The Jerusalem Institute for Strategy and Security

The proposal to return the Palestinians to the center of the stage undermines stability in the Middle East, which serves American interests.

“A hot wind is blowing in the east, and the dry grass is waiting for a spark” is the opening line of a November 29 opinion piece in The Washington Post by two former American diplomats. They describe their expected reality of Israelis and Palestinians under the new government in Israel.

In their opinion, three forces operate in the region: a weak Palestinian Authority, a “radical right-wing” government, and a risk-averse Democratic administration. Hovering in the background are Iranian activities and the countries of the Abraham Accords “burying their heads in the sand” by ignoring the Palestinian issue.

The authors of the op-ed call on President Joe Biden to take measures against the incoming Netanyahu government, such as boycotting two ministers – Itamar Ben-Gvir and Bezalel Smotrich – whom they define as radical right.

They also call on Biden to warn the four countries of the Abraham Accords that if they do not return the Palestinian issue to the agenda, the US will take action against them.

The op-ed probably reflects a sincere concern for the Jewish state’s future by concerned American Jews who served Democratic administrations and dealt with the Middle East. They were so worried about the inability of the people in Israel to take care of their state’s future that they felt compelled to act to save the Jewish state despite itself.

Beyond the arrogance of their approach, it amounts to a blatant violation of avoiding interference in the internal affairs of a foreign country – one that is also an ally – and a rejection of the results of a democratic process (the only one that exists in the entire Middle East). Their advocacy is also tainted with self-righteousness. While their country is politically polarized today, almost without precedent, they are preaching to the State of Israel.

They should focus on their own country. A violent mob attacked Congress; a former president leads an audience of tens of millions who question the integrity of liberal America and claim that the election was stolen; racist, neo-Nazi, and violent rednecks stain the annals of America; and the Supreme Court with a conservative majority overturns laws of the House of Representatives, questioning women’s rights.

Despite the collapse of the paradigm that claimed the solution to the Palestinian problem is the key for Arab states normalizing relations with Israel, and despite the Abraham Accords that led to a new regional structure that contributes to the stability of the Middle East and its prosperity – the writers nevertheless insist on resurrecting the failed paradigm that for generations gave the Palestinians the power of veto on any progress and normalization with the Arab world.

The questionable strategic logic of former president Barack Obama, who saw Iran and the Muslim Brotherhood as part of the solution to the Middle East’s problems instead of the causes of the Middle East’s problems, underlies the authors’ proposal. Supporting the neighborhood bully, the problematic factor, and trying to please and recruit him to cooperate is delusional.

The meaning of the proposal is the destabilization of the new regional order in the Middle East buttressed by the Abraham Accords.

The writers’ obsession with the Palestinian issue is strange because it is unconnected to the region’s main problems. The writers ignore the decline of the power of the Palestinian Authority and the widespread rot in Palestinian politics. It is a fragmented and divided entity suffering from corruption, nepotism, and chronic dysfunction, which leads to a governmental vacuum.

The PA lost the monopoly on the use of force, which led to the growth of terrorist hotbeds in northern Samaria that spread to the other districts of the PA. The Palestinian Authority is also under challenge by Hamas and Islamic Jihad – the terrorist organizations sponsored by Iran. Moreover, it is an authority that has lost the remnants of any legitimacy it once had.

The authors of The Washington Post article do not understand the depth of Palestinian society’s crisis and the PA’s inability to contribute to stability in the region.

It would also be appropriate to remind them that Israeli democracy is strong and stable. They may not like the election results, but they must respect them. Ultimately, the State of Israel, its government, and its people will be judged by actions, not public statements or election slogans. That is why it is too early to call for boycotts and cuts in American aid to Israel.

The authors also ignore that Israel is the most crucial strategic asset the US has in the Middle East – one that guarantees regional stability and security. Jerusalem has been a significant contributor in the war against Islamic terrorism in the region and the world, and is a military, intelligence, technological, and political asset of the US. There is no stable and surviving Jordanian kingdom without Israel and no fight against Iranian aggression and quest for hegemony in the region without Israel.

Israel is a regional power that saves the USA many resources. It will faithfully serve the strategic interests of the US even in the framework of China-US rivalry. Israel is also an asset beyond the Middle East, for example, the I2U2 (Israel-India-USA-United Emirates) forum.

Even the Arab countries in the region (those that have peace agreements with Israel and those that do not) recognize Israel’s assets. They are concerned about American weakness vis-à-vis Iran and the US’s attempts to distance itself from its traditional allies.

Israel’s network of ties with Arab countries in the region is developing and expanding despite the Palestinian problem. It would be a great folly to turn back the wheel and entrust the region’s fate to an incompetent and irresponsible Palestinian leadership.

Furthermore, the writers reflect on the growing distance between progressive Judaism in the USA and the State of Israel. This gap between Israel and the Jewish community in America is problematic, as Israel has critically benefited from the political clout of the American Jewish community. Nowadays, Israel needs American Jewish support in the fight against delegitimization and boycott efforts.

The incoming Israeli government must try to preserve the relationship with American Jewry (a strategic asset) and maintain bipartisan support. On the other hand, American Jewry must internalize that the center of gravity of the Jewish people has long been located in the democratic and powerful state of the Jews. Even if American Jews see flaws in Israel’s conduct, they should respect the democratic process in Israel.

JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.

Photo: IMAGO / NurPhoto

ההצעה להחזיר את הפלסטינים למרכז הבמה הבינלאומית תערער את המערך האזורי, המשרת במובהק אינטרסים אמריקאים. זהו חוסר הבנה מוחלט של המציאות הגאו-פוליטית במרחב.

“רוח לוהטת נושבת במזרח, והעשבים היבשים מחכים לניצוץ” – זו הפתיחה למאמר דעה של שני דיפלומטים אמריקאים לשעבר בעיתון וושינגטון פוסט ב-29 בנובמבר 2022 (עד כמה סמלי מועד הפרסום). שם הם מבהירים מה לדעתם צפוי לישראלים ולפלסטינים תחת שלטון הממשלה החדשה בישראל. הם מתארים שלושה כוחות הפועלים במרחב: רשות פלסטינית חלשה, ממשלה “ימנית רדיקלית”, וממשל דמוקרטי שונא סיכונים. כל זאת על רקע פעילותה של איראן ומדינות הסכמי אברהם “הטומנות את ראשן בחול”, כשהן מתעלמות מהסוגיה הפלסטינית.

במאמר הם קוראים לנשיא ביידן לנקוט שורה של צעדים נגד ממשלת נתניהו הצפויה לקום. הם דורשים חרם על שניים משריה העתידיים, איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ’, שאותם הגדירו כימין רדיקלי. בנוסף, הם קוראים לנשיא ביידן להתרות בארבע מדינות הסכמי אברהם כי במידה שלא ישיבו לסדר היום את הנושא הפלסטיני, הן תיפגענה מצעדים שתנקוט נגדן ארה”ב.

מאמר הדעה אמור לשקף, ככל הנראה, דאגה כנה של יהודים אמריקאים טובים, ששירתו תחת ממשלים דמוקרטיים בתפקידים במזרח התיכון ובישראל, לעתידה של מדינת היהודים. הם מודאגים כל כך מחוסר האונים של העם בישראל לדאוג לעתידה של מדינת היהודים, שבשלה בהם ההכרה לפעול להצלת המדינה היהודית מידי עצמה.

מעבר להתנשאות שבגישתם, יש בה כדי הפרה בוטה של הימנעות מהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה, שהיא גם בעלת ברית, ודחייה של תוצאות תהליך דמוקרטי, היחיד שלמעשה מתקיים בכל המזרח התיכון. גישתם גם נגועה בהתחסדות. בעוד ארצם מקוטבת פוליטית היום כמעט ללא תקדים, הם עסוקים בחינוך והטפה למדינת ישראל. הם אצים רצים להציל את מדינת היהודים מפני עצמה במקום לעסוק בביתם שלהם. הקונגרס האמריקאי נכבש על ידי אספסוף אלים ומושחת; נשיא לשעבר מוביל קהל של עשרות מיליונים המפקפקים בצביונה של אמריקה הליברלית והטוענים לגנבת הבחירות; “אדומי צוואר” גזענים, נאו-נאצים ואלימים מכתימים את דברי ימי אמריקה, ובית המשפט העליון ברוב שמרני מבטל חוקים של בית הנבחרים ופוגע בזכויות נשים.

למרות קריסתה של הפרדיגמה בדבר האפשרות לנרמול היחסים של מדינות ערביות באזור עם ישראל רק לאחר פתרון הסוגיה הפלסטינית, ולמרות התעצבותה של ארכיטקטורה אזורית חדשה התורמת ליציבות המזרח התיכון ולשגשוגו, ושבהרחבתה ובביסוסה טמון גם הסיכוי לפתרון הסוגיה הפלסטינית, מתעקשים הכותבים להקים לתחייה את הפרדיגמה הכושלת, זו שאפשרה לפלסטינים במשך שנות דור את כוח הווטו על כל התקדמות ונורמליזציה עם העולם הערבי. ההיגיון האסטרטגי המעורער של הנשיא אובמה, שראה את איראן ואת האחים המוסלמים כחלק מהפתרון של בעיות המזרח התיכון במקום את הסיבות לבעיות של המזרח התיכון, הוא למעשה ההיגיון שבבסיס הצעת הכותבים.

הרעיון לאתר את הבריון השכונתי, הגורם הבעייתי, ולנסות לרצותו ולגייסו לשיתוף פעולה, או במילים אחרות להפוך את הסיבה לבעיה לפתרון לבעיה, הוא הזוי. בפועל, המשמעות של הצעתם היא ערעור היציבות והסדר האזורי החדש במזרח התיכון שעיצבו ארכיטקטורה אזורית חדשה ברוח הסכמי אברהם.

האובססיה של הכותבים לגבי הסוגיה הפלסטינית מוזרה, מכיוון שאין בה מזור לבעיות האזור. הכותבים מתעלמים מהמתרחש בזירה הפלסטינית, המאופיינת על ידי דעיכת כוחה של הרשות הפלסטינית וריקבון פושה בפוליטיקה הפלסטינית. זוהי זירה מפוררת ומפולגת, הסובלת משחיתות, נפוטיזם וחוסר תפקוד כרוני, שהוביל לוואקום שלטוני. הרשות איבדה את המונופול על שימוש בכוח, מה שהוביל לצמיחתן של חממות טרור בצפון השומרון שזולגות גם לשאר המחוזות ברשות. הרשות הפלסטינית גם מאותגרת על ידי החמאס והג’יהאד האסלאמי, שהם ארגוני טרור בשליחות איראנית, ובנוסף מדובר ברשות שאיבדה את שאריות הלגיטימציה שהייתה לה. כותבי המאמר בוושינגטון פוסט פשוט אינם מבינים את עומק המשבר בחברה הפלסטינית ואת חוסר יכולתה של הרשות הפלסטינית לתרום ליציבות באזור.

ראוי יהיה להזכיר לכותבים המכובדים שהדמוקרטיה הישראלית חזקה ויציבה. אפשר לא לאהוב את תוצאות הבחירות, אבל חובה לכבדן. בסופו של דבר, מדינת ישראל, ממשלתה ושריה ייבחנו במעשים ולא בהצהרות או בסיסמאות בחירות. לכן מוקדם מדי לקרוא לחרמות ולקיצוץ בסיוע האמריקני לישראל.

הכותבים הנכבדים גם מתעלמים מהעובדה שישראל היא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שיש לארה”ב במזרח התיכון, והיא ערובה ליציבות ולביטחון אזורי. אין ממלכה ירדנית יציבה ושורדת ללא ישראל, ואין מאבק בתוקפנות האיראנית ובמאמצי ההתבססות שלה באזור ללא ישראל; לישראל תרומה מרכזית במלחמה נגד הטרור האסלאמי באזור ובעולם; ישראל היא נכס צבאי, מודיעיני, טכנולוגי ומדיני של ארה”ב. על ארה”ב לכבד את תוצאות הבחירות בארץ. ישראל היא מעצמה אזורית החוסכת לארה”ב משאבים רבים. היא תשרת נאמנה את האינטרסים האסטרטגיים של ארה”ב גם אם תחליט להתרכז בסין. ישראל היא נכס גם מעבר למזרח התיכון, למשל הפורום המשותף I2U2 (ישראל-הודו -ארה”ב-איחוד האמירויות), שהוא פורום חוצה מזרח תיכון.

גם המדינות הערביות במרחב (אלו שיש להן הסכמי שלום עם ישראל וגם כאלו שלא) מכירות בנכסיות של ישראל. מדינות ערב רבות מזהות בדאגה את החולשה האמריקאית מול איראן ואת תהליכי ההתרחקות של ארצות הברית מבני בריתה המסורתיים במרחב. מארג הקשרים של ישראל עם מדינות ערביות במרחב מתפתח ומתרחב למרות הבעיה הפלסטינית. תהיה זו איוולת גדולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהפקיד את גורל האזור בידי הנהגה פלסטינית חסרת יכולת ואחריות.

הכותבים משקפים את הריחוק הגובר שבין היהדות הפרוגרסיבית בארה”ב למדינת ישראל. ריחוק זה מהווה איום על העורף האסטרטגי של מדינת ישראל, שנעזרת רבות בעוצמה הפוליטית שצברה הקהילה היהודית האמריקנית. קהילות יהודיות בארה”ב עומדות בקו הראשון במאבק נגד מאמצי הדה-לגיטימציה והחרם.

ממשלת ישראל הנכנסת חייבת לעשות כל מאמץ כדי לשמר את הקשר עם יהדות ארה”ב ולשמר את התמיכה הדו-מפלגתית; מצד שני יהדות ארה”ב חייבת להפנים את העובדה שמרכז הכובד של העם היהודי כבר מזמן אינו בארצות הברית, אלא במדינת היהודים הדמוקרטית והחזקה. גם אם יהודי אמריקה רואים פגמים בהתנהלותה, הם צריכים לכבד את התהליך הדמוקרטי בישראל.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Pacific Press Agency / Lev Radin