מאמר זה בוחן את עמדות ממשלת ישראל לאורך השנים ביחס לתופעת האנטישמיות בעולם, ותופס מבט ביקורתי על כנס ‘הפורום העולמי למאבק באנטישמיות’, שהתכנס בחודש שעבר בירושלים. פורום זה חייב להיות יותר ממוקד.
בחודש שעבר התכנסו בירושלים פעילים במסגרת ‘הפורום העולמי למאבק באנטישמיות’, תחת חסותה הרשמית של ממשלת ישראל.
אין זה מובן מאליו. לא תמיד ראתה מדינת ישראל את המאבק באנטישמיות כנושא הנוגע אליה. במשך 25 שנותיה הראשונות של המדינה, התפיסה הלא רשמית בישראל הייתה ש”אם ליהודים בחו”ל יש בעיה עם אנטישמיות, הם תמיד יכולים לעלות לישראל.” בהיותם שקועים בבניין המדינה היהודית ובהגנה עליה, לא היה למנהיגי ישראל זמן לעסוק בַ”צרות של העבר הגלותי.”
תפיסה זו החלה להשתנות רק לאחר מלחמת יום כיפור. מסע הדה-לגיטימציה הפוליטי של מדינות ערב נגד ישראל הוביל להחלטתו הנודעת לשמצה של האו”ם ש”ציונות היא גזענות”, והביא לתעמולה בהיקפים עצומים שערבבו בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. ‘השקר הגדול’ חדר לשיח האינטלקטואלי.
לאחר הפיגוע בבית-הכנסת ברחוב קופרניק בפאריז ביוני 1982, ולאחר התקפות טרור נוספות, החליט רוה”מ דאז מנחם בגין לשלוח עובדי מדינה ישראלים לקהילות בחו”ל כדי לייעץ להן לגבי צעדי ביטחון שיש לנקוט, והתגובה לאנטישמיות מצאה עד מהרה את מקומה בסדר היום הלאומי.
עם התפוררותו של הגוש הקומוניסטי, נוסף לדיפלומטיה הישראלית תפקיד חשוב בקשר לאנטישמיות, תפקיד שהפך להיות הכרחי ואף אפשרי. ישראל התערבה ולחצה על הממשלות במדינות בריה”מ לשעבר לנקוט אמצעים כנגד גילויי אנטישמיות, רשמיים או עממיים, בתחומן.
גל האלימות הניאו-נאצי שסחף את גרמניה ב-1993 עורר דרישה לפעולה מצד ממשלת ישראל כנגד האנטישמיות. הכנסת קיימה את הדיון המיוחד הראשון בתולדותיה בנושא זה, ואחד מראשי המוסד לשעבר אף הציע בפומבי שסוכנים ישראלים יפעלו כנגד מנהיגי הניאו-נאצים.
אנטישמיות שמגיעה מהעולם הערבי הפכה אף היא לבעיה. ב-1997, כשביקר הנשיא חוסני מובארק בוושינגטון, התעמתו עימו בחריפות מספר חברי קונגרס בנושא האנטישמיות בעיתונות המצרית.
ב-1988 ייסד מזכיר הממשלה דאז (ולאחר מכן שופט בית-המשפט העליון) אליקים רובינשטיין את ‘הפורום הבין-משרדי למעקב אחר האנטישמיות’, והרחיב אותו כך שיכלול גם נציגים מיהדות התפוצות ומומחים מהאקדמיה.
ב-1992 הקימו הפורום ו’הליגה נגד השמצה’ את ‘הפרויקט לחקר האנטישמיות’ באוניברסיטת תל-אביב, מרכז מחקר ותיעוד. המרכז קיבץ דו”חות על אנטישמיות ברחבי העולם ולימים זכה לעלות על סדר יומה של הממשלה ולהגיש לה דו”ח אחת לשנה.
לאחר מכן, ‘הקונגרס היהודי העולמי’ הצטרף אף הוא לפעילות זו, והחל לקיים אחת לשנה כנס של חוקרים ופעילים העוקבים אחר גילויי האנטישמיות ברחבי העולם.
ב-1997 לקח על עצמו מזכיר הממשלה דני נווה את האחריות למאבק באנטישמיות, וניסה לקדם חקיקה כלל-עולמית שתגביל את הגישה למקורות של ספרות שנאה, כמו אתרים ניאו-נאציים באינטרנט אך במשך שנים העניין לא צלח. בזמנו, ארגונים יהודים-אמריקנים רבים התנגדו למהלך, כיוון שהוא נראה להם מנוגד לחופש הביטוי.
במבט לאחור, זו הייתה טעות חמורה בהתחשב במימדים המפלצתיים אליהן הגיעה האנטישמיות ברשתות החברתיות ובאינטרנט. באיחור רב, קיימת הסכמה גורפת שהמאבק בשנאה המופצת באינטרנט הוא בגדר עדיפות עליונה, ובמשרד המשפטים אף פועלת מחלקה מיוחדת שתפקידה ללחום בהסתה מקוונת.
‘הוועידה העולמית נגד הגזענות’, הידועה גם כ’וועידת דרבן הראשונה’, שהתקיימה ב-2001, הפכה לאחת מההפגנות הגדולות ביותר של שנאה מאורגנת ליהודים ולישראל מאז ומעולם. זה היה אירוע קשה, מכונן בכך שהוכיח שהאנטישמיות הפכה לאיום אסטרטגי. והוא גרם לזעזוע אפילו בקרב ישראלים רבים.
זמן קצר לאחר-מכן התמנה נתן שרנסקי לשר לענייני ירושלים והתפוצות, וב-2003 הוא ייסד את ‘הפורום העולמי למאבק באנטישמיות’. מנהיגותו של שרנסקי והמוניטין ההרואי שלו בכל העולם הפכו את ‘הפורום העולמי’ לגוף מְתָאֵם ממוקד ויעיל ביותר בין מנהיגים יהודיים, אינטלקטואלים וארגונים.
“מדינת ישראל החליטה להסיר את הכפפות ולצאת למתקפת-נגד מתואמת נגד האנטישמיות,” כתב שרנסקי. “מדינת ישראל תמלא תפקיד מרכזי בהגנה על עם ישראל, כפי שהיא צריכה לעשות תמיד…”
תרומתו של נתן שרנסקי הייתה עצומה, ומִסיבה זו לצד מִסיבות רבות אחרות, הוא ראוי בהחלט לתואר חתן פרס ישראל, כפי שהוכרז לאחרונה. שרנסקי מיקד את תשומת-הלב ב”אנטישמיות החדשה”, השואפת להחליש את העם היהודי על-ידי כרסום מתמיד בכוחה ובמעמדה של ישראל.
שרנסקי פיתח אמות-מידה פשוטות המאפשרות להבחין בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות באמצעות “מבחן שלושת ה-D”. בחינת הביקורת על ישראל נעשתה על פי שלושה מדדים הכוללים דמוניזציה, מוסר כפול (double standards) ודה-לגיטימציה – ואלו מסמנים את נסיגתו של השיח על ישראל אל התחום האפל של ביטויים וכוונות אנטישמיות.
ב-2010 אימץ ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר, באופן רשמי את הגדרת “שלושת ה- D'” של שרנסקי, בנאום עוצמתי שנשא בפגישה של הקואליציה הבין-פרלמנטרית למאבק באנטישמיות באוטווה.
‘הברית הבינלאומית לזיכרון השואה’ (IHRA) אימצה גם היא בשנת 2016 הגדרה דומה לאנטישמיות, הכוללת את השימוש במוסר כפול כדי להפלות לרעה את ישראל, או את הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. (על-פי הגדרה זו, זה אנטישמי לטעון שקיומה של מדינת ישראל הוא גזעני, להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית או להשתמש בסמלים המזוהים עם האנטישמיות הקלאסית, כמו עלילת הדם, כדי לתאר את ישראל או את הישראלים\היהודים).
אך כפי שהוכיח פרופ’ גרשון שטיינברג, חלק גדול מאותם ארגונים המתיימרים להיות מגיני זכויות האדם מתעלמים במתכוון מהגדרה זו. קבוצות כמו ‘אמנסטי אינטרנשיונל’, ‘משמרת זכויות האדם’ ו’מועצת הכנסיות העולמית’ דוחות את ההגדרות שתוארו לעיל, ולעתים קרובות גולשות לתחום האנטישמי בביקורתן הנוקבת והבלתי-פוסקת על ישראל.
בפגישה השנייה והשלישית של הפורום העולמי, התמקד שרנסקי באיסלאם הקיצוני ובאנטישמיות הערבית והפלשתינית. הוא לא הסכים לייפות את הדברים, במיוחד לאחר שדימויים שטניים ביחס ליהודים ולישראל הפכו להיות דבר שבשגרה באמצעי התקשורת הפלשתיניים, והם מובילים ישירות לאלימות.
שוב, כיום כולם מודים במה ששרנסקי הבין כבר אז: שאחת הסיבות העיקריות לקריסתו של תהליך השלום שהחל באוסלו, היא העובדה שמהיום הראשון לא התנגדנו לשקרים ולשטיפת-המוח השטנית של הרשות הפלשתינית. הרָשות הפלשתינית, שישראל עזרה לייסד אותה במטרה לוותר לטובתה על שטחים ולהגיע עמה לשלום, הפכה במקום זאת למפלצת אנטישמית ואנטי-ישראלית.
הפורום העולמי נפגש בירושלים פעמים רבות תחת חסותם של משרדי החוץ והתפוצות של ישראל. ברבות הזמן, הוא הפך מפורום תיאום מקצועי צנוע של פעילי ליבה יהודים, לכנס בינלאומי גדול ומפואר הכולל אירועי תרבות, ארוחות ערב יקרות, ומתנות לכל המשתתפים.
השנה, הכנס היה פתוח כמעט לכל מי שרצה להשתתף. התוצאה הייתה שמשתתפים רבים, ממורמרים או משועממים, או כאלה המחפשים רווח אישי ומקומם אינו בכנס רציני שמתכוון להשיג תוצאות של ממש, היו שם ליהגו או נשאו נאומי תוכחה. זה היה בזבוז זמן, שגרם לי לחוש געגועים לימים הטובים ההם של הפורום הצנוע והאמיתי יותר של שרנסקי בו קבוצות עבודה קטנות ערכו סיעור-מוחות ועיצבו במיומנות תכניות בפועל למאבק באנטישמיות.
לזכות מארגני הכנס השנה ייאמר שהם ניצלו בחוכמה את המפגש כפלטפורמה להשתתפותם של לא יהודים רבים (חלקם אפילו מנהיגים מוסלמים), וכפלטפורמה שבה יכלו מנהיגי מדינות זרות להתחייב בפומבי להיאבק באנטישמיות ולהגן על ישראל.
אך התחושה שלי היא שמארגני הכנס פשוט לא הצליחו להחליט במה להתמקד השנה, ולכן הפכו את הכנס לערב-רב של בעיות בנושאי אנטישמיות.
כמעט כל צרה אנטישמית שתוכלו להעלות על הדעת הייתה על סדר-היום של הכנס: שנאת השמאל ושנאת הימין, שנאה באינטרנט, שנאה של להט”בים, אנטישמיות נוצרית-תיאולוגית, רביזיוניזם של השואה, הכחשת ההיסטוריה היהודית על-ידי הפלשתינאים, אנטישמיות בקמפוסים, מתקפות-חקיקה נגד מנהגים יהודיים כמו שחיטה כשרה או ברית מילה, ואפילו אנטישמיות בספורט.
בעולם שבו האנטישמיות שלאחר השואה הגיעה לממדי מגיפה, יש אכן הרבה נושאים לסַקֵר. אולם, כספם של משלמי המיסים בישראל היה מנוצל טוב יותר, והמאבק האמיתי באנטישמיות היה מקבל טיפול טוב יותר, אילו ‘הפורום הגלובלי’ היה מתמקד בנקודת מפתח אחת או לצמצם את היקף הסוגיות.
הפורום יכול היה להקדיש, באופן שישרת את המטרה, את כל סדר-היום של הכנס למאבק בשימוש ב”הצטלבִיוּת” (intersectionality) כמסווה לשנאה של האקטיביזם הפרוגרסיבי, או למאבק באנטישמיות של מפלגות הימין הקיצוני באירופה (שחלקן החלו להסוות את שנאתן בהצהרה שהן גם פרו-ישראליות).
שתי מצגות קצרות ומצוינות בשני נושאים אלה ניתנו בהתאמה על-ידי סוהאב אהמרי ודוד ברנשטיין, ועל-ידי נתן שרנסקי ואריאל מוזיקנט.
אך בתוך הדוחק והחיפזון של כ-100 נואמים וכ-1,200 משתתפים המצופפים במושבי-מליאה ענקיים במשך יותר מיומיים – לא נותר מספיק זמן להתעמק בשום נושא ברצינות, או לעצב אסטרטגיות תגובה ממשיות.
פורסם ב-ג’רוזלם פוסט וב-ישראל היום 23.3.2018.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: By Yonderboy (Own work) [GFDL , CC-BY-SA-3.0 or CC BY 2.5 ], via Wikimedia Commons
- בניית אתרים