איראן, טורקיה, רוסיה ושחקנים עוינים אחרים מאיימים על ביטחון המערב ועל ביטחונה של ישראל באזור אסטרטגי זה.
תשומת-הלב בישראל אמנם מתמקדת בשליחיה של איראן בגבולותיה הצפוניים והדרומיים של המדינה. אך הפסגה החמישית של ישראל-יוון-קפריסין, שתתקיים בבאר-שבע השבוע, היא בהחלט אירוע אסטרטגי חשוב באזור מזרח הים התיכון אשר הופך להיות זירת עימות בין-אזורית.
איראן, השואפת לפרוזדור שיעי מהמפרץ הפרסי ועד לים התיכון, רוצה להקים בסיסים אוויריים וימיים על חופי הים התיכון. זה יאפשר לה להקרין עוצמה אל מדינות הבלקן לאורך חופי הים התיכון, וגם מערבה יותר, לעבר הקהילות המוסלמיות באירופה. במדינות המוסלמיות בבלקן ,אלבניה, בוסניה וקוסובו, קימת כבר נוכחות איראנית וטורקית.
מצד שני, טורקיה אימצה מדיניות חוץ ניאו-עותומנית הנוטה להתפשט אל מעבר לגבולותיה. צבא טורקיה פלש לחלקים בסוריה ובעיראק. בים התיכון יש לטורקיה ריב טריטוריאלי ישן עם יוון בים האגאי, והיא שולטת, מאז 1974, בצפון קפריסין, אי אסטרטגי במזרח הים התיכון. טורקיה של ארדואן מונעת גם מדחפים איסלאמיסטיים. היא תומכת בחמאס וטיפחה יחסים טובים עם גורמים ג’יהאדיסטיים בסוריה ובלוב – שתיהן מדינות ים-תיכוניות. טורקיה מחזקת את חיל הים שלה, ואפילו איימה לשלוח אניות מלחמה ללוות ספינות שמנסות לשבור את המצור הימי הישראלי על עזה.
למרבה הצער, הים התיכון כבר אינו נשלט בידי המערב. בשנות כהונתו של אובמה נסוגה ארה”ב מהים התיכון באופן משמעותי. החלשת כוחה הצבאי באה לידי ביטוי בעובדה שלצי השישי כבר אין נוכחות קבועה של נושאת מטוסים בים התיכון. גם הציים של מדינות מערב אירופה צמצמו את כוחם נוכחותם במזרח הים התיכון. הנשיא טראמפ מפגין דחפים בדלניים, למרות התחייבותו להגביר את כוחה הצבאי של ארה”ב.
במקום זאת, הולכת וגדלה הנוכחות הימית הרוסית בים התיכון. רוסיה הבטיחה לעצמה את הבסיס הימי בטרסוס ואת הבסיס האווירי בחמיימים שבסוריה, באמצעות התערבותה המוצלחת במלחמת האזרחים. גם מצרים וקפריסין מאפשרות לרוסיה לעשות שימוש בנמליהן.
בהיבט הכלכלי, חשיבותו של מזרח הים התיכון במישור הבינלאומי גדלה בעקבות גילויָם של שדות גז טבעי בקרקעיתו ובעקבות הסיכוי לגילוי שדות נוספים. אוצרות גז אלה נחשקים מאוד בעיני בעלות בריתה של איראן (סוריה וחיזבאללה) וכן בעיני טורקיה ורוסיה.
מזרח הים התיכון היה חשוב לישראל מאז ומתמיד, מכיוון שיותר מ-90% מסחר החוץ שלה מתנהל דרכו. שדות הגז שהתגלו ואשר מנוצלים כעת במימיה הכלכליים של ישראל בים התיכון, הגדילו את חשיבותה של זירת הים התיכון לישראל. הגז צפוי לתרום משמעותית לרווחתה של ישראל – יספק אנרגיה זולה ונקיה ויהפוך את ישראל ליצואנית אנרגיה.
אולם אוצרות הגז של ישראל נתונים תחת איום. חמאס כבר ירה טילים לעבר אסדת-קידוח ישראלית, וחיזבאללה איים לעשות כן. רוסיה וטורקיה עלולות אף הן לאמץ גישה תוקפנית יותר. ייתכן שבקרוב תהיה באזור גם נוכחות ימית איראנית, התואמת את שאיפותיה של איראן להגמוניה.
וכך יש לישראל חזית נוספת. לרוע המזל, הרכיב הימי של צה”ל לא תועדף מספיק. ישראל זקוקה לחיל-ים חזק יותר. הצורך בכוח ימי ישראלי גדול יותר מתחייב יותר בהתחשב באיום הטילים העצום המכוון כלפי ישראל, ההופך את שדות התעופה שלה ואת נכסיה הקרקעיים והאסטרטגיים לפגיעים יותר מאי-פעם.
הגירעון הצבאי של ישראל במזרח הים התיכון בולט לנוכח הצלחתה הדיפלומטית. היא הפכה לשותפה קרובה במערך מזרח ים-תיכוני הכולל את יוון וקפריסין. גם מצרים היא חברה במערך הזה באופן עקיף. ארבע המדינות שותפות לחששות ממדיניות החוץ הטורקית, ויש להן אינטרסים משותפים בתחום האנרגיה. גם שיתוף הפעולה שלהן בוושינגטון בסוגיות הקשורות למזרח הים התיכון הוא חשוב. אכן, ארה”ב שוקלת את האפשרות לקיים תמרונים צבאיים משותפים עם ישראל ויוון.
חשוב אם כן כי ישראל תשכיל ותבסס לעצמה בעלות ברית משותפות להתמודד עם האיומים המתהווים באזור זה.
פורסם ב-ישראל היום 20.12.2018
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: ספריית הקונגרס [Public domain]