ישראל צריכה לתמוך במפגינים באיראן

יהיה זה עוול מוסרי ואסטרטגי מצד מדינות המערב לא להשמיע עמדה חד-משמעית ולדאוג לכך שהיא תישמע גם על ידי ההמונים.

בעקבות התפרצות גלי ההפגנות ברחבי איראן, הגיבו מספר פרשנים בתקשורת ובמכוני חשיבה שונים בזהירות רבה, שלא לומר אי-נוחות לנוכח גילויי התמיכה במפגינים מצד נשיא ארה”ב, דונאלד טראמפ ורוה”מ ישראל, בנימין נתניהו. אותם פרשנים המליצו למנהיגים לנצור את לשונם שמא אחרת יהיה קל יותר למשטר האייטולות להאשים את המפגינים כסוכנים זרים של המערב. זוהי עצה רעה, וטוב שהנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו התעלמו ממנה.

ראשית, המשטר יאשים את הסוכנים הזרים בכל מקרה. לשיטתו של המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, כל מי שקורא תיגר על עקרון הציות לחכם ההלכה, כלומר לו עצמו (“וילאית פקיה”)– שלא לדבר על קריאות “מוות לדיקטטור” – יכול להיות רק שליח של “פולשי המחשבות” ויש לנהוג כלפיו בצורה הברוטלית ביותר. אין זה משנה עד כמה יכחישו מדינות המערב (ובכלל זה גם הסעודים) את מעורבותם.  הן לא ימצאו בטהראן אוזן קשבת.

בנסיבות הקיימות, נקיטת מדיניות של אי-התערבות כמוה כהתערבות. עצימת עיניים מתפרשת, במציאות של דימויים, כעמידה לצד המשטר האיראני ופגיעה הלכה למעשה בהמוני הצעירים האמיצים שיוצאים לרחוב ומוחים נגד המשטר ומסכנים בכך את חייהם. אי תמיכה מוסרית מצד ארצות-הברית, או ישראל, לצעירים אלה נראית כמתן לגיטימציה למשטר הנוכחי.

רבים מהמפגינים קוראים להפסקת ההתערבות האיראנית בענייני האזור כולו אשר מכבידה על הכלכלה המקומית וגורמת לעליית מחירים ואבטלה. קריאה זו ראויה לתמיכה – גם אם קיימת מידה מסוימת של חוסר עקביות לגבי המניע ההתחלתי להפגנות (יש הטוענים שהאירועים החלו כמניפולציה מצד קבוצות קיצוניות נגד רוחאני). לכן כאשר יוצאת קריאה כה בסיסית מצד העם לחזור ולנהוג ככל מדינה נורמלית, ולא כמו פרויקט מהפכני איסלאמי, יהיה זה עוול מוסרי ואסטרטגי מצד מדינות המערב לא להשמיע עמדה חד-משמעית ולדאוג לכך שהיא תישמע גם על ידי ההמונים.

במילים אחרות, הגיע הזמן להפוך את הטעות הטרגית (או שיקול הדעת המוטעה) של ממשל אובמה ב -2009, כאשר “המהפכה הירוקה” לא זכתה לתמיכה וננטשה בצורה גורפת לגורלה המר וכישלונה. באותה תקופה, ההנחה בקרב הממשל האמריקאי בהנהגת אובמה הייתה כי מבחינה אסטרטגית, הסתלקות מכל כוונה ל”שינוי משטר” תקל על וושינגטון לשכנע את הרפובליקה האסלאמית לבצע עסקה בנושא הגרעין שתהיה הוגנת לכל הצדדים. לשיטת הממשל, הסכם יוביל לכך שאיראן תהפוך למדינה נורמלית, ולא מדינת איסלאם קיצוני ועוין.

אלא שהמציאות הוכיחה אחרת – ולמרבה הצער, אף איראן נקטה בגישה ההפוכה של מדיניות תוקפנית יותר להשגת מטרותיו האידיאולוגיות של המשטר. הנשיא טראמפ מאמין, כנראה, כי נוצרה הזדמנות להביא לשינוי אמיתי בטהראן. הוא וצוותו (כמו למשל ראש ה – CIA , מייק פומפיאו) קיוו – יתכן ואף תכננו – להביא לכך גם עוד בטרם פרץ גל ההפגנות הנוכחי. ככל שמפגינים יותר ויותר ברחובות, הצורך בתמיכה עקבית ויעילה מבחוץ היא הכרחית ונחוצה יותר.

במשך שנים הושתקו או נדחקו קריאות תמיכה ל”שינוי המשטר” באיראן, גם בישראל. אפילו כשמדובר באמצעים עקיפים של התערבות פנימית, הרי שהערכות המודיעין ראו במשטר האיראני כחזק מדי ומושרש עמוק בדעת הקהל. גורמים ביטחוניים חששו בנוסף שההבטחה הריקה מתוקף להפיל את משטר המהפכה האסלאמי על ידי התערבות של “כוח רך” תפחית למעשה את המוטיבציה מצד מדינות – כולל ישראל – להשקיע באמצעים של “כוח קשה” כגון בניית כוח אווירי הנדרש להתמודד עם האתגר האיראני.

בסופו של דבר, תומכי האסטרטגיה לשינוי המשטר, שעדיין שמרו על להבת התקווה הבוערת, נוטרלו ונותרו ללא יכולת להביא לשינוי המקווה. הסכם המעצמות עם איראן (JCPOA) לא רק שלא שיפר את המצב אלא אף החמיר אותו שכן העניק רוח גבית למשטר לביסוס כוחו. זאת לצד מיגור דעא”ש, שאיראן הצליחה בדרך מתוחכמת לזכות בקרדיט עליו – טענה המתבטאת בראוותנות של מפקד כוח קודס במשמרות המהפיכה,  קאסם סולימאני, שממקד את תשומת הלב אליו כאילו היה  כוכב קולנוע.

אך לא עוד. המפגינים האיראנים הצעירים של היום, מקווים לעתיד טוב יותר. מנהיגם הנציח מדיניות המחרחרת עימותים,  וממשלתם קצרה ידה מלבלום את ערעור הכלכלה והחברה האיראנית ואת השחיתות במוקדי הכוח.

עדיין לא ברור אם המחאות הנוכחיות עשויות להוביל למעשה לקריסת המשטר. אך גם אם ההפגנות “רק” יכריחו את ח’מהנאי לבחון מחדש את סדר העדיפויות של איראן, ולהפנות את תשומת לבו פנימה במקום לדבוק בסדר היום האידיאולוגי הרדיקלי של ייצוא המהפכה, יהיה זה רווח נקי ליציבות האזורית ולביטחון הלאומי הישראלי, האמריקאי והעולם  כולו.

התפרסם בישראל דיפנס 4.1.2018

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock