ההתרסה הראויה לשבח של טראמפ

הפלסטינים והאירופאים הם אלה שהביאו על עצמם את הצהרת טראמפ בעניין ירושלים, על-ידי מסע מכוער של הכחשה והשמצה שניהלו נגד ישראל. התעקשותם חסרת-הבושה לשלול את  שורשיו ההיסטוריים של עם ישראל ואת זכויותיו ההיסטוריות בירושלים היא שהובילה לתוצאה המתריסה, ובסופו של דבר, הראוייה הזו: הכרזה מחדש על המציאות כפי שהיא.

הפלסטינים יכולים להאשים רק את עצמם בהכרזתו של הנשיא דונלד טראמפ על הריבונות הישראלית בירושלים. אותו הדבר אמור גם לגבי מנהיגי אירופה, שהיו כה עסוקים השבוע בהשמעת גינויים לצעד של טראמפ.

הפלסטינים והאירופאים הם שהביאו זאת על עצמם, על-ידי מסע מכוער של הכחשה והשמצה שניהלו נגד ישראל. התעקשותם חסרת-הבושה לשלול את  שורשיו ההיסטוריים של עם ישראל ואת זכויותיו ההיסטוריות בירושלים היא שהובילה לתוצאה המתריסה ובסופו של דבר, הראוייה הזו: הכרזה מחדש על המציאות כפי שהיא.

תנו דעתכם: בעשור האחרון, ובוודאי מאז שדחתה את יוזמת השלום של ג’ון קארי ב-2014, הרשות הפלשתינית בראשות מחמוד עבאס פוסעת בנתיב שערורייתי: התקפה על זהות הליבה של היהודים והישראלים; מתקפה שמטרתה להכחיש את אבני-היסוד הבסיסיות ביותר של הקשר היהודי לירושלים ולארץ ישראל.

לבקשתו המפורשת של עבאס, קיבלה אונסקו החלטות מטורפות ושטותיות כשהכריזה על ירושלים כעל עיר-מורשת למוסלמים בלבד, וכשהוציאה אל מחוץ לחוק את ההגמוניה הישראלית על עיר-הקודש. רוב בעלות-בריתה האירופיות של ישראל הצטרפו למתקפה זו, בין אם על-ידי הצבעה בעד ההחלטות או על-ידי הימנעות מהצבעה.

אז מה עושים כאשר “השקר הגדול” גלוי וידוע לכל, ולאף-אחד לא אכפת מהאמת? מה עושים כאשר עבאס, בדרכו הדוחה, עושה היפוך גס של המציאות, וטוען שישראל “סוללת את הדרך לעימות דתי מר שהוא אינו חפץ בו”, כאשר, למעשה, הוא זה שמניע את המשבר, ולא רוה”מ נתניהו או ישראל?

מה שאפשר לעשות זה לשמור על האמונה ולהכריז מחדש על אמיתות בסיסיות, כמו על העובדה שמזה 3,000 שנה ירושלים היא נחלת-האבות העתיקה של העם היהודי, ושמזה 70 שנה ירושלים היא בירתה הריבונית של מדינת ישראל.

מה אפשר לעשות כאשר עבאס, באופן כוזב ומחפיר, מאשים את ישראל בקביעות בביצוע “הפרות” כנגד מקומות קדושים לאיסלם ולנצרות, כולל מסגד אל-אקצה שעל הר-הבית, בעוד שדווקא הווקף הוא זה שהפך את אל-אקצה למבצר חמוש וכל ביקור של יהודים באתר המקודש להם ביותר הופך לתגרה?

מה לעשות שדווקא הווקף הוא זה שבזדון חפר והרס אוצרות ארכיאולוגיה יהודיים בני אלפי שנים בהר-הבית, והעולם עמד מנגד ושתק? מה לעשות שאנשיו של עבאס הרסו את קבר יוסף, ניסו להרוס את קבר רחל, וגרמו  לנוצרים לברוח מבית-לחם?

ניתן לשנות את הדרך שבה דיפלומטים ישראלים (ונקווה שעכשיו גם אמריקנים!) יציגו את טיעוניה של ישראל בכך שידגישו את זכותה החוקית, הדתית וההיסטורית על הארץ הזו, ולא רק את צרכי הביטחון שלה. אסור להפסיד לפלסטינים בשיח הבינלאומי על זכויות-אדם או על זכויות לאומיות ואזרחיות, בעיקר לגבי ירושלים.

הדרך להדוף היא על-ידי הצהרה – אכן, בניגוד לעצתם של כל המומחים הידענים לתהליך-השלום ושל כל הממונים האירופיים הכול-יכולים – שירושלים היא בירתה של ישראל, פשוטו כמשמעו.

מה לעשות כשלעבאס יש את החוצפה לקרוא ל”הגנה בינלאומית על הפלסטינים בירושלים מפני התקפותיו של צבא הכיבוש”, ושהוא מאשים את ישראל ב”הוצאה להורג” של מחבלים פלסטיניים צעירים, בעוד הישראלים הם אלה שצריכים לחשוש מפלסטינים שמיידים אבנים, דוקרים בסכינים ויורים מכל פינה בארץ הזו, והם נאלצים (באי-נוחות ובגבורה) לרסן את עצמם מלהפעיל נגדם את מלוא כוחו של צה”ל?

מה שיש לעשות זה להפגין חוסן ולבקש מידידינו בארה”ב, בין אם אלה רפובליקנים או דמוקרטים, אוונגליסטים או חילונים, להגן עלינו ולאשר שירושלים היא אכן בירתה של ישראל.

מה עושים כאשר מזכ”ל האו”ם והאפיפיור בולעים עד הסוף את תביעתו השקרית של עבאס לזכותם הבלעדית של הערבים על ירושלים, ומתעלמים מכך שבה-בעת הוא מכחיש את ההיסטוריה של הנוצרים בירושלים? מה לעשות כשהם מגנים מילולית את “השיח רווּי-השנאה בשני הצדדים”, כאשר אין כל הקבלה מוסרית בין השיח הישראלי לשיח הפלסטיני, ואין כל הקבלה עובדתית בין נטייתם של הישראלים לנטייתם של הפלסטינים לאלימות?

מה שאסור לעשות זה להתקפל מפחד. צריך לקבל החלטה נחושה לא להיבהל מעוד איומים בזעם, אלימות, טרוף, רתיחה ותזזית פלסטיניים, ועוד כמה סוגים אחרים של רגשות פגועים. יש להחליט לא לסגת מאימוץ מדיניות מוסרית רק מפחד יידויי-אבנים, סכינאות, מטעני-נפץ ועוד צורות בריונות שמפעילים הערבים.

מה אפשר לעשות כשהנשיא ומזכיר המדינה של בעלת-הברית העיקרית שלנו, ברק חוסיין אובמה וג’ון קרי, מהממשל האמריקני הקודם שלמרבה השמחה חלף מן העולם, מטילים ספק בכנותה של ישראל בבואה לשמור על השקט בהר-הבית ומטילים דופי באמצעי-ההגנה שנוקטים צה”ל ומשטרת ישראל בתגובה לטרור הפלסטיני, כאשר למעשה ישראל שוקדת (לדעתי יותר מדי) על שמירת הסטטוס-קוו בהר-הבית, וכוחות הביטחון שלה מגיבים באיפוק-יתר על מעשי האכזריות הפלסטיניים?

מה לעשות כשהם מאשימים באופן שקרי את “ההתנחלויות” הישראליות, וכוללים בכך במפורש בניית יחידות-דיור בירושלים היהודית, בכישלון תהליך השלום הכושל שלהם, ואז נמנעים בפחדנות כאשר מועצת הביטחון של האו”ם תוקפת את ישראל, ומאשימה רק אותה בחסימת המאמצים הדיפלומטיים לשלום?

מה שנשאר לעשות זה להתפלל למנהיג חדש בארה”ב שיתקן את המעוות, שיָפֵר את הקונצנזוס הרקוב והאדיש; שיהיה מוכן להכניס לדינמיקה הערבית-ישראלית קורטוב של ריאליזם ואמירת-אמת; שיהיה אמיץ דיו כדי לומר, לפחות, שליהודים זכויות עמוקות בירושלים ושארה”ב מכירה בעובדה הניצחת שירושלים מתפקדת כבירת ישראל, ובצדק; ושהשגרירות האמריקנית תעבור לשכון בירושלים (כפי שצריכות לעשות כל השגרירויות).

מה שנשאר לעשות זה להתפלל שמישהו בעל אומץ ותושייה כמו טראמפ יבוא וייבחר לנשיאות ארצות הברית, ויעשה את מה שעשה זה עתה.

פורסם ב-ג’רוזלם פוסט וב-ישראל היום ב-8 בדצמבר 2017.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

 תמונה: US Consulate in Jerusalem. credit:  By Magister (Own work) [CC BY-SA 3.0], via Wikimedia Commons