The Jerusalem Institute for Strategy and Security

The current political situation in Lebanon is very problematic. Hizbullah enjoys full freedom of action in a country which long ago became dysfunctional. Hence the importance of lending support to the French effort to bring about systemic change in the Lebanese confessional order. Further descent into chaos and/or growing intervention by Turkey would be even more dangerous for Israel.

Executive Summary

The disastrous explosion in Beirut on August 4 further exacerbated the ongoing Lebanese economic, social, and political collapse. Lebanon is presently on the verge of collapse, with declining GDP, high unemployment, raging inflation, near insolvency, and the loss of confidence in the existing political order. It also is totally dependent on external aid for reconstruction. It also generated a significant wave of angry protest, and thus an opportunity for profound change in in the Lebanese political system.

Three future scenarios are possible:

  • Continued economic disintegration and descent into social and political chaos, in which violence would determine the outcomes. This scenario continues the present trajectory, which in strategic terms is the most problematic for Israel. It leaves Hizbullah as the best-armed and effective force in Lebanon and its Iranian masters with full freedom of action, with no restraining forces and without a proper statist “address.”
  • A growing intervention by Turkey, as part of its bid to dominate the eastern Mediterranean, by using the Sunnis, particularly in the north, would accelerate centrifugal tendencies and the confessional rivalries. This prospect, which has begun to emerge, would have significant negative implications given the growing Turkish hostility towards Israel, Greece, Cyprus and Egypt in the struggle for the Mediterranean.
  • Slow emergence of a new, non-sectarian political order. The severity of the current crisis creates an opportunity for a long-range rescue effort, coupled with a firm and consistent demand for profound governmental reform from outside actors. Even President Michel Aoun, a typical product of the old order, now speaks in favor of the “civic state.” Israel has a clear interest this demand becoming part of the international agenda.

In the absence of a coherent US position, France has taken the lead in shaping events. Paris’ fingerprints were visible in the effort (which so far has failed) to enable Mustafa Adib to form a government. President Macron came to Beirut twice. He demanded a “new chapter,” spoke of a new National Covenant that would replace the defunct Ta’if Agreement and of a non-confessional civic state. On September 28, he sharply criticized Hizbullah and others for Adib’s failure to form a government. To the extent the France can join hands with others in the West, it also should be possible to contain Turkey’s hegemonism.

The answer to the Lebanese political crisis is a gradual transition to a system of representation which is not sectarian in nature. The true interest of Lebanon, as well as of Israel (and of the region as a whole), is a new political culture based on the Lebanese national interest; and now there is at least a chance for this to develop. In the long run, this will make it possible to loosen the stranglehold that Hizbullah (and hence Tehran) now has over Lebanon’s future. In the emerging dialogue with regional partners, with Europe, and ultimately with Washington, it is important for Israel to share in the creation of a vision for the future of Lebanon; a vision that also will serve Israel’s interests in the face of challenges from both Iran and Turkey.

Lebanon’s New Realities: Implications

The huge explosion, which devastated the port and parts of Beirut in August, was followed by unprecedented angry protests directed at the system as a whole, including the corrupt leadership, Hasan Nasrallah, Hizbullah as a political player, and the Iranian regime as an “occupying power” in Lebanon. Both the event and the response reflected a painful and severe situation. The explosion exposed the full range of ills which have taken hold of Lebanon: political dysfunction and bureaucratic rot, which even prior to the explosion had brought the country to the edge of economic and social collapse. Also: sheer incompetence, negligence and systemic corruption which have compounded basic weaknesses to the point of government impotence.

The explanation of what happened probably is rooted in folly and weak controls rather than in malice, Nevertheless, blame has been placed on Hizbullah and Nasrallah personally due to their dominant role in the political system as well as the suspicion that Hizbullah is culpable for the continued storage of ammonium nitrate in Hangar 12 of the Beirut port.

The use of this substance for terror purposes by Hizbullah cells abroad has been documented by intelligence agencies in the West. The State Department’s senior counter-terrorism official, Nathan Sales, has mentioned Hizbullah caches in France, Italy, Switzerland and Greece, and there have been seizures of significant amounts in Cyprus, Britain and more.

In any case, the handling of the ammonium nitrate issue demonstrates the fixed and familiar pattern in Lebanon of the lack of elementary governmental capacity. Specifically, this is the persistent inability to settle disputes between various authorities (the port administration, customs, the Ministry of Labor and others) as to what to do about the storage, while interested parties were looking at the benefits they could draw by using it in their struggle for power in Lebanon. Hence the urgent need for a far-reaching governmental and political reform, which among other outcomes would significantly diminish the strength and status of Hasan Nasrallah (and thus reduce Iran’s influence in Lebanon).

In recent weeks, the push for reforms seemed to focus on the bid by Mustafa Adib (former Ambassador in Germany) to put together a cabinet; a failed effort which drew an angry French response. Macron proposed an initiative which links a rescue aid package to the economic reforms a future Lebanese government would have to carry out. But the basic problems that have been put on the public agenda, and the ongoing political, economic, and social dramas, are not of a personal or factional nature; again, these are the result of an all-round systemic failure. The country is in prolonged stasis during which it cannot govern in the face of chasms between the various political and confessional forces over whether to implement the required reforms.

These disputes turn Lebanese politics into a battlefield of sectarian struggles and personal vendettas, often viewed as a “zero-sum game” in which the gain of one group is the loss of rival groups.

This consistently has foiled all attempts to establish an agreed concept of national identity and interest which could supersede sectarian preferences, and which could serve as the point of departure for the unification of the country. The Lebanese economy, which has been insolvent for some time already, therefore cannot rise from the wreckage without massive external aid and investment.

Such aid must be made conditional upon structural reforms; but such reforms are unacceptable in the eyes of present office holders who hang on to power under the present system. The inevitable conclusion is that only far-reaching social and political changes can (perhaps) make it possible for Lebanon to survive the present impasse. It is necessary to recall that the political order in Lebanon, has given Hizbullah a stranglehold on all key power nodes in recent decades, alongside full freedom of action against Israel (as dictated by Iran’s needs) – without having to heed the Lebanese national interest. Hence the need for deep structural change of the Lebanese political system.

The demonstrators who swarmed the streets of Beirut do not have a coherent and well-established leadership, for the moment. There is also a persistent deterrent effect caused by the raw use of power by Hizbullah’s cadres, whose parallel groups in southern Iraq have been slaughtering the protest leaders in Basra and all over Iraq. Nevertheless, the intensity of the anger should not be discounted. It has been translated into unprecedented calls for doing away with Nasrallah along with the entire old guard and the existing political system.

A former leader of Hizbullah, Subhi Tufayli, even has called for the execution by hanging of all who are responsible and suggested that Hasan Nasrallah should be the first among them. The Maronite Patriarch Bishara Ra’i publicly has demanded an end to the existence of “armed militias,” namely Hizbullah. If backed by firm and consistent external pressure, such statements and the spontaneous outbursts of outrage which keep surfacing in the social media over time may take a more distinct and effective political form. For this to happen, the new global political message should be a demand to bring about basic changes in the political system.

Such systemic change is inevitable, despite explicit threats by Hizbullah that it will not agree to depart from the existing order. The economic challenge is far too serious to ignore. Lebanon, in the phrase used by some observers, is turning into a basket case like Venezuela, or worse. The decline in GDP, already sharp before the disaster, may reach 25%! The cost of reconstruction of the port may be $15 billion – in an insolvent country whose financial system, once the envy of the Arab world, is in collapse, where both inflation and unemployment run high and the Lebanese pound is crashing. Without external help (which again should be dependent upon domestic reforms), the situation will deteriorate further.  Israel has no wish the see a failed state on its borders.

Is Systemic Change in Lebanon Possible?

There is precedent in Lebanese political history for significant political change. When France initiated the creation of “Greater Lebanon” in 1920 and annexed distinctly Muslim regions to the territory of the Maronite Christian entity in Mount Lebanon, it established a sectarian system of political delineation which was meant to ensure Christian hegemony. (For every five Muslim members of parliament there were six Christians, 99 in all.) Since then, the country has been through upheavals, confrontations and ultimately a prolonged civil war, which led to change in the political template. Under the terms of the Ta’if Agreement of 1989, the parliamentary balance changed from Christian dominance to exact parity. (64 members of parliament each for Christians and Muslims, in a 128-seat house.) Still, the agreement retained the stipulation that the President should be Maronite Christian, the Prime Minister Sunni, and the Speaker of Parliament Shi’i.

The next phase of change may now be around the corner, although resistance may be fierce. As a community, the Shi’a in Lebanon stands to gain. Any deep reform of the Lebanese system is bound by necessity to give a more prominent political presence to the Shi’a population, reflecting their relative demographic rise. There has been no official census since 1932, for fear of the political consequences, nevertheless the Shi’a are now approximately 45% of the population, while Sunnis and Christians are down to 22% each, and the rest are Druze and other groups. These numbers exclude the massive numbers of recent Syrian refugees, and the Palestinians who are in Lebanon since 1948, neither of whom are granted citizenship.

But the Shi’a communal gain might become Hizbullah’s loss. Hizbullah is today at the peak of its power, with (as noted) complete freedom of action within a chaotic and dysfunctional system. Greater Shi’a representation will not enhance Hizbullah’s sway; the opposite may be true. This could become an opportunity for new voices to be heard within the Shi’a denomination. Part of the urban Shiite middle class abhors the blood spilled in the war in Syria and are as affected as their fellow citizens from any other denomination by the economic meltdown. They may be interested in finding other non-denominational avenues for political participation.

The call for a “revolution” heard loud in the public domain after the disaster does not begin nor end with the need to curtail Hizbullah’s dominance. It reflects a prolonged frustration with the wars, violence, assassinations, and instability which have for decades taken their toll in Lebanon. Above all, the protest is an expression of the disgust felt by many towards the pervasive corruption of the Lebanese system. It should be emphasized that that this acute dissatisfaction with the performance of the Lebanese state cuts across denominational lines – and indicates the prolonged alienation  and the general population, which staggers under the burden of taxes, unemployment, and the lack of governmental services of the political elite. For growing numbers, the solution is emigration (the exit option), often illegally and in danger of drowning, while others take to the streets (the voice option).

However, the old elites – led by militia leaders from the era of the Civil War – understand they are under attack and in physical danger. (Demonstrators overtly erected gallows after the port disaster.) They will try to close ranks and hang on – along the full spectrum from Hasan Nasrallah to Samir Geagea – to sustain the existing system with minor cosmetic changes. They will try to mobilize external support. The Sunnis are being courted by Turkey, while the French and Russians sympathize with the Christians, and Iran retains its status as the main backer of the Shi’a.

Still, the disastrous circumstances have knocked the system off balance. The utter discreditation of the political elites from both sides of the divide – the pro-Syrians and Hizbullah supporters (the “March 8 Camp”) vs. their anti-Assad rivals (“March 14 Camp”) – runs deeper than just the question of Hizbullah’s status as an non-state military power. This indeed may be the most serious threat to Lebanon in the short and medium term. (Of course, an Israeli-Iranian confrontation would lead to catastrophic round of fighting too).

But there also are wider questions as to Lebanon’s failure as a state; the result of the utter rot exposed by the explosion in Beirut. This rotten system now faces a point of decision. So do the international players which have a stake in the outcome in Lebanon.

As discussed above, Lebanon can go three different ways. The first is that the elites succeed in preserving the system. This will block all prospects of significant reform. The economy will continue down a downward spiral, emigration will intensify, and those who stay will become dependent on non-governmental support. (This support would be external in the case of Turkish activism vis-à-vis the Sunnis in the north; or internal via non-state actors, for the Shi’a populations supported by Hizbullah and its social services.)

Another option, particularly if the Turks indeed increase their grip in the Tripoli area, is that so called “isolationist” (centrifugal) tendencies will intensify, tearing the country apart. The Maronites will recede into the mountains, while Hizbullah tightens its hold in the south (Jabal ‘Amal), the Biqa’, and the Dahiya of Beirut. This could lead to a clash, the consequences of which are hard to predict.

In fact, the likelihood of this scenario increases as Lebanon (and specifically, its financial system) becomes subject to further sanctions and restrictions, mainly due the policies of the present American administration against Hizbullah and its Iranian backers, without a complementary structure of incentives for change. While the purpose of the pressure may be to weaken Iran and Hizbullah, the actual result may be a missed opportunity to bring about real change. As it currently stands, US policy will not resolve the Lebanese crisis but might rather exacerbate it and accelerate the trends described above. In practice, the dependence of other power players upon Hizbullah may increase.

The third option is suggested here as a design for pro-active policies going forward. This is the call for deep reform under constant and consistent international pressure generated by the strings attached to international rescue packages. (A donor conference is now scheduled for November 2020). As President Macron said in his first visit to Lebanon, shortly after the blast, “things will no longer be the same.”

Israel has a long-term interest in being a party to a reform effort (e.g., by taking an open-minded position on the maritime border issue). France, alongside Greece, Cyprus, Egypt, and the UAE shares Israel’s interest in standing against Erdogan’s Mediterranean ambitions. Israel should thus take part in formulating an alternative to the present reality; and in “marketing” it to US decision makers, particularly after the November elections.

Parameters of Change

To generate real change in the Lebanese arena, it is necessary to steer it in a direction which would generate a free-standing Lebanese identity; a national interest which would trump external dictates. (This could avert, when the day comes, the ruin of Lebanon in a war initiated in Iran’s behalf). This requires the building of functional national institutions.

Therefore, the priority for the international community should be to push for the abandonment of commitment to the existing order – the obsolete and anachronistic sectarian system. Moving Lebanon towards a modern, non-denominational political template will require denunciation of any political figure in Lebanon who stands in the way, whether Hizbullah supporters or their opponents.

As long as “the system” persists, Lebanese confessional communities will continue to depend upon the largesse of the Zu’ama’ (traditional, authoritarian leaders) and the latter will do all they can – in operational alliance, overt or covert, with Hizbullah – to hold on to their privileges. To bring an end to this pattern, Lebanese governmental institutions need to shift from the present pattern in which appointments are made on a confessional base regardless of qualifications, to a mode in which they will be made according to qualifications, regardless of confessional identity. This, alongside a change in parliamentary representation, would be the two pillars and basic preconditions for the reconstruction of the Lebanese edifice of state.

At the same time, incentives for external investments are needed too, which will reward innovation and entrepreneurship, and provide jobs for young people, regardless of their confessional identity. In any dialogue on Lebanon between Israel and relevant powers in the West, and specifically the US, this is the direction that should be recommended.

Another useful step would be the reinstitution of the military draft, irresponsibly cancelled at the initiative of the March 14 camp in 2007. The integration of members of all confessions in military service would enhance a sense of national identity and coherence, and may help in changing the present situation, in which one denomination is clearly hegemonic in military terms over all others.

At the same time, to protect minorities in the country and protect against the tyranny of the majority, it would be useful to establish an upper house of parliament or Senate (majlis shuyukh) which would represent Lebanon’s regions. This house will have a supervisory function over parliamentary legislation, and would ensure that basic decisions, such as changes to the constitution, declaration of a state of emergency, or final approval of the budget, can only be taken by a two-thirds majority.

This would be based on the language of Ta’if Accord and Article 65 of the constitution, agreed upon in 1989 and 1990 respectively but never implemented. In the Senate there could be representatives of all eight regions (or 26 sub-regions) on an equal basis, and the elections would be regional rather than confessional. The creation of a Senate in which all regions would be equally represented would offer those who fear the prospect of change a guarantee against majority repression and discrimination. It would require future governments to take the needs of all into account in passing pass key measures in the Senate.

Another important step would be to further improve the quality of governance by devolution of power to local and regional authorities. These would act as semi-independent “cantons” with greater control over budgets and local taxation. They also would oversee attraction of external investments. All this would amount to the establishment of a federal-regional order, rather than a federal-confessional order, enhancing the sense of regional identity at the expense of the endless intra-confessional conflict which has shaped Lebanon since its establishment a hundred years ago.

These are the vital first steps towards the establishment of a Lebanese national identity (and set of priorities). Without active advocacy for them, and if the present façade is upheld, it will not be possible to bring together a critical public mass of support for change. Nor will it be possible to induce the Lebanese state to begin competing with Hizbullah, and over time to force Hizbullah out. As of now, the demonstrations are still limited in scope and lack a clear, agreed, and positive vision for the future of Lebanon, against a system which has led the country to its present pitiful state.

There has not yet emerged an uncontested, authoritative, and charismatic leadership for the movement demanding change. Until this happens, there will be those among the protesters seeking to replace the present elite by a new denominational leadership, namely themselves. Others will promote an isolationist perspective, i.e., the unrealistic vision of carving up the country along sectarian lines (a return to Maronite separatism). Such suggestions will make it difficult for the “silent majority” to find a common agenda and push for deep structural changes benefitting all denominations.

The understandable tendency to focus anger upon Hizbullah and blame it for the failure of Lebanon at all levels may also prove to be counterproductive. It presents the protesters as anti-Shi’i, and this may deepen the chasm between Shi’a and all others. Although it is tempting to rejoice when Hasan Nasrallah is loudly castigated as a villain, Israel’s long-range interest paradoxically is for the anger to be directed at the system. This would bring closer the day in which a truly national Lebanese identity could be built, one that can compete with the model offered by Hizbullah. All this, side by side with the enhancement of local authorities and the deepening bond between citizens and their regions.

The Role of the Shi’a: Implications for Israel

There is risk involved in granting greater parliamentary salience to the Shi’a, many of whom still support Hizbullah or live in areas under its control. Nevertheless, the emergence of an alternative national, non-sectarian political framework would enable frustrated young forces to join ranks with like-minded elements in other denominations to generate a discourse and a collective course of action which may gain strength within the Lebanese political system.

Attitudes towards this issue should be colored by long-range considerations rather than by present fears. Even if Hizbullah and Amal end up with a much higher representation in parliament, this would hardly make a difference. After all, even now Nasrallah has full command of every function he deems to be necessary for his (and Iran’s) purposes. Shi’a demographic dominance is a fact, and it is only a matter of time until the Lebanese system adjusts to this reality; preferably in a manner which fully uproots the confessional base of the constitution.

Such a complete undoing of the system would undermine the main reason, internally, justifying Hizbullah’s existence as a state-within-a-state. Moreover, it will generate the creation of political frameworks in which Shi’ites can join up, meaningfully, with members of other denominations – whether in government or in the private sector. Even in the worst scenario in which Hizbullah would assume full control of the state (and would thus be fully responsible for its fate, as distinct from the present ambiguity), this would not be more harmful to Israel than the present situation. As things now stand, Hizbullah has been able to embed itself at the core of the Lebanese system to protects its interests and to foil any challenge to its status as a state-within-a-state. Such a scenario would likely accelerate the counter-offensive of non-sectarian forces.

One way or the other, an end must be put to the illusionary notion that the Lebanese state can continue to thrive in its present form; when in fact it is little more than a mechanism for personal plunder by corrupt politicians and functionaries.

It should not be posited that the adoption of this non-sectarian model would lead to the demise of Hizbullah overnight. Such a scenario is neither realistic nor practical. Yet the creation of a modern and inclusive system of governance – as well as increased economic integration in the region as whole would clearly make a difference. (This a good reason for Israel to seek a generous compromise on the EEZ border, offering Lebanon a stake in stability in the Eastern Mediterranean)

Over time, this may generate the basis for the rise of a new leadership which is no longer rooted in lineage within dominant families (Jumblatt, Hariri, Gemayel); or on the command of violent factions during the Civil War (Berri, Aoun, Geagea); or on the exploitation of the rotten system (which empowered Hasan Nasrallah and Hizbullah).

In the new era, the political stabilization of modern governance as well as the resumption of economic growth would enable the middle class to nurture a new generation of women and men in leadership positions likely to come from the younger generations of all sects and the ranks of the present demonstrators. It will fall to them to struggle for a renewed definition of Lebanese national identity.

Israel cannot be a neutral spectator in this struggle, although any direct intervention will only make matters worse. Israel must continue to tread carefully, based on enhancing deterrence and denying Iran the ability to use Lebanon for actions which do not serve the Lebanese interest. The prospects for this have risen somewhat due to the Beirut disaster and its implications. At the same time, by sitting at the negotiating table on the EEZ delimitations, Israel signals to the Lebanese public that Israel does not wish it harm, and that a functional, non-sectarian state to the north is an Israeli interest. (This was manifested after the Beirut disaster, when Tel Aviv City Hall was lit with the Lebanese flag, in solidarity with victims of the blast.)

A flexible and generous response can be made by Israel on practical matters (while rejecting extravagant Lebanese demands as to the land border, such as the claim to the “7 villages” allegedly within Israel). At sea, there is a common interest for both countries to reach an agreement, enabling them to benefit from stability and increased investment. This would depend, in turn, on the ability of Lebanon to make decisions as a state, not as a convoluted skein of personal and confessional interests.

All this would aim to prove to the Lebanese population as a whole – and quite specifically, to the Shi’a – that Israel has no interest in harming them. Indeed, Israel is willing to act in ways which promote their economic well-being if Lebanon is not used in actions against Israel. Strategic thinking about the future of Lebanon requires a re-consideration of Israeli priorities. Policies geared towards long-term rather than immediate goals would seek to enhance the internal restraints and constraints imposed on Hizbullah, from within the Shi’a as well as the Lebanese people.

At this stage, the demand for disarming Hizbullah, while legitimate, is unlikely to be realistic, unless it comes from within. The international community should not be mobilized for pointless and quixotic tactical efforts such as reforming UNIFIL’s practices in (not) entering populated areas in south Lebanon. Instead, the focus should be on a prolonged, patient, focused and consistent project, utilizing the leverage provided by aid packages, to overhaul the entire Lebanese system.

Reforming the domestic political structure in Lebanon, which may indeed give the Shi’a pride of place in demographic terms, may lend greater credibility and legitimacy to the call “from within” to change Hizbullah’s present status. From an independent militia, coordinated in practice with an external authority (namely Iran), it should be pushed to integrate with the Lebanese Armed Forces. Thus, the ultimate decision at a moment of crisis as to what would happen on Israel’s northern border, will no longer rest solely with that sole faction in Lebanese politics.

JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.

Photo: Bigstock

המצב הנוכחי בלבנון הוא הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל: חופש פעולה מלא לחיזבאללה, במדינה שחדלה זה מכבר לתפקד. מכאן האינטרס להתייצב לצד המהלך, שבו החלה צרפת, לשינוי יסודי בסדר הפוליטי, הנשען מאז עצמאות לבנון על מבנה עדתי. החלופות – המשך הקריסה למצב תוהו ובוהו ו/או מעורבות תורכית גוברת – מסוכנות יותר לישראל, בראייה ארוכת הטווח.

עיקרי הטיעון

אסון ביירות – בהמשך לקריסה הכלכלית, החברתית והפוליטית שקדמה לו, ולאור גל הזעם שבעקבותיו – יצר סיכוי, ואולי הכרח, לשינוי מערכתי עמוק בלבנון, שסימניו הראשונים כבר ניכרים. היא נמצאת כיום על סף קריסה (צניחת תוצר, אבטלה, אינפלציה משתוללת, חדלות פירעון ואובדן כל אמון בסדר הפוליטי הקיים), ותלויה באופן מוחלט בסיוע חיצוני בשלב השיקום. במבט לעתיד, מסתמנות שלוש אפשרויות:

  1. המשך ההתרסקות הכלכלית והידרדרות לתוהו ובוהו חברתי ופוליטי, שבו כל דאלים גבר, ובמצב זה הגורם החמוש והאפקטיבי ביותר בלבנון יוסיף להיות חיזבאללה. זהו המתווה הקיים, שבראייה אסטרטגית הוא הבעייתי ביותר עבור ישראל: חופש פעולה מוחלט לחיזבאללה ושולחיו האיראניים, ללא כוחות מרסנים וללא “כתובת” מדינתית (אפילו את שאלת גבול ה-EEZ אין עם מי להסדיר).
  2. מעורבות גוברת של תורכיה, כחלק מחתירתה להגמוניה במזרח הים התיכון (שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי), וזאת תוך התבססות על הסונים (בעיקר בצפון) והאצתן של מגמות הבדלנות והשסעים העדתיים. גם מתווה זה, שכבר החל להסתמן, טומן בחובו סיכונים אסטרטגיים בראייה ארוכת הטווח, נוכח העוינות התורכית הגוברת כלפי ישראל, יוון ומצרים במערכה על עתיד הים התיכון.
  3. חומרת המשבר, והתלות המוחלטת בסיוע כלכלי חיצוני בשנים הקרובות, יוצרת סיכוי למהלך חילוץ ארוך טווח, מלווה בדרישה תקיפה ועקבית לרפורמה שלטונית עמוקה. על הפרק, ברוח הדרישות הנשמעות בהפגנות בשטח, ברשתות החברתיות ומצד גורמי הכוח הבינלאומיים, עומדת הדרישה לסדר פוליטי חדש ועל-עדתי. אפילו הנשיא עון – סמל מובהק של הסדר הישן – מתבטא כעת בשבח “המדינה האזרחית”. לישראל יש אינטרס מובהק בהצבתה של דרישה זו על סדר היום הבינלאומי.

בהעדר תפקיד אמריקני ברור, נטלה צרפת תפקיד מוביל בעיצוב המהלכים. טביעות אצבעותיה ניכרות במינוי מצטפא אדיב לראש הממשלה, ועל רקע זה גם הגיע הנשיא מאקרון לביקור שני בביירות והציג דרישה ל”פרק חדש”, דיבר על אמנה לאומית כתחליף להסכם אל-טאא’ף, ותמך בתפיסת “המדינה האזרחית” העל-עדתית.[1] בצירוף מוקדי כוח נוספים במערב (בייחוד אם תירתם ארה”ב לכך) יש לצרפת, הפועלת כנגד ההגמוניה התורכית במזרח הים התיכון, מנופי השפעה רבי עוצמה, ורצון להפעילם.

השאלה, שבעקיפין מופנית גם לישראל, היא מה נכון (וניתן) לעשות כדי לשים קץ למציאות שהובילה את לבנון אל התהום. התשובה הנכונה, ברמה האסטרטגית, היא מהלך הדרגתי אך עקבי שמטרתו תהיה ביטול המבנה הפוליטי הנוכחי, וייצוג שאינו עדתי בבסיסו. האינטרס הלבנוני, אך גם הישראלי (והאזורי), מחייב תרבות שלטונית חדשה המבוססת על האינטרס הלאומי הלבנוני, וכעת נוצר סיכוי מסוים לממשה. כך אפשר יהיה לרופף, עם הזמן, את אחיזת החנק המוחלטת שיש כיום בפועל לחיזבאללה (ולכן למשטר בטהראן) על עתידה של לבנון.

מזה 35 שנה ישראל אומנם אינה עוסקת בעיצוב המפה הפוליטית בלבנון (מעבר למאזן ההרתעה מול חיזבאללה, שישראל חייבת להמשיך ולקיימו בכל עוצמתו כל עוד המצב הקיים בלבנון מחייב זאת), אך בשיח המתפתח מול אירופה – ובהמשך גם (ובעיקר) מול וושינגטון – חשוב שישראל תתרום את חלקה לגיבושו של חזון באשר לעתיד לבנון, שישרת גם את האינטרסים שלה מול איראן ותורכיה.

משמעות המצב שנוצר

הפיצוץ שהתרחש בנמל ביירות ב-4 באוגוסט, והגילויים חסרי התקדים של זעם ציבורי בעקבותיו, שהופנו כלפי השיטה כולה – ההנהגה המושחתת, אך גם כלפי חסן נצראללה, חיזבאללה ואף המשטר האיראני כ”כוח כובש” בלבנון – שבו והציבו המחשה כואבת ומדממת של חומרת המצב. מאורע זה שיקף, באופן הרסני ודרמטי, את סך המאפיינים של ההתנהלות הפוליטית והביורוקרטית במדינה, דפוסים שכבר הביאו אותה לסף קריסה כלכלית וחברתית עוד קודם לאסון: חובבנות, חלמאות ושחיתות מערכתית, לצד חולשה בסיסית, עד כדי חדלון יכולת של מנגנוני השלטון.

ההסבר למה שאירע טמון ככל הנראה בטמטום ובחולשת מערכות, לא בזדון, אך ההאשמה מופנית לחיזבאללה בשל תפקידו המרכזי במערכת הפוליטית, וכן בשל החשד שידו הייתה במעל בכל הקשור להמשך אחסון של חנקת האמוניום בהאנגר 12 של הנמל. (לאור השימוש – המוכר לארגוני מודיעין במערב – בכמויות ניכרות של חומר זה על ידי תאי חיזבאללה בחו”ל, ייתכן שהיה לארגון אינטרס שלא לפנות מאדמת לבנון את המלאי העצום שנותר בביירות מאז שנתפסה האונייה “רוסוס” בדרכה מנמל מרסין שבתורכיה לאפריקה ב-2013). מנגד, יש לקחת בחשבון שלאורך המלחמה בסוריה נעשה שימוש רב בחומר זה גם על ידי הארגונים החמושים השונים אשר נלחמו במשטר הסורי, ובמיוחד בהתקפות שנעשו בתווך התת-קרקעי באזורי הלחימה הצפופים (חלב, ג’ובר, חמץ ועוד). מכל מקום, לצדדים רבים בזירה הפנים-לבנונית לא היה עניין בפינוי מלאי זה, תוך התעלמות מהסכנות הכרוכות בדבר.

הטיפול בפרשה חושף את הדפוס המקובע והמוכר בלבנון של חוסר תפקוד שלטוני אלמנטרי, ובמקרה זה מחלוקת בין הרשויות הלבנוניות השונות (הנהלת הנמל, המכס, משרד העבודה ועוד) מה לעשות במטען, כשברקע ניצבת שאלת התועלת שיוכלו להפיק ממנו המשתתפים השונים במאבק על מוקדי הכוח בלבנון. מכאן הצורך ברפורמה מרחיקת לכת – במהותה, מהפכנית – שבין היתר תפגע באורח מהותי בכוחו ובמעמדו של חסן נצראללה (ולכן גם באחיזתה של איראן בלבנון).

בעוד העיניים נשואות למחליפו של חסאן דיא, מצטפא אדיב, בתפקיד ראש הממשלה בלבנון, והיוזמה הצרפתית הממוקדת ברפורמות הכלכליות הנדרשות לביצוע על ידי הממשלה הלבנונית הבאה, בעיות היסוד שעל הפרק וההתרחשויות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שעוברת לבנון אינן אישיות או אף סיעתיות, אלא נובעות מכשל מערכתי כולל. המדינה נמצאת בעיצומו של קיפאון מתמשך שבו הממשלה איננה מסוגלת למשול נוכח המחלוקות העמוקות שיש בין הגורמים הפוליטיים והכוחות העדתיים השונים ביחס לרפורמות הכלכליות הנדרשות (לדוגמה, האם לקבל את המלצות ה-IMF), עתיד משק האנרגיה והחשמל, מינויים בכירים, חוק הבחירות ועוד. מחלוקות אלו הופכות את הפוליטיקה הלבנונית למגרש של מאבקים וחיסולי חשבונות סקטוריאליים ועדתיים, שלעיתים קרובות מתנהלים כמשחק סכום אפס (כל הישג לגורם אחד נתפס כהפסד ליריביו).

הדבר מונע באופן עקבי את גיבושה של תפיסה לאומית מוסכמת, שעל בסיסה ניתן יהיה לאחד את המדינה. לפיכך, הכלכלה הלבנונית, הנמצאת מזה זמן במצב של פשיטת רגל, איננה צפויה להתאושש ללא סיוע חיצוני מסיבי (שנראה כי יהיה מותנה ברפורמות, שכאמור אינן מוסכמות על בעלי התפקידים השונים במסגרת כללי המשחק הפוליטיים הנוכחיים). כנגזר מכך, רק שינויים חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת יאפשרו שיקום ויציאה מן המצב הנוכחי. חשוב לזכור, ולהזכיר, כי השיטה הקיימת בלבנון בעשורים האחרונים מקנה כיום לחיזבאללה אחיזת חנק מוחלטת במוקדי הכוח החשובים לו, וחופש פעולה מלא כנגד ישראל על פי שיקול דעתו (ובהתאם לאינטרס של איראן), מבלי שהאינטרס הלאומי הלבנוני יעמוד תמיד בדרכו. מכאן האינטרס של ישראל, ולא רק שלה, בשינוי מבני עמוק במערכת הפוליטית הלבנונית.

למפגינים שהציפו את רחובות ביירות אין עדיין הנהגה מגובשת וברורה. יש עדיין משמעות מרתיעה גם לכוחם של אנשי חיזבאללה, שמקביליהם בדרום עיראק עוסקים ברצח שיטתי של מנהיגי המחאה שם, ויש סימנים שכך קורה גם בלבנון. אף על פי כן, יש משקל לעוצמתם של גילויי הזעם, ולנכונות להוקיע בראש חוצות את חסן נצראללה ואת כל המערכת הפוליטית הקיימת. בהקשר זה נשמע באחרונה קולם של אישים בולטים דוגמת מנהיג חיזבאללה לשעבר צובחי טפיילי, שקרא להוציא להורג בתלייה את כל האחראים למצב, וחסן נצראללה בראשם, והפטריארך המארוני בשארה ראעי, שדרש לשים קץ לקיומן של “מיליציות” חמושות, קרי חיזבאללה. בהינתן גיבוי חיצוני עקבי, ייתכן שהתארגנויות ספונטניות אלה, הנתמכות במסרים העולים שוב ושוב ברשתות החברתיות בלבנון, יקבלו גוון פוליטי מוגדר ואפקטיבי יותר, בתנאי שהמסרים יכללו נכונות לשינוי בסיסי של המערכת הפוליטית הפנים-לבנונית תוך נטישת התבנית העדתית.

שינוי מערכתי הוא בכל מקרה בלתי נמנע, בשל ממדי האתגר הכלכלי: לבנון, כפי שמתארים זאת גורמים המעורים במצב, הופכת לוונצואלה, או גרוע מכך. הנסיגה בתוצר, שהייתה חריפה עוד לפני האסון, עלולה להגיע לרבע מהתל”ג. עלות השיקום – מעל 15 מיליארד דולר, וזאת במדינה חדלת פירעון שהמערכת הפיננסית שלה, שהייתה פעם קנאת העולם הערבי, בקריסה. האבטלה והאינפלציה גם יחד נוסקות, והלירה מתרסקת. ללא סיוע חיצוני, המחייב שינוי פנימי, ילך המצב ויתדרדר (ולישראל אין עניין בעוד failed state על גבולה).

האם ייתכן שינוי מערכתי בלבנון?

לשינוי כזה יש תקדימים בהיסטוריה הפוליטית הלבנונית. כאשר יזמה צרפת את הקמתה של “לבנון הגדולה” ב-1920, וצירפה אזורים מוסלמיים מובהקים לשטחה של הישות הנוצרית-מארונית בהר הלבנון, היא כוננה שיטת חלוקה עדתית אשר העניקה לנוצרים את הבכורה במדינה (על כל 5 חברי פרלמנט מוסלמים היו 6 חברי פרלמנט נוצרים, וסה”כ 99 חברי פרלמנט). אלא שמצב זה – שנועד להנציח את ההגמוניה הנוצרית – לא נותר על כנו. המדינה עברה תהפוכות, עימותים ומלחמת אזרחים ארוכה שהביאה בסופו של דבר לשינוי במסגרת הפוליטית. על פי הסכם אל-טאא’ף ב-1989 שונה המאזן הפרלמנטרי והפוליטי מדומיננטיות נוצרית לשוויון מוחלט בין הנוצרים למוסלמים (128 מושבים – 64 נוצרים ו-64 מוסלמים). עם זאת, נותר בעינו ההסדר שלפיו נשיא המדינה (שסמכויותיו משמעותיות, בייחוד בשליטה על הצבא) הוא נוצרי מארוני, ראש הממשלה סוני, ויו”ר הפרלמנט שיעי.

נראה כי השינוי הבא עומד בפתח. אין מנוס מכך שכל רפורמה עמוקה במערכת הפוליטית הלבנונית צפויה, כמעט בהכרח (אלא אם תתפורר לבנון לישויות משנה), להקנות מעמד בולט ומשפיע יותר לעדה השיעית, באופן המשקף את מעמדה הדמוגרפי האמיתי. על פי נתונים לא רשמיים, שהרי לבנון נמנעת ממפקד אוכלוסין מאז 1932 בשל המשמעויות הפוליטיות, השיעים היום מהווים כ-45% מהאוכלוסייה, בעוד שהסונים והנוצרים על שלל פלגיהם הצטמצמו לכ-22% כל עדה (אלא אם ייכללו במניין הסונים גם הפליטים הסוריים ואף הפלסטיניים). אולם משמעותו של שינוי כזה עבור לבנון – ועבור ישראל – איננה בהכרח חיזוק כוחו של חיזבאללה (שממילא נהנה כיום, בכל הנוגע למהלכים עתידיים מול ישראל בשליחותה של איראן, מחופש פעולה מוחלט בתוך מערכת כאוטית וחסרת אונים). נהפוך הוא: זו עשויה להיות הזדמנות לגורמים בעדה השיעית, בייחוד אלו שהשתלבו במעמד הבינוני העירוני, סולדים מהקזת הדם בשירות משטר אסד בסוריה, ומרגישים לא פחות ממקביליהם בעדות האחרות את השלכות החורבן הכלכלי, למצוא לעצמם אפיקים פוליטיים אחרים.

הצורך ב”מהפכה” – קריאה שנשמעה בראש חוצות לאחר האסון – אינו נובע רק מן ההתקוממות כנגד ההגמוניה של חיזבאללה. הוא משקף תסכול מתמשך מן המלחמות, האלימות, מעשי הרצח וחוסר היציבות הביטחונית שממנה סבלה לבנון במשך עשורים; מעל לכול, הוא מבטא מיאוס, בעיקר בשנים האחרונות, נוכח ההתנהלות המושחתת של כל המערכת המדינתית הלבנונית. חשוב להדגיש כי חוסר שביעות הרצון מתפקודה של המדינה הלבנונית הוא חוצה עדות, ומשקף את הניתוק המתמשך בין העילית הפוליטית, שדאגה במשך שנים לשמן את עצמה בהטבות ובכספים, לבין כלל האוכלוסייה, שקרסה תחת נטל המיסים, האבטלה והחוסר בשירותים ממשלתיים. ביטוי לכך הוא גם ההגירה מהמדינה.

דא עקא שאותן עיליתות ישנות, בהנהגת ראשי המיליציות מתקופת מלחמת האזרחים, מודעות היטב לכך שהן נמצאות היום תחת לחץ ציבורי מסיבי, ואף בסכנה פיזית – בהפגנות הרחוב הוצבו, כמסר שאינו משתמע לשתי פנים, גרדומים לתליית האשמים באסון. סביר להניח כי הם ינסו לפעול בתיאום בין כלל הגורמים הקיימים, בכל הקשת המשתרעת מחסן נצראללה ועד סמיר ג’עג’ע, באופן שיאפשר המשך קיומה של המסגרת, בתיקונים קוסמטיים. כל זאת, תוך ניסיון לגייס תמיכה חיצונית באותן עיליתות: מסתמנת תמיכה הולכת וגדלה של תורכיה בסונים (ויצירת תחרות על ליבם מול איחוד האמירויות), לצד תמיכה צרפתית ורוסית בנוצרים, ושימור מעמדה של איראן כתומכת העיקרית של השיעים.

בה בעת, האסון הוציא את המערכת משיווי משקלה. כישלונן של העיליתות הפוליטיות בלבנון, ובכלל זה תומכי חיזבאללה (“מחנה ה-8 מרס”) ומתנגדיו (“מחנה ה-15 מרס”) גם יחד, אינו רק תוצאה של מעמדו של חיזבאללה כארגון תת-מדינתי חמוש, או כמדינה בתוך מדינה, אם כי זהו כשלעצמו האיום החמור ביותר על לבנון בטווח המיידי והבינוני (אם ידרדר העימות הישראלי-איראני את חיזבאללה לסבב לחימה רחב נוסף). כישלון זה, כפי שהשתקף בפיצוץ נמל ביירות, נובע גם מתוך הריקבון המוחלט של המערכת. כעת, אותה מערכת נמצאת בפני צומת דרכים, כמו גם הגורמים הבינ”ל שיש להם עניין בסוגיה הלבנונית.

מסתמנות איפוא שלוש אפשרויות. אם יצליחו העיליתות בשימור השיטה, תיחסם כל אפשרות לשינוי משמעותי: הכלכלה תמשיך להידרדר, ההגירה תימשך, ומי שיישאר במדינה יהפוך תלוי בתמיכה לא מדינתית – בין אם חיצונית, כפי שתורכיה מנסה לקדם מול האוכלוסייה הסונית בצפון לבנון, ובין אם פנימית ועל ידי גורמים לא מדינתיים, כמו במקרה של האוכלוסייה השיעית הנתמכת על ידי חיזבאללה וזרועותיו החברתיות.

לחילופין, בייחוד אם יעמיקו התורכים את אחיזתם בצפון הסוני, עשויות להתעצם גם מגמות בדלניות שרק תעמקנה את שליטתו המוחלטת של חיזבאללה בדרום, בבקאע ובדאחיה ועלולות להוביל את המערכת הלבנונית לפיצוץ פנימי, שאת תוצאותיו לא ניתן להעריך כרגע. סבירותו של תרחיש זה רק גוברת כל עוד לבנון (ובייחוד המערכת הפיננסית שלה) נתונה לעוד סנקציות ועוד הגבלות, כפי שהממשל האמריקני הנוכחי צפוי לנקוט נגד תומכי חיזבאללה בפוליטיקה הלבנונית. גם אם המטרה היא להפעיל לחץ על חיזבאללה ואיראן, התוצאה בפועל היא החמצת ההזדמנות לשינוי המציאות. הקו האמריקני הנוכחי לא יביא לקידום שינוי משמעותי במציאות הלבנונית, אלא צפוי רק להחריף אותה ולהאיץ את המגמות שתוארו לעיל. בפועל, רק תלך ותגבר התלות בין גורמי הכוח האחרים לבין חיזבאללה.

האפשרות השלישית, המוצגת כאן כמתווה לפעולה לאורך זמן, היא רפורמה עמוקה, תחת לחץ בינלאומי מתמיד הנובע מן התלות בחבילות ההצלה הכלכליות. כפי שפסק נשיא צרפת בעת ביקורו הקודם, “דברים לא ישובו להיות כשהיו”, ולפחות בשלב זה צרפת היא שנטלה את ההובלה בניסיון לשרטט עתיד אחר ללבנון. יש לישראל אינטרס ארוך טווח להיות שותפה למהלך זה (המשתלב, כאמור, בהתייצבותה של צרפת – לצד יוון, קפריסין, מצרים, ישראל ואיחוד האמירויות – כנגד שאיפותיו של ארדואן) וליטול חלק בגיבושה של אלטרנטיבה למצב הנוכחי וב”שיווקה” למקבלי ההחלטות בארה”ב, בעיקר לאחר הבחירות.

מה צריכים להיות מאפייני השינוי?

על מנת לייצר שינוי משמעותי בזירה יש להתחיל להניע אותה לכיוון שיאפשר יצירת זהות לבנונית העומדת בפני עצמה; אינטרס לאומי הגובר על תכתיבים חיצוניים (ויוכל למנוע, ביום פקודה, את חורבן לבנון בשירות האינטרס האיראני); וכנגזר מכך, מוסדות ממשלתיים מתפקדים. הפעולה הראשונה שעל הקהילה הבינ”ל לקדם, כדי להגיע לכך, היא נטישת המחויבות לסדר הקיים ולשיטה העדתית האנכרוניסטית, וקידום לבנון לעבר מתכונת פוליטית מודרנית שאיננה מתבססת על חלוקה עדתית. במקביל יש להוקיע כל פוליטיקאי לבנוני המתנגד לכך, בין אם הוא תומך חיזבאללה ובין אם הוא מתנגד לו.

כל עוד “השיטה” תתקיים, העדות הלבנוניות תמשכנה להתבסס על טוב ליבם של ה”זועמא” (המנהיגים), ואלו ימשיכו לעשות כל שביכולתם (מתוך בריתות אופרטיביות, גלויות או סמויות, עם כוחו של חיזבאללה, הנחוץ לשימור מעמדם). כדי לשים לכך קץ, המוסדות הממשלתיים הלבנוניים צריכים לעבור ממצב שבו מינויים מתבצעים על בסיס שייכות עדתית ללא קשר לכישורים, למצב שבו מינויים אלו יהיו על בסיס כישורים ללא קשר לשייכות עדתית. לצד שינוי הבסיס הפרלמנטרי, אלה הם שני התנאים הבסיסיים הנדרשים על מנת לאפשר בנייה מחדש של המדינה הלבנונית. כל זאת במקביל לעידוד קידום השקעות חיצוניות שתאפשרנה יזמות ואפיקי תעסוקה לצעירים, ללא הבדל עדתי. בדיאלוג שבין ישראל לבין גורמי הכוח הרלוונטיים במערב, ובראשם הממשל האמריקני, זה הכיוון שראוי להצביע עליו ולגזור ממנו את הצעדים האופרטיביים הנדרשים. במקביל לכל זה, יהיה גם מן הראוי לחדש את גיוס החובה שבוטל, בצעד חסר אחריות של מחנה ה-14 במרס, בשנת 2007. שילוב של בני כלל העדות בצבא לבנון יחזק את השייכות הלאומית ואולי יוביל לשינוי המצב הנוכחי, שבו יש הגמוניה צבאית של עדה אחת על פני האחרות.

בה בעת, ובמטרה להגן על קיומם של המיעוטים במדינה ולמנוע “עריצות הרוב”, קיימת חשיבות רבה לכך שלצד פרלמנט ייצוגי יותר של לבנון יכונָן סנאט שייצג את המחוזות השונים של לבנון, יפקח על פעילות הפרלמנט ויאפשר קבלת החלטות יסודיות, דוגמת שינוי החוקה או הכרזה על מצב חירום או חוק התקציב, רק ברוב של שני שליש. כל זאת על פי הנוסח של “הסכם אל-טאא’ף” וסעיף 65 של החוקה הלבנונית, שלא יושמו מאז סוכמו ב-1989 ו-1990. בסנאט יהיו נציגים של 8 המחוזות השונים (או 26 תת-המחוזות) אשר ייבחרו על בסיס שוויוני (מפתח שווה לכל מחוז / תת-מחוז), כאשר הבחירה היא אזורית באופייה ולא עדתית. בה בעת, יצירת סנאט שיאפשר בחירה וייצוג שווה של כלל אזורי הבחירה תעניק את הביטחון הנדרש עבור המתנגדים לשינוי השיטה הלבנונית כי יוכלו למנוע אפליה או התעמרות מצד הרוב, ותחייב כל ממשלה עתידית להתחשב בצורכיהם הבסיסיים על מנת להעביר את החוקים המשמעותיים בסנאט העתידי.

כמו כן, ובמטרה לשפר עוד יותר את ביצועי הממשל הלבנוני, נדרש גם ביזור (דה-צנטרליזציה) של שיטת הממשל. כך יוענק יותר כוח הן לרשויות המקומיות והן למחוזות, שיוכלו להפוך למעין קנטונים, הלכה למעשה, אשר שולטים במערכות מיסוי ותקצוב עצמאיות ויהיו אחראים גם על משיכת השקעות חיצוניות. על ידי כך ניתן יהיה לקדם מודל שהוא פדרלי-אזורי ולא פדרלי-עדתי, תוך חיזוק השייכות המקומית של בני אותם מחוזות, על חשבון המאבק הבין-עדתי הנצחי שמאפיין את לבנון עוד מיום היווצרותה לפני 100 שנה.

אלה הם הצעדים החיוניים לתחילת בנייתה של הזהות הלאומית הלבנונית. בלעדיהם – כל עוד הפסאדה הנוכחית קיימת – לא ניתן יהיה לבנות מסה ציבורית קריטית, חוצת-עדות, שתביא את המדינה הלבנונית להתחיל להתחרות בחיזבאללה, ואף לייתר את קיומו בהמשך. כאן המקום לציין כי ההפגנות הנוכחיות, על אף הלהט שהתגלה במהלכן, עדיין מוגבלות בהיקפן ונעדרות מסר מוסכם, בהיר ומשמעותי ביחס לעתיד השיטה הלבנונית הנוכחית שהביאה את המדינה עד הלום.

כל עוד אין מאבק לשינוי הנהגה על-עדתית ברורה, סמכותית וכריזמטית, בין המפגינים ימשיכו להיות כאלה המנסים לקדם את עצמם על מנת להחליף את העילית הקיימת בעצמם במסגרת השיטה הקיימת; ובמקביל, יש כאלה המנסים לדחוף אג’נדות לא ריאליות של חלוקה מחדש של לבנון על בסיס עדתי (למעשה, שיבה לבדלנות הנוצרית). במצב זה, “הרוב הדומם” יתקשה להתחבר אליהם ולייצר שינוי מבני ועמוק לטובת כלל העדות. מעבר לכך, ניסיונם של רבים בהפגנות למקד את הזעם נגד חיזבאללה על כישלון המדינה הלבנונית בכל תחום אפשרי, רק יעצים את הפער בינם לבין השיעים: פרדוקסלית, האינטרס הישראלי ארוך הטווח (גם אם קל לשמוח כאשר דמותו של נצראללה מוקעת בראש חוצות…) טמון בכך שהזעם יופנה כלפי השיטה כולה, ובכך יקרב את היום שבו ניתן יהיה לבנות זהות לבנונית אמיתית שתתחרה בזהות העדתית. כל זאת, לצד חיזוק המשילות המקומית שתעמיק את התלות בין האזרח לבין אזור מחייתו.

שאלת התפקיד השיעי והמשמעויות לישראל

על אף הסיכון הניכר שבהענקת כוח פרלמנטרי גדול יותר לשיעים, שרובם עדיין תומך בחיזבאללה או חי באזורים הכפופים לשלטונה, יצירת מסגרת חלופית שהיא לאומית באופייה ולא עדתית תאפשר לכוחות הצעירים והמתוסכלים – שיש ראיות לקיומם בשורות העדה – לחבור לעדות האחרות באופן שיתחיל לייצר שיח וקו פעולה קולקטיבי שיהיה לו סיכוי לצבור כוח במערכת הפוליטית הלבנונית. ההתייחסות לסוגיה זו צריכה להיות ארוכת טווח ונעדרת פחד, למרות הסיכון שחיזבאללה ואמל יכפילו את כוחם בפרלמנט; שהרי בלאו הכי, חיזבאללה מחזיק כבר היום בכל מוקדי הכוח הדרושים לו. דומיננטיות דמוגרפית שיעית קיימת כבר, וזה רק עניין של זמן עד שהשיטה הלבנונית תותאם באופן שישקף את המציאות הדמוגרפית ותעקור את הבסיס העדתי מיסודו.

שבירה מוחלטת של השיטה תשמוט את ההנמקה המרכזית, בזירה הפנים-לבנונית, שמצדיקה, בראיית חיזבאללה, את קיומו כמדינה בתוך מדינה. זאת ועוד, היא תאפשר הקמת מסגרות שבהן שיעים יכולים לחבור באופן עמוק יותר לבני העדות האחרות, בין אם בממסד הלבנוני ובין אם בסקטור הפרטי. כמו כן, גם בתרחיש הגרוע ביותר, שבו חיזבאללה ישתלט לגמרי על המדינה (ואז גם יישא באחריות לגורלה בגלוי, בשונה מן העמימות הנוכחית), לא יחמיר האיום על ישראל ביחס למציאות הקיימת שבה חיזבאללה הצליח להטמיע את עצמו עמוק בשיטה הלבנונית על מנת להגן על אינטרסי הליבה שלו, ולמנוע כל החלטה היכולה לערער את מעמדו כמדינה בתוך מדינה. תרחיש כזה אף יאיץ את מגמות הנגד העל-עדתיות, תוך קריסת חזון התעתועים כאילו המדינה הלבנונית בתצורתה הנוכחית יכולה להמשיך לשגשג, מעבר להיותה מרחב להתעשרות של פוליטיקאים ופונקציונרים מושחתים.

אין לצפות שאם המודל הזה יאומץ חיזבאללה ייעלם מייד. תרחיש זה איננו ריאלי ואינו מעשי. בה בעת, כינונה של שיטת ממשל מודרנית ואינקלוסיבית, יחד עם פתיחות כלכלית כלפי שאר האזור, עשויים לייצר לאורך זמן את הבסיס שעליו תצמח מנהיגות חדשה שאיננה תוצר של ירושה משפחתית או של אדוני המלחמה של שנות השבעים והשמונים, כפי שהמלחמה הביאה בשעתה לעלייתם של מנהיגים כדוגמת ברי, עון וג’עג’ע; ירושות משפחתיות שימרו את מקומם של ג’נבלאט, חרירי וג’מיל; והריקבון הכללי במערכת אפשר את ביצור כוחם של חסן נצראללה וחיזבאללה. בעידן החדש, התייצבות פוליטית של שיטת ממשל מודרנית, לצד צמיחה כלכלית, תאפשרנה לשכבות הביניים להצמיח דור חדש של מנהיגים ומנהיגות שיבואו משורות תנועת המחאה הנוכחית, וייאבקו על מהותה של הלאומיות הלבנונית.

ישראל איננה צופה ניטרלי מן הצד במאבק זה, אם כי התערבות ישירה שלה רק תחמיר את המצב. היא צריכה להמשיך בהתנהלותה הזהירה, המבוססת על ביצור ההרתעה, ושלילת יכולתה של איראן להשתמש באדמת לבנון כבסיס לפעולות שאינן משרתות את האינטרס הלבנוני (הסיכוי לכך השתפר במידת מה עקב אסון ביירות והשלכותיו). במקביל, היא יכולה לנקוט מהלכים מדיניים משמעותיים שיסמנו לציבור הלבנוני (מעבר למחווה הסמלית בתל אביב) כי ישראל אינה רוצה ברעתו, וכי מדינה לבנונית על-עדתית ומתפקדת היא גם אינטרס ישראלי. ספציפית, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בעמדות עקרוניות גמישות ביחס לסוגיות המחלוקת בים וביבשה. יש אכן לישראל עניין רב במימוש הפוטנציאל האנרגטי מול חופי לבנון באופן שייצור לשני הצדדים (אם תוכל לבנון לקבל החלטות כמדינה, ולא כסבך של אינטרסים עדתיים ואישיים) אינטרס מובנה בשימור השקט ובעידוד השקעות.

כל זאת, על מנת להוכיח לכלל האוכלוסייה הלבנונית – ואף באופן מיוחד לשיעים בלבנון – כי אין לישראל עניין בעימות מולם. מעבר לכך, יש נכונות מצד ישראל לסייע ולקדם את רווחתם הכלכלית אם לא יפעלו נגד ישראל. חשיבה אסטרטגית לגבי עתיד לבנון מחייבת לבחון מחדש את סדרי העדיפויות של ישראל, ולהתוות מדיניות שיעדיה יהיו ארוכי טווח ולא מיידים, ותכליתם – העמקת הרסנים וההגבלות על חיזבאללה מתוך הזירה הפנימית, הן השיעית והן הכלל-לבנונית.

הדרישה לפירוק חיזבאללה מנשקו היא אולי לגיטימית אך אינה ריאלית, אלא אם תבוא מבפנים, ואת המערכת הבינלאומית (בתשומת לב לפוטנציאל של תיאום עמדות עם צרפת, ודיאלוג עם הממשל האמריקני שייבחר בנובמבר) יש לרתום לאו דווקא למאבקים טקטיים חסרי תכלית, דוגמת מדיניות הכניסה של יוניפי”ל לשטח הבנוי בדרום לבנון, שאין סיכוי של ממש לשנותה, אלא למאמץ ממושך, סבלני, ממוקד מטרה ועקבי, הנשען על מנופי חבילות הסיוע, לשנות את “השיטה” הלבנונית מעיקרה. דווקא שינוי המבנה הפוליטי הפנים-לבנוני, באופן שיאפשר לעדה השיעית לבוא לידי ביטוי מבחינת בכירותה הדמוגרפית, עשוי לחזק ביתר שאת את הלגיטימציה הבינ”ל, האזורית, הלבנונית והפנים-שיעית של הקריאה “מבפנים” לשינוי מעמדו של חיזבאללה כמיליציה עצמאית, הכפופה בפועל למרות חיצונית, ולאינטגרציה של יכולותיו בתוך צבא לבנון, כך שההחלטה על הנעשה בגבולה הצפוני של ישראל לא תהיה עוד בידי המשטר בטהראן.

[1] See Tamara Qiblawi, “With French President’s visit to Beirut, Lebanon’s future is looking a lot like the past”, CNN September 1, 2020,

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: Bigstock