נאום הרמטכ״ל: ניסיון להסברים

טוב שהרמטכ״ל הביע את דעתו. בכל מקרה ״חטאו״ הרבה פחות חמור מהמאמצים שעשו רבים בעבר (וחלקם גם כיום) לשנות את החלטות הדרג המדיני הן על ידי הצגת עמדה אחרת באופן פומבי והן על ידי סיכול שקט במסדרונות של מדינות אחרות.

הרמטכ״ל אביב כוכבי דיבר באופן מקצועי אך ברור על האפשרות שממשל ביידן יחזור להסכם שנחתם ב-2015 עם האיראנים להגבלת פעילות הגרעין האיראנית. לדעתו זה הסכם גרוע שאין לחזור אליו, ועל ישראל להיערך לאפשרות שתיאלץ לצאת למלחמה כדי למנוע מאיראן להשיג את הנשק הגרעיני.

לא כולם הסכימו עם דבריו והיו מי שגינו את עצם העיסוק הפומבי של הרמטכ״ל בנושא, שלכאורה נמצא מחוץ לתחום האחריות שלו אלא בזה של הדרג המדיני.

כמי שמטיף שנים לכך שהממונים השונים ישמרו את דעתם לחדרים הסגורים, יהיו אלה אנשי צבא, שליחי משרד החוץ, פקידי אוצר או משפטנים, לכאורה אינני יכול אלא להניד את ראשי באישור לאמירות אלה. אלא שאליה וקוץ בה: ממש אותם כלי תקשורת קשרו כתרים לאותם ממונים ופקידים כאשר הם פעלו ודיברו נגד עמדת הממשלה, בין אם היו אלה קצינים, פקידי אוצר, משפטנים או דיפלומטים. כך שמדובר במה שמכונה בעברית ״טובל ושרץ בידו״, קרי כותבים שדעתם העקרונית נקבעת על פי מבחן אחד: האם הדבר מתאים לדעתם או לא. לכן אמליץ לרמטכ״ל לא להתרגש מהדברים נגדו באמצעי התקשורת השונים, היות שאין בהם טיפה של יושר אינטלקטואלי.

לגופם של דברים, ניסיתי להבין למה בכל זאת אמר הרמטכ״ל, שאינו מרבה בדברים בפומבי, את הדברים שאמר, והגעתי (מבלי לדבר איתו!) לשתי מסקנות.

הרמטכ״ל עומד בתקופה קשה זאת במצב מורכב. הוא חייב מתוקף אחריותו להכין את הצבא למלחמה, ואין הוא רוצה להיקלע לאפשרות שישראל תהיה חייבת לצאת למלחמה קשה כדי למנוע את התגרענות איראן והוא כמפקד הצבא ייאלץ לומר למקבלי ההחלטות שאין בידם אפשרות לעשות זאת כי הצבא אינו מוכן. הוא רצה להתריע מפני המצב הזה, מפני שהוא חושב שהחזרה להסכם הגרוע תעמיד את ישראל בפני החלטה קשה והוא כמפקדו של צה״ל חייב לאפשר לממשלה את האופציות השונות. חובתו, כך הוא כנראה חשב, להבהיר את תמונת המצב לאזרחי ישראל כדי שיבינו היכן צה״ל עומד ומה נחוץ לו כדי לאפשר לישראל לבחור בעת הצורך בין דרכי הפעולה השונות, כולל מלחמה (שהרמטכ״ל ברוב הגינותו הבהיר שתהיה קשה מאוד). באין יכולת צבאית התוצאה תהיה כניעה למהלכי איראן, והרמטכ״ל יראה בכך כישלון של ממש, של צה״ל ושלו עצמו. ההתרעה נראתה לו חשובה מספיק כדי לסטות מדרכו הכמעט קבועה של שתיקה פומבית.

הסיבה השנייה לאמירה של הרמטכ״ל היא כנראה אסטרטגית והיא נוגעת אומנם בספרה המדינית. במהלך השנים התקבעה בעולם הדעה כי יש מחלוקת של ממש בין הדרג המקצועי-ביטחוני לבין ראש הממשלה. הראשונים אינם חושבים שנכון כי ישראל תשתמש בכוחה הצבאי כדי לחסל את תוכנית הגרעין, בניגוד לראש הממשלה שרצה לעשות זאת כבר לפני כעשור. היו מביניהם שחשבו ש״העולם״ יעצור את איראן, בניגוד לכל הניסיון ההיסטורי (ראה הודו, פקיסטאן וצפון קוריאה, שהפכו לבעלות נשק גרעיני), ובניגוד לאתוס ההקמה של מדינת ישראל, שאחת מסיבות הקמתה הייתה שהיהודים לא ייאלצו לסמוך על זרים שיגנו עליהם. היו מביניהם שחשבו שיכולתה של ישראל דלה והנזק לפרויקט הגרעין יהיה קטן מדי יחסית לסיכונים שישראל תהיה חייבת לקחת על עצמה נוכח תגובת האיראנים, ולכן אל לה לישראל לתקוף.

התקשורת הישראלית נתנה לחילוקי דעות אלה הד של ממש, וכמובן היא לא קראה לסדר את הקצינים והבכירים האחרים שיצאו נגד ראש הממשלה בפומבי או בוושינגטון בשקט לכאורה (הדי השקט הגיעו לעיתונות, כמובן), כי הדבר תאם את תפיסת עולמם של רבים מהפרשנים. הנושאים ונותנים האמריקאים השתמשו בחילוקי הדעות הללו, ואף הצדיקו את ההסכם הגרוע, בטענה שגם גורמים בכירים בישראל רואים בו הסכם טוב, או לפחות לא כל כך גרוע. הם נבנו מהפער הזה, בבחינת הפרד ומשול.

לרמטכ״ל, שדעתו המקצועית שונה מדעת הפרשנים (חלקם בכירים לשעבר) ומדעת קודמיו, כנראה חשוב היה לשדר קבל עם ועולם שמדינת ישראל מאוחדת בגישתה לנזק שבחזרה להסכם הגרעין, וכי על ידי הכנה מתאימה תוכל ישראל לפגוע קשה, ואולי להשמיד, חלק ניכר מפרויקט הגרעין האיראני. הוא רצה שיהיה ברור שגורמי הביטחון הבכירים עומדים שכם אל שכם עם ראש הממשלה בנושא זה ושום גורם בעולם לא יוכל להיבנות מחילוקי הדעות במערכת הישראלית, כי אין חילוקי דעות כאלו. אני מניח שדברים דומים הוא אמר גם בחדרים הסגורים בפגישותיו עם זרים, אבל נוכח האמונה שהשתרשה בעולם ומילאה תפקיד חשוב בגישה הזהירה והוותרנית לאיראן חשוב היה לו להעמיד דברים על דיוקם. אני חושב שהוא עשה בכך שירות של ממש לאינטרסים של מדינת ישראל, וחיזק בכך את מעמדה בכל משא ומתן שייערך עם הממשל החדש בארה״ב, כמו גם את עמדת ארה״ב מול האיראנים. אם יהיו לכך נזקים נלווים – הם בטלים בשישים.

באשר לטענה העקרונית הנוגעת לגבולות הגזרה של העיסוק הפומבי של ממונים בכירים ככל שיהיו – לעניות דעתי ״חטאו״ של הרמטכ״ל במקרה זה הרבה פחות חמור מהמאמצים שעשו רבים בעבר (וחלקם גם כיום) לשנות את החלטות הדרג המדיני הן על ידי הצגת עמדה אחרת באופן פומבי והן על ידי סיכול שקט במסדרונות של מדינות אחרות.

אם רוצים להפסיק זאת אי אפשר להסתפק בהטפת מוסר למי שדעתו אינה נוחה לרבים באמצעי התקשורת, אלא להחיל זאת על כלל אנשי המקצוע, במדים ושאינם במדים. יש כאלה לא מעטים בתחומי הדיפלומטיה, הביטחון, הכלכלה והמשפט. אין דמם סמוק מדמו של הרמטכ״ל ואין דעתם חשובה מדעתו, אולי ההפך הוא הנכון.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: אורי שמש