תמונת עולם 2020

מן הראוי שישראל תעשה את כול צעדיה על בסיס ההנחה כי אין ביכולתה לשנות את המצב במזרח התיכון מעיקרו, לא בהסכמים מדיניים ולא על ידי שימוש בכוח צבאי, לפחות לא בדור הנוכחי.

מאז מלחמת העולם השנייה, במשך כמעט יובל, הייתה תמונת העולם הכללית די ברורה: היו בעולם שני מרכזי כוח, ״קטבים״ נהגו לקרוא להם, האחד בוושינגטון והאחר במוסקבה, והעולם סבב סביבם. המערכת הבינלאומית הייתה מחולקת לשלושה גושים: העולם הדמוקרטי-המערבי, שנשען על כוחה של ארה״ב; העולם הקומוניסטי עם נספחים, שנשלט על ידי ברית המועצות, וקבוצה שלישית, לא מזדהה לכאורה, שבראשה עמדו הודו ומצרים, שנטתה לעבר ברית המועצות אך לא חסתה תחת כנפיה באופן מלא.

העולם התנהל על פי כללים: קבוצה אחת נזהרה מלהיכנס לתחומה של האחרת, וכאשר אחד הצדדים שבר את הכללים הללו, בקוריאה או בקובה למשל, הגיב הצד השני בכוח כדי לשמר את הסטוס קוו. בה בעת כאשר התעוררו בעיות בקרב המחנה האחד, למשל בהונגריה בשנות ה-50 ובצ’כיה בסוף שנות ה-60, לא בא המחנה השני לעזרת ״המורדים״, כי האירוע היה בחצר של המחנה הנגדי.

התרסקותה של ברית המועצות ב-1989 הפיחה תקוות בדבר קץ ההיסטוריה והתקדמות העולם לעבר יותר דמוקרטיה, שוק חופשי, פחות מלחמות ואולי אף מוסדות בינלאומיים שינהלו את העולם בשופי, והכול תחת חסותה של ארה״ב – המעצמה שניצחה במלחמה הקרה.

אלא שלא כך התפתחו הדברים. מנקודת המבט של 2020, השנה הפותחת את העשור השלישי של המאה ה-21, העולם הפך לפחות מסודר, ללא כללי התנהגות מקובלים וללא ארגונים בינלאומיים המתפקדים כראוי. יתר על כן, הערכה מפוכחת של מצב העניינים בעולם כיום מביאה למסקנה ברורה כי הדמוקרטיה לא ניצחה. האיומים עליה כשיטת ממשל רק גברו, והתחרות בין המדינות המובילות בעולם הפכה קשה ומסוכנת יותר.

המעצמה העולה במזרח, סין, מצהירה במעשים ואף באופן מילולי כי אין בכוונתה להתיישר עם הכללים שנקבעו בהובלת ארה״ב מאז מלחמת העולם. היא מציעה אלטרנטיבה, כלשון נשיא סין, והיא אינה דמוקרטית או מכבדת את המערכת הבינלאומית כשאין זה נוח לה.

היורשת של ברה״מ, רוסיה, לא נעלמה מהבמה. היא פועלת באזורים החשובים לה, כגון באוקראינה – בקרבתה המיידית, ובסוריה – הרחוקה יותר, בלב המזרח התיכון, בתוקפנות ובביטחון עצמי של מעצמה, על אף כלכלתה הכושלת והתמעטות אוכלוסייתה בגלל רמת ילודה שלילית לאורך שנים.

שתי מדינות אלה אינן מקדמות בשום מקום רוח של דמוקרטיה, שוק פתוח או זכויות אזרח; נהפוך הוא, הן מאתגרות את העולם המערבי-דמוקרטי כמעט בכל נושא ועניין.

העולם המערבי שרוי במשבר עמוק. בצד הפוליטי יש פער גדול בין ציפיות האזרחים לבין מה שהממשלות הדמוקרטיות יכולות לספק לאזרחיהן. בצד החברתי יש קרע במדינות דמוקרטיות רבות שבהן החלקים העשירים יותר, ובדרך כלל גם הליברליים יותר, תופסים את מעמדם ואת האינטרסים שלהם כחלק ממערכת גלובלית המוחקת הבדלים בין מדינות ותרבויות. לעומתם החלקים שמרניים יותר בקרב אותן מדינות רוצים להבטיח את המשכיותה של התפיסה הלאומית ומסורותיה, בכל מדינה באופן נפרד ושונה. הדברים באו לידי ביטוי חריף בין השאר בבחירות בארה״ב, במשאל העם על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי ובחלוקה בין מערב למזרח בתוך האיחוד האירופי. הן בבריטניה והן בארה״ב החלוקה בין שני הזרמים היא כמעט לשני חצאים דומים בגודלם.

אירופה כיבשת וכיחידה פוליטית שמרה על כוחה הכלכלי אך איבדה כל יכולת צבאית, ולכן השפעתה על הנעשה בעולם דלה ביותר. היא הייתה ונותרה תלויה בארה״ב בכל הקשור להפעלת כוח צבאי לצורכי הגנה ושימור אינטרסים שחשובים לה. חלק מהעקרונות שאימצה אירופה נראים כבלתי מתאימים לעולם שפועלות בו מדינות כרוסיה, סין, איראן או ארגוני טרור בינלאומיים, עולם שבעלי אינטרסים משתמשים בו בכוח כדי לממש את האינטרסים שלהם. האמריקאים צודקים בטענתם כי חלק מיכולתה של אירופה להתעלם מאיומים ולא להקדיש מאמצים לבלימתם של כוחות שליליים בעולם נובע מכך שהאירופאים יודעים כי ארה״ב תעשה את המלאכה בעצמה, אם יהיה צורך.

ארה״ב נותרה המעצמה הכלכלית, הטכנולוגית וודאי הצבאית החזקה ביותר. אבל סין נושפת בעורפה וארה״ב חשה שלא בנוח בשל כך, גם כי לתחושתה סין אינה מתנהגת על פי הכללים, בעיקר כי כלכלתה מובלת ונתמכת על ידי הממשלה, ולכן אין תחרות אמיתית לא בתוכה ולא מולה ברחבי העולם.

הסינים, לטענת ארה״ב, עושים מניפולציה במטבע שלהם, ולכן משפיעים לרעה על הכלכלה העולמית, ואין הם מהססים להפר כל חוק הקשור לשמירת סודות מסחריים, קניין רוחני, פטנטים וכיוצא באלה. לטענתם המדינה הסינית עומדת מאחורי פריצות למחשבים ברחבי העולם כדי לקדם את הכלכלה על ידי גנבת סודות מדעיים ומסחריים, ללא בושה וללא חשש. סין פתחה לכאורה את כלכלתה, אך למעשה היא הפכה למדינה ריכוזית יותר המנצלת את הטכנולוגיה לא רק כדי לפתח את כלכלתה אלא גם כדי לשלוט טוב יותר באזרחיה ולפקח עליהם ביתר קפדנות ולבודדם, כשצריך, מן העולם.

ארה״ב מבינה כי היא נמצאת בתחרות קשה עם סין, ולכן רוצה להשתחרר מאזורים וממחויבויות שמפריעים לה להתמקד בעיקר. הסנטימנט הזה כונה על ידי הממשל של אובמה ״הסטה למזרח״, ועל ידי ממשל טראמפ ״אמריקה תחילה״. שניהם למדו שקשה להשתחרר ממחויבויות העבר, וכי לארה״ב כמעצמה כמעט בלתי אפשרי להפקיר אזורים גדולים ליריביה השונים. הדבר הזה בולט במזרח התיכון, שיש בו חשש גדול מנטישת ארה״ב את האזור ואת בנות בריתה אל מול רצון של מדינות אחרות, בעיקר רוסיה ואיראן, לנצל מצב זה כדי להרחיב את השפעתן (ולא יהיה זה פלא אם גם סין תצטרף אליהן במאמצים אלה). חיסולו של סולימני על ידי ארה״ב גרם להיסוס איראני, ואולי בטווח הקצר אף יפגע ביכולות איראן במרחב, אך אין הוא משנה את תנאי היסוד שתוארו כאן. וצריך לראות איך המהלך הזה ישפיע בטווח הארוך יותר. הוא ודאי הכניס אי-ודאות לתהליכי קבלת ההחלטות באיראן, בעיקר לגבי התנהגותה של ארה״ב כשהיא חשה מאוימת.

המוסדות הבינלאומיים שבהן תלו תקוות כה רבות אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיקר האו״מ ונגזרותיו, הפכו לטרגדיה פוליטית ולקומדיה באופן מעשי. כשאיראן חברה בוועדה למניעת הפצת נשק של האו״ם ולוב בוועדה לזכויות האדם (גוף מגוחך בפני עצמו) – ברור למה אין במערכת הבינלאומית שום מזור לשום בעיה.

ההוכחה לאפסות המערכת הבינלאומית נמצאת מעבר לגבולנו הצפוני: במרחק שעתיים טיסה מלב אירופה, בסוריה, מתחוללת מזה כ-9 שנים מלחמה עקובה מדם. עד עתה נהרגו בה למעלה מ-600 אלף איש, ומחצית מתושבי המדינה הפכו לפליטים בארצם ומחוצה לה. שום גורם בינלאומי לא הצליח להתערב ולהביא להפסקת הרצח ההדדי המתבצע בסוריה או לבלום את גירושם של 12 מיליון איש ואישה מבתיהם.

אין זה מצב שאופייני רק למזרח התיכון. זה נכון בכל מקום שבו מדינה חזקה מחליטה להפעיל כוח. כך למשל כבשה רוסיה חלק מאוקראינה – והעולם התרגל; סין פועלת בכוח במרחק מאות קילומטרים מחופיה, בים סין הדרומי, תוך התעלמות מכל כללי הנוהל הבינלאומי (ואפילו מהחלטת בית הדין הבינ״ל) – והעולם די פסיבי, וכמובן איש כבר אינו עוסק בכיבוש החלק הצפוני של קפריסין (על ידי תורכיה). אפילו מוסדות בינלאומיים לטיפול בנושאים ספציפיים אינם ממלאים את תפקידם.

כך למשל כוח האו״ם שהוצב ב-2006 בלבנון, על פי החלטת מועצת הביטחון בתום מבצע צה״ל בלבנון (על בסיס החלטה 1701), לא הנפיק מאז אף דו״ח אחד על העברת נשק לחיזבאללה, ובכל זאת יש לארגון ארסנל טילים ורקטות מהגדולים בעולם, אולי שני רק לזה שיש לארה״ב. מנדט הגוף הזה מתחדש מדי חצי שנה, ואין איש פוצה פיו ומעיר משהו על חוסר תפקודו.

מבחינה זאת העולם דומה יותר לזה שהיה בין המלחמות הגדולות, לאחר שבמלחמת העולם הראשונה נשברו כל כללי ההתנהגות של העולם הישן ומנהיגי אותה תקופה נכשלו בניסיונם להתארגן לפתרונן של בעיות באופן שונה. העולם לא ידע כיצד לעצור סוג חדש של מדינות שעלו במקום האימפריות שנעלמו, קרי מה נכון לעשות למניעת מלחמות שהמניע שלהן אידאולוגי, והתוצאה הייתה נוראה: מלחמת העולם השנייה.

לעומת חוסר התפקוד של המערכות הפוליטיות בתחום הבינלאומי בולטת העובדה שבתחום הכלכלי נוצרה מזה כארבעים שנה מערכת קשרים מורכבת ותלות הדדית בין מדינות ואזורים. נוצרה בעולם סינרגיה בין החלק המשופע בכוח אדם והרעב לפיתוח, לבין החלק האחר, שבו ה״צריכה״ היא מרכיב תרבותי ולא רק ציווי כלכלי מגובה בהכנסה גבוהה.

התופעה הזאת, שכונתה בשם ״גלובליזציה״, עומדת בפני סכנה גדולה, בעיקר כי ארה״ב החליטה להשיב אליה תעשיות רבות שנדדו במסגרת התהליך לסין, והיא מנסה להכריח את סין להתנהג בתוך המערכת הכלכלית ביתר אחריות והגינות מסחרית. בעוד הסינים, הנאבקים על מקומם בעולם שאליו נכנסו מאוחר מאוד ולאחר שנות השפלה על ידי המערב, רוצים לשמור על חופש הפעולה שלהם גם אם הם חורגים מהכללים שהיו מקובלים עד כה. לטענתם  הכללים הללו משרתים בעיקר את הצרכים ואת האינטרסים של ארה״ב, שאף עיצבה את הכללים הללו לפני כ-70 שנה.

קריאת התיגר של הבית הלבן על חוסר השוויון שיש בין הצדדים המתחרים במסחר, כשכל צד רוצה לייצר ולמכור יותר, מאיימת על הסידור שהיה נוח לשני הצדדים והביא לפריחת הכלכלה העולמית באופן חריג בהיקפו ובאורכו. מלחמת הסחר הזאת מעיבה על השוק העולמי על כל מרכיביו, ואם לא תסתיים בפשרה והסכמה היא יכולה ליצור קושי גדול למדינות רבות התלויות בהמשך תפקודו של עולם פתוח, המאפשר ייבוא וייצוא בראייה כלכלית גרידה.

פגיעה משמעותית במרכיבי הגלובליזציה תביא לפגיעה נוספת בתהליך שיתוף הפעולה הבינלאומי ותוביל להחרפה בתופעה המאפיינת את העולם: תחרות בלתי מוגבלת מנקודת מבט אגואיסטית של כל מדינה ומדינה, גם על חשבון טובת העולם, ככול שיש משמעות למושג הזה.

משבר וירוס הקורונה מצביע על זרימת אנשים מקצה העולם לקצהו כביטוי ברור של הגלובליזציה, אבל גם על קשרים כלכליים חזקים בין חלקי עולם התלויים זה בזה.

בתוך המסגרת הכאוטית של העולם בולט המזרח התיכון בהיותו בלתי יציב, מפגר כלכלית אחרי העולם המפותח, וחלקים ממנו שואבים לגיטימציה ממרכיבי דת, עדה ומשפחה – כשהמדינה היא מסגרת פחות מחייבת ולכן מועדת לזעזועים פנימיים. סכסוכים בתוכו מקבלים תהודה בין השאר משום שהם אכזריים באופן יוצא דופן, ומשום שפריסתם של המוסלמים ברחבי העולם הופכת את הסכסוך האזורי לבעל השפעה בעולם. דאע״ש הוא דוגמה לארגון מקומי שצמח על רקע הסכסוכים הייחודים במזרח התיכון (במקרה זה בתוך הסונה, ועל רקע חיכוך עם השיעים), אך בשל הצגת אכזריות קיצונית (ומצולמת היטב), והמוסלמים שחברו אליו ברחבי העולם, הוא הפך לבעיה כלל-עולמית (מה שדחף למלחמת חורמה בו, ולחיסול רובו).

את המזרח התיכון מניעים כיום שלושה מאפיינים: חיכוך בין שיעים לסונים בכל מקום שבני שתי העדות ונספחיהם (החות’ים בתימן או העלאווים בסוריה) מצויים בו. זהו עימות בתוך העולם הסוני בין אלה שמאמינים כי ״האסלאם הוא הפתרון״ לבין מי שחושב ופועל במסגרת התפיסה המודרנית יותר של עמים ומדינות, ומציאות כלל-אזורית של ממשלות שאינן דמוקרטיות ושאינן מתפקדות. על כן אזרחי האזור, כמעט כולו, חיים חיים קשים וללא תקווה אמיתית לשיפור בחיי הדור הבא. הייאוש מהמצב מאפיין את כל האזור המשתרע מהאוקיינוס האטלנטי ועד הודו, שכל המדינות בו מוסלמיות ורובן ערביות.

ישראל היא המדינה היחידה במרחב שאינה ערבית או מוסלמית, וגם אין היא חולקת עם מדינות הסביבה את אותן בעיות, דבר שרק מחזק את ייחודה וזהותה כזרה באזור. היא נתפסת על ידי שכנותיה כ״מוצב חוץ״ של המערב בלב האזור המוסלמי-ערבי, ועל ידי עצמה כנווה מדבר או כווילה בג’ונגל – שלושה דימויים שאינם מקילים על יחסיה עם מדינות המזרח התיכון.

ארבע הן המדינות המשפיעות ביותר על האזור, ורק שתיים מהן ערביות.

איראן היא המדינה השיעית הגדולה ביותר, ואף על פי שאינה ערבית היא מנהיגה ביד חזקה את העולם השיעי במזרח התיכון. הקשת השיעית בהנהגתה כוללת היום את לבנון – שבה איראן שולטת דרך שלוחהּ ארגון החיזבאללה שלטון ללא מצרים כמעט, את סוריה – שבה איראן בעלת השפעה גדולה אך אינה היחידה, כי גם לרוסיה יש בה השפעה של ממש (אולי אף יותר מזו של איראן) ואף השלטון העלאווי עצמו מנסה לשמור על שארית הריבונות שלו, את עיראק – שבה מתנהל מאבק קשה בין ההשפעה האיראנית ההולכת וגוברת לבין הניסיון של העיראקים לשמר את ריבונותם, ואת תימן – שבה חברו האיראנים לחות’ים והם נלחמים נגד השלטון הסוני המסתייע בסעודים השקועים במלחמה קשה (ואכזרית) עד צוואר.

מן הצד השני עומדת תורכיה, גם היא מדינה לא-ערבית אך סונית, המנסה להשיג השפעה תוך שימוש בצבאה הגדול לעבר מדינות אחרות באזור. היא נלחמת בסוריה באזורי הגבול שלה, בעיקר כדי למנוע כל הצלחה של הכורדים לממש עצמאות חלקית או אוטונומיה, בעיקר בגלל החשש שמהלך כזה ישפיע לרעה על מיליוני הכורדים המהווים את המיעוט הגדול ביותר בתורכיה. מיעוט זה נלחם למען אוטונומיה ומהווה את האיום המשמעותי ביותר על שלמותה הטריטוריאלית של תורכיה המודרנית. יש לה כוח משלוח בקטאר – כסיוע אל מול עוינות של מדינות המפרץ למדינת האי הקטנה והעשירה מאוד; היא מעורבת במלחמה הפנימית בלוב – אל מול מצרים, העוינת אותה ומסייעת לצד השני במדינה השכנה; יש לה משלחת צבאית ובסיס ימי בסודן; היא מארחת חשובה של גורמי חמאס ומנסה להגביר את מעורבותה בקרב הפלסטינים, כולל ביהודה ושומרון ובמיוחד בירושלים.

המשותף לשתי מדינות גדולות ולא ערביות אלה, איראן ותורכיה, הוא החלום על גדולה עתידית – על בסיס נוסטלגיה לתפארת האימפריות שהן היו, פרס מזמן ותורכיה עד לפני כ-100 שנה. בשני המקרים לחלום מרכיבים דתיים חזקים. המדינות הערביות יראות משתי המדינות הלא-ערביות, החזקות במונחים אזוריים והמונעות על ידי חלומות העבר לתקופות שבהן הערבים היו הנכבשים. לכן מעבר להגנה על אינטרסים מקומיים יש ברתיעת הערבים מהפרסים ומהתורכים גם מרכיב היסטורי ופסיכולוגי עמוק, בין השאר כי רבים במדינות ערב מכירים בעובדת היותן של השתיים מדינות אותנטיות, בעלות היסטוריה עמוקה, ״רציניות״ ובעלות מערכת אקדמית רצינית וכלכלות של ממש – בשונה מחלק גדול ממדינות ערב המודרניות.

שתי המדינות הערביות החשובות ביותר הן מצרים וסעודיה. הראשונה היא הגדולה במדינות ערב, עתיקה כישות מדינתית ורואה עצמה כמדינה הערבית המרכזית. תפיסת הגאווה והעוצמה המצרית מתבססת על גודל האוכלוסייה ועל ההיסטוריה הארוכה של המדינה, ״אם העולם״ בעיני המצרים, שגם להם תפיסה נוסטלגית של עברם הרחוק כמעצמה אזורית עוד טרום האסלאם והיותה של מצרים מרכז תרבותי עבור כלל מדינות ערב. המדינה השנייה היא סעודיה, וזאת בזכות שליטתה במקומות הקדושים לאסלאם (מכה ומדינה), עושרה החריג והיותה הגדולה במדינות המפרץ.

אלא שמצרים, שמתקשה מאוד מבחינה כלכלית, איבדה את בכורתה הטבעית, כי למדינה המקבלת נדבות קשה לטעון לכתר המנהיגות. סעודיה מצויה בעיצומו של מאבק איתנים עקב חילופי דורות (דור הנכדים של מייסד סעודיה יקבל את האחריות לאחר מות המלך הנוכחי), וכלל לא ידוע איך ייגמר שם המאבק. על אף עושרם, העולם הערבי מתקשה לקבל את הבדואים מחצי האי ערב ואת סעודיה – מדינה מלאכותית וחסרת היסטוריה – כמנהיגתו.

חולשת המנהיגות בצד הסוני לעומת עוצמת המנהיגות האיראנית בצד השיעי מאפשרת למיעוט השיעי הקטן באזור, כ-15 אחוז מכלל המוסלמים במזרח התיכון, להצליח ברוב המקומות שבו קיים חיכוך בין שיעים לסונים. איראן – עקב נכונותה להיות מעורבת בתוקפנות חריגה, ונוכח רמת הסיכונים שהיא לוקחת כמדינה תוך גיוס כוחות שיעיים ברחבי המזרח התיכון ואף מעבר לו (באפגניסטאן ופקיסטאן) – מעורבת ברוב נקודות החיכוך באזור. היא הכוח המניע את שינוי הסטטוס קוו בלבאנט ובחצי האי ערב במטרה לייצר השפעה איראנית במרחב הערבי. מאמציה צריכים לתמוך בסופו של דבר ברצונה לרכוש לעצמה ״מטרייה גרעינית״, דרך בנייית חגורת אש סביב מדינת ישראל ויצירת יכולת לאיים על בעלות בריתה של ארה״ב במפרץ, כדי למנוע כל החלטה של שימוש בכוח לחיסול יכולות הגרעין שלה בטרם תהפוך למדינה בעלת פצצה גרעינית.

המערכה שאיראן מנהלת היום לבניית יכולות האש בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון צריכה לשרת את אסטרטגיית הגרעין שלה, מעבר לרצון להשפיע על ההתפתחות במדינות אלה לטובת השיעים המקומיים והאינטרסים האיראניים העכשוויים.

***

המסקנות שצריך להפיק בישראל מהתיאור הכללי של העולם המורכב שבו אנו חיים, ומתוקפנות השולטת במזרח התיכון, אינן פשוטות.

בעולם הרחב, שהכלל החשוב בו הוא ״כול דאלים גבר״, יש לקחת בחשבון שכל דבר אפשרי ושום דבר אינו בבחינת נמנע רק כי הוא ״בלתי הגיוני״, ״מסוכן״, או ״שלא היה כדוגמתו״. וכשהכול אפשרי – זה מצב קשה למדינות קטנות הנמצאות תחת איום. בה בעת אין כיום שום מנגנון המאפשר להכיל איומים ולסיים מלחמות באופן המאפשר למהלך מדיני להשלים מהלכים צבאיים. העולם הפך כוחני יותר, והוא משאיר פחות מקום לדיפלומטיה. הכוח הגס הוא המרכיב העיקרי ביחסי המדינות. לכך מתווסף מצב ייחודי של תחרות בין מעצמה עולה לזאת העומדת בפסגה והמנסה לשמר את מעמדה, ואין זה תהליך שמבשר יציבות.

מתיאורו של המזרח התיכון עולה שמחד גיסא ברור שישראל אינה עומדת להתמודד בקרוב עם איום צבאי קונבנציונלי, כגון זה שמולו עמדה במשך עשרות שנים. מאידך גיסא, איראן גרעינית יכולה ליצור בעתיד איום קיומי על ישראל, או לפחות לקדם מדיניות תוקפנית מאוד נגדה תחת מטרייה גרעינית. כבר היום היכולות שאיראן בנתה בלבנון, בסוריה (בשלבי בנייה ראשונים) ובעיראק יוצרות איום של ממש על ליבה של מדינת ישראל ועורפה האזרחי, ודאי אם ישתלבו באיום יכולות השיגור של החמאס והג’יהאד האסלאמי מעזה (שת״פ שכלל אינו בטוח, על פי ניסיון העבר). מניעת התגרענותה של איראן הוא האתגר הגדול ביותר של ישראל .

למזלה של מדינת ישראל היא השכילה לבנות במהלך שבעים השנים שמתום מלחמת העצמאות יכולת צבאית מרשימה. נוסף על כך יש לה קהילת מודיעין חזקה היודעת לאתר איומים, ויש לה הנחישות הדרושה כדי להכיל את מאמצי איראן, בתחום הגרעין ובתחום האזורי. מאמץ הכלה זה נעשה תוך לקיחת סיכון להגיע לעימות רחב יותר אם תגיב איראן בעוצמה לניסיון הישראלי, המתנהל בדרך כלל מתחת לרדאר.

המצב החדש בעולם ובמזרח התיכון טומן בחובו גם הזדמנות גדולה. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל רוצות כמה ממדינות ערב החשובות ביותר לשפר משמעותית את היחסים עם מדינת הלאום של העם היהודי. הן רואות בישראל מדינה יציבה, חזקה, מודרנית היכולה לספק להן ידע וטכנולוגיה שיאפשר להן לצאת מהמצר הכלכלי והמדיני, מדינה שיכולה לעזור להן לעמוד מול איראן שיעית ותוקפנית – בעידן שבו המטרייה האמריקאית מראה סימנים של התקפלות.

המכשול העיקרי לקפיצת דרגה ביחסים אלה הוא העימות הישראלי-פלסטיני שנדחק לאחרונה לקרן זווית, כי ברור שאין יכולת לגשר בין המינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל לבין המקסימום שישראל מוכנה לתת, וכלל לא ברור אם הפלסטינים מוכנים להגיע למצב של דיאלוג ומשא ומתן אמיתי (ויש לא מעטים שיאמרו שכך הוא גם המצב בישראל). המהלך האחרון של הממשל האמריקאי, קרי הצעת ״תוכנית המאה״ על ידי הנשיא, יכול לשנות את המצב, שהתאפיין כאמור בקפיאה על השמרים לאחר האכזבה העמוקה מתהליך אוסלו ומתוצאות הנסיגה החד-צדדית מעזה.

ישראל עומדת בפני החלטה מה נכון לעשות בעקבות התוכנית הזאת, וכנראה סיפוח הבקעה הוא התוצאה המיידית. סיפוח חלקים גדולים יותר עלול להביא למתיחות גדולה במרחב, כי הדבר ייתפס כמהלך שיביא לחיסול מעשי של כל סיכוי למו״מ עתידי, אף על פי שהתוכנית האמריקאית מכילה לראשונה הכרזה, שגם אותה ישראל אמורה לקבל, על הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בתנאים מסוימים. קבלת התוכנית על ידי ישראל היא הודאה פורמלית של מדינת ישראל כי בכוונתה לקבל את הקמת המדינה הפלסטינית כעובדה, אם כי נלווים לכך תנאים קשים ביותר לביצוע על ידי הפלסטינים, כולל פירוז רצועת עזה, שאין סיכוי לבצע אותו.

נראה ששמירת האופציות לעתיד, תוך ניהולו של הסכסוך באופן הדומה למה שעשתה ישראל עד כה, היא האופציה הראויה לטיפול בשאלה הפלסטינית במצב הנוכחי, על אף האופוריה ששוררת בעקבות ההצעה האמריקאית בחלקים חשובים בחברה הישראלית. אסור שהאופוריה הזאת, הזמנית מטבעה, תביא להחלטות שתזדעזענה את יציבותן של מדינות באזור, בעיקר ירדן, שיציבותה משרתת לא רק את תושבי ירדן אלא גם את צרכיה הביטחוניים של ישראל.

מן הראוי שהאתגר של מציאת פתרון ליחסים עם הפלסטינים ייוותר על סדר היום המדיני בסדר העדיפות של ישראל, אלא שהפעם ללא שום אשליות על ״מזרח תיכון חדש״, כי די ברור שאין בשורות של ממש בדבר התחדשותו של המזרח התיכון. הוא יישאר אלים ועל סף פיצוץ עוד שנים רבות. את כל צעדיה מן הראוי שישראל תעשה על בסיס ההנחה המציאותית לגבי המזרח התיכון, כי אין ביכולתה לשנות את המצב מעיקרו, לא בהסכמים מדיניים ולא על ידי שימוש בכוח צבאי, לפחות לא בדור הנוכחי.

גרסה של מאמר זה פורסם בכתב העת האומה, גיליון 217.

תמונה: Bigstock