העסקה להחזרת הצעירה הישראלית מסוריה מעוררת שאלות לגבי העלויות הכרוכות בה ונכונותה של רוסיה לתווך בעסקאות בזירה הסורית בעתיד.
בשבוע שעבר חתמה ישראל על הסכם עם סוריה, באמצעות רוסיה, להחזרת ישראלית שחצתה את הגבול לסוריה בתחילת החודש. בתמורה החזירה ישראל שני רועי צאן סורים שחצו את הגבול לשטח ישראל, והסכימה על שחרורה המוקדם של אזרחית ישראלית מרמת הגולן שהורשעה בהסתה. כל זאת היה החלק הפחות שנוי במחלוקת בעסקה. מאוחר יותר נחשף בתקשורת (ובתחילה צונזר על ידי ישראל ובמקביל הוכחש רשמית על ידי סוריה) כי רוסיה קיבלה מישראל יותר ממיליון דולר למימון העברת חיסוני COVID-19 רוסיים לסוריה.
החיסון הרוסי, ספוטניק חמש, נושא משמעות סמלית, פוליטית וכלכלית. כתוצאה מהיוקרה של היותו החיסון הראשון שנרשם נגד COVID-19, מהרווחים הכלכליים הנגזרים מפיתוחו ומסיבות אחרות, החיסון משמש כמנוף מדיני חדש לרוסיה בעולם הנואש לפתרונות למגפה. מנוף זה משמעותי במיוחד משום שמצבה הכלכלי הנוכחי של רוסיה אינו מאפשר למוסקבה להשתמש במנופים כלכליים. לכן, רוסיה משתמשת לעיתים קרובות במה שמכונה “שיתוף פעולה טכני-צבאי”, כלומר מכירת מוצרים ביטחוניים או מתן סיוע צבאי אחר, כגון משלוח יועצים להגברת נוכחותה הבינלאומית. החיסון מספק מינוף באמצעות עוצמה רכה, המקובלת הרבה יותר על ידי הקהילה הבינלאומית מאשר מעורבות צבאית. בעוד ששיתוף הפעולה הצבאי של רוסיה מוגבל ברובו למדינות לא מערביות, החיסון עשוי להביא לשיתוף פעולה עם מדינות מערביות מובילות, כמו גרמניה, שהביעו בו עניין (בכפוף לאישור החיסון על ידי הרשות הרגולטורית האירופית).
אם הדיווחים בתקשורת על העסקה מדויקים, העסקה הסתכמה בתוצאה חיובית עבור שלושת הצדדים המעורבים, אך רוסיה היא הזוכה המרכזית. ראשית, היא הביאה לשחרור ישראלית ותיווכה בהצלחה בעסקה בין אויבים אזוריים, בעודה מבססת בכך את מעמדה כשחקנית מרכזית ומתווכת במזרח התיכון. בנוסף, היא הצליחה לנהל משא ומתן על הסכם בין בעלת ברית אמריקאית, ישראל, לבין סוריה המוקצה במערכת הבינלאומית, והנתונה לסנקציות מקיפות, אמריקאיות בעיקר. ההסכם המחיש את קשריה הטובים של רוסיה עם גורמים עוינים זה לזה באזור, ישראל וסוריה, ובכך שיקף את יעילות האסטרטגיה שלה לשמור על יחסים טובים עם כל הצדדים לסכסוך. באופן סמלי, עסקה זו, אמנם הומניטרית באופייה, גם אינה ברוח הסנקציות האמריקאיות האחרונות, המבוססות על חוק קיסר מ-2019, אשר מגבילות גורמים בינלאומיים מביצוע עסקאות או מהסכמים עם המשטר הסורי. יתר על כן, ישראל הסתמכה על רוסיה, שנתונה גם היא לסנקציות מקיפות ושנתונה לביקורת קשה מצד ארצות הברית והמערב על הפרת זכויות אדם ועל מעורבות חתרנית בענייניהן של מדינות אחרות באמצעות תקיפות סייבר ואמצעים אחרים.
הממשל האמריקאי החדש לא הגיב על העסקה, לפחות לא בפומבי. הדבר עשוי לשקף את העדיפות הנמוכה של סוריה בסדר היום של ממשל ביידן. השתיקה האמריקאית עשויה גם לרמוז שייתכן שבעלות ברית אחרות של ארה”ב במזרח התיכון תוכלנה לתאם את פעילותן עם רוסיה בנושאים הומניטריים (מונח הניתן לפירוש גמיש) בסוריה ללא ביקורת או השלכות מצד הממשל האמריקאי.
מבקרי העסקה של מימון החיסונים בישראל וחלק גדול מהתקשורת הישראלית התייחסו אליה כסחטנות סורית/רוסית. בהתאם לכך, הדלפת העסקה לתקשורת הביכה את ממשלת ישראל ועוררה ביקורת בכמה חוגים בישראל. רבים הטילו ספק בהיגיון שמאחורי הנכונות הישראלית לשלם עבור חיסונים המיועדים למדינת אויב, וייחסו את המניעים לעסקה לשיקולי בחירות. בנוסף, נמתחה ביקורת על כך שממשלת ישראל אינה מצליחה במסגרת דיפלומטיית החיסונים להביא להחזרת שני אזרחים ישראלים וגופותיהם של שני חיילים ישראלים המוחזקים בידי חמאס בעזה. אחרים ביקרו את העסקה משום שהיא עשויה ליצור תקדים ונקודת מוצא למשא ומתן עתידי מסוג זה.
עם זאת, בהינתן כלל האפשרויות שעמדו על הפרק, נראה כי העסקה זולה יותר עבור ישראל מבחינת התמיכה הציבורית, במיוחד בתקופת בחירות. ישראלים תומכים באופן מסורתי בעשיית כל אשר נדרש על מנת “להחזיר את הבנים הביתה”, בין אם מדובר בחיילים חיים ובין אם מדובר בגופות לוחמים המוחזקות בידי האויב. גישה זו מעוגנת ביהדות ובתפיסה לאומית-קהילתית ישראלית של ערבות הדדית. העסקה הישראלית-רוסית-סורית נראית סבירה יותר מחילופין הכרוכים בשחרור אסירים פלסטינים רבים המוחזקים בישראל, כפי שקרה בעבר בעת ששוחררו אלפי אסירים, חלקם עם דם על הידיים, בתמורה לישראלי אחד. הדבר עורר ביקורת רבה בציבור הישראלי, שבו בזמן בירך על השבת בן הערובה. במובן זה, העסקה מדגישה את גישתן הפרגמטית של רוסיה וסוריה (אשר זכתה לתגמול), בניגוד לקיפאון עם חמאס בעזה. חמאס עדיין מציג דרישות מוגזמות ברוח ההסכמים הקודמים אך הציבור הישראלי מוכן במידה הולכת ופוחתת לקבל עסקאות בלתי מידתיות, מספרית ומהותית, מסוג זה.
לעסקה הנוכחית עם סוריה, אשר הוצגה על ידי דוברים ישראלים רשמיים כהומניטרית, קדמו שתי עסקאות נוספות שבהן הייתה מעורבת רוסיה. הראשונה הייתה החזרת שרידיו של החייל זכריה באומל ז”ל מסוריה באפריל 2019, אשר הייתה כרוכה, לדברי הרוסים, בסיכון חיי חייליהם בשטח לחימה. השנייה הייתה שחרורה של צעירה ישראלית שנעצרה ברוסיה בעקבות טענות לסחר בסמים. בניגוד לשני המקרים הללו, שבהם לא היה ידוע רשמית על תגמול ישיר לרוסיה בעקבות מעורבותה בעסקאות ההומניטריות, המחווה הרוסית הנוכחית הוצגה עם תג מחיר. סביר להניח שגם המעורבות הרוסית הקודמת הייתה כרוכה בתמורה, כגון ציפייה של רוסיה לסיוע ישראלי כלשהו, ייתכן בזירה האמריקנית. אם הציפיות לגבי העסקאות הקודמות לא התממשו, מציאותי להניח שרוסיה דרשה הפעם פיצוי מיידי ומוחשי על מאמציה.
המסקנה מהעסקאות הללו היא כי רוסיה מעוניינת בתפקיד המתווכת בין ישראל לסוריה. מסקנה זו נובעת גם מכך שערוץ טלוויזיה רוסי שידר זה עתה סרט תיעודי חדש שבו נראה, ככל הנראה, אלי כהן, המרגל האגדי שנתלה בסוריה ב-1965 ושרידיו עדיין נמצאים בסוריה. פורסם כי הסרט התיעודי צולם על ידי הנספח הצבאי הרוסי בסוריה באותה עת. יש לציין כי הסרט הופיע בתקשורת ימים ספורים בלבד לאחר העסקה להחזרת הישראלית מסוריה.
עבור ישראל, עסקה זו היא דוגמה נוספת ליתרונות של המשך התיאום עם רוסיה בזירה הסורית, בה מתבטאת נכונותה של מוסקבה לפעול בזירה זו באופן קונסטרוקטיבי, אם כי לא בחינם. בהנחה שרוסיה מוכנה ומסוגלת לקדם את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל (ובעלות בריתה במזרח התיכון) בסוריה, השאלה היא מה העלות האפשרית של סיוע רוסי מעבר לנושאים הומניטריים, בדגש על הגבלת ההתפשטות הצבאית האיראנית בסוריה והברחות הנשק דרכה ללבנון.
פורסם באנגלית ב-אל-מוניטור 01.03.2021
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: bigstock