מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

ראייה אזורית כוללת, הלוקחת בחשבון את חולשתו של עבאס ואת רגישויותיהם של הירדנים, מילאה תפקיד עיקרי בהחלטה של ישראל לשוב אל הסטטוס קוו הקודם בהר בבית, לאחר אירועי יולי 2017. ריבונות ישראל בירושלים המאוחדת היא עוגן חיוני להמשך קיום מחנה היציבות, וגם לסיכוי ליציבות האזורית – כל עוד תמשיך הנהגתה לפעול בזהירות ותוך קריאה מושכלת של המערכת הפנים-ערבית.

העימות הדרמטי שפרץ בעקבות פיגוע הירי על הר הבית (14 ביולי 2017), והמאבק שהתחולל בשאלת הצבתם של גלאי המתכות בשערי הכניסה למתחם, הציף על פני השטח מגוון סוגיות (חלקן פנים-ישראליות) בעלות משמעות אסטרטגית ופוליטית מרחיקת לכת. אלו נגעו ליחסי ישראל עם המערכת האזורית ועם ההנהגה הפלסטינית, להלכי רוחם של חוגים בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים ובקרב ערביי ישראל, ואף לפולמוס – שהתדרדר לחילופי דברים בוטים בסגנון ירוד – באשר לעמדות הניצבות בבסיסן של הערכות המודיעין של הצבא והשב"כ, והדרך שבה הן נתפסות על ידי חלק מן המערכת הפוליטית.

בתוך כך התלהט גם משבר נקודתי סביב תקרית הירי בעמאן, שחידד את הדילמות של ראשי המשטר הירדני, מחד גיסא, ושל המערכת השלטונית (והציבור) בישראל, מאידך גיסא. אלו ואלו מצאו את עצמם מול העוינות כלפי ישראל, המושרשת עמוק בקרב החברה הירדנית. מאמר זה יעסוק בזווית אחת מבין אלה, שנראה כי בעיני דרג ההנהגה בישראל, וספציפית ראש הממשלה, היא שנתפסה בסופו של דבר כמשמעותית ביותר: מעמדה של ישראל בירושלים, ומדיניותה בהר הבית, כחלק ממשוואת הכוחות בין המחנות היריבים במערכת הכלל-אזורית.

שאלות שלא נשאלו

השיח הציבורי והפוליטי בישראל נטה להתמקד בעימות עם הפלסטינים, בפרץ הזעם (ההדדי) בינינו לבין ירדן, ובעיקר בקושי הצורב, בעיני רבים, "לבלוע" החלטות שנראו כפגיעה בכבוד הלאומי (ובסידורי בטחון לגיטימיים). בתוך כך, ובעיצומה של הטחת האשמות הדדית, לא זכתה לתשומת לב מספקת שאלת היסוד של משמעות האירועים בהקשר האזורי הרחב יותר, וזיקתם למאבק האינטנסיבי על עתיד העולם הערבי – המתנהל כיום בין כמה מחנות גאו-פוליטיים ואידאולוגיים מובהקים.

עיון שלאחר מעשה בהיבט זה של הדרמה מציף תשובות מפתיעות לכמה מן השאלות המהותיות יותר, שלא נשאלו ולא נענו בבהירות מספקת: מה חולל את המשבר, ומה עמד מאחורי הפיכתה של סוגיית אבטחה, טכנית באופייה, למאבק לאומי ודתי נחוש? כיצד באמת הגיב לכך "העולם הערבי" – אם יש עדיין משמעות למונח זה – בעיצומן של ההתלהמות וקריאות ה"תכביר" (אַללהֻ אַכְּבַּר) בירושלים? מה הניע את מקבלי ההחלטות בישראל להביא במהירות לסיום המשבר, תוך שימוש מושכל (אך מתסכל) במצב שנוצר מול ירדן? ומדוע, למרות להט ההתלהבות ולמרות תחושות הניצחון בצד הפלסטיני, דעכה באחת פעילות ההסתה המתלהמת של הרשות הפלסטינית ופינתה – לפחות לזמן מה – את מקומה לאווירה של "עסקים כרגיל" (אם כי נותרו סדקים במערך שיתוף הפעולה הביטחוני, ובהמשך פנה עבאס לנתיב הפיוס עם חמא"ס)?

התשובה טמונה בזיקה שבין האירועים בירושלים לבין המאבק בין "מחנה היציבות" לבין מחנה "האחים המוסלמים".

התשובה לשאלות אלה טמונה, במידה רבה, בזיקה, או ליתר דיוק בניסיון השיטתי ליצור זיקה, בין האירועים בירושלים לבין המאבק המתחולל בימים אלה, בעוצמה רבה וללא הפוגה, בין "מחנה היציבות" שבהנהגת מצרים, מחד גיסא, לבין המחנה המזוהה עם האידאולוגיה של האח'ואן (האחים המוסלמים) שבמוקדו ניצבת כיום קטר, בגיבוי תורכיה, מאידך גיסא. "מחנה היציבות" כולל מלבד מצרים את סעודיה ואת איחוד האמירויות ואחרות במפרץ – המכונות כיום גם בשם "מדינות החרם" בשל צעדיהן נגד קטר. המחנה היריב כולל מלבד קטר הן את חמא"ס, שהיא בשר מבשרם של האחים המסלמים –  למרות הניסיון לטשטש זאת במסמך המדיניות החדש של התנועה – והן את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בהנהגתו הנמרצת והארסית של שיח' ראאד צלאח.

בתוך כך מתחדדת קביעה שישראלים רבים, בלהט המאורעות, לא נתנו עליה את דעתם: ישראל מחזיקה בידיה, מתוקף ריבונותה בירושלים ומעמדה (המורכב) במקומות הקדושים, את אחד המפתחות ליציבות המערכת האזורית. יתרה מזאת, גורמים רבי עוצמה במערכת הערבית ומעבר לה מעדיפים, ובצדק, לשמר מציאות זו תחת כותרות עמומות כמו "הסטטוס קוו" או "הזכויות ההיסטוריות בהר", ובלבד שמפתחות אלה לא ייפלו בידי אויביהם, ובידי הכוחות החותרים לקעקע את הסדר המדיני הקיים. הסטטוס קוו בירושלים גם מפחית את החשש שגורם ערבי בתוך מחנה היציבות ישתלט על הר הבית ויגביר את כוחו על חשבון האחרים.

ישראל מחזיקה בידיה, מתוקף ריבונותה בירושלים ומעמדה במקומות הקדושים, את אחד המפתחות ליציבות המערכת האזורית.

מדובר הפעם במאבק פנים-סוני. המחנה החשוב ורב העוצמה של איראן ובעלי בריתה, וחזבאללה בראשם, ניסה אמנם גם הוא לבחוש בקדרה ולתרום להחרפת המשבר, הפעיל מנגנוני הסתה והריע להתגייסות העממית נגד ישראל, – אך היה הפעם גורם משני, אלא אם כן נאמץ את התעמולה הסעודית הטוענת שקטר אינה אלא סוכנת איראנית סמויה. הקרב העיקרי ניטש בין סעודיה לבין קטר, וכרוכים בו אינטרסים כלכליים רבי עוצמה – כר נרחב להתגדר בו לחובבי תאוריות קונספירציה בגוון מרכסיסטי – הנוגעים לשליטה במשק האנרגיה העולמי ולכסף רב. בה בעת, מעורבות בו גם יריבויות מקומיות ושבטיות עתיקות יומין, אמביציות אישיות שלוחות רסן, ובעיקר – התמודדות חזיתית בין תפיסות אידאולוגיות, עימות היסטורי רחב המתנהל בכמה חזיתות לגבי עתידו של העולם הערבי וצביונו של האסלאם. המחנה הקטרי-תורכי נקלע באחרונה למצוקה, ומכאן האינטרס שלו להסיט את תשומת הלב לירושלים.

עימות היסטורי רחב מתנהל בכמה חזיתות לגבי עתידו של העולם הערבי וצביונו של האסלאם.

מאבק זה מתרחש על רקע התמורות העמוקות הפוקדות את האזור מאז החלה הטלטלה האזורית – שיש עדיין מי שמכנים אותה, למרות ממדי הזוועה בסוריה ובמוקדים רבים נוספים, בשם "האביב הערבי". בעקבותיה הסתמנה למעשה מפה אזורית חדשה. זו אינה מעוצבת על ידי התבניות של מאזן הכוחות ו"הגיון המדינה" בלבד. ההיגיון המדינתי מושפע מאוד ממניעים אידאולוגיים ודתיים. זה בוודאי נכון בתורכיה, שמנהיגה הוא אסלאמיסט המקורב רעיונית לאחים המוסלמים. לבנון, כבר בעקבות ניצחון חזבאללה בעימות הפנימי במאי 2008, חדלה למעשה להיות מדינה ריבונית והפכה למעין "כלי ריק" המנוהל בפועל על ידי ארגון טרור בשליחותה של איראן.

בנסיבות שבהן חלק מהמדינות מתפרקות, כמו סוריה, לוב, עיראק, תימן והרשות הפלסטינית, המציאות האזורית מעוצבת על פי קווי שבר רעיוניים, ששזורים בהם מרכיבים דתיים/עדתיים ואידאולוגיים גם יחד. המחנה הרעיוני הלאומי-סוציאליסטי בעולם הערבי (בגרמנית – נאציונל סוציאליזם – זה נשמע יותר חד), שבעידן המלחמה הקרה היה מזוהה במובהק עם ברית המועצות – הנאצריזם, הבעת', "חזית הסירוב" – החל לשקוע זה מכבר. נוכח דעיכתו, וחולשתו הטרגית של המחנה הליברלי, שידע ליזום תהפוכה אך לא להחזיק בשלטון, נותרו בהתמודדות על ההגמוניה האזורית ארבעה מחנות.

בנסיבות שבהן חלק מהמדינות מתפרקות, נותרו בהתמודדות על ההגמוניה האזורית ארבעה מחנות.

מחנה אחד הוא זה של איראן, שלוחותיה ובעלי בריתה – מחנה אסלאמיסטי רדיקלי, בגוון שיעי בולט אך לא בלעדי, השולט כיום בארבע בירות ערביות. חזבאללה הוא הכוח ההגמוני בביירות; אסד שרד בשלטון בדמשק בזכות הסיוע האיראני והרוסי; מיליציות "ההתגייסות העממית" (אל-ח'שד אל-שעבי) בעיראק, שמילאו תפקיד מפתח בשחרור מוסול, נשלטות על ידי "כוח אל-קודס" של משמרות המהפכה; והמורדים החות'ים בתימן, המחזיקים בבירה צנעא', מזוהים גם הם עם איראן. מחנה זה הוא כמובן נגד הסטטוס קוו בירושלים, אולם במשבר המגנומטרים היה משקלו מוגבל.

המחנה השני הוא המחנה הסלפי-ג'האדי, שבמרכזו עמדה, מאז 2014, "המדינה האסלאמית", שהתיימרה לחדש את הח'ליפות. זהו דגם רעיוני קיצוני, שבשיאו התפרס שלטונו על חלקים גדולים של עיראק ו"שאם" (מונח היסטורי המקיף את סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל), וכן התפשט עד ל"מחאפט'את" (מחוזות) של "המדינה" בלוב, סיני ואף במערב אפריקה. מחנה זה, שגם הוא מתנגד לסטטוס קוו בירושלים, הולך וקורס מבחינה צבאית, ושיחק תפקיד שולי באירועי הר הבית, אם כי מסריו מסייעים ברדיקליזציה של גורמים בקרב הפלסטינים ואף בקרב ערביי ישראל.

המחנה השלישי במניין הוא זה המזוהה עם השקפת העולם של "האחים המוסלמים", והוא הניצב במוקדה של הדרמה המדינית של קיץ 2017. מחנה זה התחזק מאוד לאחר הבחירות לנשיאות במצרים במאי 2012, שהעלו את איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי לנשיאות. עם זאת, לאחר סילוקו של הנשיא מורסי מן השלטון במצרים ביולי 2013, ונסיגה גם בתוניסיה, נותרו כמוקדי כוח של מחנה זה רק משטר חמא"ס בעזה, ובאופן חלקי – גם הממשלה במערב לוב. עם זאת יש לו במדינות רבות תשתית ארגונית ותנועתית איתנה, בגלוי או בסתר, כולל הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל. יתרה מזאת, גורמים ותנועות אלה נהנים מתמיכתן הגלויה, הפעילה והנרחבת של שתי מדינות מפתח – תורכיה בהנהגת ארדואן ונסיכות קטר – המעמידות לרשות המחנה את משאביהן והשפעתן. גם מחנה זה מתנגד לסטטוס קוו בירושלים.

מול שלושתם מתייצב מה שניתן לכנות בשם "מחנה היציבות" – כלל הכוחות הפועלים למניעת ערעור הסדר הקיים ועליית כוחם של האסלאמיסטים לסוגיהם. מחנה זה אינו פועל בתיאום מלא, ומרכיביו לא תמיד שותפים לאותו סדר עדיפויות. עבור סעודיה, איחוד האמירויות וישראל, איראן היא האויב הראשון במעלה. עבור מצרים, כמו גם עבור ההנהגה הפלסטינית ברמאללה, האחים המוסלמים להסתעפויותיהם (כולל חמא"ס) הם האיום הקיומי המובהק, ואילו איראן היא איום מעבר לאופק. אל מול האתגר התורכי, יש מקום במפה אסטרטגית זו גם לקפריסין, ליוון ולמדינות שגישתן דומה – like minded – באגן המזרחי של הים התיכון. חברי המחנה הם בדיעבד בעד הסטטוס קוו בירושלים, בעיקר כדי למנוע מכל גורם מתחרה, מחוץ למחנה או אף מתוכו, לחזק את מעמדו בעיר ובהר הבית.

"משחק המחנות" מתנהל בהקשרים שונים ברחבי האזור, ויוצר לעיתים צירופים בלתי צפויים ואף בעייתיים, דוגמת שיתוף הפעולה בין ארה"ב, הכורדים, והמיליציות הנתמכות על ידי איראן במסגרת המערכה במוסול; או השילוב בין גורמים הקשורים לאחים המוסלמים לבין מעצמות המערב במערכה לחיסול דאע"ש במרכז לוב. ביקור הנשיא טראמפ בסעודיה, ובעקבותיו גם הטלטלה הפנימית במשפחת המלוכה (שהביאה לסילוקו של מחמד בן נאיף ממעמד יורש העצר ולהתבססותו של מוחמד בן סלמאן, בנו של המלך ושר ההגנה, כדמות הדומיננטית כיום בריאד), העצימו מאוד את ביטחונה של ההנהגה הסעודית הנוכחית ואת נכונותה לנהל מהלכים כוחניים ובוטים לביסוס מעמדה, ולחיזוקו של "מחנה היציבות" במאבק הכוחות האזורי.

"משחק המחנות" מתנהל בהקשרים שונים ברחבי האזור, ויוצר לעיתים צירופים בלתי צפויים ואף בעייתיים.

הדיון במאפייני ההתמודדות בין סעודיה ושותפותיה לבין איראן וגרורותיה, המתנהלת כיום בעצימות גבוהה בתימן, חורג מגדר הדיון כאן. מכל מקום, בעוד הקזת הדם מול איראן ושליחיה נמשכת בשדה הקרב בתימן, ועל רקע הסימנים לקריסתה הקרובה של "המדינה האסלאמית", פנו הסעודים והמצרים, בחרין והאמירויות, בתמיכה מסוימת ומסויגת של גורמים אחרים בעולם הערבי, לטפל חזיתית גם במחנה האחים המוסלמים, תוך התמקדות בקטר ובתפקידה (ובעקיפין, גם בתורכיה).

התמודדות זו איננה חדשה. תורכיה וקטר נתקלו בהתנגדות מצרית (וישראלית) כל אימת שניסו לבחוש בקדרה מול עזה – בעת הלחימה במבצעי "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008 – ינואר 2009), "עמוד ענן" (נובמבר 2012) ו"צוק איתן" (קיץ 2014). שוב ושוב נהדפו מאמצי תיווך דיפלומטיים של שרי החוץ  – התורכי והקטרי – שאותם יזמו בגיבוי חלקי של ממשל אובמה. אילו הסכימה ישראל לכך שמהלכי הסיום של "צוק איתן" יהיו מנוהלים על ידי תורכיה וקטר סביר שניתן היה להגיע הרבה יותר מהר להפסקת הלחימה, אך במחיר של פגיעה עמוקה הן במעמדה של מצרים והן בכוחו והשפעתו של "מחנה היציבות" בכללותו. אז, כמו במשבר הנוכחי, פעלה ישראל כחלק אורגני של מחנה זה.

גם הסבב השני של מלחמת האזרחים בלוב – בין הממשלה בטריפולי, הנשענת על המיליציה של מיסראטה ועל כוחם הפוליטי של האחים המוסלמים, לבין משטרו של גנרל ח'ליפה חפתר, בן חסותה של מצרים, בקירנאיקה שבמזרח המדינה  – הפך בשנתיים האחרונות למעין "מלחמה על ידי שליח "בין תורכיה (וקטר) לבין מצרים (והאמירויות). במקביל, בחזית המאבק ההסברתי, מתנהלת זה שנים מערכה תעמולתית חריפה בין "אל-ג'זירה" הקטרית, שהשפעתה רבה כל כך עד שיש מי שכינו את קטר "באר הנפט עם תחנת הטלוויזיה", לבין "אל-ערביה" המתונה יותר. בעקבות אירועי "צוק איתן" הופעל אמנם על קטר לחץ כבד לרסן את ההסתה הפרועה נגד הנשיא א-סיסי והמשטר המצרי, אך התוצאות היו זמניות וחלקיות.

על רקע זה, החלטתן של סעודיה, האמירויות, מצרים ושותפותיהן לנתק את הקשרים עם קטר, להטיל עליה סנקציות ולהוקיעה, לא באה כהפתעה – אם כי היה שינוי בסגנון, שהיה בוטה ואגרסיבי מבעבר. כמו כן היה חידוש בעוצמת העימות, שהתדרדר במהירות לטונים גבוהים ולהאשמות חסרות תקדים, כולל דרישות לסגירת "אל-ג'זירה" ולסילוק הבסיס הצבאי התורכי מקטר, ומנגד, קריאה קטרית להפקיע מידי בית סעוד את השליטה במקומות הקדושים לאסלאם. מאמצי התיווך של כווית ואחרים, בגיבויו של שר החוץ האמריקני טילרסון, עלו עד כה בתוהו.

החלטתן של סעודיה, האמירויות, מצרים ושותפותיהן לנתק את הקשרים עם קטר, להטיל עליה סנקציות ולהוקיעה, לא באה כהפתעה.

נוצר אפוא אינטרס מובהק של מחנה האחים המוסלמים להסיט את תשומת הלב מן המשבר הקטרי ולהציב סימני שאלה על הלגיטימיות של המשטרים המשתפים פעולה עם ישראל. גם אם אין ראיה ישירה לכך שהפיגוע בהר הבית, ב-14 ביולי 2017, תוכנן לתכלית זו, אין ספק שהוא פרי הסתה מתמשכת – "אל-אקצא פי ח'טר" (אל-אקצה בסכנה) – המנוהלת על ידי גורם בקרב ערביי ישראל המזוהה במובהק עם מחנה זה, היינו התנועה האסלאמית – הפלג הצפוני. יש גם יסוד להניח כי ההנהגה התורכית עשתה שימוש במערכת מנופי ההשפעה (פעילויות חברתיות, מוסדות חינוך, כספים), שאותם בנתה בשנים האחרונות בשכונות הערביות של ירושלים, כדי להרחיב ולהעמיק את התסיסה, לבסס את השפעת הזרמים האסלאמיסטיים, ולקעקע את האחיזה הירדנית והישראלית בהר.

התשובות לאור הניתוח האזורי

מכאן המענה לשאלות שהועלו בפתח הדברים. מדוע הסלים המשבר? מעבר לפיגוע עצמו, שרקעו הספציפי עדיין נתון בחקירה, ניתן לומר בוודאות כי לגורמים רבי השפעה ועתירי משאבים היה עניין רב לסכל את מאמצי ההרגעה של ישראל – מאמצים שאליהם הצטרפו בתחילה גם ירדן, ואפילו ההנהגה הפלסטינית ברמאללה, בשלב שמיד לאחר הפיגוע. בעזרת מנגנוני ההסתה העומדים לרשותם בתקשורת, במרחב המקוון ובשטח, עלה בידם להפוך את שאלת אמצעי האבטחה המעשיים שהציבה ישראל (שנראה כי ניתן היה להגיע להסכמות לגביהם, עד להתעצמות ההסתה) לסלע מחלוקת עקרוני שנועד להתסיס את העולם הערבי. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהוצא אל מחוץ לחוק אך מנהיגיו המשיכו לפעול ללא מעצורים, מילא תפקיד חשוב בהנעת מהלכים אלה, בזיקה ישירה וכמעט מוצהרת למשבר הקטרי-סעודי, ומתוך מגמה ברורה לשנות את מוקד הדיון במערכת הערבית.

המשבר הסלים כי לגורמים רבי השפעה היה עניין לסכל את מאמצי ההרגעה של ישראל.

כיצד הגיב "העולם הערבי" למתרחש בירושלים? המסיתים זכו להצלחה ניכרת מול האוכלוסייה בשטחי השלטון של הרשות הפלסטינית, וכן בירדן – שני מוקדים שניתן לראותם כנקודות התורפה של מחנה היציבות. בשניהם ההנהגה המדינית אולי מעוניינת בהרגעה (בעמאן יותר מאשר בראמאללה), אך מתקשה לעמוד בלחצי "הרחוב". עבור מחמוד עבאס, הפועל מעמדת חולשה מובהקת, היה באירועי הר הבית גם משום פיתוי לנצל את ההסלמה כדי לדחוק את רגליה של ירדן בירושלים, לשפר את מצבו המדיני ,ולחזק את עמדת המיקוח שלו מול צוות המשא ומתן האמריקני בהובלת ג'ארד קושנר, הנתפס בעיני הפלסטינים כמי שאינו מגלה אהדה כלפי דרישותיהם באשר להסדר הקבע.

מנגד, ובכך טמון אחד הלקחים החשובים והבולטים של המשבר, שאר העולם הערבי, בדגש על מדינות המפתח של מחנה היציבות, "משך בכתפיו" ובחר להתעלם מן הדרמה בהר הבית. לקח זה הולך ומתחדד משעה ששקע האבק התעמולתי ותמונת המציאות התבהרה. ברשתות החברתיות בערבית אף הופץ ציטוט, לכאורה, מפי אמאם המקומות הקדושים במכה, שלפיו מדובר ב"בעיה ישראלית פנימית". למורת רוחם של הפלסטינים, קריאותיהם להעמקת המשבר וניסיונותיהם לנצלו להצבת דרישות מדיניות נוספות לא מצאו אוזן קשבת בקהיר או בריאד.

המסיתים זכו להצלחה מול האוכלוסייה בשטחי השלטון של הרשות הפלסטינית ובירדן, ואילו שאר העולם הערבי "משך בכתפיו" והתעלם מן הדרמה בהר הבית.

לפיכך, בניגוד לדימוי המגמתי שנוצר בציבוריות הישראלית, לא הסתמן בשלב כלשהוא של המשבר חשש לקריסה כוללת ביחסי ישראל עם מחנה היציבות. למעשה, רוב גורמי המחנה אינם להוטים – וזאת בלשון המעטה –  לתמוך בהעברת הריבונות (והשליטה) הישראלית בהר הבית לפלסטינים, מעבר לרמת הסיסמאות הריקות. אין איפוא גיבוי פעיל לדרישות התנועה הלאומית הפלסטינית. יתרה מזאת, הרושם הכולל הוא שכך הגיבו גם רוב ארצות האסלאם הלא-ערביות, להוציא, כמובן, את תורכיה (כגורם מתסיס עיקרי) ואת איראן, שניסתה אך לא הצליחה להשפיע על מהלך המשבר.

אם כך, מדוע בחרה ממשלת ישראל, בשלב הקריטי, "לבלוע את הצפרדע" ולהסיר את אמצעי האבטחה? בראיית הצמרת המודיעינית והמדינית, חשוב היה להגיע לכדי "בקרת נזקים", מרגע שהתבררה מידת האפקטיביות של ההסתה במעגל הפנימי בירושלים, ברחוב הפלסטיני ובירדן; ולפעול במהירות (בנקודת ההכרעה, כשבועיים לאחר הפיגוע בהר הבית) להרגעת הרוחות ולהסרת הנושא מעל הפרק. כל זאת לא בשל האיום באלימות כנגד ישראל ואזרחיה (שיש הרבה דרכים להתייצב כנגדו), אלא בשל האיום המוחשי שהחל להסתמן על מעמדם של המלך עבדאללה השני ושל עבאס.

קולות מתלהמים בישראל היו מוכנים לפעול כנגד שניהם ביד רמה, אך האינטרס הכולל של מחנה היציבות חייב מדיניות זהירה, שלא תיתן בידי ארדואן והאחים המוסלמים הזדמנויות נוספות לדוג במים עכורים (כפי שארדואן אכן ניסה לעשות בדיוני ארגון הארצות המוסלמיות, ה-OIC , כשבוע לאחר מכן).

ראייה אזורית כוללת – לא כניעה ללחצי הרחוב – היא שמילאה תפקיד עיקרי בהחלטה של ישראל לשוב אל הסטטוס קוו הקודם. יתרה מזאת, התאפשר לישראל לעשות זאת כמחווה לירדן (על רקע תקרית המאבטח), כך שגורמים אחרים ובעייתיים יותר בזירה לא יוכלו לטעון שהניצחון הושג בשל התערבותם.

ממשלת ישראל בחרה לפעול במהירות להרגעת הרוחות לא בשל האיום באלימות, אלא בשל האיום על מעמדם של המלך עבדאללה ושל עבאס.

מדוע השתררה רגיעה? משעה שהוסרו כל האמצעים שהציבה ישראל, נוצר בשורות מחנה היציבות צורך דוחק להביא להרגעת הרוחות – שכן כאמור, בשורות ההנהגה הפלסטינית החל להסתמן סחף מסוכן לכיוונה של "הפעילות העממית" כמנוף אסטרטגי. נראה שאת "דלי המים הקרים" יצקו על ראשו של עבאס – לקראת תפילות יום השישי שהתקיימו (כסדרן) ב-28 ביולי – הן ארה"ב והן הסעודים עצמם. ההמסר בוטה לעבאס היה שעליו לרסן את עצמו ואת אנשיו בטרם יאבדו את מעמדם המדיני, כאשר כבר עתה יש רבים בוושינגטון הקוראים להפסקת הסיוע לרש"פ. השילוב בין מסרים מרגיעים מן הצד הפלסטיני, מהלכים בשטח מצד ירדן (למרות המתיחות בשאלת המאבטח) והרצון העממי "לחגוג ניצחון וללכת הביתה", תרם לירידה מהירה במפלס החיכוך.

חולשתו של עבאס ורגישויותיהם של הירדנים הן, אפוא, סיבות היסוד להתנהלותה של ישראל במשבר (ובסוגיית הר הבית בכללותה). בעולם שבו אין משמעות מדינית לאמירה "עם לבדד ישכון",  פעלה ישראל באופן מובהק בשירותו של האינטרס המחנאי הרחב יותר, שהוא גם האינטרס האסטרטגי שלה. דא עקא, שעמדה פרגמטית זו טושטשה, לאחר מעשה, בשל הצורך לרצות גורמים קולניים מבית.

צידו השני של אותו מטבע הוא שלמחנה היציבות בכללותו, ולירדן באופן ספציפי, יש אינטרס מובהק בשימור "הזכויות ההיסטוריות" והסטטוס קוו בהר, ובהנצחה דה פקטו של מציאות שבה ישראל נשארת הריבון. זאת, שכן ויתור על ריבונות ישראל באגן הקדוש ובהר הבית סופו שיניב השתלטות פלסטינית על כלל המקומות הקדושים. ערפאת בשעתו אהב להשוות את עצמו לחליף עומר (כובש ירושלים במסגרת התפשטות האימפריה המוסלמית במאה השביעית), שכרת אמנה (אל-עוהדה אל-עומריה) עם הנוצרים בעיר, ללא כל התייחסות לקודשי ישראל. גם גורמים ערביים אחרים, אפילו בתוך המחנה, מסעודיה עצמה ועד מרוקו, לוטשים עין לשליטה ב"אולת אלקיבלתיין" (כיוון התפילה הראשון, אחד מתאריה של ירושלים באסלאם).

למחנה היציבות בכללותו יש אינטרס בשימור "הזכויות ההיסטוריות" והסטטוס קוו בהר, במציאות שבה ישראל נשארת הריבון.

בנסיבות אלה, פירושה של  חלוקת העיר יהיה שירדן תאבד את מעמדה ואת הלגיטימיות שלה, ותחת לחצי המחנה של האחים המוסלמים, שבלי עזרת ישראל לא יוכל הצד הפלסטיני לעמוד כנגדם, יהפוך הר הבית לסמל היסטורי מכונן של ניצחון האסלאמיזם הרדיקלי. זו תוצאה שרוב העולם הערבי כיום יראה אותה כהרת אסון. ריבונות ישראל בירושלים המאוחדת, ובייחוד באגן הקדוש, היא אפוא עוגן חיוני להמשך קיום מחנה היציבות וגם לסיכוי ליציבות האזורית – כל עוד תמשיך הנהגתה לפעול בזהירות, ביישוב הדעת ותוך קריאה מושכלת של המערכת הפנים-ערבית,.

באירוע בכללותו טמונים גם לקחים לגבי מידת חשיבותה ומרכזיותה של השאלה הפלסטינית בעיני העולם הערבי. יש בו כדי להעיד שגורמי המפתח בזירה המדינית האזורית אינם להוטים להשקיע מאמץ יוצא דופן בהגעה להסדר קבע שיביא לפתרון הבעיה – conflict resolution – אך יש להם אינטרס ברור בכך שניהול הקונפליקט – conflict management – על ידי ישראל יישא אופי זהיר ומושכל, ולא ייגרר למצבים של עימות בעל עוצמה חזותית גבוהה ("מסכי טלוויזיה נוטפי דם") שישחקו לידי גורמים עוינים מן המחנות הרדיקליים.

גורמי המפתח בזירה המדינית האזורית אינם להוטים להשקיע מאמץ בהגעה להסדר קבע, אך יש להם אינטרס בכך שניהול הקונפליקט יישא אופי זהיר.

המלצות לכיווני פעולה

כעת, משנרגעו הרוחות, תיטיב הממשלה לעשות אם תפעל בכמה ערוצים במקביל:

תשמור על ריסון, לפחות לתקופת ביניים, בכל הנוגע לעליית יהודים להר, כדי שלא לשחק לידי מחנה האחים המוסלמים במאבק הפנים-ערבי ובחתירתו להעמיק את הקרע עם ירדן;

בו בזמן תחדד את המסר: ישראל אינה מתכוונת לוותר על ריבונותה בירושלים ולהעביר את הריבונות בה לידי גורם ערבי כלשהו ("חוק ירושלים" תורם להבהרת המצב);

תעמיד חסמים אפקטיביים יותר לפעילות הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ובפרט בירושלים;

תהדק את המעקב אחר הפעילות החתרנית התורכית בירושלים ותאתר דרכי מענה. אולי יש מקום לגישה תוקפנית יותר כלפי תורכיה בנושא זה;

תסייע בידי עיריית ירושלים להעמיק את השפעתה הישירה במגוון כלים, ובכללם השקעה משמעותית וממוקדת בשיפור התשתיות ובניית מוסדות חינוך;

תשקם את היחסים עם ירדן, כולל פתרון פורמלי לתקרית המאבטח, ותהדק את התיאום עם הווקף הירדני, ובה בעת תעביר בעקיפין מסר אזהרה למלך לגבי עוצמת העוינות כלפי ירדן שנחשפה בחלקים מסוימים של הציבור הישראלי בעת המשבר. הלכי הרוח הציבוריי המחייבת התנהלות זהירה משני עברי הנהר, כולל בכל הנוגע לפעילות ירדנית עוינת במוסדות בינלאומיים;

תציע לבצע "תחקיר אירוע" משותף בצירים המתאימים מול מצרים (וסעודיה?) מבלי להקנות להן כל מעמד בירושלים, לצורך הפקת לקחים והעמקת התיאום עם מחנה היציבות במאבקו נגד קטר ותורכיה;

תאתר מנופי השפעה על השיח הפנימי (הסוער…) בשורות הממשל האמריקני לגבי תמונת המצב הכלל-אזורית, ותעודד את אלה המחזיקים בקו תקיף, הן מול איראן והן מול האחים המוסלמים.

האשראי שצברה ישראל על התנהלותה בהקשר האזורי (מול ממשל הקשוב מאוד לקו הסעודי) צריך להיות מנוצל לתיאום עמדות ולהעמקת הגיבוי לכוחות היציבות באזור, וכן להאצת המעורבות האמריקנית במהלכים להרגעת המתיחות עם ירדן, ולהורדה מבוקרת של רמת הציפיות בצד הפלסטיני.


תמונה ראשית: באדיבות לע"מ, צילום: אוחיון אבי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *