JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

JISS

JISS

מסמך הביטחון הלאומי של ארה”ב פרי עטו של הנשיא טראמפ מהווה הצהרה חזקה של ריאליזם אמריקני אסטרטגי; פעולה מתקנת ונחוצה לאחר ההיחלשות וההלקאה העצמית שאפיינו את עידן אובמה. יש אויבים שם בחוץ, וארה”ב צריכה להוביל את המאבק בהם.

נשיא ארה”ב הקודם, ברק אובמה, הביע בנאומו האחרון באו”ם (בספטמבר 2016) אכזבה מרה מהסכסוכים השוררים ברחבי העולם. הוא נראה המום מסירובו העקשני של העולם להתאים את עצמו לחזונו הנשגב. כל שהצליח לעשות היה להטיף בצורה עלובה ל”אחווה עולמית”.

איך יתכן שעדיין ישנם “קווי-שבר עמוקים בסדר העולמי?” תהה אובמה בקול רם, “וחברות שבהן שוררים חוסר-ודאות, אי-נוחות וסכסוכים?” האם אין זהותו-שלו כאדם “העשוי מבשר ודם, ממסורות, מתרבויות ומאמונות שצמחו מחלקים רבים ושונים של העולם” מהווה דוגמה נוצצת ומפתה לשלום עולמי רבגוני?

איך יתכן שלאחר שמונה שנות כהונתו “רבת-החזון”, שאל אובמה, עמים ברחבי-העולם עדיין אינם רוקדים לצלילי מה שהוא כינה “הדמיון המוסרי” הנעלה שלו? זהו אכן “פרדוקס”, הכריז אובמה.

אחרי הכול, האם לא זכה אובמה ב’פרס נובל לשלום’ כבר בתחילת כהונתו? והאם לא היה די בכך כדי שכולם ינהגו כמוהו וישירו את שיר השלום, כולל הזאב והכבש?

אך אבוי, מה שחסר בנאומו של אובמה באו”ם – ולמעשה גם לאורך כל נשיאותו – הייתה הנכונות לשדר כוח. לשיטתו של אובמה, אין אויבים מרים. ואם יש איפשהו אנשים רעים, אובמה הבהיר שבמשמרת שלו אמריקה לא תצא להילחם נגדם.

למעשה, המילים “אויב”, “אִיוּם” ו”יריב” לא הופיעו ולו פעם אחת בנאומו בן ה-5,600 מילים של אובמה. הן לא נכללו בלקסיקון שלו, וכמוהן גם מושגים כמו “ניצחון” למערב או “לנַצֵחַ” את האנשים הרעים. הוא לא היה מוכן אפילו לנקוב בשמותיהם של אויבים, כמו “אסלם קיצוני” או “טרור אסלמי”.

וכמובן, אובמה התבייש בעברה “השתלטני” של אמריקה, שבו הפגינה מנהיגות עולמית נחרצת. אפילו באותו נאום סופי באו”ם הוא התנצל על עושרה העצום של אמריקה, על “הקפיטליזם חסר-הנשמה” שלה, על “מדיניותה הכלכלית הבלתי-ניתנת להסבר”, על סיוע-חוץ לא מספיק, ועל הדחיקה “הגברתנית” הצידה של העדפותיה הליברליות והדמוקרטיות.

ולכן נפל בחלקו של נשיא ארה”ב הבא אחריו לכוון מחדש את מדיניותה של ארה”ב, כשהוא מסתמך פחות על אמונות הפכפכות ויותר על אישור מעשי מחדש של האינטרסים של המערב.

הנשיא טראמפ החל לעשות בדיוק את זה, כשהסיר השבוע את הלוט מעל ‘אסטרטגיית הביטחון לאומי’ החדשה שלו, שמפעילה את תהליכי השיקום של מדיניות החוץ והביטחון של ארה”ב בעידן שלאחר אובמה. השלב הראשון באסטרטגיה זו הוא לנקוב בשמות אויביה של ארה”ב.

תכניתו של טראמפ מזהירה מפני עולם בוגדני שבו ניצבת ארה”ב בפני איומים גדלים והולכים מצד רוסיה וסין המחוזקות, וכן מצד ממשלים המתויגים במפורש כ”עושי-צרות”, כמו צפון-קוריאה ואירן, או מצד גופי “ג’יהאד קיצוני” אחרים.

זהו צעד מס’ 1 בהחזרתה של אמריקה למקומה כמנהיגת העולם: לזהות את האויב.

מסמך טראמפ בן 68 העמודים והנאום שנלווה אליו מעיזים לרמוז גם על כלי-הכוח שבהם מוכנה אמריקה לעשות שימוש כדי ליצור עולם בטוח לאמריקנים. זה כולל במפורש “מלחמת-מנע” (אולי למשל, מכת-מנע לצפון-קוריאה או לאירן) ואת בנייתם מחדש של הכוחות המזוינים של ארה”ב ומחסן הנשק הגרעיני שלה.

אובמה החליש את כוחו של הצבא והוריד מחשיבותו של הנשק הגרעיני כמפתח להגנה על אמריקה. טראמפ בונה מחדש את הכוחות המזוינים של ארה”ב, ומכנה את הנשק הגרעיני “הבסיס לאסטרטגיה שלנו לשימור השלום והיציבות באמצעות הרתעת התוקפנות שמכוּונת כלפי ארה”ב.”

גם אם מפחיתים מערך הדברים עקב ההתרברבות של טראמפ, מסמך הביטחון הוא עדיין הצהרה חזקה של ריאליזם אמריקני אסטרטגי; פעולה מתקנת ונחוצה לאחר ההיחלשות וההלקאה העצמית שאפיינו את עידן אובמה. יש אויבים שם בחוץ, וארה”ב צריכה להוביל את המאבק בהם.

באִבְחָה אכזרית אחת ביטל טראמפ את אמונתו העיוורת של אובמה ברב-צדדיות ובארגונים בינלאומיים. הוא גם דחה באופן רשמי את הבדלנות כדרך הנכונה ביותר עבור אמריקה. (נראה שהוא גם דחה את הניאו-קונסרבטיזם הקשה ליישום, הדוגל בקידום הדמוקרטיה בעולם, כעקרון מנחה במדיניות ארה”ב).

ישנן, כמובן, סתירות בין תפיסת-הביטחון של טראמפ שנוסחה לאחרונה, לבין מה שהצליח לעשות בשנתו הראשונה כנשיא, ולכן ימים יגידו אם הדוקטרינה הזו תוליד תוצאות כלשהן.

טראמפ שואף לקדם את כוחה ואת השפעתה של ארה”ב, אך הגרסה של תשלום מראש או תשלום מידי שהוא נוקט עם בעלות-בריתו, מקשה על יחסיה של וושינגטון עם שותפותיה. הוא רוצה לנקוט עמדה קשוחה כלפי אירן, אך דיבוריו על הדיפת ניסיונותיה של אירן להגיע למנהיגות אזורית טרם נשאו פרי.

גם טראמפ, כמו אובמה, נשמר מלתקוף את ולדימיר פוטין. תיאור הקושי שמציבה רוסיה בפני ארה”ב, כפי שהוא מופיע בנייר העמדה של טראמפ, עומד בסתירה עם סירובו של טראמפ למתוח ביקורת על פוטין בעניין סיפוח חצי-האי קרים לרוסיה, השתלטותו של פוטין על סוריה, מאמציו לערער את יציבותה של  אוקראינה, תמיכתו באירן, הפרות מצִדוֹ של הסכם-מפתח בתחום הגרעין בין רוסיה לארה”ב, והתערבותו בפוליטיקה הפנימית של ארה”ב.

כאן בישראל, נייר העמדה של טראמפ יִצֵר כותרות בגלל משפט אחד שסתר באופן חד-משמעי את מה שידוע כ”תאוריית הזיקה” – הטיעון שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הסיבה לחוסר היציבות במזרח-התיכון כולו.

“במשך דורות נתפס הסכסוך בין ישראל לפלסטינים כגורם העיקרי המונע שלום ושגשוג באזור,” נכתב בתכנית. “כיום, האיומים מצד ארגוני הטרור הג’יהאדיסטי ומצד אירן מביאים אותנו להבנה שישראל אינה הסיבה לבעיות באזור.”

טוב, הללויה. סוף-סוף קצת ריאליזם מוושינגטון, לאחר עשור או יותר של דיפלומטיה שמרנית ולא-ידידותית, שראתה בישראל את האחראית העיקרית למהומה במזרח-התיכון!

זהו אותו ריאליזם עם קורטוב של הכרה מוסרית שראינו בשבוע שעבר, כשטראמפ הכיר בירושלים כבירת-ישראל. הוא שם קץ להתכחשות הפלסטינית והעניש ביעילות את הרשות הפלסטינית על הדחיינות שנקטה. הוא התעלם מאיומים באלימות נוראה שהשמיעו פלסטינים ואנשי אסלם קיצוני.

טראמפ מסרב להכפיף את מדיניות ארה”ב לאיומיהם ולחוסר-יכולתם של הפלסטינים להתפשר, ובכך הוא מכשיר את הקרקע לתהליך מדיני ריאליסטי יותר במזרח-התיכון.

פורסם ב-ג’רוזלם פוסט וב-ישראל היום ב-22 בדצמבר 2017.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך