The Jerusalem Institute for Strategy and Security

Jordan and other conservative Arab states are struggling with a difficult superpower ally and facing threats of regional escalation.


In the month since the Bahrain Conference, Jordan has intensified its attempts to diversify regional ties. This is due to growing tensions with its traditional allies and financiers, Saudi Arabia and the United Arab Emirates (UAE), over the US peace plan, and with an eye to the next stages in the Trump Peace Plan, which Jordan fears will lead to tension with its superpower ally.

Public opinion in Jordan is strongly against American policy towards the Palestinian issue and critical of Israel’s current government. With continued economic and social unrest in the Kingdom, the King cannot be seen as “caving in” on key issues such as Palestinian statehood, Jerusalem, and “settlement” of refugees. In addition, Amman fears that the American moves will agitate Palestinians in the West Bank, with security repercussions for the Kingdom. Jordan is attempting to firm up a bloc supportive of the two-state solution, pursuant to their enhanced and close cooperation with the Palestinian Authority in recent weeks.

Amman also seeks to improve its relations with other regional players (Qatar, Turkey, Iraq and Egypt) to insure political support, economic backing, and continued access to energy sources, in the event of a crisis in its relations with the U.S. Administration and Saudi Arabia.

This Jordanian strategy fits into a larger pattern of re-positioning by several other regional Arab players, each for its own reasons, but all due to American policy and its regional repercussions, especially regarding the heightened possibility of a military confrontation in the Gulf. The meeting of the foreign ministers of Egypt, Iraq and Jordan in Baghdad on 4 August, 2019 was only one of the clearest indications of this trend. The three ministers stressed their leaders’ commitment to trilateral cooperation and coordination; to a Palestinian state with Jerusalem as its capital; to de-escalation and political dialogue in the Gulf; and to an “Arab role” in ending the Syrian crisis.

Rebuilding Bridges

On July 16, Jordan announced resumption of full diplomatic relations with Qatar, exchanging ambassadors after a two-year break (in which mutual representation was by lower level diplomats). Jordan downgraded the level of diplomatic relations in June 2017, under pressure by Saudi Arabia and the UAE, who cut all ties with and imposed a blockade on Doha and convinced eight other Muslim and African states to do likewise. Jordan did not participate fully in the embargo, and maintained air and trade connections with Qatar, with the volume of bilateral trade close to 400 million dollars. Last summer, when Jordan faced public protests due to the economic crisis, Qatar extended it a $500 million economic package, days after Saudi Arabia, the United Arab Emirates (UAE) and Kuwait pledged $2.5 billion. However, only a part of the latter amount, apart from a one billion dollar deposit in Jordan’s central bank, has materialized, while Qatar has ramped up its investments in Jordan, and issued thousands of work permits for Jordanians in Qatar.

In a second prong of the diplomatic campaign, the Turkish Foreign Minister visited Amman (23 July), and discussed with his Jordanian counterpart a number of ways to improve bilateral ties between the two countries, as well as regional issues. Notably, the Turkish visitor stressed the importance of the role of King Abdullah II in protecting the “Islamic and Christian Holy Sites in Jerusalem” (in contradiction of reported efforts of Turkish elements to gain influence on the Mount at Jordan’s expense). While the King may not like Erdogan’s policies, he seeks his support with regard to preserving the Hashemite custodianship of the Temple Mount. Jordan had cancelled its free trade agreement with Turkey last year, under pressure from its Gulf allies (due to their conflict with Ankara resulting from Turkish support for Qatar and the Muslim Brotherhood, and geopolitical competition for leadership of the “Sunni camp”). However, following his meetings in Amman, the Turkish minister tweeted that “new economic cooperation agreement to be signed very soon in Ankara will further our relations.” Diplomatic sources report that Turkey’s intelligence chief, defense minister and military chief of staff also had recent talks with senior Jordanian officials.

Turkey and Qatar are seen as significant rivals, even enemies, by Saudi Arabia and the UAE. These two wealthy states are also strong supporters of the Trump Plan, and are suspected by Jordan of collaborating with the American Administration to harm Palestinian and Jordanian interests (especially apparent Saudi efforts to displace Jordan as guardian of the holy sites in Jerusalem). Relations with Saudi Arabia are passing through “a rough period”: Jordan refused to take part in the Saudi-led coalition in Yemen and has resisted pressure from Crown Prince Mohammad bin Salman to be more open to Trump’s peace plan. The recent Jordanian moves regarding Doha and Ankara are a signal to Riyadh and Abu Dhabi to not take Amman for granted, and possibly also an attempt to develop an alternative economic base, if its positions on the Trump plan and other regional issues lead to crisis. Turkey is the other major Sunni regional power, and improved relations with it could balance over-reliance on, and possible future worsening of relations with, Saudi Arabia.

As a balance to this activity, and to prevent serious damage to its existing relationships with UAE, King Abdullah visited Abu Dhabi on July 27. He met (including tete-a-tete) with Mohammad bin Zayed, the Crown Prince and the de facto leader of the UAE, and the two reaffirmed the countries’ “deep and brotherly relations.” (It is worth noting that relations with Dubai, the other strong component of the UAE, may be delicate due to the high-profile divorce case between the leader of Dubai and his sixth wife, King Abdullah’s half-sister). This visit may also be part of a change in UAE policy; a partial disengagement from Saudi Arabia and a more balanced position vis-à-vis Iran. This has been indicated by UAE’s reluctance to join the US, Saudi Arabia and Israel in directly blaming Iran for attacks on shipping in the Gulf; its calls to find a diplomatic solution to the current Gulf navigational crisis; quiet visits by Emirati officials to Iran in the past month for talks on regional developments, as well as on maritime security; and its withdrawal of most of its troops from Yemen. It remains in Southern Yemen to fight “Al-Qaeda in the Arabian Peninsula” and probably, to ensure its new geopolitical interests and position in the Bab el Mandeb and Red Sea, but is disengaging from the Saudi-led war with the Houthis.

The UAE, and especially Dubai as a major port and transportation hub, fear the possible direct effects of hostilities with Iran. The UAE and neutral Oman and Kuwait are physically the closest and most vulnerable of the GCC states to Iran. They also fear the indirect chilling effect of conflict on their export-based economies, including higher maritime insurance rates. All this is not surprising, considering that the UAE has slightly different priorities than its Saudi ally, being more concerned with the threat of democratizing movements in the Arab world, the Muslim Brotherhood and the Qatar-Turkey axis, than with Iran. (In 2018, UAE-Iran trade totaled $16 billion).

Maintaining and Improving Ties with Existing Friends

Jordan has also continued to highlight improved relations with Iraq. Baghdad for its part is also trying to diversify and “Arabize” its regional relations, especially with Jordan and Egypt; in its case, in order to distance itself slightly from Iran and return to relevancy in the Arab World. Jordan’s Prime Minister Omar al-Razzaz met in Amman (July 18) with the Iraqi Interior Minister Yasin al-Yasiri, and said that “Jordan will remain the supporter, guarantor and lung of Iraq … the security of the two countries is indivisible.” Earlier last month, the Jordanian energy minister visited Baghdad and discussed various energy issues, including the provision to Jordan of ten thousand barrels of Iraqi crude from Kirkuk daily through the Karama border crossing, and the Iraqi cabinet’s decision (July 10) to begin building a pipeline to export one million barrels of Iraqi oil a day from the Rumeila fields near Basra through the Jordanian port of Aqaba. This project will take years to implement, but will free Iraq from dependence on transit through Turkey and the Gulf for oil exports.

All this has occurred, while Jordan is steadily tightening economic and political cooperation with Egypt. The Hashemite King visited Cairo (July 29), and met with President Abd-el-Fattah a-Sisi to signal the improvement of bilateral ties as well as coordinate the two states’ responses to the American initiative. The two countries also had a high-profile ministerial meeting early last month, with a delegation under Jordanian Prime Minister al-Razzaz visiting Cairo. At the conclusion of the King’s visit to Cairo, the two sides stated that “their countries would maintain support to the Palestinian people until they regain their legitimate right to establish an independent state along the borders of June 1967, with East Jerusalem as its capital and as detailed in the two-state solution posited in the Arab Peace Initiative”. In addition, Egypt and Jordan recently reached an agreement, under which Egypt will compensate Jordan over the next fifteen years with the amount of natural gas not provided under previous agreements, due to the seven-year disruption of the pipeline connecting the two countries.

Jordan also participated, along with Lebanon and Iraq, in the recent round of intra-Syrian peace talks to be held under the Astana process, led by Russia, Iran and Turkey. This can be viewed as an additional part of its “hedging” strategy, which includes good relations with Moscow, and the improvement of their relations with Turkey, as well as being expressive of the desire to encourage the return of Syrian refugees.

To the extent that it can create a bloc, especially with Egypt, which does not support the Trump peace initiative, Jordan may somewhat inoculate itself from possible punitive responses from its major supporters. The King is also trying to straddle the intra-Sunni divide, a key element in the current strategic architecture in the Middle East. The attempted realignment described here may not be the optimal solution, and it may not provide Jordan with adequate recompense for alienation from its major supporters. However, it can be seen as a “do what we can” policy, which is better than remaining passive.

The Israeli Angle

From the point of view of Israel, there does not seem to be much it can do now to succor its neighbor and ally. Jordan and Israel currently have some significant policy differences on the Palestinian issue and regarding the Trump initiative, and their interests do not mesh on all issues. Despite the much-extended election season, Prime Minister Netanyahu has been statesmanlike and seems to be taking the long view on Israel-Jordan relations, and does not underscore various problematical aspects of Jordanian policy in recent months (such as the Temple Mount and criticism of Israeli policy in East Jerusalem, and the Jordanian decision not to renew the special status of Israeli agriculture in the enclaves of Tzofar and Naharaim, and acquiescence with a poisonous public and media atmosphere towards Israel and Israelis). This is despite the fact that a more adversarial position towards Jordan on these issues would be welcomed by a large part of Netanyahu’s right-wing base.

Cooperation between Egypt and Jordan, with the two states trying jointly to move Iraq a little out of the Iranian orbit and into the central stream in the Arab world, is probably consonant with Israel’s interests. In addition, Israel doesn’t have an interest in further promoting the intra-Sunni split (which arguably serves Iran), and a moderate Jordanian rapprochement with Qatar and Turkey does not threaten major Israeli interests. Making sure of continued active involvement by Jordan with the Eastern Mediterranean Gas Forum, which encourages its orientation westward towards the emerging Eastern Mediterranean bloc, and not eastwards, as well as tightening its energy connection to Israel and Egypt, could both promote Israel’s interests and ease Jordanian concerns about possible isolation.

The Israeli government is not going to support the Jordanian agendas of opposing the Trump plan, promoting the two-state solution, and political engagement to defuse Gulf tension. These do not jibe with Israel’s policies and interests. However, Israel can and should reflect understanding for Jordan’s complex dilemmas relating to Saudi Arabia, UAE and especially the Trump administration.

JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.

photo: Bigstock

ירדן ומדיניות שמרניות ערביות נוספות מנסות להתמודד עם משענת מעצמתית בעייתית ועם איומי הסלמה באזור.

בחודש שחלף מאז ועידת בחריין הגבירה ירדן את ניסיונותיה לגוון את קשריה האזוריים. מגמה זו נובעת מהמתחים ההולכים וגוברים עם בעלות הברית ומקורות ההון המסורתיים שלה – סעודיה והאמירויות הערביות המאוחדות (מאע”מ) – ביחס לתוכנית השלום של ארה”ב, וממבט מוטרד קדימה לשלבים הבאים של התוכנית, שירדן חוששת שיובילו למתח עם בעלת הברית המעצמתית שלה.

דעת הקהל בירדן מתנגדת בחריפות למדיניות האמריקאית בנושא הפלסטיני, וביקורתית כלפי ממשלת ישראל הנוכחית. על רקע אי שקט כלכלי וחברתי מתמשך בממלכה, המלך אינו יכול להיראות כמי ש”מתקפל” בסוגיות מרכזיות כמו מדינה פלסטינית, ירושלים ויישובם מחדש של הפליטים. בנוסף, עמאן חוששת שהמהלכים האמריקאים יגרמו להתססת הפלסטינים בגדה המערבית, עם השלכות ביטחוניות קשות על הממלכה. ירדן ממשיכה לנסות להדק גוש התומך בפתרון שתי המדינות, כולל לפני פגישת המלך עם השליח ג’ארד קושנר (31 ביולי), ובהמשך לשיתוף הפעולה המוגבר והצמוד שלה עם הרשות הפלסטינית בשבועות האחרונים. היא גם מבקשת לשפר את קשריה עם שחקנים אזוריים אחרים (קטר, תורכיה, עיראק ומצרים) כדי להבטיח תמיכה מדינית, גיבוי כלכלי והמשך גישה למקורות אנרגיה, למקרה של משבר ביחסיה עם הממשל האמריקאי וסעודיה.

אסטרטגיה ירדנית זו משתלבת בדפוס רחב יותר של מיצוב מחדש של מספר שחקנים ערביים, כל אחד מסיבותיו שלו, אך כולם בשל המדיניות האמריקאית וההשלכות האזוריות שלה, במיוחד נוכח האפשרות המתגברת לעימות צבאי במפרץ הפרסי. מפגש שרי החוץ של מצרים, עיראק וירדן השבוע בבגדאד (4 באוגוסט) היה רק ​​אחד הסימנים המובהקים יותר של מגמה זו. שלושת השרים הדגישו את מחויבות מנהיגיהם לשיתוף פעולה ותיאום משולשים; למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים; להרגעה ודיאלוג במפרץ, ול”תפקיד ערבי” בסיום המשבר הסורי.

בנייה מחדש של גשרים

ירדן הודיעה לאחרונה (16 ביולי) על חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים עם קטר, ושתי המדינות החליפו שגרירים לאחר הפסקה של שנתיים (שבהן יוצגו באמצעות מיופי כוח). ירדן הנמיכה את דרג היחסים הדיפלומטיים ביוני 2017, בלחץ סעודיה ואיחוד האמירויות, לאחר שאלו ניתקו את כל הקשרים עם דוחא והטילו עליה מצור, ושכנעו שמונה מדינות מוסלמיות ואפריקניות אחרות לעשות כן. ירדן אינה משתתפת באופן מלא באמברגו ושמרה על קשרים אוויריים וסחר עם קטר, כאשר היקף הסחר הבילטרלי קרוב ל-400 מיליון דולר. בקיץ האחרון, כשירדן התמודדה עם מחאות ציבוריות בגלל המשבר הכלכלי, הושיטה לה קטר חבילה כלכלית בסך 500 מיליון דולר, ימים מספר לאחר שסעודיה, מאע”מ וכווית הבטיחו לה 2.5 מיליארד דולר. עד כה רק מעט מהסכום האחרון מומש, מלבד הפקדה של מיליארד דולר בבנק המרכזי של ירדן, בעוד שקטר הגבירה משמעותית את השקעותיה בירדן והנפיקה אלפי היתרי עבודה עבור ירדנים בקטר.

במאמץ שני של המערכה הדיפלומטית ביקר שר החוץ התורכי בעמאן (23 ביולי) ושוחח עם מקבילו הירדני על דרכים לשיפור הקשרים הדו-צדדיים בין המדינות, כמו גם על נושאים אזוריים. ראוי לציין כי האורח התורכי הדגיש את חשיבות תפקידו של המלך עבדאללה השני בהגנה על “האתרים הקדושים האסלאמיים והנוצריים בירושלים” (בניגוד מסוים למאמצים המדווחים של גורמים תורכיים לרכוש השפעה על ההר). בעוד שהמלך אולי אינו אוהב את מדיניותו של ארדואן, הוא מבקש את תמיכתו בכל הקשור לשימור התפקיד ההאשמי בהר הבית. ירדן ביטלה בשנה שעברה את הסכם הסחר החופשי עם תורכיה, בלחץ בעלות בריתה במפרץ, בשל המאבק שלהן בתורכיה בשל תמיכתה בקטר ובאחים המוסלמים, וכן בשל התחרות הגאו-פוליטית על הנהגת העולם הסוני. אך בעקבות פגישותיו בעמאן צייץ השר התורכי כי “הסכם לשיתוף פעולה כלכלי חדש, שייחתם בקרוב מאוד באנקרה, ירחיב עוד את יחסינו”. מקורות דיפלומטיים מדווחים כי ראש המודיעין, שר הביטחון והרמטכ”ל של תורכיה ניהלו לאחרונה גם הם שיחות עם בכירים ירדניים.

תורכיה וקטר נתפסים על ידי סעודיה ומאע”מ כיריבים עיקריים, אפילו אויבים. שתי המדינות העשירות הללו תומכות גם בתוכנית טראמפ, וירדן חושדת בשיתוף פעולה של סעודיה עם הממשל האמריקאי לפגוע באינטרסים הפלסטיניים והירדניים (במיוחד מאמצים סעודיים מדוּוחים לפגוע במעמד ירדן במקומות הקדושים בירושלים). היחסים עם סעודיה עוברים “תקופה קשה”: ירדן סירבה ליטול חלק בקואליציה בתימן וגילתה התנגדות ללחץ מצד יורש העצר הסעודי, מחמד בן סלמאן, לגלות פתיחות רבה יותר לתוכנית השלום של טראמפ. המהלכים הירדניים האחרונים בנושא דוחא ואנקרה הם איתות לריאד ולאבו דאבי לא לקחת את עמאן כמובנת מאליה, ואולי אף ניסיון לפתח בסיס כלכלי חלופי, אם עמדות ירדן לגבי תוכנית טראמפ ונושאים אזוריים אחרים יובילו למשבר. תורכיה היא המעצמה האזורית הסונית העיקרית השנייה, ויחסים משופרים עימה עשויים לאזן הסתמכות יתר, והחמרה אפשרית עתידית ביחסים, עם סעודיה.

כאיזון אפשרי לפעילות זו, ואולי כדי לצמצם נזק קשה מדי למערכת היחסים הקיימת עם מאע”מ, ביקר המלך עבדאללה באבו דאבי (27 ביולי). הוא נפגש (כולל בארבע עיניים) עם מחמד בן זייד, יורש העצר והמנהיג בפועל של מאע”מ, והשניים אישרו את “היחסים העמוקים והאחווה של המדינות”. [ראוי לציין כי היחסים עם דובאי, המרכיב החזק האחר במאע”מ, עשויים להיות עדינים יותר בשל תיק הגירושין המתנהל בין שליט דובאי לאשתו השישית, אחותו למחצה של המלך עבדאללה.] ביקור זה עשוי גם להוות חלק משינוי במדיניות האמירויות: התנתקות חלקית מסעודיה ועמדה מאוזנת יותר כלפי איראן. ניתן לראות זאת בחוסר הרצון של מאע”מ להצטרף לארה”ב, סעודיה וישראל בהאשמה ישירה של איראן בתקיפות על ספנות במפרץ; קריאותיה למצוא פתרון דיפלומטי למשבר הנוכחי במפרץ; ביקורים שקטים של גורמים מאע”מיים באיראן בחודש האחרון לשיחות על התפתחויות אזוריות, כמו גם על ביטחון ימי, והסגת מרבית חייליה מתימן. מאע”מ נשארת בדרום תימן להילחם ב”אל-קאעידה בחצי האי ערב”, וכנראה כדי להבטיח את האינטרסים הגאו-פוליטיים והמאחזים החדשים שלה בבאב אל-מנדב וים סוף, אך מתנתקת מהמלחמה שהובילה סעודיה עם החות’ים.

מאע”מ, ובמיוחד דובאי כנמל מרכזי, חוששת מההשפעות הישירות האפשריות של פעולות איבה עם איראן. היא, עם עומאן וכווית הניטרליות, היא השכנה הקרובה ביותר פיזית לאיראן והפגיעה ביותר מבין מדינות ה-GCC (מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ). היא אף חוששת מהשפעה “מצננת” עקיפה, לרבות באמצעות שיעורי ביטוח ימי גבוהים יותר, על כלכלתה מבוססת היצוא. כל זה אינו מפתיע, בהתחשב בעובדה שלמאע”מ יש סדרי עדיפויות שונים במקצת מאלה של בעלת בריתה הסעודית, כשהיא מוטרדת יותר מאיומים של תנועות עממיות בעולם הערבי, האחים המוסלמים וציר קטר-תורכיה מאשר מאיראן (עימה עדיין היה לה ב-2018 סחר בילטרלי של 13–19 מיליארד דולר; מאע”מ היא שותפת המסחר השנייה בגודלה של איראן).

תחזוק והעמקה של מערכות ידידותיות קיימות

ירדן ממשיכה גם להדגיש את יחסיה המשופרים עם עיראק. בגדאד מצידה מנסה לגוון ו”לשערב” את קשריה האזוריים, במיוחד עם ירדן ומצרים; במקרה שלה, כדי להתרחק מעט מאיראן ולחזור לרלוונטיות בעולם הערבי. ראש ממשלת ירדן, עמר אל-רזז, נפגש בעמאן (18 ביולי) עם שר הפנים העיראקי, יאסין אל-יסירי, ואמר כי “ירדן תישאר תומכת, ערבה ו’ריאה’ עבור עיראק… ביטחון שתי המדינות אינו ניתן לחלוקה”. מוקדם יותר בחודש שעבר ביקרה שרת האנרגיה הירדנית בבגדאד ודנה בסוגיות שונות, כולל אספקה ​​לירדן של עשרת אלפים חביות נפט גולמי עיראקיות מדי יום מכרכוך דרך מעבר גבול קראמה, והחלטת הקבינט העיראקי (10 ביולי) להחל בבניית צינור לייצוא של מיליון חביות נפט עיראקי ביום משדות רומילה, בסמוך לבצרה, דרך עקבה. פרויקט זה ייקח שנים ליישום, אך ישחרר את עיראק מתלות במעבר דרך תורכיה והמפרץ לייצוא נפט.

כל זה מתרחש בזמן שירדן מהדקת בהתמדה את שיתוף הפעולה הכלכלי והמדיני עם מצרים. המלך ביקר בקהיר (29 ביולי) ונפגש עם הנשיא עבד-אל-פתאח א-סיסי, כדי לאותת על שיפור הקשרים הדו-צדדיים וכן כדי לתאם את תגובות שתי המדינות ליוזמה האמריקאית. שתי המדינות קיימו בראשית החודש שעבר גם ישיבת שרים, כאשר משלחת בראשות ראש ממשלת ירדן, אל-רזז, ביקרה בקהיר. בתום ביקורו של המלך בקהיר הצהירו שני הצדדים כי “מדינותיהם תשמורנה על התמיכה בעם הפלסטיני עד שישיג מחדש את זכותו הלגיטימית להקים מדינה עצמאית בגבולות יוני 1967, עם ירושלים המזרחית כבירתה, כמפורט ביוזמת השלום הערבית”. בנוסף, מצרים וירדן הגיעו לאחרונה להסכם שלפיו מצרים תשפה את ירדן במהלך חמש עשרה השנים הקרובות בכמות הגז הטבעי שלא סופקה לה במסגרת הסכמים קודמים, בגלל ניתוק של שבע שנים בצינור המחבר בין שתי המדינות (בעקבות פעולות טרור).

ירדן גם השתתפה, יחד עם לבנון ועיראק, בסבב שיחות השלום הפנים-סוריות שהתקיים לאחרונה במסגרת “תהליך אסטנה”, בהובלת רוסיה, איראן ותורכיה. ניתן לראות בכך מרכיב נוסף של אסטרטגיית ה”איזונים” של ירדן, הכוללת יחסים טובים עם מוסקבה ושיפור קשריה עם תורכיה, כמו גם מתן ביטוי לרצון לעודד את חזרתם של הפליטים הסוריים.

ככל שתוכל ליצור גוש שאינו תומך ביוזמת השלום של טראמפ, במיוחד עם מצרים, ירדן עשויה “לחסן” את עצמה במידה מסוימת מתגובות חריפות אפשריות מצד תומכיה הגדולים. המלך שואף לגשר על שני צידי השבר הפנים-סוני, מרכיב מרכזי בארכיטקטורה האסטרטגית הנוכחית באזור. ייתכן אולם שהאסטרטגיה המוצגת כאן אינה הפתרון האופטימלי, וייתכן שהיא לא תספק לירדן פיצוי נאות על הניכור מתומכותיה הגדולות. אומנם ניתן לראות בכך מדיניות של “עשה מה שאפשר”, שהיא טובה יותר מלהישאר פסיבי.

הזווית הישראלית

מנקודת מבטה של ישראל, לא נראה שיש הרבה מה לעשות כרגע כדי לסייע לשכנתה ובעלת בריתה. בין ירדן וישראל יש כיום כמה הבדלי מדיניות משמעותיים, והאינטרסים שלהן אינם חופפים בכל הנושאים. למרות עונת הבחירות הארוכה, ראש הממשלה נתניהו מתנהג בממלכתיות בנושא זה, ונראה שהוא נוקט ב”ראייה הארוכה” לגבי יחסי ישראל-ירדן, ואינו שם דגש על היבטים בעייתיים שונים של מדיניות ירדן בחודשים האחרונים (דוגמת הר הבית וביקורת על המדיניות הישראלית במזרח ירושלים, סוגיית ביטול מעמדם המיוחד של כיסי צופר ונהריים והסתייגויות ירדן הקשות מעסקת טראמפ-קושנר). זאת אף על פי שחלק גדול מבוחרי מחנהו יקבלו בברכה עמדה קשוחה יותר כלפי ירדן בנושאים אלה.

שיתוף פעולה בין מצרים לירדן, כששתי המדינות מנסות במשותף להעביר את עיראק מעט מחוץ לחיבוק הדוב האיראני ואל עבר הזרם המרכזי בעולם הערבי, תואם ככל הנראה את האינטרסים של ישראל. בנוסף, לישראל אין אינטרס ממשי לקדם עוד יותר את הפיצול הפנים-סוני (המשרת את איראן), והתקרבות ירדנית מתונה אל קטר ותורכיה אינה מאיימת על אינטרסים ישראליים חשובים. הקפדה על המשך המעורבות הפעילה של ירדן ב”פורום הגז של מזרח הים התיכון”, המעודדת את “עיגונה” של ירדן מערבה לעבר גוש המזרח התיכון המתהווה, ולא מזרחה, כמו גם העמקת הקשרים האנרגטיים שלה עם ישראל ומצרים, יכולה הן לקדם את האינטרסים של ישראל והן להקל חששות ירדניים מפני בידוד אפשרי.

ממשלת ישראל לא תתמוך באג’נדות הירדניות של התנגדות לתוכנית טראמפ, קידום פתרון שתי המדינות ומאמץ מדיני לשכך את המתיחות במפרץ, שאינן עולות בקנה אחד עם מדיניותה ועם האינטרסים שלה. על שני הצדדים להסכים לא להסכים. עם זאת ישראל צריכה לשקף, במגעים עם סעודיה, איחוד האמירויות ובעיקר עם ממשל טראמפ הבנה לדילמות המורכבות של ירדן.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock