מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

פרופסור הלל פריש

פרופסור הלל פריש

מומחה לפוליטיקה פלסטינית וערבית.

יש צורך בבנייה ישראלית ביהודה ושומרון כדי למנוע ניסיונות של הרשות הפלסטינית לדה-לגיטימציה של ישראל, וכמענה להתיישבות הרחבה של הרש"פ באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית לביטחונה של ישראל. חידוש ההתיישבות הישראלית חייב להיות צד משלים למדיניות ניהול הסכסוך, שהצליחה לבלום את הטרור לממדים שישראל יכולה לספוג ואף לשגשג עמם, אך אינה נותנת מענה לגל ההתיישבות הפלסטינית וסכנותיה.

מבוא

בפעם הראשונה במאה שנות הסכסוך, הפלסטינים מנצחים בהקמת יישובים והתרחבותם באזורים אסטרטגיים – תחום שידה של התנועה הציונית, ולאחר מכן של ישראל, תמיד הייתה על העליונה. כבר יותר מעשור שהתהפכו היוצרות. במאמר זה נראה מדוע חידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון (יו"ש) הכרחית כדי למנוע המשך ניסיונות מטעם הרשות הפלסטינית )רש"פ( לדה-לגיטימציה של ישראל, מתן כבוד ומעמד למחבלים, הענקת סיוע למשפחותיהם, ומעל לכול, כמענה להתיישבות הרחבה שמבצעת הרש"פ באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית לביטחונה של ישראל.

הפלסטינים מנצחים את ישראל בתחום שבו ידה הייתה על העליונה – התיישבות אסטרטגית.

חידוש ההתיישבות הישראלית באזורים חיוניים לביטחונה של ישראל, כמו ירושלים רבתי ודרום הר חברון, חייב להיות הצד המשלים למדיניות ניהול הסכסוך עם הפלסטינים, שאמנם הצליחה לבלום את הטרור לממדים שישראל יכולה לספוג ואף לשגשג עמם, אך אינה נותנת מענה כלל לגל ההתיישבות הפלסטינית וסכנותיה האסטרטגיות.

מגבלות המדיניות הישראלית לניהול הסכסוך

מדיניות ניהול הסכסוך עם הפלסטינים שישראל אימצה מאז כישלון תהליך אוסלו מבוססת על ההנחה שאין בעת הזאת פרטנר פלסטיני לעשיית שלום. אם יקום מנהיג פלסטיני הנהנה מתמיכה ציבורית רחבה ויהיה מוכן לקבל את הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" (בניגוד לפתרון שתי המדינות שאין בו הכרה מפורשת במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי), אזי ישראל תפתח במשא ומתן עם הפלסטינים לעשות שלום תוך נכונות לוויתורים טריטוריאליים. עד אז, על ישראל לבצע צעדים שירתיעו את חמאס (באמצעות סבבי מלחמה, אם יש צורך בכך) ויפחיתו את הטרור ביהודה ושומרון על ידי מעצרים מניעתיים תוך כדי שיתוף פעולה עם הרש"פ נגד האויב המשותף – ארגון חמאס, ובמידה פחותה יותר הג'יהאד האסלאמי.

חידוש התיישבות סלקטיבית ביהודה ושומרון היא הדרך היעילה לגבות מחיר מהרשות הפלסטינית.

לכאורה, מדיניות ישראל הצליחה להרתיע את חמאס. ביו"ש ובתוך הקו הירוק הטרור הפלסטיני הוגבל לממדים בני-שליטה. גל האלימות הפלסטיני בסתיו ובחורף של 2015 היה מקרה בוחן להצלחה זו. 204 פיגועים גרמו למותם של 35 איש (בין אוקטובר 2015 לאפריל 2016). לעומת זאת, מספר דומה של פיגועים באינתיפאדה השנייה, שהחלה בשנת 2000, גרם למספר הרוגים גבוה לפחות פי עשרים. 1 הפשיטות הליליות על חשודים בטרור, ביצור אמצעי לחימה ומעצרי המנע בעקבותיהם, שאת כולם מבצעים כוחות הביטחון, מצליחים לשבש את ההתמקצעות של המחבלים הפלסטינים ואת יכולתם לייצר אמצעי לחימה קטלניים.

אבל ניהול הסכסוך, שהביא לבלימת הטרור, לא מנע עלויות ניכרות לישראל, שאינן קשורות ישירות לפעילות טרור. ישראל כמעט שאינה שולטת במפעל הבנייה הפלסטיני במרחב סביב ירושלים ומעבר לקו הירוק, דבר שיש לו השלכות ארוכות-טווח על ביטחון ישראל וביטחון אזרחיה. לדוגמא, בעוד שיש הקפאה למעשה על בנייה ישראלית באזור האסטרטגי של מעלה אדומים, הערבים, בעשור האחרון, במימון פומבי של מדינות וארגונים ערביים ובתיאום עם הרש"פ, בנו אלפי יחידות דיור בראס שחאדה וראס ח'מיס ליד היישובים ענתא, אל-זעים ועיסאוויה בצפונה של ירושלים. 2  רבים מן המבנים הללו מתקרבים יותר ויותר לכביש הראשי שממעלה אדומים בואכה יריחו. לבנייה זו יש השלכות ביטחוניות מאיימות בעתיד, כיוון שזהו כביש בעל משמעות אסטרטגית לישראל. מצב בעייתי עוד יותר קיים באזור חברון ודרום הר חברון, הגובל עם מספר מתקנים אסטרטגיים ישראלים.

נראה כי יש ירידה ברמת הביטחון הציבורי בירושלים, שבה הוטלה הקפאה של הבנייה היהודית במזרח העיר. מעטים הם הישראלים המבקרים תדיר בירושלים, בוואדי ג'וז ואולי אף בעיר העתיקה, אם לשפוט לפי מסע הפרסום של עיריית ירושלים כדי למשוך מבקרים יהודים ישראלים לבית הקברות בהר הזיתים, מלון שבע הקשתות (אינטרקונטיננטל לשעבר) והעיר העתיקה.

אסטרטגית ההתיישבות של הרש"פ

במהלך קרוב למאה שנים של סכסוך בין יהודים וערבים בארץ ישראל, מפעל ההתיישבות הציוני על קיבוציו, מושביו ועריו, היה אחת ההצלחות הגדולות של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל. מפעל ההתיישבות, שהתפתחותו היה רחוק מלהיות ליניארי, עודד יצירתיות, אתגר את מוסדות המדינה הצעירה והניב יתרונות אסטרטגיים ביטחוניים כשפרצו העימותים הצבאיים.

מהתקשורת אפשר להתרשם בקלות שהרש"פ, אש"ף והפת"ח, שלושה מוסדות המזינים זה את זה והתומכים בשלטונו של מחמוד עבאס, שקועים כמעט לחלוטין במאבקים פנימיים – נגד חמאס (ובמידה פחותה נגד הג'יהאד האיסלאמי), ופנימה, בתוך שורות הפת"ח, נגד מוחמד דחלאן ותומכיו. הרש"פ עסוקה גם בתמרון העדין בין המדינות הסוניות, שאיתן יש לה שותפוּת באופן כללי. עיסוקים אלה יוצרים את הרושם שהם באים על חשבון תכנון אסטרטגי נגד ישראל.

אף כי לא ניתן להכחיש כי נושאים אלה תופסים חלק ניכר מסדר יומה של הרש"פ, עם זאת, יש לרש"פ מדיניות ברורה ומפורשת שמטרתה להביא לדה-לגיטימציה של ישראל במוסדות בינלאומיים, ולפנות לקהילה העולמית, ובמיוחד לארה"ב, בדרישה להתמיד בהמשך הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, כשהיא דווקא עסוקה  במפעל התיישבות רחב-היקף משלה.

מטרת ההתיישבות הפלסטינית אינה הקמת מדינה בעתיד הקרוב – האיום הביטחוני של חמאס והג'יהאד האסלאמי מחייב תיאום ביטחוני עם ישראל, שכולל פשיטות של צה"ל נגד תומכי ומבצעי פעילות טרור, שהם בבחינת אויב משותף – אלא להבטיח שיעד זה, של מעמד של מדינה שירושלים הערבית היא בירתה, יהיה אפשרי בעתיד. מעמד מדינה יחייב הפסקת המעצרים המניעתיים והפשיטות למנוע הקמת מפעלים לייצור נשק שמבצעת ישראל. צה"ל וכוחות הביטחון של ישראל אחראים לחלק הארי של פעולות אלה.

השאיפה של הרש"פ, בסיוע הקהילייה האירופאית ומדינות ערביות בעשור האחרון, היא לחדור לאזורי C ביו"ש, שטחים שהם בשליטה מנהלית וביטחונית בלעדית של ישראל לפי הסכמי אוסלו.

ההתרחבות העירונית של ראס שחאדה וראס ח'מיס לכוון מזרח תמנע מישראל את האפשרות לבנות באזור 1E.

הזירה העיקרית במלחמה האינטנסיבית, אך השקטה, משתרעת מענתה (המתוחמת למתחם הרכבת הקלה בצד הצפוני של כביש מעלה אדומים-יריחו) לאבו דיס ועזריה, כשלושה קילומטרים דרומה ובהמשך לאורך הכביש עד יריחו. מטרת הרש"פ והקהילייה האירופאית היא ליצור רצף של התיישבות ערבית מדרום לצפונה של הגדה המערבית על חשבון השאיפה הישראלית לשמר מסדרון בשליטה ישראלית מהים התיכון עד הירדן.

ישראל הייתה רוצה למנוע רציפות התיישבותית  מהדרום לצפון על ידי התיישבות משלה באזור 1E שמחבר את ירושלים למעלה אדומים. אך בעוד יכולת הרחבת המפעל ההתיישבותי הישראלי תחת מבטה הביקורתי של הקהילה הבינלאומית והדוד סאם שואף לאפס, הרש"פ הצליחה בעשור אחד בלבד לאכלס כ-120,000 תושבים באזור של כתשעה ק"מ מרובעים. מספר זה גדול פי-שלושה ממספר המתיישבים היהודיים באזור. ואם האכלוס של מעלה אדומים והיישובים מסביב לה התרחש על פני מעל שלושים שנה, הרי שהאכלוס הערבי בראס שחאדה וראס ח'מיס בענתה, שבהם חיים רוב רובם של 120,000 התושבים החל מ-2007 בלבד (ענתה הרי היא ענתות התנ"כית, שבה נולד וניבא הנביא ירמיהו את הרס הבית הראשון וההגליה לבבל).

רוב האזור נמצא בתוך גבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ולכן באופן רשמי הוא תחת ריבונות ישראלית, ושאר האזור הוא באזור C, שבו יש לישראל שליטה בלעדית. למרות עובדות אלו, מאות בניינים בין שש לעשר קומות נבנו בניגוד לחוק, (על פי עדותו של קצין בכיר במשמר הגבול).

קשה לומר על מפעל התיישבות זה שהוא מרשים בהיבטיו הסביבתיים כדוגמת נהלל בתולדות הציונות בעבר ומעלה אדומים בהווה. ג'מיל סנדוקה, היו"ר של השלטון המקומי הלא פורמלי ואשר נתמך על ידי הרש"פ, מכיר בכך שבנייה רוויה זו מהווה מפגע אנושי שהחיים בו על פי הגדרתו הם בתנאי "כליאה". הוא לא מגזים. הכביש היחיד העובר בו מכיל שני מסלולים בלבד והוא פקוק עד המחסום של משמר הגבול בקצהו המערבי רוב שעות היום. משאיות לוחמי אש יתקשו לפלס את דרכם למוקדי אש, אם יתרחשו, שלא לדבר על אירוע חירום בסדר גודל של רעידת אדמה, שבו יש סכנה שמבנים רבים יקרסו בשל העובדה של העדר פיקוח בנייה רציני. בא-זעים, שני ק"מ דרומית למתחמים אלה, הבנייה גולשת לקרבת הכביש המהיר בניגוד לכללי התכנון המקובלים בנושא.

אבל מפלצות התיישבותיות אלו משרתות שלוש מטרות אסטרטגיות של הרש"פ. לכן היא נכונה לשלם לסנדוקה משכורת, ולכן הוא מוכן להמשיך לגור במקום. יחד עם התרחבות הבנייה דרומה, בעיסוויה מהצד הדרומי של הכביש המהיר בואכה אבו דיס, מבטיחה הרש"פ רציפות התיישבותית ערבית למדינה הפלסטינית העתידית. ההתרחבות של ראס שחאדה וראס ח'מיס וא-זעים מזרחה תמנע מישראל את האפשרות לבנות באזור 1E וליצור רצף משלה בין מעלה אדומים לבין הבירה. התרחבות הבנייה הערבית בשני הצירים, יש בה כדי לעצור את התרחבותה של מעלה אדומים והיישובים הישראליים האחרים.

בינתיים, האיחוד האירופי זיהה במאהלי הבדואיים כלי עיקרי להפיכת הדרך ליריחו – שבעבר נחשבה לחלק מהותי בתוכנית אלון להקמת גבול ביטחון לאורך נהר הירדן במזרח – לאזור המקדם את הגדרת אורכה ורוחבה של מדינה פלסטינית עתידית. מאהלים אלה, הגדלים במהירות, קרובים מאוד לכביש הראשי, אין בהם מערכות ביוב ופינוי אשפה מתוקנות. הרשויות הישראליות ייעדו שטח בנייה מדרום לאבו דיס כדי שיספק שירותים אלה, ואולם האיחוד האירופי ממשיך לסייע להתיישבות חסרת-אנושיות זו. בלי ספק, האיחוד האירופי סבור שכל אמצעי בלתי-חוקי מצדיק את המטרה של הקמת מדינה פלסטינית. הסיפור חוזר על עצמו בדרום הר חברון, המהווה את מרחב העורף (hinterland) של באר שבע, ובו ממוקמים מתקנים אסטרטגיים רבים.

מה צריכה להיות האסטרטגיה הישראלית?

גישת ניהול הסכסוך של ישראל, המגובה בהתפתחויות אזוריות חיוביות, הניבה ללא ספק תוצאות העולות על מבחן הסף להצלחה בניהול הסכסוך עם הפלסטינים. ישראל, מאז השפל הכלכלי והחברתי שבו הייתה נתונה ב-2002, שנה שבה נהרגו יותר מ-450 ישראלים, נמצאת בתקופת הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר מאז קום המדינה. התהליך מאופיין גם בשינויים איכותיים – המשך הצמיחה והחדשנות של ענף ההייטק, שילוב ההייטק במגזרים מסורתיים יותר, כגון השקיה, חקלאות, והפצת ההשכלה הגבוהה בקרב הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. ישראל היא מדינת ה-OECD היחידה שצמיחתה הדמוגרפית נובעת מרמת פריון הגבוהה משיעור התחלופה. מבחינה פוליטית, ישראל ממשיכה להוות דמוקרטיה תוססת.

את העיתוי של מאמצי הבנייה יש לכרוך בהתנהלות עויינת של הפלסטינים.

אך אל להצלחה היחסית במלחמה בטרור להסיט את ההנהגה הישראלית ממאבק השליטה על שטחים אסטרטגיים. בשני העשורים האחרונים, ההתיישבות הפלסטינית, בגיבוי מדינות ערב והקהילה הבינלאומית, הייתה נרחבת יותר ואסטרטגית יותר בהתמקמות שלה מאשר ההתיישבות הישראלית. אם ההתיישבות הישראלית, במיוחד לרוחב, בין ירושלים ליריחו, הייתה אמורה לסכל רצף של מדינה פלסטינית עתידית, או לספק שליטה טובה יותר במדינה פלסטינית אם תקום, אזי ההתיישבות הפלסטינית קרובה להגשמת היעד של התיישבות רציפה מאזור אעזריה דרך א-זעים, השכונות העצומות של ראס שחאדה וראס ח'מיס ליד ענתא, וענתא עצמה. בכך מתערער למעשה הרציונל להתיישבות ישראלית ממעלה אדומים מזרחה.

היעדר החזון ההתיישבותי הגלום בגישת ניהול הסכסוך מוביל לדפוסי התגייסות אצל שני הצדדים המתמקדים בהר הבית. הסכסוך, שתמיד היה לו ממד דתי חזק, הופך יותר ויותר לדתי מאשר מאבק בין מדינה לתנועה לאומית, בין היתר משום שמבני נוער ישראלים בעלי מוטיבציה אידיאולוגית נשלל חזון הסְפר שהגדיר תמיד את הציונות. עם דחיקת רגליהם מפיתוח הסְפר, הם ריכזו את האנרגיות שלהם בהר הבית.

מגמה דומה מתרחשת גם בצד הערבי. החשיבות ההולכת וגוברת של הר הבית עבור הערבים מקילה על ההתגייסות והאחדות של ערבים מן השורה, המערערת את השליטה הישראלית על ידי יצירת חזית פאן-פלסטינית, שבה לפחות שתי אוכלוסיות ממושמעות יחסית בעבר – ערביי מזרח ירושלים ואזרחי ישראל הערבים – עברו לחזית האלימות האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית. במשך שבעים שנה, מן המרד הערבי של 1936-1939 עד העשור הראשון של המאה ה-21, נטלו ערביי המשולש, שכם-ג'נין-טול-כרם בשומרון, תפקיד זה. את השינוי ניתן להסביר, לפחות בחלקו, על ידי הפסקת ההתיישבות וההתמקדות המחודשת בהר הבית.

כישלון מרכזי בגישת ניהול הסכסוך הוא הכישלון בגביית מחיר מהרש"פ על ניסיונה לערעור השליטה הישראלית על ירושלים, הר הבית וחברון. במקום זאת, יש הסתפקות בניסיון לחסום את מאמצי הפלסטינים באונסק"ו לזכייה במעמד חברות בבית הדין הבינלאומי לצדק, במעמד של מדינה חברה באו"ם ובמאמצים מתמשכים להשעיית ישראל מארגון פיפ"א בשל חברותן של קבוצות כדורגל ישראליות מעבר לקו הירוק בהתאחדות הישראלית. הרש"פ כמעט שאינה משלמת מחיר על מאמצים אלה.

סנקציות כלכליות אינן התשובה, משתי סיבות: ראשית, יש מתאם הדוק בין שגשוג כלכלי ברש"פ לבין ירידה בטרור. הטרור ברש"פ ירד בין 2007 ל-2012 לרמה הנמוכה ביותר מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, כנראה בגלל שיעורי הצמיחה של הרש"פ. כמו כן, את העלייה בטרור מאז ניתן להסביר באופן חלקי בירידה החדה בקצב הצמיחה מאז שנת 2012. שנית, סנקציות כלכליות אינן ישימות גם נוכח התנגדותן של השדולות הכלכליות החזקות של ישראל, אשר תתנגדנה לכל מה שיזיק לשוק היצוא השני בגודלו של ישראל. הסיוע הבינלאומי והמע"מ שישראל גובה על כל היבוא לרש"פ מממנים את רוב ארבעת מיליארד הדולרים של היצוא הישראלי לרש"פ.

התשובה לבנייה הנרחבת של הרש"פ באזורים אסטרטגיים, הסתערותה על ישראל בעולם, המסרים המסיתים והמשלהבים באתרי התקשורת ובמערכת החינוך תחת שליטתה, נמצאת באופן ברור בחידוש התיישבות ישראלית סלקטיבית באזורים אסטרטגיים. דבר זה דורש בנייה באזור E1, באזור ירושלים רבתי, בגושי ההתיישבות ובאזורים אחרים באזור C.

על האסטרטגיה להיות כפולה: ישראל, ללא קשר לפעולות הרש"פ, צריכה לאכוף ביתר שאת את הריסת הבנייה הבלתי חוקית באזור C, במיוחד סביב ירושלים לצד כבישים חשובים, כגון כביש ירושלים-בקעת הירדן. כמו כן. ישראל צריכה למנוע בניית מתקני תשתית פלסטיניים (מים, ביוב, מטמני אשפה) באזור התיישבויות ישראליות.

לישראל יש הזכות לדבוק באינטרסים שלה במולדתה ההיסטורית.

אך נוסף לכך, על ישראל גם לחדש את ההתיישבות הישראלית שתהווה תחרות לשינוי המסיבי במגמות ההתיישבות של הרש"פ באזורים אסטרטגיים מרכזיים. לנוכח ההתנגדות הבינלאומית הניכרת למהלכים ישראליים אלה, את העיתוי של מאמצי הבנייה הללו יש לכרוך בהתנהלות חורגת של הפלסטינים, כדי להבהיר את הזיקה בין מהלכים חד-צדדיים של הרש"פ לבין מהלכי ישראל בבניין המדינה.

מול הקהילה הבינלאומית

אין ספק שקריאה לילד בשמו – הצורך בהתיישבות סלקטיבית ישראלית מחודשת ביהודה ושומרון, כנגד מאמצי הרש"פ לשינוי המציאות בשטח – תעורר התנגדות בינלאומית ניכרת. עם זאת, ישנן דרכים לצמצם התנגדות זו.

הדרך הראשונה היא להצביע בבירור על כך שהתפיסה הבינלאומית הנוכחית המעודדת בנייה והרחבה של ההתיישבות הפלסטינית, תוך הקפאת ההתיישבות הישראלית, היא דרך בטוחה להבטיח את חוסר ההתקדמות בתהליך המשא ומתן. הרי מדוע צריכה הרש"פ לשאת ולתת עם ישראל כאשר היא משיגה את יעדיה האסטרטגיים לא רק בלי לשלם מחיר על כך, אלא למעשה בסבסוד הקהילה הבינלאומית? העדר משא ומתן, בתורו, הוא מתכון ברור לחוסר יציבות.

ניתן למצוא תימוכין רבים בהסכמי אוסלו והחלטות הקוורטט שמהן עולה כי לישראל יש זכות לטעון כנגד הפרות בנייה פלסטינית באזורים B ו-C, והפרות אחרות, כגון הסתה באמצעי התקשורת של הרש"פ ותמיכה כספית נדיבה שהרש"פ מעניקה למשפחות מחבלים. התיישבות ישראלית, כתגובה מדודה להפרות אלה, היא אמצעי סביר להניא את הרש"פ מהפרות אלה, דבר שיתרום ליציבות הדרושה להמשך תהליך המשא ומתן.

התיישבות אסטרטגית ישראלית ועשיית שלום

מדיניות של התיישבות ישראלית סלקטיבית בשטחים כתוספת נחוצה למדיניות הקיימת לניהול הסכסוך נועדה לאפשר את המשא ומתן ולא לשמש חלופה לכל תוכנית שלום. יש לזכור כי ערפאת לעיתים קרובות היה מודה שהסכמתו לאוטונומיה פוליטית לתקופת ביניים נבעה בעיקר מן התחושה שאם אש"ף לא ייכנס לתהליך אוסלו אל מול ההתרחבות הישראלית, לא יהיה לפלסטינים עתיד פוליטי שעליו יוכל לנהל משא ומתן.

ישראל עשויה להסכים לפשרות כואבות למען שלום אמת עם ישות פלסטינית שהיא שותפה אמיתית לשאיפה זו.

יש לעורר תחושת דחיפות זו מחדש בקרב הרש"פ. יש להבהיר לרש"פ באמצעות הבנייה הישראלית הסלקטיבית שהזמן אינו בהכרח עומד לצידה וכי עליה להגיע למשא ומתן כדי למנוע בעתיד מצב של מדינה בעלת שטח קטן יותר.

כמובן, התעוררות תחושת דחיפות זו ברש"פ ובאש"ף אינה הגורם היחיד בקידום עשיית השלום. האופן שבו הפלסטינים יתגברו על משבר הירושה לאחר לכתו של המנהיג הפלסטיני החולה וההפרדה הפנים-פלסטינית בין הרש"פ לחמאס הם היבטים חשובים של תנועה לאומית שכישלונותיה עולים על הישגיה. בינתיים, לישראל יש את מלוא הזכות לדבוק באינטרסים שלה במולדתה ההיסטורית, שעליהם היא עשויה להסכים לפשרות כואבות למען שלום אמת עם ישות פלסטינית, כשהרש"פ תוכיח שהיא אכן שותפה אותנטית לשאיפה זו.


תמונה ראשית: Bigstock


[1] שאול ברטל ופרופ' הלל פריש, האומנם טרור של בודדים? גלי הפיגועים 2015-2008 (מרכז בגין-סאדאת, מאי 2017), עע. 28-29.

 

[2] Hillel Frisch, Knowing your ABC: A Primer to Understand the Different Areas of Judea and Samaria, The Jerusalem Post, April 23, 2016.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *