The Jerusalem Institute for Strategy and Security

Given Iran’s presence in Syria, Israel must employ focused, operative rhetoric and policy versus the strategic threats it faces.

The United States will not remain in Syria. This is a fait accompli, despite all the postponements to date. Therefore, it is better for Israel to come to terms with the process, not only because it is inevitable, but because it is also likely to offset damage and may even serve Israeli interests by strengthening the central Syrian government so that it is better placed to face external influences, particularly Iran.

Against this backdrop, the “trick” employed by US officials in order to persuade President Trump to leave behind a small contingent of troops, claiming that it would keep Syrian oil reserves in the east of the country under the control of the Kurds, and possibly US oil companies, may prove to be a failure, given the restrictions imposed by international law on an occupying force utilizing the natural resources of an occupied zone. On top of that, eastern Syria is not an attractive destination for international energy companies, who prefer to avoid conflict zones.

Given this, why is the US, especially the administration officials, insisting on taking this path of trial and error through the maintaining of a small or reduced military presence in Syria? According to the official American line, it is a vital step to prevent the resurgence of ISIS. However, since ISIS has already been defeated, as President Trump has often said (“We have eliminated 100% of the caliphate”), the area could have been handed back over to the Syrian government, thus bringing an end to US involvement in the country. The significant efforts put in to persuading the president to leave troops on the ground, particularly in the oil-rich district of Deir el-Zour, indicate that the Americans have broader goals in mind than the defeat of ISIS. So what are those goals? According to statements by senior US officials, there are two main objectives:

  1. Keeping the Syrian government from accessing the oil reserves and thereby retaining economic leverage against President Assad so that, in turn, he will give in on some of the major issues to arise during the political settlement process (the drafting of the constitution, the election process and participation in it, election oversight, etc.) thereby ultimately bringing about the end his rule.
  2. Preventing the Iranians from taking control of eastern Syria and thereby thwarting the establishment of the land bridge, blocking Iran from taking control of the oil reserves in the east, and even persuading it to exit the Syrian arena by applying continuous pressure on Syria.

Ostensibly, these are goals that justify the efforts to buy time with President Trump and achieving them could boost US influence in the region and improve Israel’s geo-strategic position versus its regional adversaries. However, a careful examination of matters, and from a different perspective, may lead us to reach the opposite conclusions.

The Syrian regime led by President Assad will not capitulate in the face of economic pressure when it comes to the political process – be it through the international Western-backed Geneva talks or through the Astana channel led by Russia, Turkey and Iran. Moreover, the denial of access by the US to most of the oil reserves and the intensification of its sanctions against the Syrian regime will not compel the Syrian population to take to the streets demanding political change.

An important lesson learned from the last eight and a half years of war in Syria is that this is a regime that can deal with unprecedented domestic and external pressures. Even when tens of thousands of jihadists and Islamist rebels, supported by the Western powers and most of the countries of the region, effectively blockaded the majority of the exits from Damascus and were poised to infiltrate the heart of the city (see the Battle of Damascus 2012-2018), the regime refused to yield politically and continued to fight, almost without pause, until it succeeded in conquering all of the outskirts of Damascus.

In the minds of regime officials, any concession made in leading the internal political process in Syria would be perceived as a slippery slope liable to lead to their removal from power, the collapse of the regime, and the placing of its socio-political base in existential danger once again.

In light of this, the Syrian regime would prefer to wait and maneuver, together with its Russian and Iranian allies (and other regional and international players who are no longer convinced that there is a better alternative to the existing regime) within the political process, rather than wave a white flag in the face of economic pressure. It is also important to note that the economic pressure led by the US is exacerbating the plight of ordinary Syrian citizens. (In this context it is worth mentioning that according to all existing statistics, more than 70% of the Syrian citizens who have remained in Syria live under the regime’s control and prefer it to the thriving democracy in Idlib led by “Hayat Tahrir al-Sham,” one of Al-Qaeda’s affiliates in Syria). Moreover, the escalation of sanctions increases the average Syrian’s dependence on the central regime, since it has succeeded and continues to succeed in providing citizens with the minimum they need to carry on with their day-to-day life.

The Syrian regime is still the largest employer in Syria. It ensures that its employees are paid their salaries in a relatively timely manner, and it provides basic education and health services. If these ordinary residents choose to take to the streets and call once again for the overthrow of the regime, their daily survival in terms of the meeting of their basic needs will be put at risk. Therefore, the policy of economic pressure that the neo-conservative US administration prides itself on does not weaken the Syrian regime, but in fact achieves the opposite result by fueling Syrian residents’ dependence on it.

In terms of the Iranian component of US policy in eastern Syria, here too the effect is the reverse of the one intended. Firstly, it should be emphasized that denying the Syrian regime access to the oil in eastern Syria only maintains its dependence on Iranian oil and on continued Iranian supply – whether by sea or by land through Iraq – thereby sustaining the flow of cash to regional pro-Iranian entities, especially Hezbollah. In addition, the policy’s focus on Iran bolsters Iran’s determination to maintain its grip on Syria and intensify the threat it and the forces loyal to it present in Iraq and among the tribes in eastern Syria as a means of creating mutual deterrence versus the US and its Kurdish allies.

Regarding the threat that the Iranians will indeed take control of the oil fields and establish a land bridge through eastern Syria: Addressing the latter point first, the land bridge already exists, as does the air bridge that has been in operation for many years. The land bridge exists because between Abu Kamal and al-Tanf there is a considerable geographical area through which weapons can be transferred, as has occurred more than once over the last year. The deployment of the Syrian army (with Russian backing) in the necessary numbers is not possible, as these forces are required for massive deployment in the unstable area of Idlib and in southern Syria, as well as in northeastern Syria.

As long as there is fighting in several areas at the same time and as long as international forces continue to face challenges in eradicating extremist terrorist groups from entire areas, as has been evident in Idlib, the Syrian army will not be able to deploy in the numbers required to make the Iranian role in the area along the land border with Iraq redundant.

With regards to who will control the oil fields, in all likelihood the Syrian regime will try to regain control of the country’s natural and energy resources, as was the case prior to 2011. The regime is also likely to seek cooperation from international companies interested in an energy partnership.

In this context, it would not be unreasonable to assume that the Syrian government would prefer cooperation with Russian companies (inter alia as a means of repaying Russia for its massive aid throughout the war) and possibly even Chinese ones. This is due to the greater added value that these corporations (who, unlike Iranian companies, are not subject to comprehensive international sanctions) offer in the context of the rebuilding of Syria, both in terms of their development capabilities and in terms of their connection to the international economic system.

Given all the above, the Americans, led by President Trump, are likely to see the light and drop their support for maintaining troops in eastern Syria. Moreover, it should be taken into account that as time goes on (especially in an election year), the president’s isolationist tendencies will amplified – partly due to electoral considerations but also as a result of the general fatigue felt by the American public regarding wars and conflicts in the Middle East. Furthermore, it is not unlikely that over the coming year several forces on the ground, from pro-Iranian militias to the remains of the “Islamic State,” will take action to target American forces and expedite their departure.

What about Israel and its policies? There are two main policy alternatives Israel can adopt. It can maintain the status quo and align itself with what US administration officials have determined is necessary to create the conditions for regime change in Syria, or it can acknowledge the reality that the current policy is resting on shaky ground, to say the least, and try and mitigate the damage and negative consequences ensuing from it. This includes Israel being portrayed as a supporter of armed groups (especially in southern Syria) and of Western efforts to overthrow the regime.

Because the US is expected to continue the process of pulling its troops out of Syria (whether it takes two months or two years depends on how long President Trump gives the current experiment to succeed), it is better for Israel to help navigate the US withdrawal while setting itself realistic targets.

In this regard, Israel should begin to employ focused, operative rhetoric and policy vis-à-vis the strategic threats it faces due to the Iranian presence in Syria (which, it must be remembered, has endured since the 1970s and is not limited to recent years), and not in absolute terms of ending Iran’s presence there. Simultaneously and no less importantly, Israel must try to use its leverage with the US in order to lessen American resistance to the continued campaign to purge Idlib (which is ruled by numerous radical Islamist groups similar to ISIS in their ideology) as well as to encourage a total, but gradual, withdrawal of US forces from Syria in coordination with Russia.  These steps may hearten Moscow to deploy Russian military forces along the Syrian-Iraqi border together with the Syrian army, instead of Iran.

At the end of the day, from the Israeli perspective, the return of the Syrian regime to all of the territories of Syria and a swift military defeat on all of the remaining fronts are what will – gradually and over time – reduce Damascus’s dependence on Tehran and thereby diminish Iran’s influence in Syria. Furthermore, this approach may serve the interests of the two presidents – Trump, who is fed up with being embroiled in the Middle East, and Putin, who is seeking to bolster the central regime in Damascus.

This is the most realistic vision that one can to aspire to today, in the circumstances that have been created after more than eight years in which the Western world has tried to re-engineer, in a manner disassociated with reality, Syrian society and politics.

JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.

photo: Bigstock

ישראל צריכה ליישם רטוריקה ומדיניות אופרטיבית ממוקדת מול האיומים האסטרטגיים הניצבים מולה בגלל הנוכחות האיראנית בסוריה.

ארצות הברית לא תישאר בסוריה. זו כבר עובדה מוגמרת, למרות כל הדחיות. על כן, עדיף שישראל תשלים עם התהליך לא רק מכיוון שהוא בלתי נמנע אלא כי הוא גם עשוי לקזז נזקים, ואף להיות מועיל לאינטרס הישראלי בחיזוק הממשל המרכזי הסורי על מנת שיוכל לעמוד טוב יותר מול ההשפעות חיצוניות, בדגש על זו האיראנית. נוכח זאת, גם “התרגיל” שפקידי הממסד האמריקני גיבשו על מנת לשכנע את הנשיא טראמפ להשאיר כוח קטן, בתירוץ שכך ניתן לשמור את מאגרי הנפט הסוריים במזרח המדינה בידי הכורדים, וייתכן שגם בידי חברות אנרגיה אמריקניות, סופו להתגלות כניסוי לא מוצלח. זאת נוכח המגבלות שהדין הבינ”ל מטיל על כוח כובש להשתמש במשאבי טבע של אזור נכבש, וכן חוסר האטרקטיביות של מזרח סוריה עבור חברות האנרגיה הבינ”ל, המעדיפות להתרחק מאזורי עימות חמים.

ובכן, מדוע אם כך ארצות הברית, ובעיקר פקידי הממשל, מתעקשים ללכת בנתיב זה של ניסוי ותהייה באמצעות שימור כוח, קטן או מוקטן, בסוריה? לפי הקו הרשמי האמריקני מדובר בצעד חיוני על מנת למנוע את שיקום דאע”ש. עם זאת, היות שדאע”ש כבר הובס כפי שאמר הנשיא טראמפ לא פעם (“חיסלנו 100% משטחי הח’ליפות”), ניתן היה לצאת מהאזור, למסור אותו חזרה לממשלה הסורית ובכך להביא לסוף המעורבות האמריקנית במדינה. המאמץ המשמעותי שהושקע על מנת לשכנע את הנשיא להשאיר בכל זאת כוחות במרחב, בדגש על אזור שדות הנפט במחוז דיר אלזור, מצביע על כך שיש לאמריקנים יעדים רחבים יותר מהבסת דאע”ש. ומהם אותם יעדים? על פי הצהרותיהם של פקידים בכירים בארצות הברית, מדובר בשתי מטרות מרכזיות:

א.  למנוע מהממשלה הסורית נגישות למאגרי הנפט ועל ידי כך לשמר את הלחץ הכלכלי על הנשיא אסד על מנת שהוא, בתורו, יוותר על כמה סוגיות מהותיות בתהליך ההסדרה הפוליטי (נוסח החוקה, תהליך הבחירות וההשתתפות בהן, הפיקוח על הבחירות וכו’) באופן שיביא – בסופו של תהליך – לסוף שלטונו.

ב.  למנוע מהאיראנים השתלטות על מזרח סוריה ועל ידי כך לסכל את הקמתו של הגשר היבשתי, לבלום את השתלטותה על מאגרי הנפט במזרח ואף לשכנעה לצאת מהתווך הסורי באמצעות המשך הלחץ על השחקן הסורי.

לכאורה, מדובר במטרות אשר מצדיקות את תרגילי קניית הזמן מול הנשיא טראמפ, והשגתן עשויה להביא לחיזוק השפעתה האזורית של ארצות הברית ולשיפור במעמדה הגאו-אסטרטגי של ישראל אל מול יריביה האזוריים. עם זאת, בחינה מדוקדקת של הדברים, ומזווית ראייה אחרת, עשויה להביא אותנו למסקנות הפוכות.

המשטר הסורי, בהובלתו של הנשיא אסד, לא יתקפל בפני לחץ כלכלי בכל הקשור לתהליך הפוליטי – בין אם מדובר במסלול ההסדרה המערבי-בינ”ל של ז’נבה או במסלול של אסטנה בהובלת רוסיה-תורכיה-איראן. כמו כן, מניעת נגישות לרוב מאגרי הנפט על ידי ארצות הברית והעצמת הסנקציות מצידה נגד המשטר הסורי גם לא תביא את האוכלוסייה הסורית לצאת לרחובות בדרישה לשינוי פוליטי. לקח משמעותי משמונה וחצי השנים האחרונות של המלחמה הסורית הוא שמדובר במשטר שיודע להתמודד עם לחצים פנימיים וחיצוניים חסרי תקדים. גם כאשר עשרות אלפי ג’יהאדיסטים ומורדים אסלאמיסטים, בתמיכתן של מעצמות המערב ורוב מדינות האזור, כיתרו הלכה למעשה את רוב יציאותיה של דמשק ועמדו בפני פריצה ללב העיר (ע”ע הקרב על דמשק 2012–2018), המשטר לא היה מוכן להתקפל פוליטית והמשיך את הלחימה, כמעט ללא כל הפסקה, עד לכיבוש כל פאתיה של דמשק. לתפיסתם של בכירי המשטר, כל ויתור על הובלת התהליך הפוליטי הפנימי בסוריה היה עלול להוביל למדרון חלקלק שיביא לקריסתו של המשטר, לגירושם מהשלטון ולהעמדת בסיס התמיכה החברתי-פוליטי של השלטון בפני סכנה קיומית מחודשת.

נוכח זאת, המשטר הסורי יעדיף לחכות ולתמרן, יחד עם בני בריתו הרוסים והאיראנים (ושחקנים אזוריים ובינ”ל נוספים שנגמלו מהרעיון שישנה אלטרנטיבה טובה יותר מהמשטר הקיים), במסגרת תהליך ההסדרה הפוליטי, מאשר להרים דגל לבן בפני לחץ כלכלי. מנגד, חשוב לציין כי הלחץ הכלכלי שארצות הברית מובילה מביא להחרפת המצוקות של חיי התושבים הפשוטים בסוריה (בהקשר זה כדאי להזכיר כי לפי כל הסטטיסטיקות הקיימות יותר מ-70% מתושבי סוריה אשר נשארו בה נמצאים תחת שליטת המשטר ומעדיפים אותו על פני הדמוקרטיה המשגשגת של אידלב בהובלת “היאא’ת תחריר אלשאם”, אחת מזרועותיה של אל-קאעידה בסוריה). לא זאת בלבד, אלא שהחרפת הסנקציות דווקא מעצימה את תלותו של התושב הסורי הפשוט במשטר המרכזי, שכן האחרון הצליח, ועדיין ממשיך להצליח, לספק לתושבים את המעט המאפשר את המשך חיי היום-יום. המשטר הסורי הוא עדיין המעסיק הגדול ביותר בסוריה, מקפיד לשלם משכורות לעובדיו יחסית בזמן וכן מספק שירותי חינוך ובריאות בסיסיים. אם אותם תושבים פשוטים יבחרו לצאת לרחוב ולקרוא שוב להפלת המשטר, הישרדותם היום-יומית מבחינת סיפוק צורכיהם הבסיסיים תעמוד בספק. על כן, דווקא הלחץ הכלכלי שהממסד האמריקני הנאו-שמרני מתגאה בו אינו מביא להחלשת המשטר הסורי, אלא משיג את התוצאה ההפוכה המתגלמת בהעצמת התלות של תושבי סוריה בו.

לגבי המרכיב האיראני במדיניות האמריקנית כלפי המרחב המזרח-סורי, נראה כי גם בנושא זה המדיניות האמריקנית מביאה דווקא לתוצאות הפוכות מאלו שאליהן כוּונה. תחילה, יודגש כי מניעת נגישות המשטר הסורי לנפט במזרח סוריה רק משמרת את התלות שלו בנפט האיראני ובהמשך האספקה האיראנית – בין אם בתווך הימי ובין אם בתווך היבשתי דרך עיראק – ועל ידי כך מביאה להמשך הזרמת המזומנים לגורמים הפרו-איראניים האזוריים, בדגש על חיזבאללה. בנוסף, מיקוד המדיניות בהיבט האיראני מעצים את נחישותה של איראן לשמר את אחיזתה בסוריה ולהגביר את האיום מצידה ומצד הכוחות הנאמנים לה בעיראק ובקרב השבטים במזרח סוריה על ארצות הברית ועל בעלי בריתה הכורדים כאמצעי ליצירת משוואת הרתעה הדדית.

באשר לאיום שהאיראנים אכן יגיעו וישתלטו על שדות הנפט, ויקימו גשר יבשתי דרך מזרח סוריה. תחילה, נתייחס לנקודה האחרונה – הגשר היבשתי כבר קיים, כמו גם הגשר האווירי הקיים ופועל זה שנים רבות. הגשר היבשתי קיים שכן באזור שבין אבו כמאל לתנף ישנו מרחב גאוגרפי לא מבוטל שדרכו ניתן להעביר אמצעי לחימה, כפי שהדבר אכן קרה לא פעם בשנה האחרונה. פריסתו של הצבא הסורי (בגיבוי רוסי) בעוצמות הנדרשות אינה אפשרית, שכן כוחות אלה נדרשים לפריסה מסיבית במרחב אידלב, בדרום סוריה שאינו אזור יציב, וכעת גם בצפון-מזרח סוריה. כל עוד הלחימה מבעבעת בכמה אזורים במקביל והמערכת הבינ”ל ממשיכה להערים קשיים בפני טיהור מרחבים שלמים מגורמי טרור קיצוניים, כפי שזה ניכר בעיקר באידלב, צבא סוריה אינו יוכל להתפרס באופן הנדרש על מנת לרדד את התפקיד האיראני במרחב הגבול היבשתי עם עיראק.

בנוגע לזהות השולט בשדות הנפט, ניתן לשער בסבירות די גבוהה כי המשטר הסורי ישאף להחזיר לעצמו את השליטה על משאבי הטבע והאנרגיה של המדינה כפי שהיה המצב לפני 2011. בה בעת, סביר גם להניח כי המשטר ירצה שיתוף פעולה של חברות בינ”ל המעוניינות בשותפות בתחום האנרגטי. בהקשר זה, לא יהיה זה ניחוש בלתי סביר שהממשלה הסורית תעדיף את שיתוף הפעולה דווקא עם החברות הרוסיות (גם כאמצעי לתשלום על הסיוע המסיבי במהלך הלחימה), וייתכן אף הסיניות; וזאת, כפועל יוצא מהערך המוסף הגדול יותר של חברות אלו (שבניגוד לחברות האיראניות אינן תחת סנקציות בינ”ל מקיפות) – הן מבחינת יכולת הפיתוח והן מבחינת החיבור למערכת הכלכלית הבינ”ל – בכל הקשור לתהליך בנייתה מחדש של סוריה.

לאור כל האמור לעיל, האמריקנים, ובראשם הנשיא טראמפ, צפויים להתפכח ולהימנע מהמשך התמיכה בהשארת כוחותיהם במזרח סוריה. מעבר לכך, יש לקחת בחשבון שככל שעובר הזמן (ובמיוחד בשנת בחירות) דחפיו הבדלניים של הנשיא יתחזקו – בין היתר משיקולים אלקטורליים, וגם בגלל העייפות הכללית שיש בציבור האמריקני ממלחמות ועימותים במזה”ת. כמו כן, לא מן הנמנע כי במהלך השנה הבאה יפעלו גורמים רבים בשטח, ממיליציות פרו-איראניות ועד לשאריות של “המדינה האסלאמית”, על מנת לפגוע בכוחות האמריקנים ולזרז את יציאתם.

מה באשר לישראל ומדיניותה? בפני ישראל עומדות שתי חלופות מרכזיות למדיניות: להמשיך את הקיים ולהתיישר עם מה שנקבע על ידי פקידי הממסד האמריקני ליצירת התנאים לשינוי משטר בסוריה, או להכיר במציאות שהמדיניות הנוכחית עומדת על קרקע רעועה, בלשון המעטה, ולנסות לצמצם את הנזקים וההשלכות השליליות הנובעות ממנה, ובכלל זה הצטיירות ישראל כמי שתמכה בארגונים חמושים (בעיקר בדרום סוריה) ובמאמצים המערביים להפלת המשטר.

היות שצפוי שארצות הברית תמשיך בתהליך הסגת כוחותיה מסוריה (בין אם התהליך ייקח חודשיים או שנתיים, תלוי כמה זמן ייתן הנשיא טראמפ לניסוי הכלים הנוכחי להצליח), עדיף שישראל תדע דווקא לסייע בניווט יציאתה של ארצות הברית תוך הצבת סף יעדים ריאלי למימושה. על כן, בהיבט הזה מומלץ כי ישראל תתחיל ליישם רטוריקה ומדיניות אופרטיבית ממוקדת מול האיומים האסטרטגיים הניצבים מולה בגלל הנוכחות האיראנית בסוריה (שיש לזכור כי היא קיימת במדינה מאז שנות ה-70 ואיננה ייחודית רק לשנים האחרונות), ולא במונחים אבסולוטיים של סיום נוכחות איראן בסוריה. במקביל, ולא פחות חשוב מכך, יש לנסות להפעיל את מנופי ההשפעה שיש לישראל בארצות הברית על מנת להוריד את סף ההתנגדות האמריקנית נגד המשך המערכה לטיהור אידלב (הנשלטת בידי מספר רב של קבוצות אסלאמיסטיות-רדיקליות הדומות באידאולוגיה שלהן לדאע”ש); וכן דווקא לעידוד יציאה כוללת, אך הדרגתית, של כוחות ארצות הברית מסוריה, בתיאום עם רוסיה. צעדים אלו עשויים לחזק מחדש את ההשפעה החיובית הנדרשת מול מוסקבה על מנת שכוחות צבא רוסיה יתפרסו בגבול סוריה-עיראק, יחד עם צבא סוריה, במקום איראן.

בסופו של התהליך, מבחינתה של ישראל, חזרתו של המשטר הסורי לכל שטחי סוריה ועידוד הכרעה צבאית מהירה, ככל הניתן, של חזיתות הלחימה שנותרו, הם אלו שיביאו – באופן הדרגתי ולאורך זמן – להפחתת התלות של דמשק בטהראן, ועל ידי כך לרידוד יחסי של השפעת איראן בסוריה. כמו כן, עידוד מגמה זו עשוי לענות על אינטרסיהם של שני הנשיאים – טראמפ, שמאס בהתבוססות במזה”ת, ופוטין, המעוניין בחיזוקו מחדש של המשטר המרכזי בדמשק. זהו הדבר הריאלי ביותר שניתן לשאוף אליו כיום בנסיבות שנוצרו, לאחר יותר משמונה שנים שבהן ניסה העולם המערבי להנדס מחדש, ובאופן תלוש מהמציאות, את החברה והפוליטיקה הסורית.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock

Other articles that may interest you