The Jerusalem Institute for Strategy and Security

Iran-Israel relations are essentially a zero-sum game, leaving Israel little choice but to act upon its existential instincts. Therefore, escalation in the use of force to reverse Iranian ascendance in Middle East politics, to prevent its nuclearization, and to prevent the encirclement of Israel by Iranian proxies, is probable.


Iran’s drive for Middle East hegemony and its quest for a nuclear bomb fuel extremely high threat perceptions in the region, and particularly in Israel[1]. Furthermore, the theology of the Islamic Republic of Iran denies a place for a Jewish state. Its leadership believes that Israel will either wither away under military pressure or be annihilated when it is weak and vulnerable.[2] Iran’s ingrained hostility reinforces Israel’s perception of an existential threat from Iran. As Iran’s nuclear and hegemonic ambitions remain uncurbed and as the international community seems unwilling to put significant pressure on Iran, the conditions for a direct armed confrontation between Iran and Israel are nowadays riper than ever. 

This article reviews the ascendance of Iran in Middle East politics, the Iranian nuclear program, and the strategic implications of Iranian aspirations, all of which increase the likelihood of direct armed conflict between Israel and Iran. Attempts at “regime change” failed. President Obama’s diplomacy and the “maximum pressure” exerted by the Trump administration left Iran on the nuclear path. From what we know about the Biden administration’s emerging approach to Iran, it is unlikely to adopt harsher measures than its predecessor for ending the Iranian nuclear and missile programs and for restraining Iran’s attempts to gain greater control of the region. Therefore, the likelihood of direct armed conflict between Israel and Iran is great.

The Rise of Iran in the Middle East

Iran has historically been an important player in the Middle East. It is a large country of more than 80 million people, endowed with energy riches, and has always been a regional power. With an imperial past and newfound revolutionary zeal (since the 1979 Iranian Revolution), Iran projects power in the region and harbors ambitions to rule the Middle East and beyond. The fulfillment of such ambitions has been facilitated by systemic and regional developments.

The Iranian revolutionary enterprise has benefited from the Middle East policies of the Bush, Obama and Trump administrations. American military intervention in 2003 destroyed the Saddam Hussein regime in Iraq, a strong rival of Iran. Furthermore, the US failed to establish a stable successor government in Iraq capable of keeping the country united and strong. This undermined the balance of power in the Persian Gulf. The decision by President Donald Trump to withdraw American troops from northeast Syria in the spring of 2019 underscored American intentions to leave the Middle East and improved Iran’s chances to erect a “Shiite corridor” from Iran to the Mediterranean Sea via Iraq and Syria.

In addition, much of the Sunni Arab world is in the throes of a deep socio-political crisis since the advent of the “Arab Spring” (clearly a misnomer), which has created dissension and a political vacuum within these states. Several Arab states have since lost their monopoly over use of force and have degenerated into civil wars. Syria, Libya and Yemen are the better-known examples. The central authority in Somalia, Lebanon, the Palestinian Authority (PA) and more recently in Iraq have also been challenged by militias. The sophisticated revolutionary elite in Iran has capitalized upon the weaknesses of Arab states by funding and training Iranian-supported proxies in Lebanon, Syria, Iraq, Gaza and Yemen.

The Sunni Arab states are weak and have been terrified by advances in the Iranian nuclear program and by the successes of its proxies. Saudi Arabia failed to contain Iranian influence in Iraq, Syria and Yemen. Egypt survived the domestic turmoil generated by the “Arab Spring” but still faces an Islamic insurgency in the Sinai. Egypt focuses on literally supplying food to its huge population, which is critical for maintaining domestic stability. This leaves little energy to parry the Iranian challenge.

Turkey, a strong non-Arab Sunni state, has preferred to act upon its common interests with Iran on curbing Saudi influence and on the Kurdish issue, so far forfeiting its potential to balance Iran. Under Erdogan, Turkey has also capitalized on Arab weakness in order to carve spheres of influence in former Ottoman territories, such as Iraq, Libya and Syria, while it has gradually distanced itself from the West.

Iran’s rise produced an entente between Sunni states in the Gulf and Israel. In the absence of a credible American security umbrella, both the Sunnis and Iran understand that Israel is the main barrier to Iranian hegemony. Therefore, Israel has become for Iran a religious and a strategic anathema.

Iran has waged war against Israel by proxies to exhaust Israel’s civilian population. Since the 1980s, the Islamic Revolutionary Guard Corps (IRGC) has trained and armed the Hizballah, a Shi’ite militia in Lebanon, turning the country into an Iranian satrapy. Hizballah has acquired more than 130,000 missiles of various ranges, covering most of Israel. Iran is engaged in improving their accuracy. Hizballah’s declared goal is “to liberate Jerusalem from Zionist rule.” Similarly, after Hamas took over Gaza in 2007, it became the recipient of large military aid from Iran, which was intended to enhance its capability to bleed Israel. When Sunni Hamas did not support the Iranian position in Syria, Tehran channeled financial and military aid to the Palestinian Islamic Jihad in Gaza – an organization subservient to Iran. By having a foothold in Gaza, Iran established an additional front against Israel.

Iran has also intervened in the Syrian civil war to help Bashar Assad, hoping to turn Syria into a satellite like Lebanon. Iran wants to complete the land corridor from Iran, via Iraq, to the Mediterranean (Lebanon and Syria). Teheran has therefore demanded a port near Latakia from Assad.

Iran has invested an estimated $15-30 billion in Syria and installed ground-to-ground missiles, anti-aircraft batteries, drones, intelligence gear, and bases to house tens of thousands of Shi’ite militias. Iran aims to establish a third front in the northeast, along Israel’s border on the Golan Heights.

Shi’ite militias in Iraq and Syria, under the control of the IRGC, threaten the Hashemite Kingdom. Indeed, King Abdullah fully supports Saudi Arabia’s anti-Iran foreign policy.[3] The fall of Jordan would complement Iran’s attempt to encircle Israel with Iranian proxies and would also endanger Saudi Arabia, Iran’s arch-rival in the Gulf.

Neutralizing Israel’s military power by encircling it with proxies which have a myriad of missiles directed at Israel’s strategic installations and centers of population is an important Iranian objective in its quest for hegemony in the Middle East.[4]

Iran’s rise in the Middle East is a result of Iran’s ability to capitalize on the political changes in the region by international apathy to its advances. Moreover, Iran has demonstrated great dexterity in building and using proxy forces to attain its goals.[5] Unsurprisingly, Iran’s role is seen as octopus-like across the region.

Under Trump, the US adopted an anti-Iranian position, particularly on the nuclear issue. Yet the Trump administration displayed unwillingness to confront Iran’s regional schemes, and instead has “swallowed” Iranian provocations in the Gulf, such as attacks on oil shipping in the Persian and Oman Gulf without Iran taking responsibility, or the June 2019 interception of a US surveillance drone over the Strait of Hormuz. Similarly, the September 2019 Iranian attack on the Khurais oil field and the Abqaiq oil processing plants with drones and cruise missiles, putting them temporarily out of commission (Saudi Arabia’s oil output was subsequently cut by more than 50%) elicited no American military reaction.

The elimination of Qassem Soleimani (January 2020) was a powerful show of limited use of force, but the restraint displayed after Iran’s missile counterattacks on American bases in Iraq still conveys the message that the US is reluctant to stop Iranian advances. Since January 2020, Iranian militias continue to harass the American military presence in that country.

In the absence of a clear American determination to confront Iranian encroachment, only Israel has the power to stop it. Indeed, Israel has decided to wage a low-profile limited war, “the campaign between wars,” to obstruct Iranian attempts to transform Syria and Iraq into missile launching pads. Nevertheless, Iran launched several times missiles and armed drones toward Israel. According to PM Benyamin Netanyahu, Iran was also successful in arming the Houthis in Yemen with long-range missiles aimed at Israel.[6] Israeli military efforts have so far produced mixed results. While Iranian proxies face difficulties implementing deployment plans in Syria and Iraq, Tehran seems determined to continue its policies at great cost. Even the harsh impact of Covid-19 on Iran did not limit its imperial and revolutionary project.

Iran’s Nuclear Project

Some Ayatollahs view a nuclear-armed Iran as an instrument in Allah’s hand to impose Islam upon the entire world, and that they have been chosen by Allah to carry out His mission. Islam has an imperialist streak, encouraging its believers to bring the true religion to all corners of the world, even by sword.[7]

Beyond the theological motivation, a nuclear arsenal has a strategic rationale. It is useful in intimidating neighbors and in projecting power. Moreover, it breaks Israel’s nuclear monopoly in the region, giving Iran a better chance to achieve its hegemonic agenda.

While the atomic bomb is seen as a useful tool for achieving far-reaching imperial and revolutionary goals, its most important functions are defensive. The revolutionary elite is genuinely afraid of Western attempts for regime change or even outright invasion. After all, the US invaded Iran’s neighbors – Afghanistan and Iraq, in 2001 and 2003, respectively.

The bomb could provide deterrence against Western aggression and therefore assure regime survival. Destabilizing the regime of a nuclear state, which may lead to chronic domestic instability, civil war, or disintegration, is a riskier enterprise than undermining a non-nuclear regime. North Korea crossed all nuclear thresholds and its regime is still in power. Similarly, the democratic crusade of the George W. Bush administration skipped a nuclear Pakistan, realizing that democracy in such a country could put the atomic button in reach of ultra-radicals. Libya was attacked only after it gave up its nuclear option.

The stakes of the ruling elite in Iran in preserving Iran’s nuclear program are inextricably connected to its political and even physical survival. Therefore, the Mullahs are interested in presenting to the world a nuclear fait accompli.

Achievement of this goal is facilitated by Western reluctance to use force and instead focus on economic sanctions. The belief that stringent economic sanctions could make Teheran reconsider its nuclear ambitions or bring about regime change is widespread. However, imposing sanctions on Fidel Castro and Saddam Hussein for years yielded no results. Similarly, sanctions on North Korea and Russia have not produced change in the behavior of these states. Such dictatorial regimes are not very responsive to economic hardship.

Iranian nuclear progress gradually became public knowledge early in the 21st century – particularly after 2003, when the West began to articulate growing concerns regarding Iran’s potential for producing weapon grade fissionable material.[8]

Despite its formal adherence to the NPT, Iran violated its obligations with respect to the reporting of nuclear material, and the subsequent processing, storage, and use of that material.[9] In March 2015, IAEA Director General Yukiya Amano reported that Iran did not provide sufficient access or information to resolve a dozen issues related to the possible military dimensions of its nuclear program.[10] The nuclear archive seized and partially publicized by the Israeli Mossad confirms that Iran engaged in a protracted covert effort to develop nuclear weapons whose full extent went undetected for an extended period.[11] There are also indications of research and experiments on weapon design and underground testing.

Iran’s behavior elicited UN Security Council (UNSC) resolutions to stop enrichment as well as international economic sanctions. President Barrack Obama imposed more stringent economic sanctions to force compliance with the IAEA inspection regime and prevent Iran from shortening its breakout period. Credible Israeli threats to use force served to galvanize the international community and place greater obstacles on Iran’s race toward the bomb. Iran decided to come to the negotiating table and eventually reached an agreement with the P5+1 in July 2015, when the Joint Comprehensive Plan of Action (JCPOA), commonly known as the Iran nuclear deal, was signed in Vienna.

Despite the serious flaws of the JCPOA, the international community, but not Israel’s government, was under the impression that the JCPOA could delay the security repercussions stemming from the Iranian nuclear enterprise.[12] Yet, President Donald Trump, true to his election promise, announced on May 8, 2018 that the US would withdraw from the JCPOA in hopes of a new “better” nuclear deal.

Since the US withdrew from the nuclear deal and imposed tough economic sanctions, Iran has steadily scaled down its commitments. In November 2019, Iran restarted uranium enrichment at the Fordow Fuel Enrichment Plant and installed new advanced centrifuges to increase enrichment capacity. By the end of 2019, Iran removed all limitations on uranium enrichment. In January 2020, France, Britain and Germany triggered the dispute mechanism in the JCPOA to address widespread Iranian violations.[13] At their initiative, and following March and June reports on the lack of cooperation of Iran with the Agency, the IAEA Board of Governors adopted on June 19, 2020, a resolution calling on Iran to implement its NPT Safeguards Agreement and Additional Protocol and satisfy the IAEA’s requests without further delay.[14]

The IAEA report corroborates Israel’s claims regarding Iran’s continued covert nuclear activities. Indeed, the Israeli intelligence has released an estimate already in January 2020 that Iran will have enough material for a nuclear bomb within the year and that Iran will have the capability to build nuclear-armed missiles within two years.[15] In January 2021, Iran has resumed enriching 20 percent uranium at its underground Fordow nuclear facility, in a significant move that further breaches terms of the JCPOA. This decision can bring Islamic Republic just a short step away from attaining weapons-grade levels of 90%, shortening Iran’s “break-out time” – the time it would take to develop a nuclear bomb.

The Strategic Implications of Iran’s Ambitions

Revolutionary Iran is characterized by far-reaching goals in its foreign policy, a propensity for high risk policies, intensive commitment and determination to implement these policies, and an unconventional diplomatic style.[16]If Iran becomes nuclear, these foreign policy features will probably become even more pronounced.

Iran’s nuclear program, coupled with long-range delivery systems, threatens regional stability in the Middle East. Iran produces a variety of long-range missiles, including the Shehab-3 (range of 1,300 kilometers) and the Sejjil (range of 2,000 kilometers). It also develops a cruise missile with a range of beyond 2000 kilometers. States such as Israel, Turkey, Saudi Arabia, and the Gulf States are within range, as well as several important U.S. bases. Further improvements in Iranian missiles could put most European capitals, and eventually, the North American continent, within reach of a potential attack. Iran has an ambitious satellite launching program which is based on the use of multi-stage, solid propellant launchers, with intercontinental ballistic missile properties to enable the launching of a 300-kilogram satellite. Achieving this goal will put more states at risk of a future nuclear attack.

A nuclear Iran would also enhance Iranian hegemony in the strategic energy sector, due to its mere location along the oil-rich Persian Gulf and the Caspian Basin. These two adjacent regions form the “energy ellipse,” which holds about 70 percent of the world’s proven oil and about 40 percent of its natural gas reserves.[17] Giving Iran a better ability to intimidate the governments controlling parts of this huge energy reservoir would further strengthen Iran’s status. Even a state like Saudi Arabia might decide to bandwagon[18] under certain circumstances.

A nuclear Iran will result in the loss of the Central Asian states to the West. These former Soviet republics have adopted a pro-Western foreign policy orientation since the collapse of the Soviet Union. Following the emergence of a nuclear Iran, they will either bandwagon toward Iran or will try to secure a nuclear security guarantee from Russia or China, countries much closer to the region than the US.

In further pushback towards the West, Tehran encourages radical Shiite elements in Iraq in order to force an American withdrawal. It also foments trouble via the Shiite communities in the Gulf states. Iran is further allied with Syria, a radical state with an anti-American predisposition. Moreover, Tehran lends critical support to terrorist organizations such as Hizballah, Hamas, and Islamic Jihad. According to the US State Department, Iran is the most active state sponsor of terrorism. Iranian successes would embolden Islamic radicals everywhere.

A nuclear Iran might try to destabilize Turkey – a country with strategic weight. Secular Turkey has been an anathema for revolutionary Iran. Tehran already tried in the 1990s to meddle in Turkish affairs and strengthen the extreme Islamist forces. Nowadays, revolutionary Iran may capitalize on the ongoing identity crisis in Turkey in order to increase the power of the radical Islamists. The loss of Turkey to the West would be a strategic blow.

As Pakistan has to consider a nuclear state on its western border, changes in its nuclear posture are likely, affecting the nuclear equation in the subcontinent. The nuclear chain effect might even reach China.

A nuclear Iran might further erode the international nuclear non-proliferation regime (NPT) and hinder American attempts to curb proliferation. A nuclear-armed Iran would also have a chain-effect, generating nuclear proliferation in the immediate region. Middle Eastern states, which invariably display high threat perceptions, are unlikely to look nonchalantly on a nuclear Iran. American extended deterrence, particularly these days, is not credible in the Middle East. Therefore, these states would not resist the temptation to counter Iranian influence by adopting similar nuclear postures.[19]

A multi-polar nuclear Middle East would be a recipe for disaster. This strategic prognosis is the result of two main factors: a) the inadequacy of a defensive posture against nuclear weapons, and b) the difficulties surrounding the establishment of stable nuclear deterrence in the region. The belief in the stabilizing effects of nuclear proliferation is wishful thinking on the part of irresponsible arm-chair strategists.

Unfortunately, diplomacy and economic sanctions have thus far had only a limited effect on Iran’s nuclear project. Efforts at “regime change” have never been seriously attempted and the potential for their success remains uncertain. Iran remains undeterred, raising the military option. While it is the responsibility of the US, a global power, to take care of the problem, Washington seems to shy away from a military confrontation. The new American President, Joe Biden, signals his preference for a diplomatic route leading to an improved version of the JCPOA. This is hardly what meets Jerusalem’s hopes. If left alone, Jerusalem would seriously consider taking preventive measures.

Is a Larger Confrontation Inevitable?

Israel has had military confrontations with Iran’s proxies, Hizballah, the Palestinian Islamic Jihad, and Hamas. Jerusalem has been determined not to allow the emergence of a Lebanese situation in Syria, where missiles threaten the Jewish state. Therefore, starting as early as 2013, Israel began to attack Iranian-linked targets in Syria to prevent the entrenchment of Iran and its proxy militias in Syria.  These attacks also serve to destroy Iranian-made missiles shipped to Hezbollah in Lebanon, as well as components aimed at improving their accuracy.

The IDF has mostly kept a low-profile approach, choosing not to publicize its operations. By January 2019, thousands of targets were hit, according to then Chief of Staff Gadi Eisenkot.[20] Israel was successful in partly removing the Iranian supported militias from its immediate border, although Iran continues to deploy its forces and weapons in Syria as well as at the Iraqi-Syrian border crossings. It also retaliates from time to time, even in small measure, just to make a point. Despite relentless Israeli attacks, Iran has shown determination to continue with its projects, even though it faces domestic problems as a result of US sanctions, dwindling oil revenues, street protests a harsh economic reality and recently a Covid-19 crisis.

Yet, Iran is determined to create its Shiite corridor, weaken Saudi Arabia and eventually evict the US from the Middle East. While Iran initially hoped to outlast President Trump, when it felt the pinch of the economic sanctions, Teheran decided to change gear by making use of its nuisance value. Attacks on oil shipping in the Persian and Oman Gulf took place without Iran taking responsibility. Similarly, Iran attacked the Khurais oil field and the Abqaiq oil processing plants with drones and cruise missiles, rendering them temporarily out of commission (Saudi Arabia’s oil output was subsequently cut by more than 50%). In June 2019, Iran’s IRGC’s shot down a United States surveillance drone over the Strait of Hormuz and starting in January 2020 Tehran has launched missiles at American targets in Iraq.  Its militias continue to harass the American military presence in that country.

Despite the change in Washington’s policy toward Iran, Trump preferred a diplomatic avenue. The US relied on maximum economic pressure in order to get “a better deal,” but so far, Iran seems undeterred and continues its brinkmanship. The US is also distracted by its efforts to meet the Covid-19 challenge. It is highly unlikely that the Trump administration will attack Iran’s nuclear installations before a change of guard in Washington. In contrast, Biden is determined to try restoring an upgraded JCPOA, which will leave Teheran with the nuclear option. 

Such a reading of these developments causes growing concern in Jerusalem. As Iran gains growing influence in the Middle East and challenges Israel’s monopoly over nuclear weapons in the region, and the new American administration simultaneously seems unlikely to take determined action against the Iranian nuclear program, a larger conflagration between Tehran and Jerusalem looks more likely.

The threat perception in Israel is great. Israel takes very seriously the Iranian threats to eradicate the Jewish state — a people that has a long history of persecutions, pogroms and a Holocaust will not ignore threats of extinction. Iran’s nuclear aspirations are seen in Israel as an existential threat, lending domestic legitimacy for military action against Iran. 

Prime Minister Netanyahu consistently and emphatically reiterates that Israel will not allow Iran to become a nuclear power. An indication of the Israeli mood is the resolute speech given by the IDF Chief of Staff, Lt. Gen. Aviv Kochavi, on December 25, 2019. He singled out Iran and its proxies as the main threat against Israel and made clear that an Israel-Iran collision is almost inevitable. He added that the military has been preparing for such a scenario. Kochavi also hinted at the inaction of the Gulf states and the United States in the face of Iranian strikes on oil installations and ships. “It would be better if we weren’t alone,” he remarked.[21] Kochavi also established a new directorate to be headed by a Maj.-General to contend with the Iranian threat, recently renamed the “Strategy and Third-Circle Directorate.” The IDF expects the Iranian threat to be a top priority in the coming years.[22]

During the past decade, Israel has made preparations to attack Iranian nuclear infrastructure.[23] Despite the many obstacles to a successful mission, the IDF seems capable of executing it. While the signing of the JCPOA undermined international legitimacy for Israeli action, nowadays, for all intents and purposes, the original JCPOA is a dead document.

Israel’s policy on nuclear proliferation in the Middle East has thus far been consistent. Obstruction and delaying stratagems have been used to deal with emerging nuclear threats. The June 2020 explosion at Natanz and the November 2020 assassination of Iran’s most senior nuclear scientist Mohsen Fakhrizadeh seem to be recent examples of such obstruction. When these tools are no longer effective, surgical air strikes are employed to destroy the nuclear installations in neighboring countries. In 1981, the Iraqi Osiraq reactor was demolished due to its potential to produce plutonium. A similar fate awaited the Syrian reactor in 2007. Preemption of an emerging threat is part of the menu of policy choices in Israeli strategic thinking.

The rationale for destroying the potential military nuclear capability is simple. Israel does not believe that it can achieve stable deterrence with a hostile nuclear armed Middle Eastern state. Being a state with a small territory and only a short distance away from its regional rivals, Israel feels very vulnerable to a nuclear attack. The likelihood of accidents, unauthorized launchings, miscalculations, or regime collapse in Middle Eastern states is much higher than in other parts of the world. The period before the establishment of credible second-strike capabilities and safeguards, resembling those implemented throughout US-Soviet Union relations, is particularly dangerous. Also significant is securing a second-strike posture is an ongoing process fraught with uncertainties.[24] Furthermore, deterrence is dependent upon sensitivity to cost. Religious fanaticism, widespread in the Middle East, is reducing sensitivity to cost. Indeed, Iranian leaders have expressed a willingness to lose millions of people in order to eradicate the Jewish state.[25] They boast about their culture of Jihad and martyrdom.

There is a growing urgency to destroy Iran’s burgeoning nuclear capability because of consistent Iranian advances in their nuclear and missile projects.

Israel might strike to preempt the return of Iran to the negotiating table. Under additional pressure, Iran may revert to a strategy of “talk and build” to buy time. Such a strategy capitalizes on European and American reluctance to escalate. Deciding that negotiations are useless requires alternative action, which is not an enticing option for many governments. Essentially, inconclusive talks preserve a status quo, a tense standoff in which Iran can go on uninhibited with its nuclear program. Indeed, bargaining, at which Iranians excel, and temporary concessions postpone diplomatic and economic pressures and, most importantly, preventive military strikes.

Israel might strike earlier rather than later in order to prevent additional improvements in Iran’s defensive measures around its nuclear installations. The embargo imposed by the UN Security Council on the sale of weapons to Iran expired in October 2020. As a result, Iran can now purchase the weapon systems that it sought unsuccessfully to obtain in the past. Iran is likely to buy weapons mainly from Russia, which has been its principal arms supplier since the 1990s, and its shopping list will probably include the Sukhoi S-30 aircraft and the S-400 advanced air defense systems.

After the elimination of Soleimani, the IDF saw a chance to step up attacks against Iran and its allies to further limit Iranian presence in Syria.[26] Such escalation in Syria could be capitalized upon to hit the Iranian nuclear project. Preemptive actions in Iraq and Syria ended the nuclear projects in these states. Moreover, these precedents show that great regional repercussions are not inevitable.

Israel may also escalate its military responses to prevent a bandwagoning effect in the Gulf states and Saudi Arabia. These states are aligned with Israel, particularly since the signing of the Abraham Accords. But, as Iran becomes more powerful in the region and the US security umbrella becomes less reliable, reorienting their foreign policy towards Tehran might become more attractive. Their apprehensions about the Iran policy of the new Biden Administration could be a contributing factor in such rapprochement of Sunni states with Iran. Such a drastic change in the foreign policy of the Gulf states and Saudi Arabia might then affect Jordan and Egypt (which both have peace treaties with Israel), further isolating Israel in the region. An Israeli show of force will therefore keep the Sunni states aligned with Israel.

History teaches us that when a rising power challenges the balance of power, in most cases war ensues. This phenomenon has been termed “hegemonic war.”[27] Hegemonic wars are caused by the differential growth of power among the dominant and aspiring states. A hegemonic war cannot arise during a period of relative stability; rather, the uneven growth and decline of power is a necessary factor which eventually leads to bipolarization of the international system, creating an inevitable crisis in the form of a hegemonic war. Such a competition in the Greek city system ended in the Peloponnesian wars. Prussia’s quest for the unification of the German principalities under its helm caused several European wars.

In the Middle East, we see an ascendant Iran that is no longer balanced by the declining Arab states, and that their security provider, the US, is seemingly leaving the region. While not predetermined, Israel may go to war to prevent a Middle East dominated by a nuclear Islamist Iran. As a matter of fact, it already takes military action to stop its encirclement by an Iranian inspired ring of fire.


A nuclear arsenal is Iran’s best insurance for regime survival and for achieving regional hegemony. Thus, it is inconceivable that the mullahs will give up the quest for the bomb. Diplomacy and/or economic sanctions are unlikely to stop Iran from going nuclear. Whatever efforts at “regime change” were made they were unsuccessful. The international community, including the US, has no appetite for military confrontation with Iran. At present, Iran’s imperial and nuclear aspirations remain unchecked.

Israel cannot tolerate a nuclear Iran. Iran-Israel relations are essentially a zero-sum game, leaving Israel little choice but to act upon its existential instincts. Therefore, escalation in the use of force to reverse the Iranian ascendance in Middle East politics, prevent its nuclearization, as well as the encirclement of Israel by Iranian proxies, is probable, adding a new dimension to the Iran-Israel war already underway. Assuming that Israel has the capability to destroy the key elements of the Iranian program, such option makes eminent strategic sense. Unfortunately, only military action can prevent the descent of the Middle East into an even more brutish and dangerous region.

Note: This essay is a revised version of an article published by SIRIUS: Zeitschrift für Strategische Analysen.

[1] For fears already by Prime Minister Rabin in the 1990s, see Efraim Inbar, Rabin and Israel’s National Security (Washington DC: The Johns Hopkins University Press, 1999), pp. 124, 138-40; Rabin even contemplated to whether officially to designate Iran an “enemy state.” (p. 139); See also Gil Merom, “Israeli Perceptions of the Nuclear Threat,” Political Science Quarterly, vol. 132, no. 1 (2017), pp. 87-118.

[2] Michael Segall, “The Nuclear Deal: No Pause in Iran’s Vow to Destroy Israel,” Jerusalem Center for Public Affairs, August 16, 2015,

[3] Fareed Zakaria, Interview with His Majesty King Abdullah II, CNN, 25 January 2018,

[4] Yaakov Amidror, The Logic of Israel’s Actions to Contain Iran in Syria and Lebanon (Jerusalem: Institute for Strategy and Security, September 16, 2018).

[5] Iran’s Networks of Influence in the Middle East (London: IISS, November 2019).

[6] Times of Israel, October 28, 2019,

[7]Efraim Karsh, Islamic Imperialism: A History, updated edition (New Haven: Yale University Press, 2013).

[8] For a history of the Iranian nuclear program, see

[9] Implementation of the NPT safeguards agreement in the Islamic Republic of Iran, Report by the IAEA Director General, June 6, 2003

[10] Steven Mufson, “Iran isn’t providing needed access to information, nuclear watchdog says, Washington Post, March 24, 2015.

[11] Aaron Arnold, Matthew Bunn, Caitlin Chase, Steven E. Miller, Rolf Mowatt-Larssen, William H. Tobey, The Belfer Report. The Iran Nuclear Archive: Impressions and Implications (Cambridge: Belfer Center for Science and International Affairs, 2019),

[12] For a defense of the JCPOA, see Mark Fitzpatrick, Michael Elleman and Paulina Izewicz, Uncertain Future: The JCPOA and Iran’s Nuclear and Missile Programmes (London: IISS/Routledge, 2019).



[15]Anna Ahronheim, “Iran will have enough material for a nuclear bomb within the year,” Jerusalem Post, January 14, 2020. For an evaluation of a shorter breakout time, see Raphael Ofek, “Iran’s Uranium Enrichment Program: Approaching Breakout,” BESA Center Perspectives Paper, No. 1614, June 24, 2020.

[16] This largely conforms to what Yehezkel Dror termed a “crazy state.” See his, Crazy States (Lexington: Heath Lexington, 1973), Chapter 2. Others refer to such states as “rogue states.” See Anthony Lake, “Confronting Backlash States,” Foreign Affairs, Vol. 73, No. 2 (March/April 1994).

[17] The term “energy ellipse” was coined by Geoffrey Kemp and Robert E. Harkavy, Strategic Geography and the Changing Middle East (Washington: Carnegie Endowment for International Peace, 1997), p. 113.  

[18] Bandwagoning occurs when a state seeks security by aligning with a stronger, adversarial power.

[19] See declaration by Ahmed Aboul Gheit, the Secretary General of the Arab League, December 13, 2019,; See also 2018 statement by Prince Mohammed Ben Salman, Similar statement was made by Turkey’s Erdogan in September 2019,


[21] December 28, 2019.

[22] Lilach Shoval, “IDF continues restructuring of general staff to contend with Iran threat,” Israel Hayom June 15, 2020.

[23] See Ilan Kfir, “Storm” Toward Iran (Hebrew) (Rishon LeZion: Miskal, 2019).

[24] See Albert Wohlstetter, “The Delicate Balance of Terror,” Foreign Affairs, (January 1959).

[25] In 2001 Hashemi Rafsanjani, the former president of Iran, speculated that in a nuclear exchange with Israel his country might lose 15 million people, which would amount to a small “sacrifice” from among the billion Muslims worldwide in exchange for the lives of 5 million Israeli Jews. See Suzanne Fields, “Confronting the New Anti-Semitism,” Washington Times, July 25, 2004.


[26] Amos Harel, “Israeli Army Sees Chance to Escalate Attacks Against Iran and Its Allies,” Haaretz, January 16, 2020.

[27] Robert Gilpin, ” The Origin and Prevention of Major Wars,” The Journal of Interdisciplinary History, Vol. 18, No. 4, (Spring, 1988), pp. 591-613. See also Graham Allison, Destined for War: Can America and China Escape Thucydides’s Trap? (Boston: Houghton Mifflin Harcourt, 2017).

רק פעולה צבאית נגד תוכנית הגרעין האיראנית יכולה למנוע את הידרדרות המזרח התיכון והפיכתו לאזור אלים ומסוכן אף יותר.



שתי דינמיקות אזוריות יוצרות את התנאים להתפרצות עימות צבאי ישיר בין איראן לישראל. הראשונה היא הדחף האיראני להשיג עליונות מדינית במזרח התיכון. הדינמיקה השנייה היא מסעה של איראן להשגת פצצה גרעינית. שני התהליכים מערערים את מאזן הכוחות האזורי ומזינים תפישת איום גבוהה ביותר בישראל1 ובמקומות אחרים.2

יתרה מכך, בתאולוגיה של הרפובליקה האסלאמית של איראן אין מקום למדינה יהודית באזור. בעיני איראן, ישראל עתידה להתפורר תחת לחץ צבאי או להיות מחוסלת כאשר היא תהיה חלשה ופגיעה.[3] עמדה לוחמנית כזו מחזקת את תפישתה של ישראל כי איראן מהווה איום קיומי עליה.

מאמר זה סוקר את עלייתה של איראן בפוליטיקה של המזרח התיכון, את תוכנית הגרעין האיראנית ואת ההשלכות האסטרטגיות של שאיפותיה של איראן. מסקנת המאמר היא כי שאיפותיה הגרעיניות וההגמוניות של איראן טרם רוסנו. המאמצים לבצע “שינוי משטר”, ככל שהיו כאלה, העלו חרס, ואיראן טרם הורתעה. לפיכך, הסבירות להתרחשותו של עימות צבאי ישיר בין ישראל לאיראן היא גבוהה.

עלייתה של איראן במזרח התיכון

לאורך ההיסטוריה, איראן הייתה שחקנית חשובה במזרח התיכון. מדובר במדינה גדולה בת יותר מ-80 מיליון איש, עתירת אוצרות אנרגיה, שתמיד הייתה מעצמה אזורית. כשמאחוריה עבר של אימפריה ובהווה שלה קנאות מהפכנית עזה (מאז המהפכה האיראנית של 1979), איראן מקרינה עוצמה באזור ומטפחת שאיפות לשלוט במזרח התיכון ומעבר לו. הגשמתן של שאיפות אלו התאפשרה הודות להתפתחויות מערכתיות ואזוריות.

המפעל המהפכני האיראני הפיק תועלת ממדיניותם של ממשלי הנשיאים בוש, אובמה וטראמפ כלפי המזרח התיכון. ההתערבות הצבאית האמריקנית ב-2003 הרסה את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, שהיא יריבה חזקה של איראן. יתרה מכך, ארה”ב לא הצליחה לכונן ממשל יציב בעיראק שיהיה מסוגל לשמור על אחדותה ועוצמתה של המדינה. כך התערער מאזן הכוחות במפרץ הפרסי.

החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ להסיג את הכוחות האמריקניים מצפון-מזרח סוריה באביב 2019 מאותתת על הכוונות האמריקניות לצאת מהמזרח התיכון ומשפרת את סיכוייה של איראן ליצור “פרוזדור שיעי” מאיראן דרך עיראק וסוריה ועד הים התיכון.

נוסף על כך, חלק גדול מן העולם הערבי הסוני מצוי בעיצומו של משבר חברתי-פוליטי עמוק מאז פרוץ “האביב הערבי” (שם בלתי מוצלח בעליל), שיצר פיצול וריק פוליטי בתוככי מדינות אלו. מספר מדינות ערביות איבדו מאז את המונופול שלהן על השימוש בכוח והידרדרו למלחמות אזרחים. סוריה, לוב ותימן הן הדוגמאות הידועות ביותר לכך. הרשויות המרכזיות בסומליה, בלבנון וברשות הפלסטינית, ולאחרונה גם בעיראק, מתמודדות עם קריאות תיגר מצד מיליציות. העילית המהפכנית המתוחכמת באיראן ניצלה את חולשתן של מדינות ערב ומימנה ואימנה כוחות שליחים, הזוכים לתמיכה איראנית, בלבנון, סוריה, עיראק, עזה ותימן.

מדינות ערב הסוניות מבועתות מהתקדמותה של תוכנית הגרעין האיראנית ומהצלחתם של הכוחות השליחים שלה, אך הן חלשות. ערב הסעודית לא הצליחה לרסן את ההשפעה האיראנית בסוריה ובעיראק, ובסביבתה הקרובה לא הצליחה לשנות את הנטיות הפרו-איראניות של קטאר הקטנה או לנצח במלחמה נגד החות’ים בתימן.

מצרים, שהיא מעצמה סונית חשובה, שרדה את הסערה הפנימית שחולל “האביב הערבי”, אך עודנה מתמודדת עם התקוממות אסלאמית בחצי האי סיני. מצרים מתמקדת בצורך הבסיסי לספק מזון לאוכלוסייתה העצומה, שהוא קריטי לשמירה על היציבות מבית. כך נותר לה מעט מאוד כוח לבלום את קריאת התיגר האיראנית.

טורקיה, שהיא מדינה סונית חזקה, אף שאינה ערבית, העדיפה לציית לדחפים האסלאמיים שלה ולאינטרסים המשותפים שהיא חולקת עם איראן בעניין ריסון ההשפעה הסעודית וכן בסוגיה הכורדית, ועד כה ויתרה על הפוטנציאל שלה להוות כוח מאזן מול איראן. טורקיה של ארדואן גם ניצלה את החולשה הערבית על מנת לפלס לעצמה אזורי השפעה בִּשטחים שהיו שייכים בעבר לאימפריה העות’מאנית, כדוגמת עיראק, לוב וסוריה, תוך שהיא מתרחקת בהדרגה מן המערב.

עלייתה של איראן הולידה הסכמה בין ערב הסעודית הסונית ומדינות המפרץ לבין ישראל. בהיעדר מטריית ביטחון אמריקנית מהימנה, הסונים הבינו שרק ישראל יכולה להעמיד התנגדות של ממש לדחף ההגמוני של איראן. בטהרן הגיעו למסקנה דומה – שישראל היא המחסום העיקרי בפני השגת הגמוניה. לפיכך נעשתה ישראל לרועץ דתי ואסטרטגי עבור שאיפות אלו.

בתחילה ניהלה איראן מלחמה נגד ישראל באמצעות שליחים. חזונה הוא פעולות צבאיות שתתשנה את האוכלוסייה האזרחית בישראל. בשנות ה-80 אימנו משמרות המהפכה האסלאמית וחימשו את חיזבאללה, המיליציה השיעית בלבנון. יתרה מכך, איראן וסוריה סיפקו לחיזבאללה מעל 130,000 טילים בעלי טווחים שונים המכסים את רוב שטחה של ישראל. איראן גם מנסה לשפר את רמת הדיוק של טילים אלו, דבר המגביר את תפישת האיום השוררת בישראל. מטרתו המוצהרת של חיזבאללה היא “לשחרר את ירושלים מהשלטון הציוני”. בינתיים חיזבאללה הופך את לבנון לנציבות איראנית.

בדומה לכך, לאחר שחמאס השתלט על עזה ב-2005, הוא החל לקבל סיוע צבאי נרחב מאיראן, שנועד לשפר את יכולתו להקיז את דמה של ישראל. מכיוון שחמאס הסוני לא תמך בעמדה האיראנית בסוריה ניתבה טהרן את הסיוע הכספי והצבאי שלה לג’יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה, המציית לרצונותיה של איראן. באמצעות השגת דריסת רגל בעזה, הקימה איראן חזית נוספת נגד ישראל בדרום.

איראן התערבה גם במלחמת האזרחים בסוריה על מנת לסייע לבשאר אסד, בתקווה להפוך את סוריה למדינת לוויין בדומה ללבנון. איראן מעוניינת להשלים את הפרוזדור היבשתי המשתרע מאיראן, דרך עיראק ועד הים התיכון (לבנון וסוריה). לפיכך דרשה טהרן מאסד נמל ליד לטקיה.

איראן הציבה בסוריה טילי קרקע-קרקע, סוללות נגד מטוסים, רחפנים, ציוד מודיעיני, ובסיסים עבור עשרות אלפי אנשי מיליציות שיעיות. איראן השקיעה משאבי עתק בסוריה, המוערכים בסך של בין 15 ל-30 מיליארד דולר. המאמץ האיראני הנוכחי בסוריה שואף גם ליצור חזית שלישית בצפון-מזרח, לאורך הגבול הישראלי ברמת הגולן.

המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, המצויות תחת שליטת משמרות המהפכה האסלאמית, מאיימות גם על הממלכה ההאשמית. אי לכך המלך עבדאללה תומך במדיניות החוץ האנטי-איראנית של ערב הסעודית.[4] נפילתה של ירדן תשלים את ניסיונה של איראן להקיף את ישראל בשליחים של איראן ותסכן גם את ערב הסעודית, שהיא יריבתה הגדולה ביותר של איראן במפרץ.

נטרול כוחה הצבאי של ישראל באמצעות הקפתה בשליחים שברשותם מספר עצום של טילים המכוונים אל מתקנים אסטרטגיים ומרכזי אוכלוסייה בישראל הוא מטרה חשובה של איראן במסגרת המסע שלה להגיע לעליונות מדינית במזרח התיכון.[5]

עלייתה של איראן במזרח התיכון היא תוצאה של יכולתה של איראן לנצל את השינויים הפוליטיים באזור ושל האדישות הבינלאומית לצעדיה. יתרה מכך, איראן הפגינה מיומנות רבה בבניית כוחות שליחים ובשימוש בהם לשם השגת מטרותיה.[6] שלא במפתיע, תפקידה של איראן נתפש ברחבי האזור כתמנון השולח את זרועותיו.

ארה”ב של טראמפ אימצה עמדה אנטי-איראנית, במיוחד בסוגיית הגרעין (כפי שיידון להלן). אך נראה שממשל טראמפ אינו מעוניין להתעמת עם תוכניותיה של איראן ברמה האזורית, ובמקום זאת מבליג על פרובוקציות איראניות במפרץ. האינסטינקטים הבדלניים של הנשיא האמריקני מחזקים את ההסתייגות שלו מהתנגדות לשאיפותיה האזוריות של איראן. חיסול קאסם סולימאני, הדגמה של שימוש מוגבל בכוח, והאיפוק שהופגן לאחר תקיפת הנגד האיראנית בירי טילים על בסיסים אמריקניים בעיראק, עודם שולחים מסר שארה”ב אינה נלהבת לשים מחסום בפני התקדמותה של איראן.

בהיעדר נחישות אמריקנית ברורה להתעמת עם הסגת הגבול האיראנית, ישראל היא היחידה שבכוחה לעצור זאת. ישראל אף החליטה לנהל מלחמה מוגבלת, בעלת פרופיל נמוך – ה”מערכה בין המלחמות” בעגה האסטרטגית הישראלית – על מנת לחסום את ניסיונותיה של איראן להפוך את סוריה ועיראק לכני שיגור טילים נגד ישראל. מאמציה הצבאיים של ישראל הניבו עד כה תוצאות מעורבות. אף ששליחיה של איראן מתמודדים עם קשיים בביצוע תוכניות הפריסה שלהם בסוריה ובעיראק, נראה שטהרן נחושה להמשיך במדיניותה גם במחיר דמים וכספים רב. איראן אף שיגרה טילים ורחפנים חמושים לעבר ישראל. לדברי ראש הממשלה בנימין נתניהו, איראן הצליחה גם לחמש את החות’ים בתימן בטילים ארוכי טווח המכוונים לעבר ישראל.[7]

פרויקט הגרעין האיראני

ישנם אייתוללות הרואים את איראן שברשותה נשק גרעיני ככלי בידו של אללה לאכיפת האסלאם על העולם כולו, וסבורים כי אללה בחר בהם להוציא אל הפועל את שליחותו. האסלאם הוא בעל נטייה אימפריאליסטית, ומעודד את המאמינים בו להביא את דת האמת לכל קצוות תבל, ובמידת הצורך אף בכוח החרב.[8] איראן גרעינית גם מייצגת את הכמיהה השיעית להחזיק בפצצה.

מעבר למניע התאולוגי, למצבור נשק גרעיני יש גם נימוק אסטרטגי. הוא שימושי לצורך איום על שכנים והקרנת עוצמה. יתרה מכך, הוא מפר את המונופול הישראלי על הגרעין באזור, ונותן לאיראן סיכוי טוב יותר להגשים את מטרתה להגיע להגמוניה.

אף שפצצת הגרעין נדמית ככלי שימושי להשגתן של מטרות אימפריאליות ומהפכניות של איראן, תפקידיה החשובים ביותר הם הגנתיים. העילית המהפכנית מפחדת פחד אמיתי מניסיונותיו של המערב לחולל שינוי במשטר או אף פלישה של ממש. ככלות הכול, ארה”ב פלשה לשכנותיה של איראן – אפגניסטן ועיראק – ב-2001 ו-2003, בהתאמה.

הפּצצה עשויה לספק הרתעה מפני תוקפנות של המערב ובכך להבטיח את הישרדות המשטר, מכיוון שהמערב הפגין זהירות מרובה בהתמודדות עם מדינה שברשותה מצבור נשק גרעיני. ערעור יציבותו של משטר של מדינה גרעינית, העלול להוביל לחוסר יציבות פנימית כרוני, למלחמת אזרחים או להתפוררות המדינה, הוא מיזם מסוכן יותר מחתירה תחת משטר שאינו גרעיני. קוריאה הצפונית חצתה את כל הסִּיפִּים הגרעיניים, והמשטר שלה עודנו מחזיק בשלטון. בדומה לכך, מסע הצלב הדמוקרטי של ממשל ג’ורג’ בוש הבן פסח על פקיסטן הגרעינית, מכיוון שהבין שדמוקרטיה במדינה כמו פקיסטן עלולה להציב את הכפתור האטומי בהישג ידם של הקיצונים שבקיצונים. לוב הותקפה רק לאחר שוויתרה על האופציה הגרעינית שלה. לפיכך, האייתולות מעוניינות להציג לעולם את פצצת הגרעין כעובדה מוגמרת.

השגת מטרה זו מתאפשרת עקב רתיעת המערב משימוש בכוח והעדפתו להתמקד בסנקציות כלכליות. האמונה כי סנקציות כלכליות מחמירות עשויות לגרום לטהרן לחזור בה משאיפותיה הגרעיניות או לחולל שינוי של המשטר היא רווחת ביותר. אך ההיסטוריה של סנקציות כלכליות בינלאומיות אינה מספקת סיבה לאופטימיות בנוגע לדרך פעולה זו. כך למשל, הטלתן של סנקציות על פידל קסטרו ועל סדאם חוסיין במשך שנים לא הניבה כל תוצאות. משטרים דיקטטוריים כאלו אינם רגישים מספיק למצוקה כלכלית של בני עמם.

ההימור של העילית השלטת באיראן בהחלטתה להמשיך לקיים את תוכנית הגרעין האיראנית קשור קשר הדוק להישרדותה הפוליטית ואף הפיזית. סיומם המוצלח של מאמצי ההתגרענות עשוי להיות הערובה הטובה ביותר לעתידו של המשטר.

התקדמותה של איראן לעבר הגרעין הגיעה לידיעת הציבור בתחילת המאה ה-21 – במיוחד לאחר 2003, כשהמערב החל להביע חששות גוברים בנוגע לפוטנציאל של איראן לייצר חומר בקיע למטרות נשק.[9]

אף שמבחינה רשמית עמדה איראן בדרישותיה של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, היא הפרה את התחייבויותיה ביחס לדיווח על חומר גרעיני, העיבוד והשימוש המתבצעים לאחר מכן באותו חומר וההצהרה על מתקנים שהחומר אוחסן ועובד בהם.[10] במרץ 2015 דיווח יושב ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א) אמאנו כי איראן לא סיפקה גישה מספקת או מידע מספק על מנת לפתור תריסר בעיות הנוגעות לממדים הצבאיים הפוטנציאליים של תוכנית הגרעין שלה.[11] ארכיון הגרעין שנתפס ופורסם חלקית על ידי המוסד הישראלי מאשר כי איראן עשתה מאמץ חשאי ומתמשך לפתח נשקים גרעיניים, שהיקפו המלא לא התגלה משך תקופה ארוכה.[12] קיימים גם סימנים למחקר וניסויים שנערכו בתחום תכנון בניית הפצצה. נתגלו גם הכנות לייצור ועריכת ניסויים תת-קרקעיים.

התנהגותה של איראן הובילה לקבלתן של החלטות במועצת הביטחון של האו”ם שנועדו לעצור את ההעשרה, וכן לסנקציות כלכליות בינלאומיות. הנשיא ברק אובמה הטיל על איראן סנקציות כלכליות חריפות יותר בניסיון לגרום לה לציית למשטר הבקרה של סבא”א ולמנוע מאיראן לקצר את משך הזמן הדרוש לה על מנת להגיע לפצצה. איומים של ממש מצד ישראל לעשות שימוש בכוח על מנת לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראנית דרבנו את הקהילייה הבינלאומית והציבו מכשולים גדולים יותר בדרכה של איראן במירוץ שלה אל הפצצה. לבסוף, לאחר עיכובים רבים, החליטה איראן לשבת לשולחן המשא ומתן, ובסופו של דבר הגיעה להסכם עם שש המעצמות. הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, הידוע יותר בשם “הסכם הגרעין עם איראן”, נחתם בווינה ביולי 2015.

חרף הפגמים הקשים בהסכם המעצמות, הקהילייה הבינלאומית – אך לא ממשלת ישראל – סברה במשך זמן מה כי הסכם המעצמות יכול לעכב למשך פרק זמן ניכר את ההשלכות הביטחוניות הנובעות מן המיזם הגרעיני האיראני.[13] למרות זאת הכריז הנשיא דונלד טראמפ, נאמן להבטחת הבחירות שלו, ב-8 במאי 2018 על פרישת ארה”ב מהסכם המעצמות, מתוך תקווה להגיע להסכם גרעין “טוב יותר” שיוכל למנוע מאיראן להשיג מצבור נשק גרעיני. ארה”ב הטילה בהדרגה סנקציות קשוחות יותר, והחלה תקופה של מתיחות ביחסי ארה”ב-איראן.

מאז פרישת ארה”ב מהסכם הגרעין והטלתן של סנקציות כלכליות על ידיה הפחיתה איראן בהדרגה את מחויבויותיה. בנובמבר 2019 החלה איראן שוב להעשיר אורניום במפעל העשרת הדלק בפורדו. היא גם התקינה והפעילה בפורדו סוגים חדשים ומתקדמים של צנטרפוגות על מנת להגדיל את יכולת העשרת האורניום ולקצר את משך הזמן הנדרש להפקת כמויות גדולות של אורניום מועשר למטרות נשק. עד סוף שנת 2019 הפרה איראן את ההגבלות שהוטלו עליה בהסכם המעצמות בנוגע לרמתה ולכמותה של העשרת האורניום שהותרה. החלו הכנות באיראן להפעיל את הכור באראק, ואותרו כמויות גדולות מן המותר של מים כבדים. לאחר חיסול סולימאני על ידי ארה”ב (ב-3 בינואר 2020) החליטה טהרן להסיר את כל ההגבלות על העשרת אורניום. ב-14 בינואר 2020 דרשו צרפת, בריטניה וגרמניה את הפעלת מנגנון הסכסוכים שבהסכם הגרעין עם איראן, בעקבות הפרות ההסכם על ידי טהרן.[14]

המודיעין הישראלי פרסם בינואר 2020 הערכה שלפיה יהיה לאיראן מספיק חומר לפצצה גרעינית עוד בשנה הנוכחית, ושלאיראן תהיה היכולת לבנות טילים בעלי חימוש גרעיני בתוך שנתיים.[15] בהתחשב ברמייה שאיראן מבצעת בהתנהגותה בנושא הגרעין, משך הזמן עד ההגעה לפצצה עלול להיות קצר יותר אם פעילויות גרעין חשאיות תמשכנה להתרחש בלא שתאותרנה.

ההשלכות האסטרטגיות של שאיפותיה של איראן

איראן המהפכנית מאופיינת במטרות מרחיקות לכת במסגרת מדיניות החוץ שלה, נטייה למדיניות בעלת סיכון גבוה, מחויבות ונחישות עזות ליישם מדיניות זו, וסגנון דיפלומטי בלתי שגרתי.[16] אם איראן תתגרען, סביר שתכונות אלו של מדיניות החוץ שלה תיעשנה בולטות אף יותר.

תוכנית הגרעין של איראן, בשילוב עם מערכות שיגור ארוכות טווח, מאיימת על היציבות האזורית במזרח התיכון. איראן מייצרת מגוון טילים ארוכי טווח, ובהם השיהאב-3 (בעל טווח של 1,300 קילומטרים) והסג’יל (בעל טווח של 2,000 קילומטרים). היא מפתחת גם טיל שיוט בעל טווח של מעל 2,000 קילומטרים. מדינות כמו ישראל, טורקיה, ערב הסעודית ומדינות המפרץ נמצאות בטווח זה, וכך גם בסיסים חשובים של ארה”ב. שיפורים נוספים בטילים האיראניים עשויים להכניס בתחילה את רוב בירות אירופה, ובסופו של דבר את יבשת אמריקה הצפונית, לתוך הטווח של תקיפה איראנית אפשרית. לאיראן יש תוכנית שאפתנית לשיגור לוויינים המבוססת על שימוש במשגרים רב-שלביים המוּנָעִים בדלק מוצק, ובעלת יכולות טילים בליסטיים המאפשרות שיגור של לוויין במשקל 300 קילוגרמים. אם איראן תשיג מטרה זו, הדבר יעמיד מדינות רבות נוספות בסיכון לתקיפה גרעינית בעתיד.

איראן גרעינית גם תגביר את ההגמוניה האיראנית בשוק האנרגיה העולמי, מעצם היותה ממוקמת לחופי המפרץ הפרסי ואגן הים הכספי עתירי הנפט. שני אזורים סמוכים אלו מהווים את “אליפסת האנרגיה”, שבה נמצאים כ-70 אחוזים מן הנפט המוכח בעולם וכ-40 אחוזים ממאגרי הגז הטבעי.[17] יכולת איראנית טובה יותר להטיל אימה על הממשלות השולטות בחלקים ממאגר אנרגיה עצום זה תחזק אף יותר את מעמדה של איראן באזור ובעניינים בינלאומיים. אפילו מדינה כמו ערב הסעודית עשויה, בנסיבות מסוימות, להחליט לקפוץ על עגלה מנצחת כזו.[18]

איראן גרעינית תוביל לכך שהמערב יאבד את מדינות מרכז אסיה. רפובליקות סובייטיות-לשעבר אלו אימצו מדיניות חוץ בעלת נטייה פרו-מערבית מאז קריסת ברית המועצות. לאחר עלייתה של איראן גרעינית הן תקפוצנה על העגלה המנצחת של איראן, או תנסנה לקבל ערובה לביטחון גרעיני מרוסיה או מסין, שהן מדינות קרובות בהרבה לאזור מארה”ב. בכל מקרה, מדינות מרכז אסיה תיאלצנה להפסיק לעמוד לצד המערב.

במסגרת ניסיון נוסף להפעיל לחץ נגדי על המערב, טהרן מעודדת גורמים שיעים רדיקליים בעיראק לכפות נסיגה אמריקנית ולקדם את הקמתה של רפובליקה אסלאמית נוספת. היא גם מחרחרת ריב באמצעות הקהילות השיעיות במדינות המפרץ. איראן מקיימת ברית עם סוריה, מדינה רדיקלית בעלת נטייה אנטי-אמריקנית, ושואפת ליצור פרוזדור שיעי רדיקלי מאיראן ועד הים התיכון. יתרה מכך, טהרן מספקת תמיכה חיונית לארגוני טרור כדוגמת חיזבאללה, חמאס והג’יהאד האסלאמי. על פי מחלקת המדינה האמריקנית, איראן היא המדינה נותנת החסות הגדולה ביותר לטרור. הצלחות איראניות תעודדנה אסלאמיסטים רדיקליים בכל מקום.

איראן גרעינית עשויה לנסות לערער את יציבותה של טורקיה – שהיא מדינה בעלת משקל אסטרטגי. טורקיה החילונית הייתה לרועץ עבור איראן המהפכנית. בשנות ה-90 ניסתה כבר טהרן להתערב בענייניה של טורקיה ולחזק את הכוחות האסלאמיסטים הקיצוניים. כיום, איראן המהפכנית עשויה לנצל את משבר הזהות המתמשך בטורקיה על מנת להגדיל את כוחם של האסלאמיסטים הרדיקליים ולהטות עוד את טורקיה למסלול אסלאמיסטי. אובדן של טורקיה יכה במערב מכה אסטרטגית.

איראן גרעינית עשויה להוסיף ולכרסם שחוק את המשטר הבינלאומי למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), ולפגוע בניסיונות האמריקניים לרסן את התפוצה הגרעינית. איראן גרעינית תיצור תגובת שרשרת שתוביל להפצת נשק גרעיני באזור שסביבה. לא סביר שמנהיגי המזרח התיכון, שכולם מפגינים תפישת איום גבוהה, יביטו באדישות על מצב שבו איראן נעשית גרעינית. מדינות כמו טורקיה, מצרים, ערב הסעודית, וכמובן עיראק, לא תשתכנענה על נקלה מהבטחתה של וושינגטון שבאפשרותה לספק מטרייה גרעינית נגד סחיטה גרעינית איראנית או מתקפה גרעינית של ממש. הרתעה אמריקנית מורחבת, במיוחד בימים אלו, אינה רעיון אמין במזרח התיכון. לפיכך, מדינות אלו לא תעמודנה בפיתוי להגיב על ההשפעה האיראנית באימוץ אסטרטגיה גרעינית.[19]

מזרח תיכון גרעיני רב-קוטבי יהיה מתכון לאסון. הערכה זו היא תוצר של שני גורמים עיקריים: א) חולשתה של ההגנה נגד נשק גרעיני, ב) הקשיים סביב הקמתה של הרתעה גרעינית יציבה באזור. האמונה בהשפעותיה המייצבות של תפוצת נשק גרעיני היא משאלת לב של אסטרטגי-כורסה חסרי אחריות.

למרבה הצער, לדיפלומטיה ולסנקציות הכלכליות הייתה עד כה השפעה מוגבלת בלבד על פרויקט הגרעין האיראני. קרוב לוודאי שרק פעולות צבאיות יכולות לעצור אותו. אף שהטיפול בבעיה הוא באחריותה של ארה”ב, שהיא הכוח ההגמוני בזירה הבינלאומית, נראה שוושינגטון נרתעת ממשימה זו. אם ישראל תיוותר לבדה במערכה, בירושלים עשויים לשקול ברצינות נקיטת צעדי מנע.

האם עימות רחב יותר הוא בלתי נמנע?

ישראל כבר ניהלה עימותים צבאיים עם שליחיה של איראן – חיזבאללה, הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני וחמאס. איראן גם ניסתה ליצור חזית חדשה בסוריה, נוסף על חיזבאללה ולבנון, שתופעל במקרה של מלחמה כוללת בין איראן ובנות בריתה לבין ישראל.

בירושלים נחושים שלא לאפשר יצירת מצב כדוגמת לבנון גם בסוריה, שטילים ממנה מאיימים על כל שטחה של המדינה היהודית. לפיכך, כבר ב-2013 החלה ישראל לתקוף מטרות הקשורות לאיראן בסוריה על מנת למנוע את התבססותן של איראן והמיליציות השליחות שלה בסוריה. תקיפות אלו משמשות גם להשמדת טילים בייצור איראני הנשלחים לחיזבאללה בלבנון, כמו גם רכיבים שמטרתם שיפור רמת הדיוק של טילים של חיזבאללה.

צה”ל שמר ברוב המקרים על פרופיל נמוך, ובחר שלא לפרסם את מבצעיו. עד ינואר 2019 כבר הותקפו אלפי מטרות, לדברי ראש המטה הכללי דאז גדי אייזנקוט.[20] ישראל הצליחה לסלק באופן חלקי את המיליציות הנתמכות על ידי איראן מן השטח הסמוך לגבולה, אף שאיראן ממשיכה לפרוס את כוחותיה ומאגר נשקה בסוריה, כמו גם במעברי הגבול בין עיראק לסוריה. מעת לעת היא גם מבצעת פעולות תגמול, אף אם הן מעטות, רק על מנת להעביר מסר. למרות המתקפות הישראליות הבלתי פוסקות, איראן הוכיחה את נחישותה להמשיך במיזם שלה, אף שהיא מתמודדת עם בעיות מבית כתוצאה מן הסנקציות האמריקניות, מירידה בהכנסות מנפט, ממחאות רחוב וממציאות כלכלית קשה.

איראן אף מגלה נחישות ליצור את הפרוזדור השיעי שלה, להחליש את ערב הסעודית ובסופו של דבר לסלק את ארה”ב מהמזרח התיכון. אף שאיראן קיוותה בתחילה להחזיק מעמד עד תום כהונתו של הנשיא טראמפ, כשהרגישה את השפעתן הכואבת של הסנקציות הכלכליות הוחלט בטהרן להעלות הילוך באמצעות שימוש ביכולתה של איראן להוות מטרד. בוצעו תקיפות של ספינות נפט במפרץ הפרסי והעומאני, בלא שאיראן לוקחת עליהן אחריות. בדומה לכך, איראן תקפה את שדה הנפט ח’ורייס ואת מפעלי זיקוק הנפט באבייק באמצעות רחפנים וטילי שיוט והשביתה אותם (תפוקת הנפט של ערב הסעודית צומצמה זמנית בעקבות כך ביותר מ-50%). ביוני 2019 הפילו משמרות המהפכה האיראניות רחפן ריגול של ארצות הברית מעל מצר הורמוז, ובינואר 2020 שיגרה טהרן טילים על שני בסיסים אמריקניים בעיראק.

חרף השינוי במדיניותה של וושינגטון כלפי איראן, טראמפ עדיין מעדיף לגלות איפוק, והוא אותת על רצון עז להיפגש עם מדינאים איראנים המעוניינים לקיים שיח על מנת להשיג “עסקה טובה יותר”. ארה”ב עודנה מסתמכת על לחץ כלכלי מרבי, אך עד כה נראה שאיראן אינה מורתעת וממשיכה במדיניות ההליכה על הסף שלה.

הבנה כזו של התפתחויות אלו גורמת לחשש גובר בירושלים. לאור השפעתה הגוברת של איראן במזרח התיכון וקריאת התיגר שלה על המונופול הישראלי על נשק גרעיני באזור, בלא שהדבר נענה בהתנגדות בינלאומית הולמת – עימות נרחב יותר בין טהרן לירושלים נראה סביר יותר.

ראשית, תפישת האיום בישראל היא גבוהה מאוד. ישראל לוקחת ברצינות רבה את איומיה של איראן לחסל את המדינה היהודית – עם שיש לו היסטוריה ארוכה של רדיפות, פוגרומים ושואה לא יתעלם מאיומי הכחדה. ישראל רואה את שאיפותיה הגרעיניות של איראן כאיום קיומי, המעניק לגיטימיות מבית לפעולה צבאית נגד איראן.

ראש הממשלה נתניהו חוזר ומדגיש באופן עקבי שישראל לא תאפשר לאיראן להפוך למעצמה גרעינית. על מצב הרוח הישראלי מלמד נאומו הנחרץ של ראש המטה הכללי של צה”ל, רא”ל אביב כוכבי, ב-25 בדצמבר 2019. הוא סימן את איראן ושליחיה כאיום העיקרי על ישראל, והבהיר כי התנגשות בין איראן לישראל היא כמעט בלתי נמנעת. הוא הוסיף כי הצבא מתכונן לתרחיש כזה. כוכבי גם רמז כי מדינות המפרץ וארצות הברית מגלות חוסר מעש אל מול התקיפות האיראניות על מתקני נפט וספינות נפט. “היה יותר טוב אילו לא היינו לבד”, ציין.[21]

במהלך העשור האחרון ערכה ישראל הכנות לתקוף את תשתית הגרעין של איראן.[22] מכך עולה כי חרף המכשולים הרבים העומדים בפני הצלחת המשימה, נראה שבצה”ל חושבים שהצבא מסוגל לבצע אותה. אף שהסכם המעצמות ערער על הלגיטימיות הבינלאומית שתינתן לפעולה ישראלית, כיום הסכם המעצמות הוא אות מתה לכל דבר ועניין.

מדיניותה של ישראל בנוגע להפצת נשק גרעיני במזרח התיכון הייתה עד כה עקבית. ישראל ניסתה לעכב ולחסום איומים גרעיניים אפשריים. כאשר כלים אלו אינם יעילים עוד, נעשה שימוש בתקיפוֹת נקודתיות על מנת להשמיד את מתקני הגרעין במדינות השכנות. ב-1981 הושמד הכור העיראקי אוסיראק בשל יכולת ייצור הפלוטוניום שלו. גורל דומה חיכה לכור הסורי ב-2007, לאחר שארה”ב סירבה לפעול. תקיפה מונעת לשם סיכול איום מתהווה היא חלק מארגז הכלים הקיים במסגרת החשיבה האסטרטגית הישראלית.

הצידוק להשמדת היכולת הגרעינית הצבאית הפוטנציאלית הוא פשוט. ישראל אינה מאמינה שבאפשרותה להשיג הרתעה יציבה מול מדינה מזרח-תיכונית עוינת החמושה בנשק גרעיני. בירושלים לא סבורים שבמזרח התיכון ניתן לחקות את ההרתעה ההדדית הסובייטית-אמריקנית שהתקיימה במהלך המלחמה הקרה. ישראל, כמדינה ששטחה קטן והמצויה רק מרחק קצר מיריבותיה באזור, חשה פגיעה מאוד בפני מתקפה גרעינית. הסבירות שתתרחשנה תאונות, שיגורים בלתי מורשים, חישובים מוטעים או קריסה של המשטר במדינות מזרח-תיכוניות היא גבוהה בהרבה מאשר בחלקים אחרים של העולם. התקופה שלפני בניית יכולת “מכה שנייה” מהימנה בדומה לזו שבידי המעצמות, ארה”ב וברית המועצות היא מסוכנת במיוחד. ראוי לציין שבניית “מכה שנייה” היא תהליך מתמשך וזרוע בחוסר ודאות.[23] נוסף על כך, ההרתעה תלויה ברגישות למחיר. פנאטיות דתית, הנפוצה במזרח התיכון, מפחיתה את הרגישות למחיר. מנהיגי איראן אף הביעו נכונות למיליוני אבדות בנפש ובלבד שתוכחד המדינה היהודית.[24] הם מתפארים בתרבות הג’יהאד ומות הקדושים שלהם

קיימת דחיפות הולכת וגוברת להשמיד את היכולת הגרעינית של איראן, בשל התקדמות עקבית של איראן במיזמי הגרעין והטילים שלה. ישראל מעוניינת למנוע מצב של התגרענות כעובדה מוגמרת.

כתוצאה מכך, ישראל עשויה לבצע תקיפת מנע בטרם תחזור איראן לשולחן המשא ומתן. תחת לחץ נוסף, איראן עשויה לחזור לאסטרטגיה של “לדבר ולבנות” על מנת למשוך זמן. בעוד השיחות המדיניות מתמשכות, תוכל איראן להמשיך בחשאי בתוכנית הגרעין שלה. אסטרטגיה כזו מנצלת את הרתיעה האירופית והאמריקנית מהסלמה. ההחלטה שממשא ומתן לא תצמח כל תועלת מחייבת פעולה חלופית, וזו אינה אופציה מלבבת עבור ממשלות רבות. שיחות שאינן מובילות לתוצאה כלשהי למעשה משמרות מצב קיים, קיפאון מתוח שבמסגרתו איראן יכולה להתקדם בתוכנית הגרעין שלה באין מפריע. המיקוח, שהאיראנים מצטיינים בו, וההקלות הזמניות, אף דוחים את הלחצים הדיפלומטיים והכלכליים, וחשוב מכך – את תקיפות המנע הצבאיות על ידי ארצות הברית וישראל.

ישראל עשויה לתקוף בשלב מוקדם ולא מאוחר, על מנת למנוע שיפורים נוספים באמצעי ההגנה שאיראן מציבה סביב מתקני הגרעין שלה. לדוגמה, רוסיה סיפקה לאיראן מערכת S-300 להגנה אווירית בשנת 2016 (לאחר שנחתם הסכם המעצמות), ולעומת זאת את מערכת S-400 המתקדמת יותר האיראנים טרם קנו.

ייתכן שישראל תהיה מעוניינת לתקוף בעת שהנשיא טראמפ, ידיד גדול של ישראל, עודנו מכהן. חלון ההזדמנויות הוא לפני הבחירות לנשיאות בנובמבר 2020, שעדיין לא הוכרעו.

לאחר חיסול סולימאני זיהה צה”ל הזדמנות להגביר את התקיפוֹת נגד איראן ובנות בריתה על מנת להגביל עוד יותר את הנוכחות האיראנית בסוריה.[25] ניתן היה לנצל את ההסלמה ביחסי איראן-ארה”ב על מנת לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. תקיפה כזו עשויה לבטל את הישגי עלייתה של איראן בפוליטיקה של המזרח התיכון, ואף לעצור את מיזם הגרעין האיראני. פעולות מנע בעיראק ובסוריה חיסלו את תוכניות הגרעין של מדינות אלו. יתרה מכך, תקדימים אלו מוכיחים כי השלכות בינלאומיות שליליות מרחיקות לכת אינן הכרחיות.

ישראל גם עשויה להחריף את התגובות הצבאיות שלה על מנת למנוע אפקט של “קפיצה על העגלה המנצחת” שבמסגרתו מדינות המפרץ וערב הסעודית תחבורנה לאיראן. לאור התעצמותה של איראן באזור וערעור אמינותה של מטריית הביטחון האמריקנית, ייתכן שמדינות אלו תחלטנה שמשתלם להן יותר להתקרב אל טהרן. שינוי כזה במדיניות קירוב לבבות בין המדינות הסוניות אל איראן עשוי להשפיע על ירדן ומצרים (שלשתיהן יש הסכמי שלום עם ישראל), וכך לבודד אף יותר את ישראל באזור. מפגן כוח ישראלי ישאיר, לפיכך, את המדינות הסוניות בברית עם ישראל ויבטיח גישה חופשית למרחב האווירי הסעודי, שעשויה להיות חיונית לצורך תקיפה אווירית ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן.

מן העבר אנו למדים כי כאשר כוח עולה קורא תיגר על מאזן הכוחות, ברוב המקרים הדבר מוביל למלחמה. תופעה זו כונתה “מלחמה הגמונית”.[26] מלחמות הגמוניות, שתוארו לראשונה על ידי תוקידידס, נגרמות עקב הגידול הדיפרנציאלי של כוחן של המדינות השולטות והשואפות לשלוט. מלחמה הגמונית אינה יכולה להתעורר במהלך תקופה של יציבות יחסית; דווקא הגידול והדעיכה הבלתי אחידים בפיזור עוצמה הם גורם נחוץ שבסופו של דבר מוביל לדו-קוטביות של המערכת הבינלאומית, היוצרת משבר בלתי נמנע בדמות מלחמה הגמונית. התחרות בין ערי המדינה ביוון העתיקה הובילה למלחמות הפלופונסיות. מסעה של פרוסיה לאחד את נסיכויות גרמניה תחת שלטונה הוביל לכמה מלחמות אירופאיות.

אף שהמזרח התיכון אינו תת-מערכת דו-קוטבית, אנו רואים עלייה של איראן שאינה מאוזנת עוד בגלל שקיעתן של מדינות ערב, ואנו רואים שספקית הביטחון שלהן, ארה”ב, עוזבת, כפי הנראה, את האזור. אף שאין זו גזרת גורל, ישראל עשויה לצאת למלחמה על מנת למנוע מצב שבו המזרח התיכון נשלט על ידי איראן אסלאמיסטית גרעינית. למעשה, ישראל נוקטת כבר כיום פעולות צבאיות על מנת למנוע מציאות שבה היא תהיה מוקפת בטבעת אש בהשראה איראנית.


נשק גרעיני הוא תעודת הביטוח הטובה ביותר של איראן להישרדות המשטר שלה ולהשגת הגמוניה אזורית. משכך, אין סיכוי שמנהיגי איראן המהפכנית יוותרו על שאיפתם להשיג פצצה גרעינית.

כיום שאיפותיה האימפריאליות והגרעיניות של איראן מתקדמות באין מפריע. מעולם לא נעשו מאמצים אמיתיים לחולל “שינוי של המשטר” באיראן, והפוטנציאל להצלחתם של מאמצים כאלו עודנו מוטל בספק. לא סביר שדיפלומטיה ו/או סנקציות כלכליות תמנענה את התגרענותה של איראן. הקהילייה הבינלאומית, ובה גם ארה”ב, אינה משתוקקת להתעמת עם איראן במישור הצבאי.

מנגד, יחסי איראן וישראל הם למעשה משחק סכום-אפס, שאינו משאיר לישראל ברירה אלא לפעול בהתאם לאינסטינקטים הקוראים לה להבטיח את קיומה. לפיכך, הסלמה בשימוש בכוח לשם מניעת מצב של איראן המקיפה את ישראל והמחזיקה בנשק גרעיני היא סבירה מאוד, ומוסיפה ממד חדש למלחמה בין איראן לישראל המתחוללת כבר כיום. רק פעולה צבאית תוכל למנוע את הידרדרות המזרח התיכון לאזור אלים ומסוכן אף יותר.

[1] לחששות שהובעו כבר על ידי ראש הממשלה רבין בשנות ה-90 ראו אפרים ענבר, רבין והביטחון הלאומי של ישראל, (Washington DC: The Johns Hopkins University Press, 1999), עמ’ 124, 138–140; רבין אף הרהר בשאלה האם להגדיר את איראן באופן רשמי כ”מדינת אויב” (עמ’ 139); ראו גם: Gil Merom, “Israeli Perceptions of the Nuclear Threat”, Political Science Quarterly, vol. 132, no. 1 (2017), pp. 87–118.

[2] Matthew Kroenig, “Time to Attack Iran”, Foreign Affairs (January/February 2012)

[3] Michael Segall, “The Nuclear Deal: No Pause in Iran’s Vow to Destroy Israel”, Jerusalem Center for Public Affairs, August 16, 2015, <>

[4]Fareed Zakaria, Interview with His Majesty King Abdullah II, CNN, 25 January 2018,

[5]Yaakov Amidror, The Logic of Israel’s Actions to Contain Iran in Syria and Lebanon (Jerusalem: Institute for Strategy and Security, September 16, 2018).

[6]Iran’s Networks of Influence in the Middle East (London: IISS, November 2019)

[7] Times of Israel, October 28, 2019,

[8] Efraim Karsh, Islamic Imperialism: A History, updated edition (New Haven: Yale University Press, 2013)

[9] לסקירת ההיסטוריה של תוכנית הגרעין האיראנית ראו:

[10] Implementation of the NPT safeguards agreement in the Islamic Republic of Iran, דו”ח של מנכ”ל סבא”א, 6 ביוני 2003,

[11]Steven Mufson, “Iran isn’t providing needed access to information, nuclear watchdog says”, Washington Post, March 24, 2015

[12]Aaron Arnold, Matthew Bunn, Caitlin Chase, Steven E. Miller, Rolf Mowatt-Larssen, William H. Tobey, The Belfer Report. The Iran Nuclear Archive: Impressions and Implications (Cambridge: Belfer Center for Science and International Affairs, 2019),

[13] לסניגוריה על הסכם המעצמות ראו: Mark Fitzpatrick, Michael Elleman and Paulina Izewicz, Uncertain Future: The JCPOA and Iran’s Nuclear and Missile Programmes (London: IISS/Routledge, 2019).


[15] Anna Ahronheim, “Iran will have enough material for a nuclear bomb within the year”, Jerusalem Post, January 14, 2020.

[16] הדבר עולה בקנה אחד עם מה שיחזקאל דרור כינה “מדינה משוגעת”. ראו בספרו Crazy States (Lexington: Heath Lexington, 1973), פרק 2. אחרים מכנים מדינות כאלו “מדינות סוררות”. ראו: Anthony Lake, “Confronting Backlash States”, Foreign Affairs, Vol. 73, No. 2 (March/April 1994).

[17] המונח “אליפסת אנרגיה” נטבע על ידי Geoffrey Kemp ו-Robert E. Harkavy ב- Strategic Geography and the Changing Middle East (Washington: Carnegie Endowment for International Peace, 1997), p. 113.

[18] אפקט ה”קפיצה על העגלה המנצחת” (bandwagoning) מתרחש כאשר מדינה מנסה להשיג ביטחון באמצעות כריתת ברית עם מעצמה יריבה החזקה ממנה.

[19] ראו הצהרתו של אחמד אבו אל-רייט, מזכ”ל הליגה הערבית, 13 בדצמבר 2019,


[21] 28 בדצמבר 2019,

[22] ראו: אילן כפיר, “סופה”, בדרך לאיראן (ראשון לציון: משכל, 2019).

[23] ראו Albert Wohlstetter, “The Delicate Balance of Terror”, Foreign Affairs, (January 1959).

[24] ב-2001 העלה האשמי רפסנג’אני, נשיא איראן לשעבר, סברה כי במקרה של חילופי מהלומות גרעיניים עם ישראל מדינתו עלולה לספוג 15 מיליון אבדות בנפש, דבר שיהווה “קורבן” פעוט מתוך מיליארדי המוסלמים ברחבי העולם בתמורה להרג 5 מיליון יהודים ישראלים. ראו Suzanne Fields, “Confronting the New Anti-Semitism”, Washington Times, July 25, 2004. <>.

[25] Amos Harel, “Israeli Army Sees Chance to Escalate Attacks Against Iran and Its Allies”, Haaretz, January 16, 2020,

[26] Robert Gilpin, “The Origin and Prevention of Major Wars”, The Journal of Interdisciplinary History, Vol. 18, No. 4, (Spring, 1988), pp. 591–613. ראו גם: Graham Allison, Destined for War: Can America and China Escape Thucydides’s Trap? (Boston: Houghton Mifflin Harcourt, 2017).

תמונה: Bigstock