JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

סין רוצה להיות במרכז הבמה הבינלאומית, ולהציג אלטרנטיבה לעמדות ארה"ב – גם במזרח התיכון.

השבוע הסתיים קונגרס העם בסין, וייתכן שהוא מבשר את המעבר של סין ממדינה העוסקת בהתמקדות פנימה כדי לבנות את עצמה, למדינה הפורצת החוצה על בסיס כוחה הפנימי.

נשיא סין, שי ג'ינפינג, נשא נאום מתווה דרך שבו קבע כי סין עומדת בפני שינוי, כי היא מתכוונת לעמוד במרכז הבמה הבינלאומית, להוות אלטרנטיבה למנהיגות העולמית, במשתמע לארה"ב, לאירופה ולדמוקרטיה המערבית שהן מייצגות. כל זאת על בסיס ארבעה אדנים מוצקים:

א. חיזוק אחיזתה של המפלגה הקומוניסטית במושכות השלטון בסין. סין תישאר מדינה ריכוזית מאוד, והמפלגה תהיה בשליטה אמיצה של הנשיא, שום אופוזיציה לא תותר. יש אומרים שמאז מאו צה־טונג לא היה שליט סיני כה ריכוזי וחזק כנשיא הנוכחי.

ב. רפורמה צבאית רחבה ועמוקה שבסופה (2035) יהיה הצבא הסיני מסוגל להתמודד עם כל אתגר, ובשונה מן העבר לא רק להגן על גבולותיה של סין, אלא גם לממש את המדיניות ביוזמת סין.

לשונו של הנשיא ביחס לאינטרסים של סין בים סין הדרומי וביחס לטייוואן לא השאירה ספק בדבר נכונותה של סין לנקוט מדיניות אגרסיבית יותר, אבל נראה שגם הודו (שעימה לסין סכסוך גבול בהימלאיה) ושאר יריבותיה של סין בהקשר לריבונות על האיים בים סין הדרומי – צריכות להיות מודאגות.

המאמץ הצבאי העיקרי של סין מכוון לנטרל את יתרונותיה של ארה"ב, בחלל ובים, ולהפוך בלתי תלויה בזרים (בעיקר ברוסיה) לצורך ייצור אמצעי הלחימה שלהם היא זקוקה.

ג. המשך פיתוח הכלכלה הסינית בדגם שהוגדר על ידיו (בעקבות אחד מקודמיו) "סוציאליזם בעל אופי סיני", כדי להבחינו מהקומוניזם הרוסי־סובייטי שכשל. כל זה תוך הדגשת המשך המאבק בשחיתות ללא חת.

הדברים שנאמרו והפעולות שכבר ננקטו לפני הקונגרס, מצביעים על כך שכוונת סין ליצור מנגנונים פיננסיים – שיהוו תחליף למערכת הבינלאומית שהוקמה בהנהגת ארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה.

ד. קפיצה טכנולוגית שתציב את סין, שהיתה עד לאחרונה מי שהעתיקה מאחרים, כמובילה של הטכנולוגיה בעולם.

סין הגיעה תחת שלטונו של ג'ינפינג ל"בגרות". תחושה זאת די מוצדקת כי סין החלה את דרכה בעולם המודרני בהשפלה – כשמדינות זרות קבעו עבורה מה לעשות ומה לא.

היא עברה תקופה קשה של סבל רב תחת הכיבוש היפני, לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, והשתחררה במאבק דמים ארוך שבסופו חוותה מלחמת אזרחים (שאריות המשטר שהובס גלו לאי הנקרא היום טייוואן).

לאחר מכן, תחת שלטונו הארוך של מנהיג המפלגה הקומוניסטית מאו צה־טונג, שביסס את שליטת המפלגה וניסה לקדם את התעשייה בסין, סבלו הסינים שנים רבות, כולל חיסול של חלקים גדולים באליטה במהפכת התרבות (שיאה ב־1969).

אחרי מאו, לפני 40 שנה, התארגנה המפלגה באופן שונה, בין השאר כנראה כדי למנוע טראומה דומה מידי מנהיג שאין גבול לסמכותו ולתקופת כהונתו, כאשר השלטון עובר בתוכה בכל עשר שנים באופן מסודר ולא אלים, אל מי שנבחר מבין מנהיגיה.

לקראת המחצית השנייה של כהונת הנשיא ג'ינפינג הוא קיבל מנדט רחב ביותר, אחרי שביסס את אחיזתו ונראה כמי שהתגבר על גורמים שיכולים היו לערער על סמכותו.

היוזמה הבינלאומית הבולטת שהוביל הנשיא ג'ינפינג עד היום נקראת בפי הסינים "One Belt One Road", שעיקרה בניית תשתית, נמלים, מסילות רכבת ודרכים שיהפכו את סין למרכז העולם, לא רק מבחינה מסחרית, אלא גם תחבורתית. עתה בקונגרס המפלגה הגדיר הנשיא את תפיסת העולם המנחה את תוכניותיו: הצבתה של סין במרכז הבמה העולמית, בכל התחומים. במסגרת זאת אפשר להבין טוב יותר את פרויקט התשתית המגלומני, כמו את המאמץ הסיני הרחב להשקיע באפריקה, היבשת היותר חלשה והרעבה להשקעות.

מעבר לצורך לשווק את יכולות הבנייה העודפות שיש לה, הוכיחה סין במעשיה אלה את כישרונה להרחיק ראות, והיא קנתה השפעה בקרב מדינות היבשת. בד בבד לומדת סין את הבעייתיות הנובעת מהיותה מדינה אימפריאלית, וטענות רבות על ניצול אפשר לשמוע כנגדה מפי גורמים באפריקה.

המשמעות של השינוי שעליו הכריז הנשיא תתבהר במהלך הזמן, והמבחן העיקרי הוא הצלחתה של המפלגה להוביל את סין לשינויים הנדרשים בתחומי הכלכלה, הצבא והטכנולוגיה, ולא בכדי הדגיש הנשיא את שלושתם.

מאמצים מקבילים אלה מעלים כמה שאלות קשות: הראשונה היא לגבי יכולתה של מדינה לגבש דרך שיש בה לכאורה סתירה פנימית, הגברת אחיזתה של המפלגה מצד אחד – ופתיחות כלכלית רבה יותר, מצד אחר.

איך משלבים שוק חופשי יותר עם מנגנון פוליטי כופה יותר, היא שאלה שאין לאיש תשובה עליה, כי אין בעולם ניסיון שכזה בעבר. האירוע הכי דומה, בבריה"מ, נכשל ומהווה תמרור אזהרה טראומטי לסינים.

בהקשר זה נכנסת ישראל לתמונה. כדי לעשות את הקפיצה הכלכלית זקוקה סין לטכנולוגיה מתקדמת, והסינים רואים בישראל מקור לטכנולוגיה שכזאת. ברור לסינים כי ישראל לא תמיר את יחסיה עם ארה"ב, ולכן לא תספק לסין שום טכנולוגיה צבאית, אך בה בעת היא מוכנה לסייע לה בכל תחום אזרחי.

הסינים רוצים לנצל את היכולות של ישראל עד תום, ממחקר בסיסי ועד קניית חברות שלמות בתחומים המעניינים את סין. כך נקנו למשל חברות שתתרומנה בתחומי החקלאות, כי סין מבינה שהבטחת הספקת מזון לתושביה, שפחות ופחות מהם עוסקים בחקלאות, היא אתגר חשוב ביותר.

ברור מכאן שמערכת היחסים המשופרת עם ישראל אינה נובעת משינוי בתפיסת העולם הסינית, והעובדה שלישראל רק קול אחד בזירה הבינלאומית לעומת 57 שיש למדינות האסלאמיות, עדיין מהווה שיקול חשוב בבייג'ין. לכן אין לצפות לשינוי של ממש בגישה הסינית לנושאים מזרח־תיכוניים חשובים, לא בתחום האיראני ולא בתחום הפלשתיני.

סין רוצה להיות במרכז הבמה הבינלאומית ולא תעתיק לשם כך את עמדות ארה"ב באזור, אלא תרצה להציג להן אלטרנטיבה. יחסי סין־ישראל יתחזקו ככל שסין תרגיש שהיא מקבלת גישה לטכנולוגיה ישראלית שחשובה לה, ושישראל תורמת לרשת הסינית שאמורה לשרת את התפיסה הסינית – הרואה בסין את מרכז העולם. בינתיים לא הרבה מעבר לזה, ככל הנראה.

פורסם בישראל היום 27.10.2017


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *