מיקי אהרונסון: ממלחמה בין אזרבייג’ן לארמניה, מי שיצאה המנצחת הגדולה היא רוסיה.
דין שמואל אלמס, ישראל היום, 18.02.2021
הסתיימה המלחמה בנגורנו קרבאך ששינתה את פני הקווקז לשנים רבות קדימה. ובכל זאת, כל ההתרחשויות בין ה-27 בספטמבר ל-10 בנובמבר לא הכינו את האזור ואף את העולם כולו לתוצאות יוצאות הדופן: רוסיה מינפה יירוט שוגג של מסוק שלה ב-9 בנובמבר כדי לא רק לסיים את הלחימה – אלא כדי להציב את עצמה כמנצחת הגדולה בה.
בזמן שטורקיה שלחה לוחמים רבים לשדה הקרב ודאגה ליצור מערך לוגיסטי של העברת ג’יהאדיסטים עבור שותפתה האזרית, הרוסים המתינו בקוצר רוח להזדמנות, וביחס לחוסר ההשקעה שלהם במלחמה – הם יצאו המנצחים הגדולים. את הסכם הפסקת האש הנשיא ולדימיר פוטין, למעשה, כפה הן על אזרבייג’ן והן על ארמניה, שלכאורה עליה הוא היה אמור להגן – וממש לא עשה זאת. לפי הסכם הפסקת האש, כוח לשמירת שלום רוסי מוצב לאורך כל החזית עם 1,960 חיילים, שריון, כלי רכב ועוד שלל אמצעים צבאיים.
הכוח הזה הוצב לחמש שנים, כשהמנדט שלו לפעול יתארך בחמש שנים נוספות באופן אוטומטי – אלא אם ארמניה או אזרבייג’ן יודיעו מראש אחרת. וכמובן, ספק גדול שלאחד הצדדים יהיה את האומץ לעשות זאת. כמו כן, בפרלמנט של נגורנו קרבאך, שנמצא בבירה סטפנקרט, עלתה אתמול (רביעי) הצעת חקיקה להגדיר את השפה הרוסית כשפה הרשמית השנייה לאחר ארמנית – מה שמצביע על כך שתושבי המחוז המשוסע כבר ממש לא סומכים על ירבאן, אלא על מוסקבה.
אמנם האזרים מאושרים ובצדק מבחינתם מהישגי הצבא שלהם עם כיבוש מחודש של שטחים נרחבים, אך באופן יחסי אליהם טורקיה הרוויחה לא פחות – אם לא יותר. המלחמה עלתה לאנקרה בפחות חללים ביחס לבאקו, אולם התועלת הכלכלית שהניבו מהמלחמה הזו היא אדירה. באמצעות “מסדרון נחצ’יבאן”, שמקשר בין המובלעת האזרית שגובלת בטורקיה לבין אזרבייג’ן עצמה, טורקיה החלה לייצא סחורות עד לסין בעזרת רכבות.
המסלול מתחיל בבירה הכלכלית הטורקית, איסטנבול, עובר באנקרה, בבירת גאורגיה – טביליסי, במסדרון נחצ’יבאן עד לבאקו, משם לאקטאו ולאלטינקול בקזחסטן, ולבסוף מסיים בשיאן שבסין. למעשה מדובר ברצף של מסילת ברזל מבירת צ’כיה – פראג, ועד לשיאן – 11,483 ק”מ. ברמה הטורקית מדובר בבשורה של ממש שהרי בעבר הייצוא הטורקי לסין היה יוצא מהים השחור לים התיכון, עובר במיצר סואץ ושט דרך האוקיינוס ההודי עד לסין. מסלול ארוך יותר, הן במרחק והן במשך הזמן שהיה לוקח לסחורות להגיע ליעדיהן.
בה בעת, הטורקים דאגו בפעילות דיפלומטית קדחתנית מול מוסקבה להצטרף לכוח פיקוח השלום הרוסי – ולהרוויח נוכחות קבועה גם של חיילים שלהם. שיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה לבין טורקיה בנגורנו קרבאך אינו תקדימי, שהרי השתיים פועלות לשימור האינטרסים המשותפים שלהן בצפון סוריה בעזרת סיורים משותפים. זה קורה במיוחד בכביש M4 האסטרטגי שמתחיל בעיר לטקייה שבמערב, מרחק קצר מבסיס חיל האוויר הרוסי “חמיימים”, ומגיע עד לסראקיב.
ולסיום “מצעד” המנצחות, יש מדינה קטנה במזרח התיכון שלדעת רבים הרוויחה רבות מהמלחמה בנגורנו קרבאך – והיא מדינת ישראל. המבחן הגדול של אמצעי לחימה הוא בשעת מלחמה – לא בתצוגות תכלית, לא באימונים ובטח לא בניסויים סטריליים. ובמלחמה בנגורנו קרבאך, בזמן אמת, אמל”ח שכולל, למשל, את הטיל הבליסטי “לורה”, שיודע לפגוע ברמת דיוק של עד 10 מטרים מהמטרה – אף שהוא מיועד לטווחים של מאות ק”מ, וכן כלי טיס שונים הוכיחו את עצמם כחלק מעלית התוצרת הצבאית.
בזירה הדיפלומטית, למרות שמדובר באתגר לא פשוט וכבר ב-1 באוקטובר ארמניה החליטה להחזיר את שגרירה מתל אביב במחאה על אספקת הנשק לאזרבייג’ן – מדובר בהישג אדיר לישראל ככלל ולמשרד החוץ בירושלים בפרט. השקט האסטרטגי שעליו שמר הדרג הדיפלומטי בישראל הועיל מאוד – ורק חיזק את ההישג של ישראל במלחמה בנגורנו קרבאך. ייתכן שהשקט הזה גרם לדובר חמאס סמי אבו זוהרי לנסות לצאת מקלל בסוף המלחמה בנגורנו קרבאך – ולבסוף לצאת מברך. “זה הסוף הטבעי של כל כיבוש”, הוא טען, “אנחנו מעריכים את טורקיה ואת עמידתה לטובת האומה והצדק”. אז אמנם טורקיה עשתה רעש בכל החזיתות והצליחה, אך גם ישראל הרוויחה רבות מתוצאות המלחמה.
בה בעת, בדומה לכל מלחמה יש צד מפסיד. רוחאללה ח’ומייני כינה את ארה”ב ואת ישראל “השטן הגדול והשטן הקטן” בהתאמה, אך במקרה של המלחמה בנגורנו קרבאך יש את המפסידה הגדולה – ארמניה, ואת המפסידה הקטנה – איראן. ירבאן איבדה שטחים וערים אסטרטגיות בנגורנו קרבאך כשהבולטת בהן היא שושה. אדרבא, ראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן נשאר בנס בתפקידו, שהרי היקף ההפגנות נגדו היה יוצא דופן.
ובמקרה של המפסידה הקטנה – איראן. אם עד המלחמה בנגורנו קרבאך היא לא חיבבה את מערכת היחסים החמה בין באקו לבין ירושלים, אז כעת היא קיבלה גבול ארוך יותר עם אזרבייג’ן. סוגיה נוספת שבוודאי מטרידה את טהרן היא השאיפות הלאומניות של חלק מהאזרים האיראנים שנמצאים, בעיקר, באזור טבריז. הגאווה הלאומית, שבאה לידי ביטוי בכמה עימותים בין האזרים האיראנים לבין כוחות הביטחון במחוז מזרח אזרבייג’ן, עלולה להתעורר מחדש בהמשך.
“האיראנים לא אהבו את מה שקרה במלחמה הזו כי היא סיבכה אותם”, אומר ל”ישראל היום” תא”ל (במיל’) יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר באמ”ן ומנכ”ל המשרד לנושאים אסטרטגיים לשעבר וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. לדבריו, “לא מדובר על נזק אסטרטגי מהמעלה הראשונה אבל בהחלט החריף בעיות שהיו קיימות. בראש ובראשונה, זה השפיע על איראן עם המיעוט האזרי הגדול. האיראנים ביחסים סבירים עם אזרבייג’ן, אך במלחמה הם התייצבו לצד ארמניה שהיא חברה קרובה יותר. הם תפסו את הצד הלא נכון ועצבנו את האזרים שגרים בתוך איראן. מעבר לכך, מדיניות החוץ של איראן נחלה כישלון”.
בנוגע לחששות טהרן מישראל בעקבות תוצאות המלחמה, תא”ל (במיל’) קופרווסר מוסיף כי “מבחינה אסטרטגית הוכח שהחימוש שאזרבייג’ן נשענה עליו, שחלקו הגיע מישראל, הוכיח את עצמו ב’מאני-טיים’. הצד המנצח ניצח בצורה מוחצת והוכיח שאיראן לא יכולה לעמוד לצד ידידיה – והיא נותרה מאחור. איראן חשדנית מאוד כלפי אזרבייג’ן בכל הנוגע לישראל. הם מודאגים מהקשר הזה וחוששים מפעולות מהחצר האחורית שלהם, שהרי הגבול קרוב יחסית לנכסים האסטרטגיים שלהם”.
כדי להבין לעומק את השפעת המלחמה בנגורנו קרבאך על מעמדה של ישראל ושל רוסיה, שוחחנו גם עם המומחית ליחסים בינלאומיים ממכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מיקי אהרונסון, ששירתה בין השנים 2014-2006 במטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, כולל בתפקיד ראש חטיבת מדיניות חוץ במזכירות המדינית.
“המפתח ליחסי ישראל-רוסיה – כבוד הדדי”
“אני חושבת שהמלחמה הזו לא הזיקה לישראל”, מספרת אהרונסון, “במקרה הזה נמנעו מהתבטאויות מיותרות שהיו עלולות לגרום לנזק. היעדר ההתנגשויות בין ישראל לבין רוסיה בנגורנו קרבאך בא לידי ביטוי לא רק שם. לישראל ולרוסיה יש מערכת יחסים שנמשכת כבר שנים ובנויה על כמה אלמנטים ובהם כבוד הדדי. ישראל התנהלה בזהירות במסגרת מחויבויותיה”.
לגבי תוצאות המלחמה, אהרונסון מסכמת: “אני מסכימה עם הקביעה שהמנצחת הגדולה היא רוסיה. אמרו ‘הטורקים הרוויחו רבות’ אבל הרוסים השקיעו מעט מאוד והרוויחו שלפחות 2,000 חיילים רוסים פרוסים בנגורנו קרבאך באופן לגיטימי, בהתאם למה שנקבע בהסכם הפסקת האש. תושבי נגורנו קרבאך כל-כך נואשים לגיבוי מול הטורקים והאזרים, שהם למעשה מזמינים את ‘העוצמה הרכה’ של רוסיה להיכנס לאזור”.
- בניית אתרים