ההערכה במאמר זה הוא שהזמן עומד לצידה של ישראל. סקירה של מאזן הכוחות שבין ישראל לאויביה ושל המאפיינים הפנימיים המעצבים את עוצמתה הלאומית של מדינת ישראל, וכן של מעמדה של המדינה בקהילייה הבינלאומית, מאששת את ההערכה שידה של ישראל תהא על העליונה בעתיד הנראה לעין.
מאמר זה הוא הראשון בסדרת מחקרים מיוחדת מאת חוקרי המכון על הישגיה המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל במבט אסטרטגי, לרגל חגיגות 70 לעצמאותנו.
מבוא
במלאת לה 70, ישראל ניצבת איתנה, אך דיונים אודות חוסנה ממשיכים להתקיים. השמאל הרדיקלי בישראל נראה מודאג עד מאוד מעתידה של המדינה, וטוען כי קיימת דחיפות גדולה לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, שאם לא כן ישראל תאבד. השמאל טוען כי צביונה הדמוקרטי של ישראל, הלגיטימיות הבינלאומית שלה ויכולתה לעמוד בעימות ארוך-טווח מאוימים כולם על ידי הקיפאון המדינ המתמשך עם הפלסטינים.
ואכן, ישראל התמודדה עם איומים קיומיים מצד שכנותיה מאז הקמתה, וקיומה של כל מדינה קטנה תמיד מוטל בספק. יתר על כן, יהודים בעלי תודעה היסטורית זוכרים כי מדינה יהודית כבר נחרבה פעמיים על ידי אימפריות רבות-עוצמה. מכאן שאין לקחת דבר כמובן מאליו.
עם זאת, ההערכה במאמר זה שהזמן עומד לצידה של ישראל. סקירה של מאזן הכוחות שבין ישראל לאויביה ושל המאפיינים הפנימיים המעצבים את עוצמתה הלאומית של מדינת ישראל (כדוגמת כלכלתה, לכידותה החברתית והמערכת הפוליטית שלה), וכן של מעמדה של המדינה בקהילייה הבינלאומית, מאששת את ההערכה שידה של ישראל תהא על העליונה בעתיד הנראה לעין.
זירת הביטחון הלאומי
מאזן הכוחות שבין ישראל לשכנותיה הוא המשתנה הקריטי במסע ההישרדות של ישראל בשכונה קשה. כל עוד פער העוצמה שבין המדינה היהודית לאויביה גַּדֵּל, יכולתה של ישראל להתגבר על אתגרים בתחום הביטחון האזורי מובטחת.
ישראל בנתה מכונה צבאית רבת-עוצמה המתגברת בהצלחה על איומים צבאיים רבים, והנהנית מכוח אדם מיומן ובעל מוטיבציה גבוהה וכן מכלי נשק מתקדמים. הניצחונות הצבאיים אותתו לאויביה של ישראל כי לא ניתן להשמיד את ישראל בכוח הזרוע. עליונותה הצבאית תרמה לדעיכה באינטנסיביות של הסכסוך הישראלי-ערבי. העימות הצבאי הקונבנציונלי האחרון בקנה מידה גדול שהיו מעורבים בו כלי טיס וטנקים היה בשנת 1982. יתר על כן, החל תהליך שלום עם מדינות ערב, שהנמיך הלכה למעשה את הסיכויים למלחמה קונבנציונלית רבת הקף בין מדינות ערב לישראל.
מאז 1982 השתמשה ישראל בכוח צבאי בעיקר נגד ארגונים חמושים, כדוגמת חזבאללה, ארגוני טרור פלסטיניים ומיליציות אסלאמיסטיות הנוקטים בטרור וטקטיקות גרילה. כמו כן מתמודדת ישראל יותר ויותר עם שימוש בטילים המשוגרים אל נכסיה האסטרטגיים ומרכזי האוכלוסייה שלה. הטרור הוא נשקם של החלשים, וטרוריסטים מסוכנים פחות מאשר מדינות, אף שהמאבק נגדם גובה לעתים קרובות דמים רבים – תרתי משמע.
יכולותיהם של ארגונים שאינם מדינות לפגוע בישראל משודרגות על ידי התמיכה שהם מקבלים ממדינות כדוגמת איראן. לדוגמה, מצבור הנשק של מעל ל-100,000 טילים שבידי חזבאללה מהווה אתגר רציני מאוד עבור ישראל. האסטרטגיה של האויב היא להסב לישראל כאב ולאתגר את נחישותה. ישראל הקימה מערכת רב-שכבתית נגד טילים, אך לא סביר שמערכת זו תספק הגנה מושלמת.
מערכות הנשק נגד טילים של ישראל הן מרשימות. סוללות “כיפת ברזל”, הפרושות לשם יירוט איומי טילים בטווח של עד 70 קילומטרים, רשמו שיא מרשים בשיעור של 88 אחוזי יירוט בעימותים מול עזה. מערכת “קלע דוד” למתן מענה לאיומים בטווח של עד 300 קילומטרים הפכה גם היא למבצעית. ישראל גם פרשה מיירטי חץ-2 וחץ-3, שנועדו לפעול נגד טילים לטווח ארוך. המערכת ההגנתית הרב-שכבתית שבנתה ישראל משקפת את מצוינותן של התעשיות הצבאיות של ישראל, רכיב חשוב בעליונותה הצבאית של ישראל. אך יש לשוב ולציין כי מערכות אלו אינן יכולות לספק הגנה מלאה לנוכח מספר הטילים המוצבים נגד ישראל.
ישראל גם פיתחה אופציה גרעינית, ובכך חיזקה את תדמיתה כמדינה חזקה. הנשק הגרעיני משמש כתזכורת תמידית כי ניסיונות להשמיד את המדינה היהודית עשויים לגבות מחיר יקר ביותר. לנשק גריני יש ערך הרתעתי בעיקר נגד מדינות.
בניגוד לכך, יריביה של ישראל בעולם הערבי סובלים מחולשה גדולה. הם קופאים על שמריהם, ועדיין נאבקים עם אתגר המודרניות, כפי שמעידות התהפוכות בעולם הערבי. יכולתן של מדינות ערב לקרוא תיגר על המצב הקיים באמצעים צבאיים היא מוגבלת.1
בקצרה, עם הזמן נעשתה ישראל חזקה יותר, בעוד אויביה, למעט איראן, הלכו ונחלשו.
האתגר החמור היחיד בתחום הביטחון הלאומי באזור הוא איראן גרעינית. התפתחות כזו היא לא רק איום ישיר על ישראל, אלא עלולה גם להתניע שרשרת של הפצת נשק גרעיני, שינוי במאזן הכוחות האזורי והשתלטות איראנית על משאבי האנרגיה במפרץ ובאגן הכספי. אף שהעולם נעשה קשוב יותר להשקפתה של ישראל בעניין זה, הקהילייה הבינלאומית, בתמיכתה בהסכם המעצמות על תכנית הגרעין האיראנית מיולי 2015, לא הצליחה לעצור את ההתקדמות האיראנית במסע אל הפצצה. יתכן בהחלט שישראל נותרה לבדה בהתמודדות עם השאיפות הגרעיניות של האייטולות. למרבה המזל, עצירתה ואולי אף השמדתה של תכנית הגרעין האיראנית אינן מעבר ליכולותיה של ישראל.
כלכלה חזקה
עוצמה צבאית ועוצמה כלכלית קשורות זו לזו ומעצימות זו את זו. יתרונה של ישראל על פני שכנותיה הערביות ממשיך לגדול גם בשל עוצמתה הכלכלית. כלכלתה החסונה של ישראל נובעת ממדיניות כלכלית נבונה, המדגישה את השוק החופשי והמתאימה את עצמה לגלובליזציה. המנוע המרכזי של הכלכלה הוא המגזר המדעי והטכנולוגי. הייצור והחקלאות בישראל, על אף שמשאבי הטבע שלה מוגבלים, הם מפותחים ומתוחכמים ביותר.
מתוך הכרה בהישגיה הכלכליים של ישראל, התקבלה ישראל בשנת 2010 לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), המאגד 33 המדינות המפותחות ביותר והמחויבות לדמוקרטיה ולכלכלת שוק.
לאחר שנים של שיעורי צמיחה שנתית של מעל ל-5 אחוזים, ההרחבה הכלכלית החלה להאט. בשנת 2016, הצמיחה הייתה של 4 אחוזים, ובשנת 2017 היא הייתה 3.4 אחוזים. עם זאת, התחזית לטווח הארוך לשנת 2020 היא 4.1 אחוזים. גירעונה התקציבי של ישראל בשנת 2012 והאבטלה היו 4.2 אחוז ו-6.9 אחוז בהתאמה. בשנת 2016, הנתונים בהתאמה היו 2.5 וקצת מעל ל-4 אחוזים. נתונים אלו נמוכים בהרבה מן הממוצע ב-OECD. עתודות מטבע חוץ – שהן קריטיות לחוסנה הכלכלי של ישראל, במיוחד בעתות חירום – התרחבו מ-25 מיליארד דולר ב-2004 ל-75 מיליארד דולר ב-2012, ול-98.4 מיליארד דולר ב-2016. כל המוסדות הכלכליים הבינלאומיים כדוגמת קרן המטבע הבינלאומית (IMF) והבנק העולמי שיבחו את ביצועיה הכלכליים של ישראל והביעו ביטחון ביכולתה לשגשג.
ישראל היא גם יעד מושך עבור משקיעים מן העולם, במיוחד בתחום ההיי-טק.2 עשרות חברות גדולות מארה”ב, ובהם ג’נרל אלקטריק, ג’נרל מוטורס, מייקרוסופט, IBM, גוגל, אפל ואחרים מקיימים מרכזי מחקר ופיתוח בישראל. כ-300 חברות היי-טק בארה”ב מקיימות נוכחות מחקר ופיתוח בישראל, ויזמים רבים בחו”ל משקיעים בחברות היי-טק ישראליות או רוכשים אותן. ישראל היא מובילה עולמית בתחומי עיצוב שבבים, מכשור רפואי, ניהול מים והתפלת מים, חקלאות, הגנה נגד טילים, לוחמה רובוטית וכלי טיס בלתי-מאוישים. ההשתלבות המוצלחת בכלכלה הגלובלית מעידה גם על העובדה שישראל אינה מבודדת בקהילייה הבינלאומית – נושא שיידון להלן.
ישראל היא בעלת השיעור הגבוה ביותר בעולם של תארים אוניברסיטאיים ביחס לאוכלוסייה. ישראל מייצרת יותר מאמרים מדעיים לנפש מכל אומה אחרת בהפרש גדול, וכן אחד מן השיעורים הגבוהים ביותר לנפש של פטנטים שהוגשו. והדבר החשוב ביותר – 4.5 אחוזים מן התמ”ג שלה משמש למחקר ופיתוח; היחס הגבוה ביותר בעולם.
הדמוגרפיה החסונה של ישראל, שיעור שיא של פוריות במדינות מערביות של שלוש לידות לאישה, מספקת רוח גבית לכלכלתה. יתר על כן, ממשלת ישראל מפתחת תכניות להכשרה טובה יותר של המגזר הערבי והמגזר החרדי על מנת להגדיל את השתתפותם בכוח העבודה בישראל. הגדלתו של כוח האדם שעבר הכשרה היא גורם חשוב בצמיחה כלכלית. יתר על כן, גילויי הגז הטבעי בשטחה הכלכלי של ישראל בים התיכון מאפשרים לישראל להגביר צמיחתה הכלכלית שלה ולהשיג עצמאות אנרגטית.
צמיחה כלכלית ממושכת מחייבת מדיניות כלכלית אחראית ויכולת לעמוד בפני דרישות פופוליסטיות. עד עתה עמדו מנהיגיה של ישראל באתגר זה, וישנם סימנים שהמערכת הפוליטית הפנימה את הצורך להמשיך במדיניות זו. חרף ההתקדמות הכלכלית הראויה לציון, התמ”ג לנפש של ישראל בשנת 2016 הוא 37,292 דולר (פחות מברוב מדינות המערב), דבר המותיר מקום לשיפור נוסף.
חרף כך, כלכלתה של ישראל, בשווי של 318.7 מיליארד דולר בשנת 2016, היא גדולה יותר משל כל השכנות הגובלות בה גם יחד. יתר על כן, כלכלתה המתרחבת של ישראל מסוגלת לאפשר הוצאות גדולות יותר על בניית כוח צבאי ראוי על מנת לעמוד באתגרי הביטחון הלאומי שלה, ולאפשר את המשאבים שיבטיחו את המשך המחקר והפיתוח לשם ניצחון במלחמות העתיד.
חברה חזקה
אנשים המציגים את ישראל כחברה הסובלת משסעים עמוקים – חברה המפוצלת לשבטים נפרדים – טעות בידם. למעשה, הלכידות החברתית בישראל היא גדולה מכפי שהייתה אי פעם בעבר. רוב השסעים החברתיים בישראל אוחו, ונוצרה חברה חזקה יותר. אלו הן חדשות טובות עבור יכולתה של החברה הישראלית לעמוד במבחנים הבלתי-נמנעים של עימות ממושך בעתיד.
חשוב לציין שהוויכוח האידיאולוגי המר על עתיד השטחים שהושגו ב-1967 נגמר. סיני שנמסר עבור הסכם שלום ב-1979, רמת הגולן שסופחה בפועל ב-1981 ועזה שפונתה ב-2005 כבר אינם סלע מחלוקת. מעל שני שלישים מן הישראלים מתנגדים לוויתורים טריטוריאליים כלשהם ברמת הגולן. מלחמת האזרחים בסוריה רק חיזקה עמדות אלו.
בנוגע ליהודה ושומרון, קיים רוב גדול בעד חלוקה – וזו הגישה הציונית ההיסטורית. אך רוב גדול מתעקש גם על שמירת גושי ההתיישבות ועל ההחזקה בירושלים (במיוחד בהר הבית) ובבקעת הירדן. הקמתה של רשות פלסטינית ב-1994 עולה כדי חלוקה בפועל, אף שמדובר בחלוקה לא מסודרת. הספקנות בנוגע ליכולתם של הפלסטינים לבנות מדינה היא נרחבת, אך מעט מאוד ישראלים מציעים לספח את ערי הגדה המערבית. יתר על כן, ישראל בנתה מכשול ביטחוני בגדה המערבית ב-2002 ובכך אותתה על נחישותה להתנתק ממרכזי האוכלוסייה הפלסטיניים הגדולים ולסמן גבול עתידי פוטנציאלי.
הוויכוח הנוכחי על שטחים אינו מעוגן בנימוקים אידיאולוגיים אלא בהערכה מעשית של מה שנחוץ עבור ביטחונה של ישראל ומה שיהיה הכי פחות יקר במונחים של פוליטיקה פנימית. הציפיות ששררו באמצע שנות ה-90′ לדו-קיום בשלום עם הפלסטינים הוחלפו בהסכמה כללית מציאותית שהשלום אינו מעבר לכותל. הציבור בישראל השלים ברובו עם הרעיון שישראל תיאלץ לחיות על חרבה בעתיד הנראה לעין, ורוב הציבור מוכן לשלם את מחירו של מאבק ארוך-טווח. ניהול הסכסוך עם הפלסטינים הפך לעמדה המקובלת בישראל, בהיעדר אופציה טובה יותר.
הישראלים דוחים את הטיעון שהמשכו של הקיפאון הנוכחי במשא ומתן הישראלי-פלסטיני מעודד דינמיקה דמוגרפית המובילה למדינה דו-לאומית. נכונותה של ישראל לחלק את השטח, ויכולתה של המערכת הפוליטית להתנתק חד-צדדית משטח המאוכלס ברובו על ידי ערבים, מאיינת את טיעון ה”דמוגרפיה”. ממש כשם שישראל אינה מודאגת ממספר התינוקות הנולדים ברבת-עמון שבירדן, היא גם לא מוטרדת יתר על המידה משיעור הילודה בקרב נשים ערביות בשכם שבגדה המערבית.
הישראלים מבינים כי למרבה הצער, הם לכודים בסכסוך טראגי וארוך-טווח עם הפלסטינים; ויש להם סבלנות להמתין לזמנים טובים יותר. הדחייה הפלסטינית של הצעות ישראליות הנדיבות (מאהוד ברק ב-2000 ועד אהוד אולמרט ב-2007) חיזקה את תחושת ה”אין ברירה” הישראלית – דהיינו שאין מנוס אלא פשוט לנהל את הסכסוך. הסכמה כללית זו היא נכס חשוב מבחינת יכולתה של ישראל להילחם במלחמות העתיד, אם יהיה בכך צורך. משכך, ניתן לפטור בביטול את ביקורתם של השמאל הקיצוני בישראל ושל משקיפים זרים בנוגע למדיניות ישראל בגדה המערבית. ביקורת זו לא סדקה את הקונצנזוס בישראל.
בדומה לכך, הוויכוחים על המשטר הכלכלי המועדף בישראל חדלו להתקיים זה מכבר. כמעט כל הישראלים מסכימים שהקפיטליזם הוא הדרך הטובה ביותר לייצר עושר נוסף. מדיניות הממשלה העולה בקנה אחד עם רעיונות אלו זוכה לתמיכה רחבה. הליכוד, ובעיקר ראש הממשלה בנימין נתניהו, תומך בכלכלת שוק והחזיק בשלטון לאורך רובם של שני העשורים האחרונים.
קרע חברתי נוסף הטורד את מנוחתה של ישראל שנים ארוכות, הפילוג בין אשכנזים לעדות המזרח, הולך ומתמתן. מספרם של “נישואי התערובת” הולך ועולה, ומטשטש את ההבדלים העדתיים. בשלושת העשורים האחרונים נרשם גידול דרמטי בשיעור הסטודנטים ממוצא מזרחי באוניברסיטאות, וגידול דומה בקרב הקצינים הבכירים בצה”ל. מספרם בפוליטיקה העירונית והארצית גדל באופן משמעותי.
השסע היחיד בחברה הישראלית שעודנו בעל חשיבות חברתית, תרבותית ופוליטית רבה הוא הפילוג בין דתיים לחילונים. חרף מאמצים למתן את תוצאות הניכור ההולך וגובר של המגזר החילוני מערכים מסורתיים ומן התרבות היהודית, אנו מצויים בלבה של מלחמת תרבות.3 עם זאת, המצב אינו שונה מאוד ממצוקות פוליטיקת הזהויות שעמן מתמודדות חברות מערביות אחרות.
יתר על כן, הסכסוך אינו בין שני מחנות מוגדרים היטב. מספרם של אלו המגדירים את עצמם כחילונים פוחת (רק 20 אחוזים), בעוד מספר הולך וגדל של ישראלים מזהים את עצמם כמסורתיים, הממוקמים באמצע הרצף בין חרדים לחילונים. שיעורם היחסי של החרדים בחברה הולך וגדל גם הוא. דווקא מפני שקיימים יהודים בעלי מידות שונות של שמירת מצוות וידע, יש מקום לגישור על פערים ולשמץ של הבנה.
לא הכל מושלם בחברה הישראלית. קיימת אלימות ברחובות ובבתי הספר; למערכת החינוך יש בעיות; הפער בין עשירים לעניים הוא גדול מדי; התחרות הכלכלית אינה מספיקה; ומחירי הדיור גבוהים מדי. עם זאת, סקר גאלופ משנת 2017 מדרג את ישראל במקום האחד-עשר בעולם מבחינת האושר שחשים האזרחים. כמו כן, מעל 90 אחוזים מן היהודים בישראל גאים באופן עקבי להיות ישראלים. ייחוס אי שביעות רצון והיעדר הרמוניה לחברה הישראלית ברובה הוא פשוט שגוי.
דמוקרטיה משגשגת
חלק מן השמאל הישראלי טוען שהדמוקרטיה הישראלית מצויה בסכנה. הביקורת נובעת בחלקה מן העובדה שבמשך כבר יותר משני עשורים, השמאל אינו מצליח לזכות לתמיכה במדיניותו בזירה האלקטורלית. אך הדמוקרטיה בישראל חיה וקיימת. היא תוססת ופתוחה בהרבה מכפי שהייתה בימי ההגמוניה של מפלגת העבודה (1948-1977). סופו של עידן ההגמוניה המפלגתית יצר דמוקרטיזציה של המערכת הפוליטית בישראל, איפשר לכוחות חדשים להופיע על הבמה הפוליטית והבטיח ניידות חברתית גדולה יותר.
שחיקתם של נוהגים סוציאליסטיים והפרטתה של כלכלה ריכוזית תרמו לצמיחתו של מעמד ביניים שאינו אשכנזי. הניידות החברתית גברה גם בשל גישה גדולה יותר ללימודים גבוהים. במהלך ההשנים שלאחר 1977, מספר גדול של מכללות באיכות משתנה נפתחו והתחרו עם האוניברסיטאות המבוססות על סטודנטים ומשאבים. עם הזמן ניכרה בישראל גם השפעה פחותה של הכוח הממשלה על הרמה העירונית, שאיפשרה את הופעתם של מוקדי כוח חדשים ויצרה מקור חדש לגיוס מנהיגים.
רכיב חיוני בכל דמוקרטיה הוא מערכת המשפט. עלייתו של בית המשפט העליון הישראלי למעמדו הרם הנוכחי, החלה לאחר דעיכתה של מפלגת העבודה. היה זה ראש הממשלה מנחם בגין שעודד את בית המשפט העליון לשחק תפקיד פעיל יותר, והוא לקח חלק במינויו של אהרן ברק, הדוגל בהתערבות, לבית המשפט העליון ב-1978. עצמאותן של המשטרה ומערכת המשפט בישראל גדלה באופן ניכר בשנים האחרונות. מערכת המשפט בישראל תבעה ללא מורא נשיא, ראש ממשלה ושרים בקבינט, והפכה מושא לקנאה במדינות דמוקרטיות רבות. כיום מתבצעים ניסיונות לצמצם את האקטיביזם של בית המשפט העליון באמצעות מינוי שופטים שמרנים נוספים. תיקון האיזון שבין הממשלה, בית הנבחרים ובית המשפט העליון הוא חלק מהליך דמוקרטי.
התקשורת – כלב השמירה של הדמוקרטיה – עברה שינוי מוחלט לאחר 1977. העיתונות המגויסת הכתובה והאלקטרונית נעלמה. במקומן צמחו מגוון של כלי תקשורת בעלי סדרי יום מגוונים. רוב התקשורת הכתובה והאלקטרונית, כמו גם המדיה החברתית החדשה, היא חופשית וממלאת את תפקידה ככלב השמירה של הפוליטיקאים. קיימת גם רגישות גדולה יותר לשוויון לנשים ולקבוצות מוחלשות, וחקיקה בהתאם לכך.
צה”ל מואשם לעיתים שהוא נוטל חלק בלתי-מידתי בתהליך קבלת ההחלטות ובכך שהוא מנחיל לחברה הישראלית מיליטריזם. אין שקר גדול מזה. כיום אין יותר צורך להחזיק בעמדות של מפלגת העבודה על מנת להתמנות למשרת הרמטכ”ל. הצבא למעשה הפך כיום למייצג נאמן יותר של המגמות הדמוגרפיות והניידות החברתית הגוברת. בשורותיו משרתים עולים חדשים, ישראלים מעדות המזרח ובני המחנה הדתי-לאומי, כשאלו האחרונים גורמים לאליטה האשכנזית הוותיקה לחוש חוסר נוחות.
לאחר 1977, הצבא הפגין מקצועיות רבה יותר ולמעשה היה צייתן יותר בקבלת שיקול דעתה של ההנהגה הפוליטית הנבחרת במסגרת קבלת ההחלטות.4 צה”ל לא עודכן על ידי הדרג המדיני על המשא ומתן על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993. הצבא גם המליץ שלא לבצע את הנסיגה החד-צדדית מלבנון במאי 2000 ואת ההתנתקות מעזה ב-2005. שלוש ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר מאז 1993 יושמו חרף היעדר תמיכה של צה”ל – וזו הוכחה לכך שלישראל אין ממשלה מיליטריסטית הנשלטת על ידי הצבא.
אף שתמיד יש מקום לשיפור, הדמוקרטיה הישראלית משגשגת ומצליחה ברוב המובנים יותר מבעבר. תלונות משמאל על הדמוקרטיה הישראלית הן במידה רבה תוצאה הנובעת מן ההתסכול שציבור הבוחרים דוחה את תובנותיו המדיניות.
הזירה הבינלאומית
מאז הקמתה של ישראל ניסו מדינות ערב לבודדה ולפגוע בלגיטימיות הבינלאומית שלה. עם זאת, סקירה של יחסי הגומלין של ישראל עם הקהילייה הבינלאומית מוכיחה שישראל אינה מבודדת כלל. המערכה הבינלאומית להחרים את ישראל, למנוע השקעות בה ולהטיל עליה עיצומים (קמפיין ה-“BDS”), אותה יוזמים הפלסטינים, לא הצליחה לפגוע פגיעה ממשית במעמדה הדיפלומטי של ישראל ובכלכלתה המשגשגת, והשפיעה על חיי התרבות בה רק באופן שולי.
ביקורת נבזית על ישראל, במיוחד בארגון האומות המאוחדות שפשט את הרגל מבחינה מוסרית, היא בעלת השפעה מעשית מועטה בלבד על היחסים הדו-צדדיים שבין ישראל לרוב המדינות. נכון לסוף שנת 2017, לישראל יש יחסים דיפלומטיים עם 158 מדינות מתוך 193 החברות באו”ם. בהתחשב בכך שלרוב המדינות הערביות ולמדינות מוסלמיות נוספות אין יחסים דיפלומטיים עם המדינה היהודית, הרשת הדיפלומטית של ישראל לא יכולה להיות רחבה הרבה יותר.
עלייתה של ארה”ב כמנצחת בסיום המלחמה הקרה בישרה טובות לישראל, שהיא בת-ברית מוערכת של האמריקנים. מדינות חשובות רבות החליטו לשפר את היחסים עם המדינה היהודית, שנתפשה כצינור אל וושינגטון וכמדינה חזקה צבאית, כלכלית וטכנולוגית. בשנת 1992 מדינות חשובות כדוגמת סין, הודו, טורקיה וניגריה קשרו יחסים דיפלומאטים מלאים.
לאחר ניצחונה במלחמת המפרץ ב-1991, ארה”ב כינסה את ועידת מדריד בנובמבר 1991, שסימנה קבלה גדולה יותר של ישראל בקרב מדינות ערב. יוזמת השלום של הליגה הערבית (2002) ונוכחותן של מדינות ערב בוועידת אנאפוליס (2007) מצביעות על המשך מגמה זו. אף שעלייתו של האסלאם באזור היא בעייתית עבור ישראל, מצרים וירדן עודן מקיימות את הסכמי השלום שלהן עם ישראל. ישראל חיזקה את קשריה הבלתי-רשמיים עם מדינות ערב במפרץ ובמגרב. ישראל מקיימת קשרי מסחר ענפים, גם אם שקטים, עם העולם הערבי, ובכך מבטלת את רוב השפעתו של החרם הכלכלי הערבי. יתר על כן, עלייתה של איראן בפוליטיקה של המזרח התיכון והאיום הגרעיני שלה הופכים את ישראל לבת-ברית פוטנציאלית של המדינות הערביות הסוניות המתונות.
חשוב לציין שהיחסים עם העולם המוסלמי השתפרו כשישראל קשרה קשרי ידידות עם מדינות מוסלמיות שנוצרו כתוצאה מהתפרקות האימפריה הסובייטית בקווקז ובמרכז אסיה, כדוגמת אזרבייג’ן, קזחסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. זהותן המוסלמית של אוכלוסיות מדינות אלו כמעט ואינה פוגעת ביחסיהן עם ירושלים בתחומים החשובים לאינטרסים הלאומיים של אותן מדינות.
העליות והמורדות ביחסים שבין ישראל לפלסטינים כמעט ואינן משפיעות על האופן שבו מדינות מקיימות את יחסיהן ההדדיים עם ישראל. למעשה, כישלונותיה של התנועה הפלסטינית הלאומית ועלייתו של חמאס בפוליטיקה הפלסטינית הובילו להבנה גדולה יותר של מצבה של ישראל. פיגועי ה-11 בספטמבר ועלייתו של ארגון המדינה האסלאמית הגדילו עוד יותר את הבנתו של העולם את הדילמות של ישראל במלחמתה בטרור הפלסטיני. יתר על כן, אתגר הטרור והאסלאם הרדיקלי הובילו מדינות רבות לחתור לשיתוף פעולה עם ישראל במאבק בטרור. האיום האסלאמיסטי הגובר הוביל לעלייה במספר המדינות המעוניינות לקיים קשרי ביטחון עם ישראל.
שתי המדינות המאוכלסות והדינמיות ביותר בזירה העולמית – הודו וסין, שתיהן כוחות גלובליים עולים – מפגינות ידידות רבה כלפי ישראל. שתיהן תרבויות עתיקות שלא נושאות על גבן נטל של עבר אנטישמי. הן מתייחסות למדינה היהודית בהערצה, בראותן בישראל תרבות עתיקה שהגיעה להישגים מרשימים. ישראל גם נחלה הצלחה רבה ביצירת שותפות אסטרטגית עם הודו.
לבסוף, קשריה של ישראל עם המדינה החשובה ביותר בעולם, ארה”ב, השתפרו משמעותית מאז 1973. מערכת היחסים האסטרטגית ההולכת ומתמסדת היא חזקה מאוד. ארה”ב תמשיך להיות הכוח המוביל בעולם בעתיד הקרוב, וזוהי בשורה טובה עבור בת-בריתה הקטנה ישראל.
ראוי לציין שרמת התמיכה הציבורית האמריקנית בישראל נותרה יציבה להפליא לאורך ארבעת העשורים האחרונים – סביב 65 אחוזים. הדבר מתבטא גם בתמיכה בקונגרס, והתמיכה אינה תלויה בלובי יהודי כלשהו. אפילו השימוש של ישראל בכוח, הזוכה לביקורת במקומות רבים בעולם, מתקבל על ידי האמריקנים בעין יפה ונתפש כדומה לדרכם לנהל מלחמה.5
אירועי “האביב הערבי” חיזקו גם את מעמדה של ישראל כבת-ברית יציבה ומהימנה באזור שכולו אי-ודאות. ממשלת נתניהו שרדה את תקופת נשיאותו של הנשיא ברק אובמה בנזק מועט יחסית וזכתה לראות את הנשיא דונלד טראמפ מעביר את השגרירות לירושלים. יש לקוות שמדינות אחרות תחקינה מעבר זה, דבר שיעניק לישראל לגיטימיות בינלאומיות גדולה אף יותר.
סיכום
חרף העובדה שלא הכל מושלם בארץ הקודש, נראה שממד הזמן מועיל לישראל. ישראל היא דמוקרטיה משגשגת ותוססת שקיימת בה לכידות חברתית פנימית חזקה. במקביל לכך, מעמדה הבינלאומי של ישראל השתפר, והתמיכה בישראל בארה”ב, בת-בריתה העיקרית שהיא הכוח ההגמוני העיקרי בזירה הבינלאומית, נותרה רבה עד מאוד. יתר על כן, קיומה של המדינה היהודית זוכה להכרה נרחבת כמציאות מבוססת גם בעיני העולם הערבי והמדינות המוסלמיות.
ישראל בנתה מכונה צבאית רבת-עוצמה שביכולתה להדוף את כל האיומים באזור. צה”ל עודנו הצבא בעל היכולות הגבוהות ביותר באזור, וברשותו המוטיבציה, הציוד וההכשרה הנחוצים על מנת להתגבר על יכולותיו של כל שחקן באזור שיקרא עליו תיגר. רק איראן גרעינית תשנה לרעה את כללי המשחק במשוואה האסטרטגית, ויש לעשות כל שניתן על מנת למנוע התפתחות זו.
שינויים בעתידה הפוליטי, החברתי והכלכלי של ישראל אינם סבירים. משמעות הדבר היא שהזמן משחק לטובתה של ישראל. רוח הזמן של ימינו, המדגישה את ערכי הדמוקרטיה והשוק החופשי, גם היא לטובת ישראל – בניגוד ליריבותיה המוסלמיות. אלו ממשיכות להימצא במשבר חברתי, כלכלי ופוליטי גדול.
עם הגיעה לגיל 70, ישראל היא סיפור הצלחה גדול. אם היא תמשיך להצליח בהנחלת אתוס ציוני לדורות הבאים, עתידה נראה טוב. אף שיש לרצות בשלום עם כל שכנותיה של ישראל, אין זה תנאי הכרחי להישרדותה של ישראל או לשגשוגה.
[1] Efraim Inbar, “Israel’s National Security Amidst Unrest in the Arab World,” Washington Quarterly, 35 (קיץ 2012).
[2] Dan Senor and Saul Singer, Start-up Nation: The Story of Israel’s Economic Miracle
(ניו יורק: שנים-עשר, 2009).
[3] נסים ליאון, “יהודים חילונים: מסוכנים פעילים לשחקני הגנה,” Israel Studies Review, ינואר 2012, עמ’ 22-26.
[4] Stuart A. Cohen, “Changing Civil-Military Relations in Israel: Towards an Over-Subordinate IDF,”, ב-Israel’s Strategic Agenda (New York: Routledge, 2007), אפרים ענבר (עורך), עמ’ 156-66.
[5] Walter Russell Mead, “America, Gaza, Israel, the World,” The American Interest,
18 בנובמבר 2012. http://blogs.the-american-interest.com/wrm/2012/11/18/america-israel-gaza-the-world/.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים