מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

מר דוד מ' וינברג

מר דוד מ' וינברג

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

האסטרטגיה שנוקטת ישראל, של ערנות, סבלנות ומבט אל מעבר לאופק בחיפוש אחר שותפים חדשים, עובדת.

פער עמוק נפער השבוע בין נרטיבים מתחרים ביחס לישראל; בין הנרטיב של ישראל-נוסקת-אל-על והנרטיב של ישראל-דוהרת-לעבר-אסון.

מספר ידיעות חדשותיות שיחקו תפקיד בדיון: נאומו העוין והמסיג-לאחור של מחמוד עבעס, החלטתו של הנשיא טראמפ להפסיק חלקית את המימון לאונר"א, חילוקי-דעות בדבר תכניתה של ישראל לגרש מסתננים אפריקאים, וביקורו החגיגי של רוה"מ נתניהו בהודו.

הפריט החדשותי המוביל ביחס לישראל בתקשורת המקומית והעולמית היה צריך להיות, לדעתי, הביקור המלכותי בהודו. החיבוק החזק-להפליא שהעניקה הודו לישראל מחזק משמעותית את מעמדה של ישראל הן באזור והן בעולם כולו. זוהי ברית בעלת חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה ומשקל-נגד ענקי לתחזיות הפתטיות לגבי בידודה הדיפלומטי של ישראל.

אולם מלבד העיתון ג'רוזלם פוסט, התקשורת הסתפקה בסיקור קמצני לפעולה המוצלחת של נתניהו. נראה שחדשות טובות בדבר הצלחותיה של ישראל, או כאלו שמבליטות את נתניהו במיטבו, אינן באופנה.

במקום זאת, עיתונאים ופוליטיקאים ברחבי העולם נתפסו לַקיצוץ בשיעור 50% במימון האמריקני לאונר"א, ארגון סוּפֶּר-מושחת המספק מישרות שאינן דורשות עבודה קשה אך שכר נאה בצדן, והמנציח בכוונה את מלחמתם של הפלסטינים בישראל. הם הציגו זאת כמעין משבר הומניטרי גדול; שיבוש גדול שעלול לאיים על שלום העולם ועל בטחונו.

הם לא שמו לב לגיחוך שבטענה זו, לאור הסיוע הגלובלי בסך שלושה מיליארד דולרים שהפלסטינים מקבלים מדי שנה, ובמיוחד לאור העובדה שאף-אחד בעולם לא עשה הרבה כדי להקל על מצוקתם של שני מיליון פליטים סוריים. המשבר הסורי הוא דווקא כן שיבוש גדול שמטלטל מחוזות רבים באירופה ובמזרח-התיכון, ושבאמת מאיים על שלום העולם ועל בטחונו.

עיתונאים ופוליטיקאים במערב עשו עצמם בכוונה כלא-מבינים את המסר הפוליטי יקר-הערך הגלום בקיצוץ הסיוע האמריקני, והוא שעל הפלסטינים להכיר במציאות ולהגיע לפשרה עם ישראל; שארה"ב לא תמשיך לסייע במענקים למאבק נצחי נגד ישראל המבוסס על הצגת הפלסטינים בתפקיד הקורבן הקבוע.

ברור שבלגיה לא קלטה את המסר. היא הזדרזה להגדיל את הסיוע שלה לאונר"א כדי לכסות חלק מהגרעון. אכן עזרה גדולה בלהניע את הפלסטינים לעבר ריאליזם פוליטי!

והיה גם נאומו של עבאס נגד וושינגטון ונגד הציונות; תוכחה נוראית בת-שעתיים, רצופה שקרים, קללות והתייחסויות גזעניות; התלהמות שהסיגה לאחור שלושה עשורים של מאמץ לקראת פיוס ישראלי-פלסטיני.

עבאס הכחיש במפורש את שורשיו הטבעיים של עם-ישראל בארץ-ישראל; הכריז שהקמתה של מדינת-ישראל הייתה פרי יוזמה נפשעת, ושכל מי שסייע בה אשם בפשעי-מלחמה; הוא החייה את הדימויים האנטישמיים הקלאסיים כשטען שיהודים/ציונים מרעילים בארות של פלסטינים ומסממים ילדים פלסטינים. וכמובן שלא הראה שום נכונות להגיע לפשרה עם ישראל כדי להבטיח עתיד טוב יותר לעמו ולעמנו.

נאום התוכחה של עבאס היכה גלים בישראל אך לא כל-כך במקומות אחרים. הדבר תִסכל במידה עצומה את אנשי הדיפלומטיה הציבורית בישראל, שרוצים שהעולם ייווכח – סוף-סוף – שעבאס וחבריו הסרבנים, ותיקי אש"ף, הם אלה שמהווים מכשול בדרך לשלום, ולא נתניהו או ישראל.

הם ציינו בצדק שלוּ נתניהו היה נושא נאום שבו היה מפנה כלפי הפלסטינים מאית מהביקורת שהפנה עבאס כלפינו, או מבטל את זכויותיהם של הפלסטינים כדי אלפית ממה שהרשה לעצמו עבאס ביחס לזכויותינו בארץ-ישראל, או מפגין עוינות כלפי מנהיגי-עולם בשיעור אחד חלקי מיליון ממה שהרשה לעצמו עבאס כלפי הנשיא טראמפ, הוא היה זוכה לגינויים החריפים ביותר בכל העולם במשך שבועות אחר-כך.

נתניהו היה נסקל באבנים בישיבת-חרום מידית של מועצת-הביטחון של האו"ם. ישראל הייתה מורשעת ברציחתו של תהליך-השלום. אחר-כך היו מגיעות סנקציות נגד ישראל. שרי-החוץ האירופיים היו מתחרים בפראות זה בזה במאמץ לזכות בתואר הנחשק של זה שהפליא מכולם לחבוט בנתניהו.

אך כשעבאס מסיר את המסכה מעל חולשתם העמוקה ביותר של הפלסטינים, ובכך נותן מכת-מוות לכל התקווֹת שעוד נותרו לשלום באזור – אין שום תגובה. העולם שותק או כלל אינו שם לב.

דעתי היא שזה בסדר גמור. ישראל אינה צריכה להפנות את תשומת-הלב  למילותיו האחרונות והעצובות של עבאס. אני חש שיש ראייה בוגרת חדשה בקרב המשקיפים הגלובליים לגבי חוסר-החשיבות היחסי של הקובלנה הפלסטינית.

בראייה רחבה יותר של הדברים, בהתחשב בשינויים מרחיקי-הלכת שסוחפים את האזור ובאיומים החמוּרים על שלום העולם (כמו המאמץ האירני להגמוניה במזרח-התיכון והתקפות הטרור האסלמי הטוטליטרי), הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו אלא בעיה עצובה הניתנת לשליטה.

זה איום ונורא שעבאס חוסם כל תנועה לכיוון השלום – זה אכן טרגי עבור ישראל – אך כולנו נתפסים בצדק לאתגרים דחופים יותר, וכן להזדמנויות גדולות יותר במקומות אחרים.

וזה מחזיר אותי להודו וישראל; לסין וישראל; לאפריקה וישראל; למרכז-אמריקה וישראל; לצפון-אמריקה וישראל; למדינות-ערב הסוּניות המתונות וישראל. שחקנים חכמים וחשובים ברחבי העולם סוללים את דרכם אל סף-ביתו של נתניהו בירושלים (כן, בירושלים!) ומחפשים הזדמנויות לשיתוף-פעולה עם ישראל, לא לבידודה.

הם למדו לקבל את טענתו האסטרטגית המרכזית של נתניהו: שישראל היא עוגן של שפיות ומקור של תושייה וכושר-המצאה בעולם פרוע ובלתי-נשלט. הם מכירים בכך שיש לשפוט את ישראל על-בסיס התפקיד המרכזי שהיא ממלאת בקידום היציבות האזורית, ועל-בסיס מנהיגותה והדרך שבה היא מקדמת שותפויות מועילות בקנה-מידה עולמי בתחומי החינוך, הדמוקרטיה, ההיי-טק, הביו-טק, הסייבר-טק ועוד, ולא על-בסיס כישלונותיה בהשכנת-שלום עם יריבים פלסטיניים קיצוניים, נוקשים ובלתי-מתפשרים.

אז יש לישראל אסטרטגיה רבתי, והיא מצליחה במידה רבה. יש בה זהירות, ערנות, סבלנות ומבט אל מעבר לאופק בחיפוש אחר שותפים חדשים. היא הובילה למה שהגדיר אל"מ (במיל') ד"ר ערן לרמן ממכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים כ-anno mirabilis, "שנה של פלאוֹת" בלטינית, רצופה הישגים אסטרטגיים ודיפלומטיים לישראל.

למרבה הצער, יש כמה פעילים ופוליטיקאים פרוגרסיביים שמעדיפים להתעלם מהישגיה המרשימים של ישראל, ובמקום זאת מכריזים על נרטיב של פגמים ומִשְגים שלה. הם מקובעים על זכויות הפלסטינים למרות הבעיות האובייקטיביות, על זכויות המסתננים האפריקאים בישראל, על זכויות הבדואים בנגב, על זכויותיהן של כתות דתיות של יהודים לא-אורתודוקסים בירושלים, ועוד.

כל הנושאים המוזכרים לעיל הם סוגיות רציניות הדורשות תשומת-לב מכובדת וקביעת מדיניות אחראית. אך הם הפכו להיות מטרות-ניגוח שסביבן מתכנסים כמה אנשים, באהבה ובפחות-אהבה, כדי להתעמת עם ממשלת-ישראל, ומשמיעים איום מפורש שלפיו אם הממשלה לא תקבל את עמדתם באופן מוחלט, ישראל תאבד את תמיכתו של העולם ותהפוך למדינה "לא-מוסרית" או למדינת-"אפרטהייד".

דרך התייחסות זו אל ישראל אינה מקובלת, והיא כרוכה בדרך-כלל בפישוט-יתר של הדברים ובתיאור מסולף של הסוגיות העדינות שעל הפרק. על מנהיגים מפוכחים ואכפתיים לדחות גישה זו ולהתעודד, כיוון שישראל היא בעלת-ערך ומנצחת.

פורסם ב-ג'רוזלם פוסט וב-ישראל היום 19.01.2018


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: אבי אוחיון, לע"מ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *