מצב העניינים לגבי איראן גם יותר בהול וגם יותר גמיש מאשר המצב כמעט חסר-התוחלת מול צפון קוריאה. לחץ מחודש על איראן, יחד עם איום צבאי אמין, עשוי (ואכן, חייב) להניב תוצאה טובה יותר מזו המובאת בהסכם הגרעין של אובמה.
נאום הנשיא טראמפ בשאלת הגרעין האיראני נתן ביטוי חד למורת רוחו הן מעיסקת הגרעין שקודמו הסכים לה, והן ממדיניותו האגרסיבית של המשטר האיראני. שותפות לזעם זה גם כמה מבעלות הברית החשובות של ארצות הברית באזור – ולא רק ישראל. עם זאת, הנשיא הותיר את ההכרעה בפועל באשר להמשך המהלכים – כולל סנקציות מחודשות על איראן – בידי הקונגרס.
הדיונים הקריטיים בנושא זה צפויים להתנהל בעת שארצות הברית נתונה בעימות מתוח ומסוכן הן עם צפון קוריאה והן עם איראן. חשוב איפוא להדגיש את חמשת ההבדלים המהותיים בין שני מוקדי משבר אלה.
ראשית ראוי להתייחס לתווי הדימיון בין שתי הסוגיות: שתי המדינות מובלות על ידי משטרים סוררים – מדכאים, תוקפניים ואכולי שנאה ופחד. שני המשטרים שמים ללעג את הסדר הבינלאומי הקיים, ומתעבים את ארה”ב וכל מה שהיא מייצגת. על אף הפערים הכמעט בלתי-נתפסים ביניהם מבחינה אידיאולוגית, הם פעלו בשיתוף פעולה הדוק במגוון נושאים משמעותיים מבחינה אסטרטגית.
ובכל זאת, יש גם הבדלים ניכרים במצב העניינים באשר לתכנית הגרעין הצבאית של כל אחד מהם, על כל המשתמע מכך. בשורה התחתונה: בעוד שייתכן והשד הצפון-קוריאני כבר יצא מן הבקבוק ללא שוב, כלפי איראן עוד ניתן לנקוט בפעולה נוספת – במהירות ובאפקטיביות – להביא לבלימתה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
ראשית, מניעה עדיפה מריפוי. צפון קוריאה כבר הינה בעלת יכולת גרעינית צבאית, וערכה ניסויים במספר ראשי נפץ או התקנים. התביעה לפירוק ארסנל קיים באופן פעיל – מהלך שהתבצע רק פעם אחת בהיסטוריה, וזאת בנסיבות המיוחדות שנוצרו כאשר משטר האפרטהייד בדרום אפריקה העביר את מושכות השלטון לנלסון מנדלה – היא דרישה גבוהה. יתרה מזאת, כניעה לדרישה זאת סביר שתוביל לסוף אומלל של הצוות – האח והאחות לבית קים – השולטים כיום בפיונגיאנג. לעומת זאת, עצירתה של איראן בטווח בטוח מפיתוח פצצה גרעינית אמורה להיות משימה ריאליסטית הרבה יותר, למרות עוצמת שאיפותיה של איראן וחולשת מסגרת ה- JCPOA.
שנית, שליט איראן, האייתוללה ח’מנאי, כאשר תעמוד הפצצה לרשותו, יהיה מסוכן הרבה יותר מקים ג’ונג און של צפון קוריאה. אין אפילו צורך, בהקשר זה, להעלות לדיון את ההשלכות האפשריות של אי-הרציונליות הדתית של המשיחיות השיעית, כפי שנעשה על ידי מספר חוקרים בולטים. גם ללא קביעות כאלה ביחס לתודעה האיראנית, ההשלכות האזוריות והגלובליות – במקרה שהמנהיגות הנוכחית באיראן תשיג יכולת גרעינית צבאית – עלולות להיות מסוכנות ביותר, ולא רק עבור ישראל, מאשר במקרה של צפון קוריאה.
שלא כמו צפון קוריאה, שאין לה כל השפעה מעבר לגבולותיה המוגנים-היטב, לאיראן יש רשת רחבה של “פרוקסים” (באי כוח), שליחים, סוכנים ובעלי ברית בכל העולם. הם כבר רשמו הישגים וצברו תנופה בלבנון, בסוריה, בעיראק ובתימן. הם שולחים ידיהם בסתר במקומות אחרים באיזור, ומפעילים תאי טרור רדומים ברחבי העולם. לא קשה לדמיין כיצד יפעלו בגיבוי של מטרייה גרעינית איראנית. אם לנקוט דימוי “משולהב”, פצצה איראנית תהיה כאש בשדה הקוצים הקמל של הפוליטיקה האזורית, ותמיט חורבן על מה דנותר מן הסדר המדיני האזורי. יתרה מזאת, איפותיה של איראן מרחיקות לכת אף מעבר לכך. היא חותרת לבטל את הסדר העולמי הקיים מאז 1945 (ובהקשר זה, השמדת מדינת ישראל נתפסת בעיניה כמרכיב חשוב בניתוץ המציאות המדינית שנוצרה על ידי המעצמות המנצחות במלחמת העולם השניה).
שלישית, אם איראן תתגרען, הסכר ייפרץ. כמעט בדרך פלא, הניסויים הגרעיניים הראשונים שביצעה צפון קוריאה לא מוטטו את משטר אי-תפוצת הנשק הגרעיני. לא דרום קוריאה ולא יפן חשו בזמנו כי בעקבות זאת עליהן אוטומטית להפר את מחוייבותם (לאמנה) ולפעול להשיג יכולת הרתעה באופן עצמאי. זאת כנראה משום שהתרגלו ממילא לחסוֹת במשך שנים רבות בצל ההגנה האמריקנית מפני הארסנל הצבאי של סין, המשמעותי הרבה יותר. (אם הם עדיין חשים כך היום זו שאלה אחרת).
אך אין הדבר כן במדינות המפרץ הפרסי ומזרח הים התיכון (מה שמכונה “המזרח התיכון”), שעבורם פריצה איראנית לעבר נשק גרעיני תצית בוודאות מרוץ חימוש כלל-אזורי. באופן פרדוקסלי, החלטות בכיוון זה לא התקבלו עד כה, למרות ההנחה הרווחת בקרב מנהיגי ערב שישראל היא מעצמה גרעינית. זהו סימן טוב לכך שמנהיגי ערב מעולם לא האמינו לרטוריקה שלהם עצמם לגבי שאיפות התפשטות או דומיננטיוּת אזורית של ישראל, ולא ראו צורך (מעבר לתמרון דיפלומטי) לפעול כנגד “ההרתעה העמומה.”
איראן, לעומת זאת, היא סיפור אחר. בשנים האחרונות היא אפילו לא ניסתה להסתיר את שאיפותיה האזוריות המהפכניות. סעודיה, שבהחלט ייתכן שתוכל לבוא בדרישה לנשק גרעיני פקיסטני (בשל התפקיד שמילאה בשעתו במימון הפרוייקט) לא תעמוד בחוסר מעש אם יסתמן שאיראן מתקרבת לקו המטרה; גם לא תורכיה, ואולי אף לא מצרים. האפקט המתגלגל הזה יחסל במהרה מה שנותר מאמנת ה- NPT, עם כל ההשלכות על היציבות העולמית וירידה לטמיון של כל מה שהושג מאז 1970.
רביעית, סנקציות עשויות להצליח. צפון קוריאה לא מושפעת במיוחד מסנקציות מפני שהיא ממילא בין המקומות העלובים ביותר עלי אדמות. מדיניות מושחתת יצרה חברה מקופחת. דיווחים מהימנים על קניבליזם (פשוטו כמשמעו, אנשים שאכלו את בשר ילדיהם, כמתואר בקללות המקראיות הקשות ביותר) המשיכו להגיע אפילו בתקופה מאוחרת כמו אמצע שנות ה- 90. בהקשר כזה, דיבורים על סנקציות אינם אלא פעולה הצהרתית וטיקסית במהותה, שמטרתה לשכך את הצורך ב-“תגובה תקיפה,” ואולי לאותת לפיונגיאנג שאפילו לסבלנותה של בייג’ינג יש גבול. ברם סנקציות לא ישנו בהרבה את מאזן הכוחות הפנימי בצפון-קוריאה, גם אם יילקחו מקים ג’ונג און חלק מן הצעצועים היקרים שלו.
איראן, לעומת זאת, הראתה כי היא מושפעת מאוד מלחץ כלכלי. הסנקציות שתוכננו ויושמו בהצלחה על ידי ממשל אובמה, אכן הביאו את איראן לשולחן הדיונים – הישג שיש לזקוף במידה רבה לזכותם של הנשיא אובמה ושרת החוץ שלו בכהונתו הראשונה, הילרי קלינטון. אך סביב שולחן המו”מ עצמו, מנוף הלחץ רב העוצמה הזה השיג הרבה פחות ממה שהיה ניתן – דבר שיש לזקוף לחובתם של הנשיא הקודם ומזכיר המדינה השני שלו, והדרך שבה נכנעו מראש לדרישות היסוד האיראניות כמו “הזכות להעשרה”.
מה שהפך את הסנקציות ליעילות כל כך הוא קודם כל זהותה הגאה של איראן, מבחינה היסטורית, כאומת סחר הפתוחה לעולם; התלות העמוקה שלה ביצוא אנרגיה ובמחיר הנפט; וחשוב לא פחות, המודל הפוליטי ההיברידי שנותן לעם האיראני ביטוי (אמנם מוגבל ביותר) בבחירת הרובד השני של הממשל, כולל הנשיא – גם אם הרובד העליון, המנהיג עצמו וסביבתו, פטורים מכל מבחן דמוקרטי.
אירועי 2009 סימנו כי בניגוד למצב העניינים בצפון קוריאה, מהומות רציניות עשויות להתפרץ ברחובות טהראן. אם הן תתפשטנה למרחב העירוני הצפוף של אסלאמשהר, בדרום טהראן, בגיבוי רוחות של חוסר שביעות רצון כלכלית, עשוי המשטר האיראני למצוא עצמו נתון בדין וחשבון בדומה לזה שפקד את העולם הערבי בשנת 2011.
לכן התועלת שבכלי זה. בהקשר של אי אישרור הסכם הגרעין (decertification) ישנן דרכים ליישום מחודש של סנקציות על מנת לנסח מחדש את הכללים הבסיסיים, גם בלי לזנוח את ה- JCPOA לחלוטין.
ולבסוף, מלחמה עם איראן היא אופציה, בעוד שהיתכנות כזו היא כמעט בלתי אפשרית לגבי צפון קוריאה.
הודאתו גלוית-הלב של סטיב באנון באוגוסט 2017, “לגבי צפון קוריאה אין פתרון צבאי, תשכחו מזה,” לא הייתה אמורה להפתיע מי מאלו המעורים במציאות הבסיסית שם. המרכז המשגשג על נהר האן, הערים סיאול ואינצ’ון, נמצא בטווח מתקפה קונבנציונלית של קוריאה הצפונית, והמנהיגוּת הפוליטית של קוריאה הדרומית, לא משנה עד כמה ניצית תהיה בעמדותיה כלפי פיונגיאנג, לעולם לא תאפשר חזרה על הזוועה וההרס של 1950-1953. המצב אינו לגמרי חסר תקנה – לחץ סיני יכול לעזור – אך מלחמה איננה באמת אופציה.
במקרה של איראן, לעומת זאת, השחקנים המקומיים מוכנים לקחת את הסיכונים הכרוכים על מנת לרסן את איראן. הדבר נכון גם לגבי מדינות כמו סעודיה או ישראל המאוימות על ידיה בהשמדה אם יפרוץ סכסוך. זהו היבט חשוב של המצב. גם אם מלחמה היא התוצאה הפחות רצויה, איום צבאי אמין בכל זאת נחוץ אם על העולם להתלכד להפעלת לחץ מחודש על איראן.
אם הבחירה היא בין המצב הנוכחי, עם זרימה מתמדת של סחר עם החזר מסוים של השקעות, לעומת חזרה להפעלה חלקית של סנקציות, רבים מן האירופאים יבחרו באופציה הראשונה. אך אם הבחירה היא בין סנקציות אפקטיביות לבין הדרדרות לכיוון מלחמה, ייתכן שאפילו סין בסופו של דבר תסיק את המסקנות הנכונות.
בשורה התחתונה: מצב העניינים לגבי איראן גם יותר בהול וגם יותר גמיש מאשר המצב כמעט חסר-התוחלת מול צפון קוריאה. העמדה שקבע הנשיא בנאומו צריכה להפוך לכלי אסטרטגי אפקטיבי, תוך שיתוף פעולה הדוק בין הממשל, הקונגרס, ובעלי-ברית קריטיים בזירה הבינלאומ שעזרתם נחוצה לוודא שהלחץ הכלכלי יהיה אפקטיבי.
לחץ מחודש, יחד עם איום צבאי אמין, עשוי (ואכן, חייב) להניב תוצאה טובה יותר מזו המובאת ב- JCPOA. אחרת כולנו נמצא עצמנו בסכנה חמורה ביותר בעתיד הלא-רחוק.
המאמר פורסם באתר NRG בתאריך 30.10.2017
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
- בניית אתרים