מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

אבל אין טעם לדבר על "המצב הסורי". יש לנהל כל מאבק מקומי על פי חוקים אחרים המתאימים לו.

מאז תחילת 2018 מתרחשים במהירות ובזה אחר זה אירועים דרמטיים במה שהייתה פעם סוריה: הקרב בדיר א-זור (שבו הדפו כוחות אמריקאים כוחות התומכים במשטר); ההתכתשות הישראלית-אירנית; הכיבוש התורכי של עפרין (שבו נטבחו ידידים של ארה"ב בידי חברה בנאט"ו); פסגת אנקרה, שבה נרקמה עסקה רוסית-אירנית-תורכית לחלוקת סוריה לאזורי שליטה; וכעת הטבח הכימי בדומא ותקיפה מסתורית ב-T-4. כל אלה מבליטים את סבך הסתירות שנוצר בעקבות התפרקות המדינה הסורית.

אין טעם לדבר על "המצב הסורי". יש לנהל כל מאבק הנובע ממצב מקומי על פי חוקים  המתאימים לו. לטובת היציבות האזורית, על ארה"ב (וישראל) להמשיך להתייחס לאסד כאל אויב, בעל ברית קרוב של איראן, החייב תודה על הישרדותו בשלטון למשמרות המהפכה האיראניים והמיליציות השיעיות. לכן במזרח ובצפון מזרח על הכוחות האמריקניים להישאר בשטח כדי להבטיח שאזורים אלה יישארו בשליטת "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (הכורדיים). אולם בצפון ייתכן שתידרש עזרה כלשהי משלוחות המשטר כדי לרסן את שאיפותיו של ארדואן, ולהציב קו אדום במנביג'. גם בדרום, הצורך החיוני להרחיק את איראן וחיזבאללה מגבולות ישראל (וירדן) עשוי להצריך שיתוף פעולה מקומי עם כוחות המשטר. ישראל, והצוות החדש בוושינגטון, יעשו בחוכמה אם יימנעו מפתרונות גורפים. .

*****

במהלך החודשיים האחרונים, השתלשלות מאורעות דרמטיים וסותרים הציפה תובנות כואבות בנוגע למבנה הצבאי והפוליטי מלא הסתירות והסבוך במה שהייתה פעם המדינה הסורית. הלחימה הקשה ליד דיר א-זור בפברואר העמידה את הכוחות האמריקניים תחת מתקפה של בעלות הברית של אסד, מיליציות הפועלות בשליחותה של  איראן ו"מתנדבים" רוסיים. במטרה למנוע מהם לחצות את נהר הפרת, הסבו האמריקאים אבידות כבדות לכוחות המשטר ולמליציות השיעיות והרגו רוסיים לא מעטים (חלק מהדיווחים דיווחו על מאות; מקורות אמינים יותר דיווחו על כתריסר). כמעט באותה עת, ניסו האיראנים לשלוח לישראל כטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש), וכתגובה הותקף בסיס השיגורים שלהם ב-T-4 (הוא הותקף שוב בלילה שבין השמונה לתשעה באפריל, ולטענת רוסיה וסוריה מי שעומדת מאחורי המתקפה היא ישראל). כל האירועים האלה מגדירים מחדש את אסד כאויב מסוכן ושלוח רסן. השפעה דומה הייתה גם למתקפה הכימית בדומא, שהביאה את הנשיא טראמפ (וכמה שרים ישראליים) להגיב בשפה בוטה – ואת ארה"ב להיערך לפעולה צבאית.

בצידה האחר של המשוואה הסבוכה, המתקפה התורכית על המובלעת הכורדית עפרין וכיבושה, המחישו מציאות מסוכנת. חברה חשובה בנאט"ו משמידה כוחות פרו-אמריקאים משמעותיים. המערכה הברוטלית נגד עפרין, שנמשכה כמעט חודשיים – וחשפה פגמים מסוימים ביכולות הלחימה של צבא תורכיה – הסתיימה בתבוסה ובהשפלה של אלה שמילאו בעבר תפקיד חשוב בהבסת המדינה האיסלמית. דווקא אסד הושיט לעזרת הכורדים יד (אמנם מסויגת), וייתכן שיעשה זאת שוב אם הלחימה תתפשט למובלעת מנביג'. נדמה כי פסגת אנקרה, שהפגישה בין פוטין, ארדואן ורוחאני, הראתה שתורכיה מוכנה כעת לדון עם בעלות בריתו של אסד בתרחיש של חלוקת סוריה לאזורי השפעה; ושוב אנו עדים לכך שבעלתברית ,כביכול, של ארה"ב פועלת להגשמת שאיפותיהם  של אויבים מובהקים של האינטרסים והערכים האמריקניים.

בסבך הסתירות הזה, מיהו ידיד ומיהו אויב? ברמה האסטרטגית ואפילו המוסרית הגבוהה ביותר, התשובה ברורה. יש להכיר בכך שהישארותו של אסד בשלטון באזורי הליבה של סוריה היא עובדת חיים. אך אין זה משנה את העובדה שהוא, ובעלי בריתו, הם אויבים מרים של ארה"ב, המערב, וישראל. הקשר שלו עם איראן וחיזבאללה החל כבר בימי אביו. במלחמה נגד עמו שלו, למד בשאר להסתמך על טהראן ועל משמרות המהפכה, וקרבות קרקע רבים נוהלו בשנים האחרונות בידי כוחות איראניים או שלוחיהם. אלה שעדיין סבורים כי הוא יכול היה להיות פרטנר אמין לשלום, ומתאבלים על כך שאהוד ברק לא הסכים להעביר לידי אביו את כל רמת הגולן (עד לקווי ה-4 ביוני 1967), בוחרים להתעלם מלקח מר –  הטבח חסר האבחנה שאדם זה ומשפחתו עושים בעם הסורי מאז 2011, אך ורק כדי להישאר בשלטון.

יחד עם זאת, בפועל, התגובה הראויה למערבולת האירועים צריכה להשתנות לפי המצב המסוים שבכל אזור ותת-אזור. אין כל טעם לדבר על "המצב הסורי": בעוד שאסד עדיין מנסה להדביק מחדש את "ארצו", ממחישה המציאות כי ההתפרקות של מה שהייתה פעם סוריה, וחלוקתה – הלכה למעשה- לאזורי השפעה הן עובדות בשטח ותישארנה כאלה בעתיד הקרוב. שלטונו של אסד הולך ומתבסס ביד קשה וחסרת מעצורים באזורי הליבה של סוריה, מה שמכונה "la Syrie utile" ("סוריה השימושית", כפי שנהגו הצרפתים להגדיר את המסדרון המיושב בצפיפות המוביל מחלב אל דמשק). אין הרבה מה לעשות בנידון בנקודת הזמן הנוכחית, מלבד לנקוט קו מוסרי איתן נגד מעשיו של אסד, ונגד התפקיד של רוסיה ואיראן המושיטות לו יד. יחד עם זאת, חשוב להבחין בין המטרות הרוסיות לבין אלה האירניות: פוטין אינו מעוניין בהכרח לראות את נאמנותו של אסד נתונה במלואה למשמרות המהפכה, ואין הכרח שרוסיה תהיה שותפה למאמציה של איראן לבנות מסדרון יבשתי אל הים התיכון.

לכן חשוב כל כך שישראל תשמור על ערוצים פתוחים מול מוסקבה. על ארה"ב, במקביל, (למרות הצהרותיו האחרונות של טראמפ) להמשיך להושיט עזרה מספקת לכורדים ולכוחות הסורים הדמוקרטיים. משום שארדואן הפנה את מלוא חמת זעמו לעבר עפרין, לא ניתן היה לעשות הרבה בנידון: אך כעת יש צורך להציב קו אדום. למרות תחושות הזעם והתסכול שמפגינים הכורדים, הם עדיין בגדר נוכחות חשובה באזורים גדולים מאוד של מזרח סוריה. הם הביאו תועלת בהשמדת המדינה האסלאמית ותוך כדי כך גם הדפו את שלוחיהם של האיראנים. בהקשר של עימות מסלים מול איראן, כפי שאכן עלול להיווצר אם הסכם המעצמות על תכנית הגרעין האיראנית ייבוטל למעשה (כפי שאכן ראוי שיקרה) במאי, יהיה חשוב עוד יותר לקיים נוכחות איתנה של הכוחות הסוריים הדמוקרטייחשוב שיתמכו בהם כוחות אמריקאים (מיוחדים) בשטח, בחלקים נרחבים של צפון מזרח סוריה ומזרחה, אל מול קווי האספקה האיראניים.

לא מזמן התחייב ממשל טראמפ קבל עם ועדה לקיים נוכחות שכזו בחלקים אלה. כעת, בייחוד בעקבות הזוועה החדשה בדומא, נסיגה ממחויבות זו או שחיקתה תוביל לפגיעה בל תשוער במעמדה המעורער כבר ממילא של ארה"ב באזור. יתרה מזאת, ההתפשטות האפשרית של הלחימה אל מנביג'  ומעבר לכך – תסכן את האמון שעוד נותר בכורדים כלפי בני בריתם לשעבר – האמריקנים. מידת הביטחון של הכורדים בברית זו כבר עתה מאותגרת קשות, ועצובים ומפחידים הם הלקחים שעולים מכך בנוגע לאזור כולו. יש לקוות כי הצוות האמריקני החדש בהנהגת בולטון ופומפאו, שאותו מנחה נקודת המבט של חיילים שנלחמו לצד הכוחות הסוריים הדמוקרטיים – יתבונן במבט מחודש במאזן הכולל, ויבחן מחדש את התבטאויותיו של הנשיא.

יחד עם זאת, מדיניות (או ליתר דיוק, גישה) ששוללת מראש כל שיתוף פעולה עם המשטר ועם שלוחיו – בכל מקום ובכל שעה – היא מוטעה לא פחות. כל אזור וכל תת-אזור של מה שהיה פעם סוריה מתנהל כיום לפי חוקים משלו. כללי המשחק הנוגעים לזוועות שמחולל המשטר – בעזרתה של רוסיה – באזורים הנושקים לדמשק, אינם בהכרח קו מנחה מוצלח להתמודדות עם המצבים המורכבים שבצפון מזרח או בדרום.

האזורים שעדיין נשלטים בידי הכורדים משני עברי נהר הפרת – בעיקר האזור של מנביג', על האוכלוסייה המעורבת שבו – נושאים חשיבות אסטרטגית עליונה לכל השחקנים האזוריים הנוגעים בדבר. זה אינו אינטרס אמריקני (או לצורך העניין, ישראלי) לראותם מותקפים שוב בידי טורקיה. ארדואן מצידו גילה כי עפרין היא אגוז יותר קשה לפיצוח משציפה: ייתכן כי צבאו, שהטיהורים החלישוהו, איבד את התיאבון למערכה חריפה עוד יותר. מסר אמריקני נוקשה לשני הצדדים (וגם הכוחות הסוריים הדמוקרטיים/ היחידות להגנת העם ינהגו בחוכמה אם יימנעו מהתגרות בשלב זה) עשוי ככל הנראה למנוע עימות גדול נוסף. אבל כל זה יכול להצליח רק אם יגובה בהסדרים מקומיים מול הכוחות התומכים במשטר בצפון, שהם גורם חשוב במאזן הכוחות הכולל שם.

בדרום, עם דגש מיוחד על הגבול הירדני, האינטרס המשותף של ישראל, ירדן, ארה"ב ואף רוסיה, הוא למנוע מאיראן דריסת רגל איתנה בגולן (שלוש האחרונות חתמו על מזכר הבנות בנוגע לכך בשלהי השנה שעברה). אם משמרות המהפכה יהיו חופשיים  לפעול כרצונם בדרום הגולן, הן ינסו עד מהרה לערער את ירדן ולהשתמש בשטחה כקרש קפיצה לגדה המערבית: הדבר יסכן את כל השחקנים האזוריים, ובהתחשב בעוצמת ובהיקף התגובה הישראלית האפשרית, הדבר גם יסכן את הישרדות משטר אסד. לפיכך, פעילות מאחורי הקלעים – בתוספת דרבון מסוים מצד הרוסים, יכולה לגרום למשטר למלא תפקיד חיובי בתת-האזור המסוים הזה, ולהביאו לשיתוף פעולה הדוק עם הירדנים, למרות האיבה החריפה השוררת בין שתי המדינות. פעילות שכזו, המגובה בנכונות ישראלית ברורה להשתמש בכוח בעת הצורך, עשויה להביא דווקא להפחתת המתיחות.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *