The Jerusalem Institute for Strategy and Security

The Valley is Israel’s only defensible eastern border and Israel’s sovereignty there is vital for the demilitarization of a future Palestinian state

The Jordan Valley is of great security value to Israel. Most military experts agree that it constitutes Israel’s only defensible eastern border. The Jordan Valley is also Israel’s most important border because of its proximity to Israel’s heartland, the Jerusalem-Haifa-Ashdod triangle, where 70 percent of Israel’s population lives and where 80 percent of its economic infrastructure is situated. It is, thus, no surprise, that many Israelis support the extension of Israeli law to the Jordan Valley.

The January 2020, US peace plan (What President Trump colloquially called “The Deal of the Century”) allows Israel to incorporate the Jordan Valley into its sovereign territory. The administration expected Israel to accept the peace plan after the formation of its national unity government and to start implementing it.

It is quite inconceivable that Israel should say “No, thank you” to an American peace plan, particularly the best plan ever tabled by Washington from Israel’s perspective. It is simply imprudent to say no to a narcissistic president who may still be re-elected in November. It is unwise to discard American backing for strengthening Israel’s national security.

It should be noted that the incorporation of the Jordan Valley into Israel is not a far-Right fantasy, but the implementation of Prime Minister Yitzhak Rabin’s preferred defensible borders, as outlined in his last speech to the Knesset in 1995. His strategic outline for Israeli sovereignty also included areas around a united Jerusalem, which is the linchpin for securing the main road to the Jordan Valley.

The American peace plan also offers a historical opportunity to shatter the prevalent, stale paradigm for bringing peace between Israelis and Palestinians. Unfortunately, the 30-year-old paradigm that dictates Israeli withdrawal to pre-1967 borders (with minor changes) has failed to yield any positive results. This paradigm has fed unrealistic Palestinian aspirations and encouraged intransigent positions. Adhering to this old and ineffective approach only has caused more pain to the protagonists. The new American plan, on the other hand, takes into consideration Israel’s security needs and delineates a more realistic approach to peacemaking.

The current geo-political equation also creates an opening for applying Israeli sovereignty to the Jordan Valley. The Palestinians hardly interest moderate Arab states. Egypt is busy with more serious strategic challenges, such as the dam that Ethiopia is building on the Nile and Turkey’s intervention in the Libyan civil war. (Turkey is seeking to turn Libya into a base for its navy to project power across the Mediterranean, and a base for Islamist activities in the region – which could destabilize Egypt). Moreover, Egypt is preoccupied with an Islamist insurgency in the Sinai. (Israeli assistance is needed for Sinai and the countering of Turkish regional ambitions.)

Similarly, Arab states need Israel to parry Iranian expansion across in the Middle East, particularly at a time when the US seems to be withdrawing from the region. In particular, the Gulf states are cognizant of the advantages of maintaining good relations with Israel. However, the current favorable geo-political circumstances may ebb away if Iran’s hegemonic plans advance, and Arab states subsequently decide to bandwagon with Teheran. What Israel can afford doing now with American support is not something that can be delayed indefinitely.

The claim that Israel’s actual control of the Jordan Valley nullifies the need for sovereignty is patently wrong. Unilateral Palestinian actions to build roads and settlements in “Area C” ever since the Oslo II agreement of 1995 have eroded Israeli control, including in the Jordan Valley. Israeli sovereignty should halt such Palestinian encroachment. It will also blow-away some of the misguided, even dangerous suggestions for “alternative security arrangements” in the Jordan Valley that were proposed by American negotiators in the past.

Stationing foreign troops in the valley or relying on early warning stations and only a limited “Israeli military presence” were and remain bad ideas. Foreign military forces have proven ineffective and unreliable. In recent years, UNIFIL failed to locate even one Hizballah missile in southern Lebanon, while UNDOF forces on the Golan Heights evaporated under jihadist pressure at the beginning of the civil war in Syria. The US even wants to withdraw its military observers in Sinai whose task is to monitor the demilitarization clauses in the Egypt-Israel peace treaty.

Maintaining only a limited Israeli military presence in the Jordan Valley under Palestinian sovereignty would create an equally disadvantageous situation. Israeli forces would be subject to harassment and terrorist attacks from hostile elements. This will eventually lead to its removal, as historical precedents from elsewhere demonstrate. Therefore, only a permanent IDF deployment in Israeli sovereign territory in the Jordan Valley will guarantee the security of Israel’s eastern border.

Permanent IDF deployment in Israeli sovereign territory in the Jordan Valley also will guarantee the effective demilitarization of a Palestinian state, which is envisioned by the American peace plan. In fact, by accepting the American peace plan Israel commits itself to negotiate the contours of such a state. But again, Israel’s sovereignty in the Jordan Valley is a vital ingredient in ensuring Palestinian demilitarization – which is the only way Israel could contemplate the emergence of a Palestinian state. 

Israel should seize this moment to apply its law (sovereignty) to the Jordan Valley and to the environs of Jerusalem in order to guarantee Israeli security for generations.

JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.

Photo: Bigstock 

רק ריבונות תבטיח את הבקעה כגבול הביטחון של ישראל ופירוזה של מדינה פלסטינית הכלול בתוכנית האמריקנית.

בקעת הירדן היא בעלת חשיבות ביטחונית גדולה כי היא גבול ההגנה הטוב ביותר במזרח המדינה. הגבול במזרח הוא החשוב ביותר בגלל קרבתו ללב המדינה, המשולש ירושלים-חיפה-אשדוד שבו חיים כ-70 אחוז מתושבי המדינה וכ-80 אחוז מתשתיתה הכלכלית. כ-70 אחוז מהיהודים בארץ תומכים בהחלת החוק הישראלי על הבקעה.

ארה”ב פרסמה את תוכנית השלום “עסקת המאה” בינואר 2020. ככל הנראה התוכנית מאפשרת כצעד ראשון להכליל את בקעת הירדן בשטחה הריבוני של ישראל, אבל ממשל טראמפ מצפה שכל חלקי ממשלת האחדות הלאומית יקבלו את התוכנית.

עיתוי ההחלטה הישראלית תלוי בתמיכה האמריקנית. קשה להאמין שישראל יכולה להגיד “לא תודה” לתוכנית שלום אמריקנית, במיוחד כאשר היא הטובה ביותר שהוצעה לנו על ידי וושינגטון. האם זה נבון להגיד “לא” לנשיא אמריקני נרקיסיסטי שיש לו עדיין סיכוי להיבחר מחדש בנובמבר? האם זה חכם לוותר על תמיכה אמריקנית בביצוע צעדים המשפרים משמעותית את ביטחון ישראל? ראוי לציין שהחלת החוק הישראלי על בקעת הירדן אינה גחמה של הימין הקיצוני, אלא יישום ההעדפה של יצחק רבין לגבול ביטחון כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו האחרון בכנסת. מורשתו כוללת גם אזורים בעוטף ירושלים המאוחדת, כדי לשמור בידי ישראל את הדרך לבקעה. הכרזת ריבונות בבקעת הירדן כמובן משדרת נחישות לשמור שטח זה בידי ישראל בכל משא ומתן עתידי, בדומה למעמדן של ירושלים המאוחדת ורמת הגולן.

מעל לכול, תוכנית השלום האמריקנית שנמצאת כרגע על סדר היום מהווה הזדמנות היסטורית לשרש את הפרדיגמה השלטת להבאת שלום בין ישראל לפלסטינים. למרבה הצער, פרדיגמה זאת אשר התבססה על חזרה לגבולות 1967 עם שינויים קטנים לא הצליחה להביא תוצאות חיוביות. היא רק עודדה ציפיות מופרזות אצל הפלסטינים. לעומת זאת תוכנית טראמפ מתחשבת בצורכי הביטחון הישראליים ומציעה גישה מציאותית יותר להתקדמות לקראת הסדר בר-קיימא. היצמדות לפרדיגמה לא מועילה רק תביא כאב נוסף לשני העמים.

גם הנסיבות הגאו-פוליטיות הנוכחיות במרחב מבטיחות מזעור המחיר הבינלאומי שישראל תידרש לשלם עבור החלת החוק הישראלי על הבקעה. ירדן בוודאי מעוניינת בחיזוק הנוכחות הישראלית בבקעה אשר תמנע גבול משותף עם ישות פלסטינית שאולי ישלוט בה החמאס, גם אם לא תגיד זאת בפומבי. למדינות ערב המתונות האחרות יש עניין מועט בפלסטינים. לדוגמה, מצרים מתמודדת עם אתגרים אסטרטגיים חמורים בהרבה מהמציאות המשתנה בגדה המערבית. אתיופיה בונה סכר במעלה נהר הנילוס המסכן את צינור החיים של מצרים. ממערב למצרים, בלוב, תורכיה התערבה צבאית במלחמת האזרחים והתבססותה שם עלולה לעזור לה להשתלט על מזרח הים התיכון ולהפוך את לוב לבסיס לחיזוק האחים המוסלמים במצרים ובעזה, אשר מסכנים את המשטר המצרי. מצרים זקוקה לעזרה מישראל נגד שאיפותיה של תורכיה, וגם במלחמתה בסיני.

כל מדינות ערב המתונות רואות בישראל בעלת ברית נגד מאמצי איראן להשיג הגמוניה במזרח התיכון, במיוחד לאור המגמה בארה”ב להתנתק מהאזור. מדינות המפרץ רואות יותר מתמיד את היתרונות שבקיום יחסי גומלין עם ישראל. אך התנאים הגאו-פוליטיים הנוחים עלולים לחלוף אם איראן תשיג הגמוניה באזור ואז מדינות ערב תתקרבנה אליה כדי להשיג ביטחון-מה. את שישראל יכולה לבצע כעת עם תמיכה אמריקנית ובהעלמת עין ממדינות ערב לא בטוח שניתן יהיה להשיג בעתיד.

כמו כן, הטענה שהשליטה הישראלית בבקעת הירדן מייתרת את הצורך בריבונות ישראלית אין לה על מה לסמוך. מאז שאזור זה הוכרז כשטח C ב-1995, הפלסטינים פועלים בצורה חד-צדדית ושיטתית לכרסם בשליטה הישראלית על ידי קביעת עובדות בשטח בכל שטחי C, כמו בניית כבישים ומאחזים. המצב בשטחי C בכל הגדה המערבית השתנה מאז 1995 לרעתה של ישראל.

קבלת תוכנית השלום של ממשל טראמפ גם תוריד מסדר היום הצעות לסידורי ביטחון במקום נוכחות צה”ל בשטח ריבוני ישראלי. הועלו הצעות להצבת כוחות זרים לשמירת השלום או “נוכחות צבאית ישראלית ארוכת טווח”.

הניסיון הישראלי עם כוחות זרים מצביע שאי אפשר לסמוך עליהם. כוחות UNIFIL בלבנון עדיין לא מצאו אפילו טיל אחד של החיזבאללה בדרום לבנון! כוח UNDOF ברמת הגולן התאדה בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה לאחר מספר התקפות עליו. אפילו ארה”ב רוצה להסיג את נוכחותה הצבאית בסיני האמורה לפקח על הסדרי הפירוז, בניגוד לדעתה של ישראל. כמו כן, כוחות צה”ל בבקעה שהיא חלק מישות פלסטינית יהיו נתונים להטרדות ואף להתקפות טרור אשר יובילו לפינוי הכוח הישראלי. תקדימים ממקומות אחרים מראים זאת. גם “פתרונות” המבוססים על טכנולוגיה בת-זמננו לא בטוח שיעמדו בשינויים התכופים בטכנולוגיה הצבאית. לכן, רק נוכחות צבאית ישראלית בשטח בריבונות ישראלית מבטיחה הגנה מיטבית על הגבול המזרחי של ישראל אם תהיינה תהפוכות מדיניות מזרחית לנו.

רק נוכחות כזאת תבטיח גם את פירוזה של המדינה הפלסטינית, שהוא תנאי בתוכנית האמריקנית להקמתה. לכן, ריבונות ישראלית בבקעה מקילה על מימוש האופציה של מדינה פלסטינית.

על ישראל לנצל את שעת הרצון שנקרתה בפניה להחיל את ריבונותה בבקעה ומסביב לירושלים כדי לדאוג לביטחונה לדורות.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock