ-500–600 שנה, עד שהופיעה טכנולוגיה אחרת, התותח. טכנולוגיה זו שמה קץ לעליונותן של החומות בטירות האבירים ולסדר הפוליטי הישן. אמנם נכון הדבר שבינתיים אנו מתקשים להתמודד עם ירי טילים, אבל ההשקעות בטכנולוגיות להגנה מפני טילים הן גדולות, וחלקן כבר מבוצעות: ראו למשל את מערכת "כיפת ברזל" וטילי החץ שבידי ישראל.

יש האומרים שבירדן קיים משטר נוח לישראל, ולכן אין צורך להחזיק מערך הגנתי בבקעת הירדן. אמנם נכון הדבר שברגע זה לממלכה ההאשמית הירדנית יש סדר יום אסטרטגי דומה לזה של ישראל, בעיקר בגלל אויבינו המשותפים (לרבות התנועה הלאומית הפלסטינית); ואמת גם שהמשטר הזה הוכיח יכולת הישרדות גבוהה. אף על פי כן, אין כל דרך לדעת כמה זמן הוא יחזיק מעמד.

תרחישים כמו מאבק בין פלסטינים לבין שבטים בדווים בירדן, או התגברות כוחם של הגורמים האסלמיים בממלכה אינם מבשרים טובות ליציבות שכנתנו שמעבר לנהר. השתלטות מוחלטת של איראן על עיראק גם כן תהווה איום על ירדן. בדומה לכך, ההנחה האופטימית שישות פלסטינית תעמוד בהתחייבויותיה לאורך זמן ותימנע מלהצטרף לאויבינו, אינה יכולה להנחות את צעדינו בהגדרת היקף הוויתורים הטריטוריאליים הישראליים.

ההנחה האופטימית שישות פלסטינית תימנע מלהצטרף לאויבינו אינה יכולה להדריך הגדרת היקף הוויתורים הטריטוריאליים.

כך או אחרת, שיפור היכולת ההגנתית, המודיעינית וההרתעתית של ישראל הנובעת מקווי הגבול הנוכחיים ומהשליטה הישראלית בירושלים רבתי, הוא גורם מייצב חשוב במסכת היחסים שבין ישראל לארצות ערב. יכולת זו מרחיבה את שולי הביטחון הצרים של ישראל. כמו כן, היא מצמצמת את הצורך בהתקפות מנע, כאשר יש סימנים לאפשרות של תוקפנות ערבית.

היערכות צבאית שבה יכולת ההתראה מפני תקיפה היא מוגבלת או שהיכולת ההגנתית מוחלשת, או שני החסרונות גם יחד, יוצרת מצב ביטחוני רעוע ומזמינה תוקפנות. לכן דווקא הקווים הנוכחיים הם ערובה להמשך היציבות. עם זאת, יציבות זו תלויה כמובן גם בגורמים מדיניים. מאז שנת 1973, לא הותקפה ישראל על ידי צבאות ערב, ואחת הסיבות לכך היא קווי ההגנה הנוחים שזכתה להם בעקבות מלחמת ששת הימים.

שומה עלינו אפוא לעצב גבולות ביטחון לישראל, גבולות שיהיו עמידים בפני שינויים בטכנולוגיה הצבאית, ובפני תהפוכות פוליטיות במזרח התיכון. מדיניות שאינה מביאה בחשבון תרחישים בעלי השלכות שליליות על ביטחונה של ישראל, היא חסרת אחריות מבחינה לאומית. פרופ' יחזקאל דרור הזכיר לנו לעתים קרובות שבמזרח התיכון יש סיכוי גבוה לתרחישים בעלי סבירות נמוכה.

עלינו לעצב גבולות ביטחון שיהיו עמידים בפני שינויים בטכנולוגיה הצבאית ובפני תהפוכות פוליטיות במזה"ת.

לכן, תהיה זו טעות אסטרטגית קשה להתיר נוכחות זרה בירושלים ובסביבתה; נוכחות העלולה לסכן את השליטה הישראלית בציר מערב-מזרח הטוב ביותר העומד לרשותה של מדינת ישראל, שהוא חיוני לבניית גבול ביטחון במזרח. חשוב כמובן שציר זה יהיה רחב ככל האפשר.

הלחימה בטרור

לאחיזה בירושלים רבתי יש תפקיד גם בשתי זירות נוספות: המודיעין והלוחמה בטרור. הגובה של אזור ירושלים רבתי מעניק לצה"ל יתרונות מודיעיניים כלפי מזרח, אך גם כלפי דרום וכלפי צפון. חלוקת העיר תסכן מתקני מודיעין בגלל האפשרות לשבשם. הטענה שקיימים תחליפים למתקני מודיעין על הרים באמצעות שימוש במטוסים ובלוויינים נכונה רק חלקית: יש מגבלות על העמסת אמצעי איסוף על מטוסים ולוויינים. יתר על כן, יש אמצעים להפיל מטוסים, ויש טכנולוגיות לתקוף לוויינים. לעומת זאת, קשה יותר להפיל הר.

השליטה הישראלית בירושלים רבתי נותנת מענה גם בתחום ההתמודדות עם הטרור הפלסטיני. לצערנו, הרשות הפלסטינית לא עמדה בהתחייבויותיה ולא נלחמה בטרור בשטח שפונה במסגרת הסכמי אוסלו. ירושלים ממוקמת בסמיכות לחלק ממוקדי הטרור, ומהווה בסיס יציאה לחיילי צה"ל ולשאר כוחות הביטחון. כמו כן, היא מעניקה עוגן לפעולות מודיעיניות הכרחיות.

ירושלים רבתי והשטחים ממזרח לה עד הירדן, משמשים טריז בין הריכוזים הערביים שמדרום ומצפון לירושלים. שמירת טריז זה מונעת התחברות בין הריכוזים הערביים בצפון ובדרום, והפיכת ירושלים לעיר קצה. הפלסטינים מעוניינים בתוצאה זו בחתירתם לחלוקת העיר. כבר היום אנו רואים התיישבות ערבית בהכוונת הרשות הפלסטינית ובעידוד האיחוד האירופי, בשטחים שמזרחית למעלה אדומים. שמירה על הטריז היבשתי חשובה למזעור הסיכונים למדינת ישראל, סיכונים שנובעים מקיום ישות ערבית עוינת מדרום ומצפון לירושלים.

שליטה ישראלית בירושלים מאוחדת

שליטה אפקטיבית בירושלים המאוחדת היא גם תנאי הכרחי לביטחונם של תושבי ירושלים עצמם. הבטחת הביטחון במרחב העירוני מחייבת לזכור שפתרונות טכניים וטקטיים הם חשובים, אך הם יכולים לבוא רק אחרי הפתרון המערכתי.

מכאן נובע הכשל שבקונספציית ה"גדר" שמנסים לישם בהקשר הירושלמי. בניית גדרות ומכשולים היא לא יותר ממענה טכני שעד מהרה ממצה את עצמו על ידי מעקפים: במנהרות, בפרצות בגדר או בסולמות ואמצעי הרמה לסוגיהם. זאת עוד לפני ההתייחסות לאיומי נשק תלול מסלול ונשק צליפה, שהגדר או החומה אינן מעניקות כל הגנה מפניו. שימור אפקטיביות הגדר מצריך סדר כוחות רחב במשטר ביטחון שוטף, שגרתי ומקובע. הקפת שכונותיה הערביות של ירושלים בגדרות, לאורך קווי התפר העירוניים, דורשת משאבים בלתי אפשריים ביחס לסדר הכוחות הזמין כיום.

הגיון הגדרות כמענה טכני, מייצג פרדיגמה ישראלית המופעלת ללא הבחנה לנוכח כמעט כל בעיה מבצעית. אמנם הגדר בגבול מצרים נתנה מענה להסתננות המהגרים מאפריקה, אולם השלכת יהבנו על גדרות כפתרון מקיף וכולל ראויה לבחינה ביקורתית.

הדבר דומה לפתרון עומסי תנועה באמצעות מחלפים והוספת נתיבים. אין ספק שפעולה במגמה זו מועילה, אלא שהשלכתה על פתרון עומסי תנועה במרכזי הערים התגלתה כמהלך שעד מהרה ממצה את עצמו ואף מעצים את הבעיה.

דווקא פרדיגמה חלופית, כמו סגירת מרכזי הערים לתנועת כלי רכב, מסתברת כפתרון מערכתי ואדריכלי יעיל יותר. באופן דומה, גם בעיית הביטחון בירושלים דורשת מענה מערכתי ולא טכני.

הגדרות מייצרות הפרדה מרחבית הפוגעת בגמישות הפעלת הכוח, ומצמצמת את האפקטיביות של פעולת השב"כ. למעשה, הפרדה כזאת מספקת לאויב מרחב מוגן להתארגנות, דוגמת המרחב המוגן שנוצר ברצועת עזה לאחר ההתנתקות. דווקא החיכוך במרחב שיש בו ערבים ויהודים, עדיף מבחינת משוואת הביטחון הכוללת. גם בהיבט זה, החשיבה הטכנית מבית מדרשם של שוחרי ההיפרדות, אינה מגיעה לכדי התמודדות עם מגמות בלתי נשלטות הנובעות מסידור מרחבי טכני, חסר נקודת מבט כוללנית.

הימנעות מחיכוך במרחב הספר המצוי בשכונות הערביות, בייחוד בשכונות שמצאו עצמן מחוץ לחומת הביטחון, מתפרשת כביטוי חולשה ומעצימה את תקוות המאבק הפלסטיני. המאבק על ריבונות בירושלים ייקבע גם שם, במרחב הריק שמחוץ לירושלים.

שליטה ישראלית במרחב המקיף, בהתיישבות נרחבת ממזרח מצפון ומדרום, תחולל את התנאים להשלטת חוק, סדר וביטחון גם בשכונות הערביות במזרח ירושלים. כל עוד לא הוכרע המאבק על המרחב הפתוח מרכס הר הזיתים בואכה ים המלח, השכונות הערביות במזרח העיר הן ראש גשר למאמץ הפלסטיני הכולל.

כל עוד לא הוכרע המאבק על המרחב מרכס הר הזיתים בואכה ים המלח, השכונות הערביות במזרח העיר הן ראש גשר למאמץ הפלסטיני.

סוגיית הביטחון שזורה בסוגיות הקיום האחרות במרקם העירוני: תחבורה, תעשייה ותעסוקה, מסחר ושווקים, וכמובן אמצעי שירות ותמיכה כמו בתי חולים ומרפאות. כל רעיון לחלוקת העיר בהתייחסות למכלול היבטים אלה, יחד עם פוטנציאל הטרור הכרוך בממשקי החיים בקווי החיכוך של כל מרכיבי הקיום הדינמיים המתקיימים במרחב העירוני, ייקלע לסבך בעיות בלתי פתירות.

כל דרך לחלוקה מרחבית שמעניקה ביטחון הרמטי, תעשה את ירושלים למרחב המאורגן כמו גן חיות: מכלאות מוקפות גדרות שבתוכן החיות וסביבן דרכים ושבילים לאורחי הגן.

התבוננות במקורות ההנעה למאבק הפלסטיני מלמדת, כי ככל הנראה גם אם תחולק העיר תוסיף להתקיים מוטיבציה חזקה בקרב פלסטינים רבים להמשיך ולהוציא אל הפועל פיגועי טרור, כמו גם ירי לעבר שכונות יהודיות בעיר. במקרה של חלוקת ירושלים – תהיינה המטרות היהודיות זמינות בהרבה, קרובות יותר, ואפשרות הפגיעה בהן תהיה רחבה ועמוקה. לעומת זאת, אפשרות הסיכול של ירי ופיגועים תהיה נמוכה בהרבה וקשה פי כמה, בעוד שנגישות הפלסטינים לנשק ולאמצעי לחימה תגדל אף היא.

ניסיון הלחימה בטרור בשני העשורים האחרונים הוכיח שהמאבק בו אינו יכול להיעשות רק "מבחוץ" אלא בעיקר "מבפנים", תוך נוכחות רצופה ושמירה על נגישות מבצעית, מודיעינית וסיכולית בתוך השטח עצמו. צעד ראשון בכיוון זה נעשה על ידי משטרת ירושלים בשנה האחרונה: נוכחות השוטרים בשכונות הערביות עולה בהדרגה, בין היתר באמצעות הקמת תחנות משטרה בשכונות אלה.

היתרונות המדיניים שבהחזקת ירושלים רבתי

לעצם המשך ההחזקה בירושלים רבתי יש היבטים אסטרטגיים חיוביים. לפני הכול, התמדתה של ישראל בהחזקת האזור, למרות תביעותיהם של גורמים ערביים וקולות הנשמעים מן המערכת הבינלאומית הדורשים את חלוקת העיר, משדרת עצמה ומעידה על עמדת כוח. עניין זה חיוני מאין כמוהו ביחסים בינלאומיים, ובפרט במזרח התיכון. ואכן, מאזן הכוחות בין ישראל לשכנותיה הולך ונוטה לטובת המדינה היהודית. אחת ההוכחות לכך היא שמאז שנת 1973 לא היו מלחמות קונבנציונליות רחבות היקף. הסיבה העיקרית להיעדר ניסיונות לתקוף את ישראל במלחמה קונבנציונלית רחבת היקף, היא עצמתה של ישראל וחולשתם של הערבים.

המשך השליטה בירושלים רבתי מבליט את מעמדה המדיני האיתן של ישראל.

המשך השליטה הישראלית בירושלים רבתי גם מבליט את מעמדה המדיני האיתן של ישראל. למרות אי הנחת שמגלה המערכת הבינלאומית בכל הקשור לנוכחות הישראלית בירושלים המזרחית, אין בתחום זה שום תזוזה זה שנים רבות. אמנם באו"ם התקבלו החלטות נגדנו, אבל למעשה ישראל ממשיכה להחזיק בכל ירושלים ובשטחים נוספים. אי יכולתם של הערבים לשנות את הסטטוס-קוו הטריטוריאלי באמצעות כוח צבאי, מאלץ אותם להפנות את מאמציהם אל הזירה הדיפלומטית. המשך השליטה גם יוצר לגיטימציה לשינויים בגבולות 1967 ולהרחבת השטח שבריבונות מדינת ישראל.

בעקבות מכתב הנשיא בוש לראש הממשלה אריאל שרון (14 באפריל 2004), ישראל טוענת כי ארצות הברית מכירה במה שנקרא "גושי התנחלות". לא ברור מהי ההגדרה המדויקת של גושי ההתנחלות הללו, וייתכן שיהיו עוד ויכוחים עם וושינגטון בשאלת היקפם, אבל זהו הישג חשוב: ארצות הברית מכירה בכך שיש עובדות בשטח שאי אפשר לשרש אותן. מעלה אדומים, חלק חשוב מירושלים רבתי, נכללת בקטגוריה זאת. גם גוש עציון שבדרומה של ירושלים, ככל הנראה, הוא חלק מאותם "גושי התנחלות".

למאבק על ירושלים השלכות מרחיקות לכת על ביטחון ישראל ומעמדה הבינלאומי.

ויתורים טריטוריאליים בירושלים יתפרשו כחולשה ישראלית ובהכרח כניצחון לאסלאם. הם יהוו עידוד לגורמים קיצוניים בעולם המוסלמי והערבי, להמשיך ולכרסם בנוכחות היהודית בירושלים. החשיבות שהיהודים מייחסים לירושלים מובנת לחלק מאוהבי מדינת ישראל, ודווקא משום כך, ויתורים בירושלים עלולים להיתפס כתחילתו של תהליך הידרדרות בכוחה של ישראל. באופן כללי, המשך השליטה הישראלית בשטחים, ובייחוד בירושלים, תורמת לתהליך השלום.

תהליך זה בנוי בעיקר על המשך יחסי הכוחות הקיימים – ישראל חזקה והערבים חלשים. אם תיחלש ישראל (ויתור בירושלים הוא תסמין ברור לכך) ומדינות ערב יתחזקו, אין בעתיד הקרוב שום סיבה שהערבים ישלימו עם קיומה של המדינה היהודית. אם יהיו להם כוח ויכולת להכות בישראל ולמחוק אותה ממפת האזור – הם יעשו זאת.

סיכום

המאבק על ירושלים נושא בחובו השלכות מרחיקות לכת על ביטחון מדינת ישראל ומעמדה באזור ובעולם: ירושלים כצומת מרכזי בין מרחב יהודה למרחב בנימין והשומרון; ירושלים כחוליה חיונית להבטחת הירדן כגבול הביטחון המזרחי של ישראל; ירושלים כמשאב חיוני של מודיעין ושליטה כלפי שטחי הרש"פ ביהודה ובשומרון, וירושלים כמרקם עירוני שכל קריעה בתוכו תהפוך את העיר לעיר גבול שוקעת. חלוקת העיר או חולשה בריבונות על פרבריה, היא הזמנה להתעצמות הטרור. כמו כן, היא בעיקר חסרת אחריות אסטרטגית ביחס לחזית המזרחית ולעורף הביטחוני של שפלת החוף צפופת האוכלוסין. האינטרס הישראלי מחייב שליטה מלאה בירושלים ובמרחבים שסביבה.

האינטרס הישראלי מחייב שליטה מלאה בירושלים ובמרחבים שסביבה.

חשיבותה של ירושלים רבתי לשליטה במרחב, עמדה בבסיס תכנית אלון, ויצחק רבין היה מחויב לה עד יומו האחרון. הפיתוח של מטרופולין ירושלים בשליטה ישראלית הוא אפוא משימה לאומית קיומית. הכרעת המאבק תיעשה הן בתוככי ירושלים, והן במרחב העוטף את העיר – במדבר יהודה ממזרח, בגוש עציון מדרום ובחבל בנימין מצפון.

ראוי לסיים בדברי דוד בן-גוריון משנת 1968: "בלי יישוב יהודי גדול וגדֵל בסביבות ירושלים, במזרח בצפון ובדרום – לא יבוא השלום לעיר דוד".4


תמונה ראשית: Bigstock


[1] מחקר זה מבוסס על מאמר קצר יותר שכתבנו בכתב העת השלוח 4 (מאי 2017).

[2] אהרן יריב, "ההשקפה הישראלית", דפי אלעזר: עומק אסטרטגי במלחמה מודרנית, תל אביב: הוצאת עמיקם ואוניברסיטת תל-אביב, 1981, עמ' 46.

[3] למעשה, הגישה של השמאל בישראל קיבלה את הפירוש הערבי למושג "גבולות ביטחון", שהדגיש את חשיבות ההסכם המדיני שיספק ביטחון. ראו

Efraim Inbar, “Contours of Israeli New Strategic Thinking,” Political Science Quarterly, 111 (Spring 1996).

[4]  במכתב ליצחק נחום, 12.6.1968. בתוך הזקן והעם: מבחר איגרות אישיות של דוד בן-גוריון, תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2001, עמ' 197.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *