להתנגדות הישראלית להרחבת ההשפעה והפריסה האיראנית בסוריה ובלבנון יש שני רבדים הקשורים זה בזה. האחד נועד במהותו למנוע מאיראן יכולת לחנוק את ישראל תוך שימוש בשליחיה מעבר לגבול – בצפון, בדרום ובמרכז. האחר מכוון לסיכול מאמץ הגרעין וטילי הקרקע-קרקע ארוך הטווח שאיראן מפתחת. הבנת שני הרבדים הללו והקשר ביניהם חיונית כדי להעריך את מידת הנחישות הישראלית ונכונות ישראל לנקוט בסוריה אמצעים חריפים, היכולים במצבים מסוימים לדרדר את המצב עד לכדי מלחמה רחבת היקף – מלחמה שתכליתה הרס היכולות האיראניות שמוקמות והולכות בגזרות השונות, בעיקר בסוריה ובלבנון.
איראן – הכוח הדינמי במזה״ת
איראן מצויה מבחינתה בשלב מתקדם מאוד של עיצוב המזרח התיכון. הפעולה האיראנית אינה מקרית, היא מבוססת על האידאולוגיה הדתית השיעית שהתווה, בעקבות הצלחת המהפכה באיראן (1979), מייסד הרפובליקה האסלאמית, חומייני, וממשיך אותה יורשו, חמנאי. עיקרה ביסוס מעמדה של איראן כמובילת המהפכה השיעית ברחבי המזרח התיכון (מה שנקרא ״ייצוא המהפכה״), ויצירת עמדת השפעה על (ובתוך) מדינות רבות ככל האפשר במרחב, תוך ניצול היותה של איראן מנהיגת השיעים, אם כי לא רק שיעים זוכים לסיוע איראני כשהדברים נוגעים ל״מהפכה״ או למאבק באויבי איראן.
איראן משקיעה לא מעט בתימן – בסיוע לחות’ים, שם האויב המיידי הוא סעודיה, ובצידה איחוד נסיכויות המפרץ. הצלחתה בתימן יכולה להשפיע על חופש התנועה הימית במיצרי באב אל מנדב, בואך תעלת סואץ. בה בעת משמרות המהפכה משקיעים הרבה מאוד מאמץ בעיראק, שהשליטה בה חיונית לאיראנים בכמה הקשרים. המטרה האיראנית בעיראק תושג בעקיפין, גם בניגוד לדעת הממשלה העיראקית, דרך המיליציות החזקות שהקימו משמרות המהפכה, והסרות באופן מוחלט למרות האיראנים. העולם עוסק בתוצאות הבחירות בעיראק, ואינו מבין שגורלה יוכרע במידה רבה על ידי המיליציות החזקות, נוסח חיזבאללה, שפועלות ברחבי המדינה, כאמור בשליטה איראנית מלאה.
(שאלה מעניינת היא האם יעשו משמרות המהפכה שימוש באדמת עיראק לירי על אויביהם, סעודיה וישראל, ואולי אף על ירדן, כפי שהם עושים שימוש באדמת תימן כדי לירות טילים, של החות’ים לכאורה, על ערי סעודיה.)
אין ספק שמאמציה של איראן ברחבי העולם הערבי נובעים מראייתה את עצמה כמנהיגה היחידה של העדה השיעית על כל שלוחותיה בעולם, ורצונה לקדם את האינטרסים של העדה ברחבי המזרח התיכון. השיעים, שהיו עד לאחרונה המיעוט הנחות והמדוכא באסלאם (שרובו, כ-85 אחוז, סוני), יוצאים סוף סוף מתחתית הסולם החברתי והדתי כדי לבטל את השפלתם רבת השנים על ידי הרוב הסוני. זאת ללא כל ספק מקור אנרגיה משמעותית ורבת עוצמה, המניעה את התנהגות העדה השיעית בכלל, ואת איראן בראשה. התחושה העמוקה שאיראן מנחילה היא שהגיע זמנה של השיעה להוביל את המזרח התיכון ואת כל העולם המוסלמי. יחסה העוין לישראל הוא מרכיב חיוני בלגיטימציה שלה.
(אין לדעת מתי יפנו האיראנים מאמצים למקומות רחוקים, כהודו למשל, שם יש מיעוט שיעי בקרב המיעוט המוסלמי. גיוסן של מיליציות שיעיות בפקסיטאן ובאפגניסטאן מצביע על כיווני עבודה אפשריים של כוח קודס, האחראי במשמרות המהפכה לביצוע רעיונות מסוג זה.)
תפיסתה של איראן את תפקידה באזור מושפעת ככל הנראה גם מן החלום הפרסי, המבוסס על זיכרון האימפריה הפרסית ועל תחושת העליונות הפרסית על הערבים. יש לכך הדים בשיח הפנימי באיראן, ואין ספק שעבור האיראנים זה מרכיב חשוב לביסוס תפיסת המנהיגות שלהם בקרב השיעים במדינות ערב. הפרסים מייצגים תרבות עשירה, היסטוריה ארוכה ומפוארת שמתחרה עם כל מה שמדינות ערב – להוציא אולי מצרים – יכולות להציג. גם ערבים מתוחכמים מעט יותר מבינים את העדיפות שיש למדינה רצינית ואמיתית, כמו איראן, על פני רוב מדינות ערב, שהן תוצאה של יד המקרה או של החלטה של מדינות קולוניאליסטיות לפני כמאה שנה. לכן, מתייחסים אליה בכבוד ובחשש. תחושת העליונות הפרסית, שאינה חדשה בהיסטוריה של האסלאם, מזינה פחדים של ערבים לא מעטים, כולל בתוך העדה השיעית. לא כל השיעים הערבים אוהבים את ההתנשאות הפרסית.
החיכוך הזה בולט יותר בעיראק, משום ששם היה בעבר מרכז ההנהגה הדתית של השיעה, ועדיין הערים נג’ף וכרבלה שבעיראק הן הקדושות ביותר לשיעים ולא קום שבאיראן. הניסיון האיראני להעתיק לקום את מרכז הכובד הדתי הסתמך בתקופת סדאם חוסיין על כך שנמנע משיעים רבים להגיע אל שתי הערים בעיראק. עתה אין לכך הצדקה, אומרים עיראקים לא מעטים. הקולות הנשמעים נגד השתלטותה של איראן על הפוליטיקה העיראקית חשובים ביותר, וכוללים גם את מי שזכה בבחירות האחרונות, מוסא צ’אדר, העומד בראש מיליציה שיעית עצמאית שאינה נתונה למרות איראנית, ומכאן כוחו. סעודיה, המבינה זאת, מנסה לפעול להגברת המחלוקת בין גורמים שיעים בעיראק לבין האיראנים, שלא מעטים רואים בהם יריב של ממש. הזהות הפרסית בהתנהלות האיראנית לא תמיד עומדת לטובתה בעולם הערבי.
מניעיה של איראן דומים במידה רבה לאלה של תורכיה תחת הנהגתו של ארדואן – ניסיון להציג את גדולת העבר העות’מאני כבסיס להצדקת המדיניות העכשווית, הן בהיבט הדתי והן בהיבט הלאומי. גישות דומות אלה עלולות להביא – במקרה של הצלחתן – לעימות בין המדינה השיעית המובילה לבין המדינה הסונית/עות’מאנית הרוצה להוביל. שתיהן מדינות מוסלמיות, אך לא ערביות, ולכן הן מפחידות את העולם הערבי, שרובו הגדול סוני (במקרה התורכי הערבים עדיין זוכרים את אכזריות העות’מאנים כלפי ניסיונות לזכות בעצמאות מהאימפריה העות’מאנית).
מקומה של ישראל בתפיסת איראן
לא יהיה זה נכון לחשוב שישראל היא המוקד היחיד של הפעילות האיראנית, אך ודאי שהיא תופסת בו מקום מרכזי. מצוות השמדתה של ישראל היא חלק ממכלול זה. הנהגת איראן מקדישה לכך לא מעט מאמצים ואמצעים, מאז קבע חומייני את עקרונות המהפכה.
למערכה נגד ישראל יש מניעים דתיים, ולפיכך היא נראית לעיתים חסרת היגיון, כי האיראנים, או לפחות מקבלי ההחלטות באיראן, מוכנים להשקיע בה הרבה מאוד אנרגיה וכסף, ואף להסתכן בעימות מזוין עם ישראל ולשלם מחירים לא פשוטים. כל זאת, כשבאופן ריאלי אין בין ישראל לאיראן שום חיכוך בגין אינטרסים מנוגדים או תחרות על השפעה או שטח כל שהוא.
התוכניות נגד ישראל הן בעלות עדיפות גבוהה גם מתוך ראיית ישראל כראש חץ של המערב במרחב. השלילה של התרבות ושל הגישה המדינית של המערב לעולם התמקדה בארה״ב – “השטן הגדול”, ובישראל – “השטן הקטן”. אלא שישראל מצויה בלב המזרח התיכון, האזור שאליו מופנים מאמציה של איראן, ולכן היא בעדיפות לחיסול ללא כחל וסרק. האיראנים מעריכים (בצדק כנראה) שהחלשתה של ישראל, וודאי השמדתה, תקל עליהם מאוד במאבק על השליטה באזור, כי ישראל היציבה והחזקה היא אחד המכשולים הגדולים בדרכם. לאחרונה היא גם בת ברית של המדינות הסוניות הפוחדות מאיראן. לכן, גם משיקולים אסטרטגיים קרים, ללא רגש דתי הקיים, האיראנים מעוניינים לפגוע בישראל קשה ככל האפשר.
המאבק בישראל ממלא גם תפקיד חשוב ברכישת לגיטימציה לאיראן בעולם הערבי, שנכשל במאבק זה. המאבק במדינה היהודית עדיין פופולרי מאוד בקרב ההמונים במדינות ערב. ככול שאיראן מחריפה את הטון כלפי ישראל, היא קונה לבבות ברחוב הערבי. מנגד, גם החשש מהאיראנים קיים ברחוב הערבי ואיזונו על ידי נטילת מנהיגות המאבק ישראל אינו מובטח כלל. ניסיון האיראנים לקבל לגיטימציה מניע אותם בעקביות מתחילת דרכם לאחר המהפכה.
כשעלו שליטיה החדשים של איראן מן המחתרת הייתה לשנאת ישראל שלהם גם סיבה אמיתית, מקומית ומיידית, כי ישראל סייעה לשאח הפרסי. הסיוע הישראלי לכוחות ביטחון הפנים של השאח, הסוואק, היה מפורסם וידוע. אלו היו שנואים ביותר בגלל אכזריותם, ומיד אחרי המהפכה נתפסה ישראל כשותפה לפשעים אלה. מוטיב זה דעך לאורך השנים, אך אין לשכוח אותו כלקח לעתיד.
מכאן מובן שלא בכדי איראן מתמקדת בשלוש חזיתות סביב המדינה היהודית, ומנהיגיה מדגישים בכל עת, בפומבי ושלא בפומבי, את רצונם לממש את חלום השמדתה. לבעלי תפיסה מערבית (ולנאיבים שבינינו) קשה לעכל זאת, אך הנהגת איראן מחויבת באמת ובתמים לתפיסה שהם מביעים בגלוי לגבי חובת השמדתה של מדינת ישראל.
ההיסטוריה לימדה את הריאליים שבקרב מקבלי ההחלטות בישראל להאמין למנהיגים האומרים את שבליבם ביחס לתוכניות ההשמדה של מדינת היהודים. שליחת המל״ט האיראני החמוש בפברואר 2018 לליבה של ישראל, והמשך המאמצים לבניית כוחם ההתקפי בסוריה על אף הצלחותיה של ישראל לפגוע במאחזים איראניים במהלך השנה האחרונה, מצביעים על הסיכונים שהם מוכנים לקחת לשם כך (הדברים נכונים לפחות לגבי מפקד כוחות קודס, קאסם סולימאני, ותומכיו בטהראן).
רובד הפעילות האיראני הראשון נגד ישראל – הרובד הגלוי
ברובד הראשון איראן פועלת סביב ישראל בשלושה מאמצים. הגורם המבצע הוא כוח קודס, השייך למשמרות המהפכה, אך פועל באופן די עצמאי.
המאמץ הראשון מכוון למהפך בכוחו ההתקפי של חיזבאללה. האיראנים עושים כל שביכולתם להביא את היכולת של חיזבאללה לשיאים חדשים. במהלך השנים האחרונות התאמצו איראן וסוריה לגוון את כלי הנשק שבידי חיזבאללה והעבירו לרשותו טילי נ״מ, טילי נ״ט וטילי חוף ים מתקדמים ביותר, מהמיטב שקנתה סוריה ברוסיה. כמעט כל מערכת מתקדמת שהגיעה מרוסיה לידי הסורים הועברה לחיזבאללה. המערכות האלה נרכשו על ידי סוריה, אך מומנו ככל הנראה עבור חיזבאללה על ידי האיראנים, שאולי אף מימנו את הרכש הסורי. הרוסים אינם מודעים לכאורה להעברות אלה, אך אין ספק שיש ביכולתם לפקח על מערכות נשק מתוחכמות אלה טוב יותר, גם כשהן תחת בעלות סורית.
המאמץ האיראני לבניית חיזבאללה בולט עוד יותר בתחום ההתקפי, ועיקרו מבוסס על תוצרת התעשיות הצבאיות בסוריה ובאיראן. למשל, הן הקנו לארגון יכולת שיגור טילים ורקטות מרשימה ביותר בכל קנה מידה עולמי. גם היאחונט, לכאורה טיל רוסי להגנת החוף, באם יגיע לידי חיזבאללה, הוא באופן מעשי כלי התקפי המאיים על נמלי ישראל ומערכות הפקת הגז של ישראל בים התיכון. המאגר של החיזבאללה כולל למעלה מ-120 אלף רקטות וטילים בגדלים שונים, היכולים להגיע לכל נקודה ברחבי ישראל, כולל את הערים הגדולות – חיפה, ירושלים ותל אביב. כל מרכזי האוכלוסייה של מדינת ישראל חשופים כיום לאש של חיזבאללה.
קפיצת המדרגה הבאה בלבנון היא הניסיון האיראני להביא לשיפור משמעותי בדיוקם של רבים מהטילים שבידי חיזבאללה, בעיקר הכבדים וארוכי הטווח שבהם. המאמץ לחיזוק חיזבאללה מתבצע במקביל גם על ידי העברת טכנולוגיה איראנית, ולאחרונה גם בניסיון לבנות תעשייה צבאית מקומית בסוריה ובלבנון כדי לייצר בקרבה מיידית לחיזבאללה יכולות אלה בשיתוף עם הארגון.
מבחינת יכולת ההרס שתהיה בידי הארגון, זה שינוי של ממש בעוצמת האיום. כמדינה קטנה (20 אלף קמ״ר בתחומי הקו הירוק, ועוד פחות מ-6,000 קמ״ר בגדה המערבית), שאוכלוסייתה מתרכזת לאורך פחות מ-80 ק״מ המשתרעים לאורך חוף הים התיכון בין חדרה לאשדוד – ישראל חשופה מאוד. אין בישראל חלופה או יַתִירות ממשית לרבות ממערכות התשתית. לכן, פגיעה מדויקת במתקני תשתית יכולה להיות אקוטית עבורה, שלא לדבר על מספר הנפגעים האזרחיים שיהיו באזור כה צפוף (בעיקר בתל אביב ובנותיה). זאת הסיבה שישראל משקיעה הון עתק בבניית מערכת הגנה נגד טילים בעלת שלוש שכבות, שעלותה כ-10 עד 15 מיליארד דולר. אם תפרוץ מלחמה ישראל תהיה נאלצת לפעול בכוח רב ובכל האמצעים שבידה כדי לנטרל את מֵרב יכולות השיגור של הארגון תוך זמן קצר.
מבחינת ישראל שימוש בכמות טילים כזו, רבים מהם מדויקים ביותר, תחייב מלחמה קשה, שונה מבעבר. זו מלחמה שבה יוסרו חסמים לא מעטים, כדוגמת אלה שישראל לקחה על עצמה במבצעים המוגבלים בעזה בגלל קרבתם של אזרחים פלסטינים למרכזי הלחימה של החמאס. כשחיזבאללה יפעיל אלפי טילים אל ערים מרכזיות בלב ישראל ואל מטרות תשתית חיוניות מלב ליבה של אוכלוסייה אזרחית בלבנון, התוצאה של הלחימה העזה לנטרול יכולת השיגור של חיזבאללה תהיה חמורה ביותר: אלפים רבים של נפגעים לבנונים, חלקם אזרחים תמימים, והרס ניכר ביותר בכל רחבי לבנון. המצב הקשה הזה ייווצר כי איראן אדישה ל״מחיר הלבנוני״ של המלחמה בישראל ומוכנה להילחם עד הלבנוני האחרון, גם אם הוא שיעי.
צריך לשים לב שבנושא לבנון האיראנים מצליחים לתעתע בעולם, בעיקר בארה״ב ובצרפת, שמתנהגות כאילו יש מדינה ריבונית ששמה לבנון ושחיזוקה יביא להחלשת חיזבאללה. בה בעת, כוחות האו״ם הערוכים בדרום לבנון לא דיווחו על איתורה של אף רקטה או טיל אחד, כאילו החיזבאללה בדרום לבנון הוא מעין תנועת צופים תמימה שאין לה ולמאמץ של הארגון להתחמש בעשרות אלפי טילים ורקטות שום קשר. אפשר לחשוב על פי דיווחי האו״ם כי ישראל המציאה סיפור על ארגון שאינו קיים, וודאי שלא בשטח שתחת פיקוח האו״ם בדרום לבנון. ההסתמכות על החלטת מועצת הביטחון 1701 כבסיס למנגנון הסיום של הלחימה ב-2006 הסתברה כמקח טעות, וכדאי לזכור זאת לקראת העימות הבא, אם יתרחש.
ליחס מדינות העולם ללבנון ולאופן שבו חיזבאללה מצטייר מדיווחי האו״ם אין כמובן כל קשר למציאות. בעולם האמיתי אין ולו דבר חשוב אחד המתרחש בלבנון שאינו יזום, או לפחות מאושר, על ידי חיזבאללה, ובדרום החיזבאללה הוא הריבון הלכה למעשה. חיזבאללה הוא הארגון הצבאי החזק במדינה, וודאי חזק מצבא לבנון, שנענה לכל בקשה של הארגון. לכן העברת נשק לצבא לבנון היא באופן מעשי חיזוק הכוח שמסייע ויסייע לחיזבאללה, כי צבא לבנון הוא כיום חלק מהכוח שחיזבאללה מתכנן לבסס עליו את מלחמתו בישראל. אין שום סיכוי שיהיה מצב שהצבא הזה, שרובו שיעי, יפעל נגד חיזבאללה, או אפילו נגד מה שייחשב כאינטרס של הארגון השיעי.
במסגרת המאמץ האיראני/שיעי במזרח התיכון יש חשיבות גדולה לחיזבאללה, לא רק בהקשר של איום על ישראל. את הפירות של הצלחת הארגון קוטפת עתה איראן עם דעיכת הקרבות בסוריה, שבהם נפגעו כעשרת אלפים לוחמי חיזבאללה, מהם כאלפיים הרוגים. איראן רואה בחיזבאללה לא רק את הזרוע הארוכה שלה בסוריה ובלבנון, אלא גם את מאגר הלוחמים האיכותי והחשוב ביותר שעומד לרשות המנהיגות השיעית בטהראן לצורכי הרחבת השפעתה בכל המזרח התיכון (בינתיים לא מעבר לו, אך גם זה יגיע). כך אפשר לפגוש אנשי חיזבאללה לא רק בשדות הקרב של סוריה, אלא גם בתימן לצידם של החות’ים הנלחמים נגד בני בריתה של סעודיה ומאיימים על הממלכה מדרום, כמו גם בעיראק, בעיקר כשאנשי הארגון משתפים פעולה עם אנשי המיליציות השיעיות החזקות ברחבי המדינה. איראן יודעת להעריך את חשיבותו של הארגון להצלחתה לאחר שהארגון סייע לניצחון המשטר בסוריה ואנשיו קנו ניסיון צבאי רב. החיזבאללה הוא אחד ממקורות הכוח החשובים ביותר שיש בידה.
המאמץ האיראני השני נגד ישראל ברובד הראשון הוא הניסיון לבנות בסוריה חזית מקבילה ללבנון. מאמץ זה הולך וקורם עור וגידים, תוך הגברת הנוכחות הצבאית האיראנית. מאות רבות של איראנים ממשמרות המהפכה, בתוספת אלפי חברי המיליציות השיעיות שהובאו על ידי האיראנים מעיראק, מפקיסטאן ואפילו מאפגניסטאן. האיראנים שולטים במיליציות העושות במלאכה, לאחר שהסיוע הרוסי מהאוויר עזר לאסד להחזיק מעמד כשליט סוריה. התכנון האיראני הוא לבנות בסוריה, כבלבנון, מערכת צבאית שאינה תחת מרות הממשלה הריבונית, אך בחסותה היא יכולה להתחזק ולפעול באופן עצמאי. האיראנים ואנשיהם הפרוסים כבר היום ברחבי סוריה אוספים שם מודיעין על ישראל ובונים את הכוח. זאת רק ההתחלה, והמאמץ האיראני צפוי להיות אינטנסיבי יותר.
אלה המקדמים את חזון ייצוא המהפכה באיראן, בהובלת משמרות המהפכה, רואים בלבנון את הדגם האידיאלי. השאלה הגדולה היא מה יתרחש בסוריה. העדה השיעית שם קטנה ביותר, ולכן קשה יותר לקדם בסוריה דגם מעין לבנוני, אם כי בינתיים אסד מסכים כמעט לכל דרישה איראנית. האיראנים מתמודדים באופן מסודר, במעין תוכנית רב-שלבית, עם האתגר הסורי. בניין הכוח הצבאי העצמאי הוא רק אחד הסממנים של מאמצים אלה; הוא תומך במאמצים האחרים ויסתייע בהם בהמשך.
למשל, האיראנים מבצעים בסוריה, בשת״פ עם הממשל העלאווי, שינוי דרסטי באופי האוכלוסייה – על ידי הבאת שיעים רבים ממדינות רחוקות, בעוד שהשלטון מונע חזרתם של סונים למקומות שמהם גורשו או ברחו (בסוריה עצמה יש כ-6 מיליון פליטים, רובם ככולם סונים). גם הצבא הסורי יהיה שונה: מגויסים אליו אלפי חיילים חדשים, והוא ישא אופי עלווי/שיעי יותר מכפי שהיה לפני המלחמה בין העדות בסוריה. במערכת היחסים הפנימית בתוך סוריה בין הקבוצות השונות מתחולל שינוי שאינו נובע רק משינוי היחס המספרי בין העדות.
עד המלחמה היו העלווים רק 12 אחוז מתוך אוכלוסייה של כ-23 מיליון סורים, ועתה יהיה אחוזם גבוה יותר, כי סונים רבים נטשו את המדינה ושיעים רבים מגיעים אליה. אני מעריך שאיראן ומשטר אסד ינסו להגיע למספר גבוה של 20 אחוז שיעים ועלווים בכלל האוכלוסיה הסורית בעתיד. הרכב כזה מבטיח את מעמדה של איראן בסוריה מעל ומעבר לכל הסכם מדיני. הקמת מיליציות מקומיות על ידי האיראנים והשלטון של אסד תשרת את צורכי השיעים והעלווים ויישמר השקט הרצוי למשטר בזכות הכוח.
הסונים ירגישו את נחת זרועם של המיעוטים שיתחזקו, ויתקשו לשוב ולמרוד. בכלכלה מסתמנת מעורבות איראנית רבה יותר, אם כי לא ברור מהיכן יימצאו מקורות ההשקעה הנדרשים לבנייתה מחדש של סוריה ההרוסה. מדובר בעשרות מליארדים של דולרים ובשנים רבות (הסינים מאותתים על רצונם לקחת חלק במאמץ זה, וייתכן שמעורבותם תגבר).
נראה שהרוסים, שנוכחותם חיונית להמשך שלטונו של אסד, עוצמים את עיניהם לנוכח המציאות, אף שהם מבינים מה איראן עושה ונוכח מה ישראל מתגוננת. המשך ההסכמה מצד אסד והתעלמות הרוסים עלולים להביא לכך שהתחזקות איראן תעבור את נקודת האל-חזור. אז גם אם ירצו אסד או הרוסים להחזיר את הנמר האיראני אל סוגרו, יגלו שהוא גדול וחזק מדי ואין בכוחם לעשות זאת. היום שבו תהיה סוריה שלוחה איראנית אינו רחוק, אם התהליך שהאיראנים מובילים לא יופרע על ידי אסד או על ידי גורם זר וחזק כרוסיה.
כסיוע לשני המאמצים הללו, חיזוק חיזבאללה והפיכת סוריה למדינת חזית ישירה של איראן נגד ישראל, מהווה הצלחת איראן לבנות מסדרון קרקעי מאיראן דרך עיראק לסוריה וללבנון מרכיב חשוב מאוד. האיראנים התקדמו בפרויקט זה, שכבר משמש אותם בצורה מעשית אך לא מלאה, ומקל על הלוגיסטיקה הנדרשת לשם קיום המאמץ המשולב בלבנון ובסוריה. מאמץ זה יימשך ויתגבר אם יעזבו האמריקאים את המרחב. גם מאמץ זה משרת את איראן לא רק אל מול ישראל, אלא לצרכים במסגרת שליטתה בלבנון או הגברת השפעתה בסוריה. מנקודת המבט הישראלית המאמץ הזה מגביר מאוד את יכולותיה של איראן לבנות את הכוח הנדרש לה למלחמתה בישראל; זה שינוי דרמטי עבור מי שהיה תלוי עד כה באספקה מן האוויר.
הכוח האמריקני נמצא כיום בתנף, על גבולה המזרחי של סוריה עם עיראק, לכאורה קרוב מאוד למסדרון הקרקעי האיראני העובר מדרום, ובעיקר מצפון לו. זהו כוח פסיבי המגן על עצמו, ואינו תורם מאומה לפגיעה במסדרון שבו זורמים האיראנים לאיטם – אך בביטחון. התנהגות מוזרה זאת של ארה”ב משתלבת היטב בתמונת חוסר המדיניות האמריקנית בסוריה בכללה. מלבד סיום הלחימה בדאע״ש, בצפון מזרח סוריה, ארה״ב אינה נוקטת שום עמדה מחייבת בשום עניין סורי, וודאי שאינה מקדישה שום מאמץ של ממש לטיפול באחת מבעיות אלה. מכל בחינה מעשית, ארה״ב אינה רלוונטית כיום במאבק אל מול התפשטותה של איראן במזרח התיכון.
לעומת זאת ארה״ב פעילה מאוד בצעדים הכלכליים נגד איראן וחיזבאללה: היא משקיעה מאמצים בחסימת צינור הכסף והמימון של חיזבאללה, והיא מפעילה לחץ כלכלי כבד על איראן על ידי חידוש הסנקציות, כתוצאה מההחלטה להפסיק את המחויבות שנבעה מההסכמות בתחום הגרעין הצבאי באיראן (יולי 2015). אין ספק שבראייה כוללת מאמץ הסנקציות שארה״ב מובילה הוא קריטי. הוא בעל משמעות אסטרטגית עליונה, והוא ישפיע בסופו של דבר גם על האפשרויות של איראן לתחזק ולחזק את מאמציה ברחבי המזרח התיכון כולו. אבל בשלב זה השפעתו על בניין הכוח האיראני בסוריה (ובלבנון) קטנה ביותר, אם בכלל. דווקא בעניין המסדרון היבשתי יכולים היו האמריקנים, הערוכים במרחב עם כוח צבאי איכותי, לעשות הרבה יותר, אך ארה״ב נמנעת מכך, תחת שני נשיאים.
התחזקות האיראנים לאורך המסדרון היבשתי ובחלק הדרומי של סוריה מדאיגה מאוד את ירדן, המצויה מדרום למסדרון ומעבר לגבול הסורי. כשהסתמן לפני כמה שנים המהלך האיראני, והיה ברור שאיראן נחרצת לקדמו בכל מחיר, אמר מלך ירדן כי מה שמתחולל מול עינינו הוא ״הקמתו של חצי סהר שיעי״, והוא ידע על מה הוא מדבר. המלך עבדאללה קרא נכון ומוקדם מאוד את כוונתה של איראן, והבין את הסכנה שתצמח לשלטונו. הוא תפס כי ערעור השלטון הירדני הוא מהלך בעל משמעות אסטרטגית לאיראן, שתוכל להשתמש במאחז שתשיג בירדן הן נגד סעודיה, שתרגיש מוקפת, והן נגד ישראל. גורמים עוינים שייערכו בירדן יוכלו לנצל את המרחב לתקיפת הבטן הרכה של ישראל, אל מול ממד האורך שלה והמרכז האסטרטגי של מדינת היהודים, המרוחק רק כמה עשרות קילומטרים מגבול ירדן.
עד עתה לא צלחה דרכה של איראן לערעור השלטון הירדני, אבל נוכח בעיותיה הכלכליות של הממלכה יש לשים לב, ולוודא שירדן תקבל כל סיוע אפשרי לבלימת המאמץ האיראני.
בעניין זה ישראל יכולה לעשות לא מעט; האינטרסים של שתי המדינות חופפים בנושא, כך שזה בסיס טוב לחיזוק שיתוף הפעולה ביניהן. אין ספק שלאחר ייצוב משטרו של אסד והתבססות האיראנים בסוריה, ובתום המאבק על השליטה בעיראק, בהנחה שהכוחות האיראניים יכתיבו שם את אופי השלטון או ישפיעו עליו, יקדישו משמרות המהפכה את כל שנדרש כדי ללחוץ על ירדן; היא חשובה כמאחז הן נגד סעודיה והן נגד ישראל.
המאמץ השלישי של איראן ברובד הראשון נגד ישראל מכוון לפלסטינים. מאמץ זה ניכר קודם כול בתמיכה המסיבית שאיראן נותנת לארגון הג’יהאד האסלאמי שהוקם ומתוחזק על ידי איראן, ובחיזוק שיתוף הפעולה עם חמאס, הן בעזה והן ביהודה ושומרון (יו”ש). יו”ש הוא אזור המפתח לפגיעה בישראל על ידי הפלסטינים, כפי שהסבירו האיראנים לא פעם. איראן השיעית מוכנה לסייע גם לארגונים סוניים מובהקים, כולל חמאס, שהוא ענף של האחים המוסלמים, שנוא נפשם הדתית, ובלבד שתהיה להם עוד דרך לפגוע בישראל. האיום על ירדן אמור להשתלב במאמצים אלה, שהרי היא מעין עורף אסטרטגי ליו”ש כמרחב עוין לישראל.
(על שוחרי המדינה הפלסטינית לשאול את עצמם מה יכולה הייתה ישראל לעשות אם הקשר עם איראן היה נעשה על ידי מדינה ריבונית, פלסטין, הנשלטת על ידי החמאס, שנבחר בבחירות דמוקרטיות; מה היה מונע ממדינה כזאת להפוך למעין לבנון, או לפחות מעין עזה, ולמאחז איראני של ממש?)
הרובד השני של הפעילות האיראנית נגד ישראל – נשק גרעיני
הרובד השני של מאמצי איראן, הרובד הפחות גלוי, ולאחרונה גם הפחות מדובר, הוא המאמץ האיראני לייצור נשק גרעיני. מאמץ זה אומנם עוכב לאחר שלחץ סנקציות כבדות הביא את איראן לשולחן המשא ומתן, שהניב לפני כשנתיים הסכם בדבר הגבלת צעדי האיראנים בתחום למשך כעשור. אך עשור זה יסתיים בעוד כשבע שנים, ואיראן תוכל לחזור ולבצע את תוכניותיה ביתר הצלחה. בתום התקופה יהיו ברשות איראן טילים עם טווח ארוך יותר ומדויקים יותר, צנטריפוגות חדשות – היעילות פי עשרה או עשרים מאלה שהיו לה – ותהיה לה הלגיטימציה שהעונקה לה בתום ההסכם.
הישגים צפויים אלה הם מרכיב דומיננטי בהחלטת האיראנים לשמר את ההסכם; קשה לחשוב על הסכם טוב ממנו מנקודת המבט של איראן, תמורת השהיה של כ-10 שנים בלבד של לוח הזמנים הגרעיני שלה. לאחר הודעת נשיא ארה״ב על יציאת ארצו מן ההסכם איראן מתוסכלת מאוד. היא קיוותה שבנוסף להישגים שצוינו לעיל היא גם תצליח לנצל את הזמן וההפוגה שההסכם מקנה כדי לשפר את כלכלתה. אך הישג זה נמצא תחת איום בגלל צעדי הממשל האמריקני הנוכחי.
פרסום ארכיון הגרעין האיראני משנת 2003 על ידי ישראל מצביע בבירור על שתי עובדות שהן ללא מחלוקת. האחת היא שהאיראנים בנו מערך פיתוח רציני לנשק גרעיני, עמוק ורחב יותר מכל מה שתיארו לעצמם מומחי המודיעין השונים, ובניגוד להכחשה האיראנית המתמשכת. מאמץ זה מתועד בארכיון עד 2003.
העובדה השנייה היא שהם שימרו את כל הידע הזה בשלמותו בארכיון מסודר, בניגוד להתחייבותם בהסכם, וטרחו טרחה יתרה, תוך סיכון לא קטן שיואשמו ברמייה מתמשכת. לא נראה שהם עשו זאת מטעמי נוסטלגיה, אלא ככל הנראה כדי להשתמש בידע שהצטבר עד 2003 בעתיד כשיחליטו לחזור לסורם ולקדם את בניית הנשק הגרעיני. ארכיון כזה אמור היה לסייע ביותר לקצר תהליכים בתחום הכנת הנשק כאשר תיפול על כך החלטה.
שמירתו מבהירה את ההתלבטות האיראנית ביחס להסכם: מצד אחד הוא מקנה לאיראן יתרון אדיר – בסופו של התהליך כשתחזור איראן לסורה. מצד שני גילוי הארכיון המוסתר עלול לפגוע בצורך החיוני של איראן לשפר את הכלכלה, כי גילויו ודאי ייתן נשק בידי אויביה, ובעיקר יפגע ביחסיה עם ארה״ב. האיראנים התלבטו איך לשמור את האופציה הגרעינית בסתר, ומצד שני להיראות לעולם כמי שכבר אינם עוסקים בגרעין צבאי ומקפידים על ביצוע ההסכם. חשיפת הארכיון חשפה את כוונתם האמיתית: לשמור את הידע של הכנת הנשק למועד עתידי בתום ההסכם. קיימת טענה שגם את קבוצות המדענים שעבדו בתחום הנשק שמרו האיראנים כקבוצות פעילות העוסקות כיום בתחומים שיאפשרו להם לשמר את הידע הרלוונטי. סביר שבעתיד יתגלה גם נעלם זה, והתמונה של שמירת האופציה לבניית הנשק הגרעיני תהיה עוד ברורה יותר מאשר לאחר פרסום הארכיון, פרסום מפתיע וחשוב כשלעצמו.
מאמצי איראן בשני הרבדים, קרי המאמץ הגובר לבניית עוצמתם ההתקפית בסוריה (ולבנון) ושמירת הידע הגרעיני, תוך שיפור איכות הטילים והצנטריפוגות, נראים במבט ראשון כרחוקים לכאורה ולא רלוונטיים זה לזה. אך בחינה מעמיקה מגלה כי שני הרבדים קשורים בקשר לוגי חזק, ומתבצעים במסגרת של תפיסה אסטרטגית אחת. בלב התפיסה האיראנית עומד רצונם להשיג נשק גרעיני, כי ברור להם שתחת מטרייה גרעינית יקל עליהם לממש את חלומם להגמוניה אזורית, ואף מעבר לכך. כשבידם יהיה נשק גרעיני הם יוכלו לפעול נגד מדינות האזור, וישראל בראשן, עם הרבה פחות דאגה ביחס לתגובה האפשרית.
כוהני הדת האיראנים מעריכים כי כאשר יהיה בידם נשק גרעיני גם ישראל תורתע מלפעול נגד אינטרסים איראניים, אפילו אם מאמצי איראן ילכו ויניבו את מנגנוני החנק שהם רוצים להקים סביב המדינה היהודית. מדינת ישראל, כמדינה קטנה, היא כדברי רפסאנג’אני ״מדינה של פצצה (גרעינית) אחת״, ולכן היא ודאי תיאלץ לקבל כל מהלך איראני שייעשה תחת מטרייה גרעינית.
זו היא המסגרת התפיסתית העומדת בבסיס העשייה האיראנית הרחבה. היא מסבירה את נכונותם להשקיע במאמצים אלה לא מעט כסף וליטול סיכונים יוצאי דופן, כולל סיכונם של אלפי שיעים (לבנונים וזרים אחרים, כמובן) בסוריה, גם לאחר ייצוב משטרו של אסד, שהיה התירוץ להגעתם בעבר. האיראנים מבינים שכדי להגיע ליכולת גרעינית הם חייבים לנטרל את רצונה של ישראל ונכונותה ליטול סיכונים כדי לעצור את תוכנית הגרעין של איראן. הם מבינים שחיל האוויר הישראלי יכול, על אף חיזוק ההגנה של איראן, להגיע ליעדים הנדרשים ולפגוע קשות בתשתיות הגרעין באיראן.
הדרך שהם הולכים בה כדי לנטרל את היכולות של ישראל היא ניסיון להביא את היחסים בינם לבין ישראל למעין ״תמונת מצב קוריאנית״. במרוצת העשורים האחרונים הייתה השכנה הקרובה, דרום קוריאה, המתנגדת הגדולה ביותר למאמצים לעצור את תוכנית הגרעין הצפון קוריאני בכוח צבאי. זאת משום שדרום קוריאה מבינה כי בכל עימות, גם אם ייגמר בהשמדת תוכנית הגרעין הצפונית, ישלם הדרום מחיר כבד.
עשרות אלפי קני הארטילריה מסוגים שונים שהצפון יכול להפעיל נגד סיאול, בירת הדרום, והאפשרות של פלישה צבאית לעבר הבירה ובנותיה – הקרובות לגבול בין שתי הקוריאות – יביאו לכך שאולי לצפון לא יהיה גרעין, אבל בוודאות לדרום לא תהיה בירה. האיום הקונבנציונלי שיצר הצפון על הדרום כה גדול, עד כי הוא משתק את מנהיגי הדרום. האיום הקונבנציונלי כה מוחשי, עד שהוא מונע את המאבק נגד התממשות האיום הלא-קונבנציונלי. אין ספק שמצב זה מקשה גם על ארה״ב כשהיא רוצה להפעיל לחץ על צפון קוריאה, ועוד לא ברור מה באמת הושג במשא ומתן בין נשיאי שתי המדינות בפסגה בסינגפור ביוני 2018.
איראן בנתה את חיזבאללה כי היא חתרה להגיע למצב דומה. אך איראן הגיעה למסקנה שאין זה מספיק (נדמה שהדבר הובן לה כתוצאה מניתוח הלחימה של חיזבאללה נגד ישראל ב-2006). לכן האיראנים רוצים לבנות סביב ישראל יכולת צבאית גדולה יותר ובשליטתם, כדי שביום שבו יפנו לגרעין תהיה ישראל מנועה בהיבט המעשי מלקבל החלטה לעצור אותם בכוח. הם רוצים שבידי חיזבאללה והכוח שהם בונים בסוריה (וככל האפשר גם ביו״ש ובעזה) תהיה יכולת לפגוע כה קשה במדינת ישראל, עד כי שום מנהיג ישראלי אחראי לא יעז לתקוף את התשתית שהם יבנו באיראן כדי לייצר נשק גרעיני.
בהקשר הזה, הרחב יותר, האסטרטגי, צריך לראות את מאמצי איראן כלפי ישראל באזור. משום אותן סיבות ממש ישראל צריכה לעשות כל מאמץ כדי לפגוע במהלך האיראני, קרי למנוע מהם להגיע לתכלית מעשיהם: נשק גרעיני שייבנה על ידם באיראן – כי ישראל תחשוש מלמנוע אותו בכוח.
הבנת המסגרת האסטרטגית הזאת מאפשרת להבין טוב יותר את הגיון פעולתה של ישראל בסוריה בשנים האחרונות (השם שניתן לסדרת הפעולות הללו, בסוריה ובמקומות אחרים, הוא ״המלחמה שבין המלחמות״, או בקיצור הצה״לי המקובל מב״מ), ועד כמה רחוק ישראל מוכנה ללכת בהקשר זה.
השיקול הישראלי
בתחילת המאבק הפנימי האכזרי בסוריה, ב-2011, קיבלה ישראל החלטה חד-משמעית שלא להתערב במלחמה שבין הרוב הסוני, המכונה ״המורדים״, לבין שלטון המיעוט העלווי (ורוב המיעוטים הנוצרים והדרוזים). משטר אסד זכה לסיוע איראני ורוסי מסיבי ביותר, בלעדיהם הוא לא היה שורד, וגם איתם הייתה זאת מלחמה ארוכה ועקובה מדם. ככל הנראה למעלה מ-600 אלף איש נהרגו בה ו-12 מיליון גלו בעקבותיה; מחצית הפליטים נמצאים מחוץ לסוריה ומחציתם בתוכה, רובם ככולם סונים. למעלה ממחצית תושבי סוריה, שמנתה כ-23 מיליון איש ערב המלחמה, הם פליטים.
זהו ״ניקוי אתני״ בקנה מידה היסטורי שנעשה באופן מחושב ושיטתי. ללא ספק ניתן להגדיר את האמצעים שבהם השתמש המשטר הסורי כ״פשעי מלחמה״, כולל השימוש בנשק כימי. עם זאת, לאחר בחינת המצב לאשורו, ישראל הבינה שאין במאבק זה צד האוהד אותה, וכי שני הצדדים אכזריים זה כלפי זה באותה מידה. לא הייתה שום סיבה מוסרית, ולא היה היגיון פוליטי או אסטרטגי, להעדיף את אחד הצדדים במלחמת האזרחים.
אילו התפתחה קבוצת מורדים תחת השפעתן ובסיוען של סעודיה ומדינות המפרץ, אולי הייתה ישראל מעדיפה את הצד הזה על פני המשטר המגובה על ידי איראן. אלא שעניין זה נותר שאלה תאורטית, כי קבוצת מורדים כזאת מעולם לא הארגנה במציאות. כישלון זה מהווה עוד הוכחה לחולשת הרוב הסוני בעולם הערבי. רוב זה חסר הנהגה אל מול הנחרצות והמנהיגות שמגלה איראן כמובילת העולם השיעי.
ישראל החלה להפעיל את כוחה הצבאי בסוריה רק כשהסתבר שאיראן וחיזבאללה מנצלים את התוהו ובוהו הסורי כדי לחזק את חיזבאללה בלבנון באופן משמעותי, כמוסבר לעיל. חיל האוויר הישראלי פגע באמצעי לחימה שהועברו לידי חיזבאללה בכל רחבי סוריה על בסיס מודיעין מדויק. צה״ל נמנע מלפעול נגד אמצעים אלה בלבנון כדי שלא לדחוק את חיזבאללה לפינה ולהביא לכך שהארגון יגיב מלבנון, ובתהליך של ״מדרון חלקלק״ יגיעו שני הצדדים לעימות רחב, כמו מבצע צבאי בסדר גודל כפי שהיה ב-2006, אך כאמור הרסני הרבה יותר.
צה״ל פעל בעוד תחום כדי לבלום מהלכים מסוכנים לישראל כאשר התברר שחיזבאללה ואיראן מנסים להקים ברמת הגולן בסיסים בקרבת הגבול עם ישראל. באחת הפעמים הרגה ישראל גנרל איראני שסייר בקו. היא גם פגעה בבכיר מחיזבאללה בסוריה, והייתה זאת הפעם היחידה שהארגון הגיב באש מן המארב מלבנון, בקרבת הגבול הסורי. שני חיילי צה״ל נהרגו באירוע, והפעם הייתה זאת ישראל שנמנעה מתגובה חריפה, על אף נפגעיה. זאת כדי להימנע ממבצע גדול שעלול היה להתפתח. הקווים האדומים של ישראל בסוריה היו: מניעת התחמשותו של חיזבאללה באמצעים שוברי שוויון, ומניעת בנייתם של בסיסים של איראן או חיזבאללה בקרבת גבולה של ישראל.
משהחלו משמרות המהפכה בבניית מכונת המלחמה האיראנית בסוריה – השתנתה המדיניות. בשנתיים האחרונות, לאחר שרוסיה ואיראן הצליחו לייצב את משטרו של אסד ולהחזיר לו את השליטה ברוב חלקיה של סוריה, החליטה איראן לעבור לשלב הבא בתוכניתה האסטרטגית. היא ניסתה להפוך את סוריה לבסיס נוסף של מכונת המלחמה האיראנית נגד ישראל, כולל מל״טים חמושים (אחד מהם שוגר לישראל בפברואר 2018), טילים ארוכי טווח וטילי נ״מ. המאמץ הזה מגובה במערך איסוף מודיעיני שהיה פזור ברחבי סוריה ועקב בדקדקנות אחרי הפעילות הישראלית. האיראנים גם ייבאו לסוריה אלפי לוחמים של מיליציות שיעיות מפקיסטאן, מאפגניסטאן ומעיראק, הרבה יותר ממספר הזרים שלחמו לצד דעאש בסוריה ובעיראק, והם מתכוונים להשאירם ככוח לוחם בסוריה בעתיד הנראה לעין (ואולי אף להעביר את משפחותיהם לסוריה, כחלק משינוי המבנה האתני של המדינה). לאחרונה תוגברו גם כוחות משמרות המהפכה, כוח איכותי הנעזר רבות באלפי לוחמים של חיזבאללה מלבנון, שמהווים עדיין מרכיב משמעותי בכוחות הקרקע שלחמו לצד המשטר ועתה מהווים חלק מכוח המחץ שבונים האיראנים בסוריה. מה תהיה חלוקת האחריות בין המיליציות השיעיות לבין חיזבאללה בעת לחימה בסוריה ובלבנון, ומי יפעל היכן, וכיצד יכלכלו האיראנים את מעשיהם בין שתי הזירות – עדיין לא ברור. אבל אין ספק שהצירוף של אלפי לוחמי מיליציה שיעים שנאמנותם נתונה לאיראן בלבד תשפיע על המהלכים בשדה הקרב שבו הם יטלו חלק.
אל מול המאמץ האיראני החדש לבנות מכונת מלחמה איראנית בסוריה, ישראל נחושה לפעול באופן נחרץ. חלק מהתקיפות שעליהן לא לקח איש אחריות – מכוונות נגדו (יוצאת הדופן הייתה ההודעה הישראלית שבה נלקחה אחריות לתקיפת קרון השליטה של המל״ט האיראני שחדר לישראל בפברואר 2018). ישראל אף התחייבה בפומבי שהיא לא תאפשר את התרחבותו של האיום האיראני מסוריה. לכן, בניגוד למאמץ הזהיר שהתנהל (ומתנהל עדיין) נגד התבססות חיזבאללה ברמת הגולן והעברת אמל״ח לארגון, ישראל מוכנה עתה לקחת את הסיכון שבהידרדרות למלחמה, ובלבד שתעצור את המאמץ האיראני לבניית מכונת הלחימה בסוריה (בכל רחבי סוריה, 1,500 ק״מ מטהראן ו-150 ק״מ מתל אביב).
סיכום
האיראנים ממשיכים לחזק את חיזבאללה, והיו רוצים להגיע למידת השליטה שיש להם בלבנון הן בעיראק והן בסוריה, למרות שבמדינות אלה ההתנגדות לכך מצד הממשלות והעם אמורה להיות חזקה יותר מכפי שהיא בלבנון. נראה כי בעיראק הם מצליחים לשחזר את הצלחתם, אם כי בקצב איטי יותר וביתר זהירות, כנדרש במדינה שיש בה כוחות שיעים אנטי-איראניים חזקים יחסית למה שהיה בלבנון. בסוריה נשארה השאלה פתוחה. לא ברור עד כמה יסכימו אסד והרוסים ללכת לקראת האיראנים בשינוי אופייה של סוריה בלא לאבד שליטה במצב.
סיבת המאבק של ישראל נגד התחזקותם של שליחי איראן, החיזבאללה בלבנון והמיליציות השיעיות וכוחות אל קודס בסוריה, היא כפולה. בצידה הישיר והמיידי, היא נועדה למנוע את היכולת הנבנית על ידי איראן לחנוק את ישראל וללחוץ אותה בשתי חזיתות, מסוריה ומלבנון, בתיאום ובשליטה איראנית. בצידה העמוק יותר, והסמוי במידה רבה, היא נועדה למנוע את הקמת ״מחסום ההרתעה״, שעלול לשלול את היכולת של ישראל לקבל את ההחלטה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית לכשתתחדש.
אם לאיראן תהיה יכולת לתקוף את ישראל ברמת דיוק גבוהה בטילים מסוריה ולבנון, המצב האסטרטגי של ישראל ישתנה מאוד לרעה, בלשון המעטה. ישראל מבינה שיש למנוע זאת בכל מחיר, גם אם המשמעות היא שבעקבות תקיפותיה של ישראל תתפתח מלחמה, קרי מבצע גדול ולחימה קשה בסוריה ובלבנון, כולל פגיעות רבות וקשות בעורף הישראלי.
מאחר שבניין הכוח האיראני בסוריה נועד להרתיע את ישראל מלפעול נגד התקדמות איראן בתחום הגרעין הצבאי, מניעת קידומו מצדיקה אפילו ״מתקפת מנע״ ישראלית, אם ייווצר הצורך או שתהיה הזדמנות ראויה.
בצד המדיני, האתגר הישראלי הוא כפול. ראשית, ישראל צריכה לייצר לעצמה חופש פעולה בסוריה על אף נוכחותם של כוחות צבא רוסיים עצמאיים וכחלק ממערך הייעוץ של צבא סוריה. בה בעת, וללא פגיעה במרכיב הראשון, לגייס את ארה״ב המהססת לפעול לצידה באופן פעיל, ולא רק כצופה אוהדת מן הצד.
שני המאמצים המדיניים הללו מלווים את הפעילות הצבאית באופן קבוע. בלעדיהם הייתה ישראל מתקשה לעשות שימוש בכוחה הצבאי, באזור שיש בו נוכחות צבאית של שתי המעצמות הללו, ושבו איראן משקיעה את מאמציה לכתר את ישראל ללא ניסיון מצד שתי המעצמות לבלימה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים