JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

קיימות תוכניות נחמדות רבות לעתיד רצועת עזה, אבל האמת המרירה היא שהחמאס ימשיך במאבקו להשמדת ישראל, וישראל תמשיך להגן על עצמה.

האירועים שהובילו להתקפת הטילים של חמאס על ירושלים החלו להתגלגל בשבוע שהיה מועד לפורענות בכלל העולם המוסלמי, והתמזגו בו חמישה תאריכים ואירועים שכל אחד מהם הוא גורם המזמן מתיחות בפני עצמו, ויחד הם יצרו את מה שהאמריקאים מכנים ״סערה מושלמת״ (perfect storm):

  1. אבו מאזן, בשבוע שקדם לשבוע קריטי זה (ב-30 לאפריל), ביטל את הבחירות הפלסטיניות שאמורות היו להתקיים במאי וביולי (לפרלמנט ולנשיאות). החמאס, שקיווה להצליח מאוד בבחירות אלה עד כדי מימוש חלומו להחליף את אבו מאזן כיו״ר נבחר של הרשות הפלסטינית עם רוב ברור בפרלמנט הפלסטיני, הפך למתוסכל וממורמר. ביטול הבחירות חיסל במחי יד את תקוותו של החמאס, תקווה שהתבססה על יחסי הכוחות שהיו צפויים בהצבעה לאור המצב הקשה של אבו מאזן וסיעתו (או נכון יותר, סיעותיו). תסכול זה, שאינו קשור לאירועי ירושלים, הפך לגורם מאיץ, ואולי הגורם הקובע להתנהגות הארגון בעזה בעקבות המתיחות בירושלים.
  1. בירושלים עלו אדי דלק כתוצאה מסכסוכי קרקעות המסעירים את העיר כבר זמן רב, בעקבות תביעות של יהודים לפנות משפחות פלסטיניות מבתיהן שבהם הן מתגוררות עוד מלפני מלחמת ששת הימים, בטענה שאלה אדמות שנרכשו על ידי יהודים לפני מלחמת השחרור (1948). בית המשפט העליון היה אמור לפרסם את החלטתו ביחס להוצאה מבתיהן של כמה משפחות בשייח ג’ראח ביום חמישי ה-13 במאי. מדובר בסכסוך בעלות שיש כמוהו בכל מקום בעולם, והוא יוכרע כנהוג במדינת חוק בבית המשפט.
  1. איש לא שם ליבו לכך שיום חמישי בשבוע זה הוא יום סיום הרמדאן ותחילתו של החג המוסלמי החשוב ״עיד אל פיטר״. שבוע סיום הרמדאן הוא תקופה רגישה בכל העולם המוסלמי, ובכל שנה הוא מביא איתו התנהגות אלימה הנובעת מרגישות דתית. בישראל רגישות זאת מתחככת עם ישראל בנקודות נפיצות, ובעיקר בהר הבית. כך כל שנה, בגלל התפילות מרובות המתפללים, יש בשבוע זה (הכולל את ליל אל קאדר) אירועים קשים ביו״ש בכלל, ובירושלים בפרט.
  1. בתחילתו של אותו שבוע (יום שני, ה-10 במאי) חל ״יום ירושלים״ הנחוג לפי התאריך העברי של שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. השנה חל יום זה בתחילתו של השבוע האחרון של הרמדאן, מקרה ייחודי שיכול לחזור על עצמו פעם בתריסר שנים. ביום זה צועדים חוגגים לא מעטים במצעד דגלים ססגוני העובר בשני צידי העיר, ומזכיר בתופים ובמחולות לפלסטינים, ולרחוב הערבי בכלל, את כישלונם ב-1967 ואת האחיזה של ישראל בירושלים השלמה, כולל החלק המזרחי, שם מתקיים חלק מהחגיגות. 
  1. כדי להשלים את תמונת לוח השנה המשוגע נחוג ביום השבת בסיומו של אותו שבוע ״יום הנכבה״ (בעברית ״יום האסון״, או בהשאלה מעברית ״יום השואה״). זהו יום האבל הפלסטיני על תוצאות המלחמה ב-1948, כי ב-15 במאי פקע מנדט הבריטי ובאה לעולם מדינת ישראל על פי התאריך הלועזי.

המשטרה בכמה החלטות המעלות סימני שאלה, בעיקר ביחס להגבלות באזור שער שכם ובניסיון למנוע הגעת מתפללים מקרב ערביי ישראל להר הבית, כנראה תרמה למתיחות, וזו נוצלה על ידי גורמים מקומיים ואולי לובתה על ידי זרים. 

החמאס, שעבר כמה חודשים קודם לכן בחירות לא פשוטות שבהן ניצח על חודו של קול יחייא סינואר, הנחשב כמי שמוכן להסדרים תמורת רווחתה ובניינה של עזה, ראה כאמור בעיניים כלות כיצד אבו מאזן מבטל את הבחירות שבהן הוא קיווה להשתלט על הרשות ועל יהודה ושומרון. במצב שנוצר החליטו ראשי הארגון להוכיח לחברה הפלסטינית, ואולי לעולם הערבי כולו, כי הם הקובעים את סדר היום הפלסטיני, והציגו אולטימטום לממשלת ישראל ולפיו הארגון יגיב בירי אם לא תשנה ישראל את התנהגותה בירושלים. 

החמאס ניסה להפוך את עצמו ל״מגינה של ירושלים״ – מעזה, ולשנות את מעמדו במערכת הפלסטינית ואולי אף בעולם המוסלמי.

כמצופה, האולטימטום נענה בשלילה. 

כדי לעמוד במילתו שבר חמאס את כל ההסכמות שנוצרו לאורך הזמן בעקבות המבצעים השונים וירה טילים לעבר ירושלים, מה שהביא לפתיחת מבצע “שומר החומות”.

התוצאה הייתה שישראל עמדה מול שלושה אזורי חיכוך:

א. ירושלים – שם התפרעויות המקומיים היו רבות וגדולות מבעבר.

ב. בעזה – שם התפתח מבצע שבו חמאס יורה לעבר מדינת ישראל אלפי רקטות וטילים (כ-4,400) ופצצות מרגמה וישראל הורסת את תשתית הארגון ופוגעת במפקדיו, ואגב כך הורסת גם מבנים אזרחיים ששימשו את הארגון או עמדו בסמוך למתקניו.

ג. בתוך ישראל – ערביי ישראל שברו את מסגרות החיים בצוותא לרוחב כל המדינה בפרעות שבהן נהרגו בלינץ’ יהודים, נשרפו בתי כנסת, נהרסו דירות של יהודים והושמד רכוש יהודי רב. בתגובה, בכמה אירועים בודדים אך מסוכנים ביותר לחברה בישראל, בוצע לינץ’ בערבים ישראלים על ידי קבוצות קיצוניות בחברה היהודית.

הניסיונות להבעיר את הגדה ולייצר צעדות המוניות או לגרור את ישראל לעימות על ידי ירי של קטיושות בודדות מלבנון ושליחת מל״ט (כנראה איראני) מכיוון ירדן – לא צלחו. ביהודה ושומרון נותר שקט יחסי, ובגבולות לא נוצר עימות של ממש.

לעומת זאת, האירועים בירושלים ובעזה הצליחו כאמור לגרור את ערביי ישראל לנקוט אלימות נגד שכניהם היהודים. אם כי אין זה ברור עדיין עד כמה הייתה כאן מעורבות של חמאס, אין ספק שלירי מעזה ולתגובת ישראל הייתה השפעה על פרוץ האירועים.

לאחר הפסקת האש בעזה ובתום הפרעות וההפגנות בתוך מדינת ישראל, מערכת היחסים בין המדינה לבין הערבים החיים בתוכה כאזרחים זקוקה לעיון מחדש. סביר שאזרחי ישראל היהודים לא ישובו במהרה למערכת היחסים הרגילה עם המיעוט הערבי, שנראה היה שהוא הולך ומשתלב לאיטו, גם אם תוך חריקות אך בנחישות, בחיי הכלכלה הישראלית. כך למשל מערכת הבריאות מלאה בבעלי מקצוע רפואיים מקרב ערביי ישראל (כ-25 אחוז מהרופאים ו-30 אחוז מהאחיות והאחים), יו״ר הבנק הוותיק ואחד משני הגדולים בישראל הוא ערבי, ובמרכזי הקניות הגדולים רבות מהמוכרות הן ערביות שמופיעות לעבודה בלבוש מסורתי ואין איש המלין על כך. גם בתחום הפוליטי יש נכונות למעורבות ערבית רחבה יותר, והפרעות החלו בזמן שהמערכת הפוליטית הישראלית גילתה נכונות חסרת תקדים לשילוב מפלגה ערבית בממשלה, גם אם היה הדבר מחוסר ברירה. 

אומנם החברה הערבית בישראל נפגעה קשה בזמן משבר הקורונה, בין השאר משום שמרובה שם העבודה ללא דיווח לשלטונות המס ולכן גם הסיוע שקיבלו עובדים אלה מן המדינה היה מוגבל, אך בסופו של דבר נראה שישראל משלמת באירועים אלה גם את מחיר כישלונה במיגור הפשע והאלימות בחברה הערבית. אלימות שחלקה הגדול מבוצע ומשחק לידי משפחות פשע שהשתלטו על הרחוב הערבי, וחלקה פרי מסורת שלפיה נושאים מסוימים, כמו ריב בין חמולות או התנהגות מינית לא ראויה במשפחה, נפתרים בדם, קרי בחיסול כנקמה או כאקט של השבת הכבוד (בזה אין הם שונים מהחברות הערביות האחרות במזרח התיכון, שכמעט כולן אלימות בדרך זו או אחרת). 

אין זה מצדיק את כישלונה של המשטרה לחסל את משפחות הפשע כגורם משפיע על הרחוב הערבי, והיא ודאי חייבת לאסוף את הנשק הרב שהצטבר בבתי האזרחים הערבים כמעין תחביב שמקנה כבוד ויקר לבעליו. אבל ניתן לומר בצער שחלק מהכישלון להתגבר על משפחות וכנופיות הפשע נובע מחוסר שיתוף הפעולה של החברה הערבית עם המשטרה, והתגייסות המנהיגים הפוליטיים שלה להגנה על כל אלימות נגד יהודים ומוסדות המדינה. טענותיהם נגד המשטרה על שאינה עושה מספיק נכונות, אך טענות המשטרה שהם, המנהיגים, חלק מהבעיה כי אינם רוצים להיות חלק מהפתרון, נכונות עוד יותר. 

נראה שהגישה הנכונה לבעיה מצריכה שילוב של השקעות כדי לשפר את תנאי החיים של ערביי ישראל, עם חיזוק משמעותי של המשטרה לצורך הטיפול המשטרתי באוכלוסייה הערבית בישראל. אין ספק שהמהלך יביא להגברת החיכוך עם האוכלוסייה הערבית, על כל הבעייתיות שמהלך כזה ייצור, אך אין להירתע מכך כדי לאפשר למשטרה לאסוף את הנשק הרב שהצטבר ביישובים הערביים ולחסל את משפחות וכנופיות הפשע המאיימות על חיי התושבים, וכפי שהסתבר גם היהודים. עם כל זאת, כדאי להימנע מהטעות הרווחת אצל רבים כאילו שיפור רמת החיים וחיסול הפשע בקרב ערביי ישראל יביא לכך שהם יקבלו בברכה את קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי שבתוכה הם חיים. נכון להיות צנוע בציפיות; הישגים שכאלה אולי יקלו עליהם לחיות בקרבה ללא אלימות פנימית ובדו-קיום שטחי עם הסביבה היהודית המקיפה אותם, אך לאור האירועים האחרונים קשה לראות הישג עמוק או רחב יותר בשנים הקרובות בכל הקשור לקבלתה של המדינה היהודית כעובדה שרירה וקיימת.

האתגר שנוצר בנוגע ליחסי ערבים ויהודים בישראל קשה, מורכב וכנראה יהיה איתנו עוד זמן רב. התפרעותם של ערביי ישראל הייתה ההפתעה הגדולה של המבצע, שבו נכשל החמאס בכל ניסיונותיו להפתיע את ישראל. מסתבר שהצירוף של רגשות לאומיים גואים, רגישות דתית בגלל ירושלים וחוסר יכולת להתמודד עם קבוצות פורקות עול בחברה הערבית בישראל הוא צירוף שהביא ויביא לאירועים קשים בין יהודים לערבים. צריך להכיר בעובדה כי גם רבים מהערבים אזרחי ישראל מרגישים תחושת אי נחת גדולה עקב עצם קיומה של מדינה ריבונית ליהודים; מדינה המעניקה להם חיים טובים יותר מאשר כל מדינה ערבית, אבל היא לא שלהם וקשה להם להזדהות איתה. 

אם האתגר שהעמידו ערביי ישראל די ברור, אם כי פתרונו מורכב כאמור, הרי שתוצאות המבצע בעזה מורכבות יותר וקשה לקבוע לאן יוליכו, כי הן תיקבענה על ידי מעשים בעתיד, של ישראל ושל חמאס.

התוצאות של המבצע אינן ברורות, בין השאר כי מדובר בשני מבצעים שכל אחד מהם כיוון לרמה אחרת. התנהלו כאן במקביל מעין שתי מלחמות מבחינת הגיונם של שני הצדדים:

– חמאס ניהל מבצע שכולו ברמה האסטרטגית/מדינית. תכליתו הייתה שינוי מעמד החמאס על ידי ניצול הרגישות בירושלים, והפיכת הארגון על ידי ירי חסר הבחנה לישראל ל״מגן ירושלים״. זה היה קרב על התודעה, בלא שום קשר להישגים בשדה הקרב. מבצע שתכליתו יחסי ציבור, באמצעות הרג אזרחים ישראלים ופלסטינים (חייבים להפנים שהחמאס מרוויח מהרג אזרחים פלסטינים לא פחות ממה שהוא מרוויח מהרג אזרחים בישראל, ואולי אף יותר).

– ישראל ניהלה מבצע שתכליתו אופרטיבית עם תקווה אסטרטגית. המשימה הייתה להחליש מאוד את כושרו הצבאי של החמאס ואת יכולתו לחדש כושרים אלה לאחר המבצע, בתקווה שהמכה תהיה חזקה דיה עד לכדי הרתעתו של הארגון מלפעול בעתיד נגד ישראל. מבצע שתכליתו פיזית ומדידה: הריסת יכולות ותשתיות, וחיסול מפקדים ומחבלים של החמאס.

מאחר שהצדדים ראו מול עיניהם שתי מלחמות שונות, אין להתפלא ששני הצדדים טוענים לניצחון, ואין סתירה בין תחושותיהם והאמירות שלהם. 

בעקבות המבצע החמאס אומנם נתפס אצל הפלסטינים ובעולם הערבי כמי שהקריב לא מעט כדי להגן על ירושלים, וישראל נתפסת כמי שנכשלה כי אין לה שום הישג בתחום יחסי הציבור (P.R.), שהרי ראשי החמאס מהלכים חופשי ברחובות עזה וטילים רבים מאוד נורו לעבר ישראל עד הרגע האחרון של המבצע.

ישראל מסכמת בצדק את המבצע בשביעות רצון, כי צה״ל הצליח לסכל את כל ניסיונות התקיפה של החמאס מלבד ירי הטילים, שרובם הגדול (למעלה מ-90 אחוז) יורטו על ידי כיפת ברזל, לכן הנזק בישראל מועט מאוד. לעומת זאת, ישראל פגעה קשות בתשתית החמאס וביכולתו לייצר בעתיד טילים ורקטות, הרגה לא מעט מאנשיו כולל מפקדים חשובים בדרג הבינוני, ולתושבי עזה ברור שהחמאס אולי יכול לטעון שהוא מגן ירושלים אבל אין ביכולתו להגן על עזה.

נוכח המצב המוזר הזה שבו שני הצדדים חשים כמנצחים ומרגישים לכאורה ובאופן פומבי בנוח עם תוצאות המבצע, ישראל חייבת לפעול כדי להחזיר לעצמה את הילת המדינה הבלתי מנוצחת, תפיסה המשפיעה מאוד על מעמדה במרחב. ישראל איבדה משהו ממעמדה זה נוכח תוצאותיו הגלויות של המבצע. אלא שבמזרח התיכון ראוי על בסיס הניסיון המצטבר להבדיל בין התוצאות המוצהרות לבין התוצאות הסמויות שאולי תסתברנה בעתיד. במקרה זה למשל, הבנה של ראשי החמאס שהם אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם מחיר דומה בעתיד מבחינת הפגיעה בארגון וביכולותיו. זה הלקח המרכזי שאפשר ללמוד מהמבצע בלבנון ב-2006, עת הצהיר נסראללה בפומבי על ״ניצחון אלוהי״ של חיזבאללה, אך הסביר לבסוף שלו היה יודע כיצד ייגמר המבצע – לא היה מתחיל אותו. לישראל יתרון מבחינה זאת שחמאס אינו יכול לשנות את התוצאות הפיזיות והמוחשיות של צה״ל, ולעומת זאת מדינת ישראל יכולה (ולדעתי אף צריכה) לשנות את התחושות אצל הפלסטינים ובעולם הערבי.

ֿ

ישראל אינה צריכה להמתין להתפכחות פומבית של ראשי החמאס, שאולי כלל לא תגיעה. עליה להבהיר במעשים את מידת ניצחונה בשתי המשוואות (המדינית והצבאית):

  1. להבהיר כי החמאס לא הצליח לשנות מאומה בסטטוס קוו בירושלים. לשם כך יש לחזור לשגרה בהר הבית, כולל ביקורי יהודים (שכבר החלו) ונוכחות משטרתית, ואף הפעלת כוח בהר הבית אל מול כל השתלחות פלסטינית. בה בעת יש להתכונן למהלכים קשים בעקבות פסקי דין שאולי יצריכו פינוי תושבים פלסטינים הן משייח ג’ראח והן מסילואן. לשם כך יש לתגבר מאוד את כוחות המשטרה; אסור כי אלה יתגרו בתושבים באופן שאינו תורם לשקט, אבל יהיו מוכנים להגיב עם הרבה כוח לכל הפרת סדר. הניסיון מלמד שכוחות גדולים המוצבים מראש מקטינים מאוד את הסיכון שיוצר מצב קשה שיצריך ירי חי והמתיחות תגבר בשל כך. את הצלחתו האסטרטגית לכאורה של חמאס ישראל יכולה לבטל על ידי סדרת פעולות די פשוטות בירושלים (בידיעה שהן יכולות להוביל להידרדרות מקומית ואולי אף מעבר לכך, כפי שאיימו סינואר ונסראללה בפומבי). חשוב שיהיה ברור לאחר זמן קצר כי החמאס לא השיג שום הישג בירושלים, שאם לא כן יגבר תיאבונו.
  1. להקפיד על מימוש ההרתעה בעזה עצמה על ידי תגובה נמרצת לכל פעילות חמאס שעד כה התקבלה בהרמת כתף או בירי לא משמעותי של צה״ל. אין לאפשר לחמאס לטרטר את תושבי עוטף עזה עם בלונים והפגנות חוצות גדר, ואם החמאס יעשה זאת צריך לפגוע באופן משמעותי במרכיבים השייכים לתשתית הארגון בלב עזה ובמנהיגי הארגון. צריך לצאת מההשתעבדות לעקרון ״התגובה הפרופורציונלית״, בידיעה ששבירת הנוהג הזה, המשחק לידי החמאס, תיענה באש הארגון למשך זמן ואולי אף בירי לטווחים רחוקים יותר, אפילו עד אשדוד ובאר שבע. על ישראל להבהיר בתגובותיה שהיא מוכנה לשאת במחיר מעין זה כדי להשיג הרתעה של ממש, הרתעה שתתבטא בכך שישרור שקט מוחלט סביב עזה. חשוב להדגיש: ההרתעה שישראל צריכה להשיג מחייבת לקיחת סיכונים (עד כדי חידוש המבצע) כדי להבהיר לחמאס את נחישותה של ישראל לקבוע כללים חדשים בין הארגון לישראל.

בתהליך ההסדרה, אם יתקדם בסיועה של מצרים, על ישראל להבהיר כי לא תאפשר את התחמשות החמאס, שאם לא כן תפגוש ישראל אויב חזק הרבה יותר בעוד כמה שנים במבצע הבא. במהלך כזה, ארוך טווח, על ישראל להשיב הביתה את גופות החיילים ואת שני האזרחים שעברו לעזה ומוחזקים ככל הנראה על ידי החמאס. דרישות אלה תסבכנה את המשא ומתן, שכנראה אף יתארך בשל כך, אך יש להתעקש עליהן כדי שההישג ההומניטרי החשוב לחמאס, שיבוא לידי ביטוי בפתיחתה של עזה לצורך בנייתה, יהיה שווה ערך להישג ההומניטרי הנדרש בישראל. אם ידרוש החמאס שחרור למעלה מאלף מחבלים מהארגון העצורים בישראל תהיה ישראל חייבת לחשב יתרונות וחסרונות, ואולי להימנע מהסדרה ארוכת טווח בשל כך. חשוב לזכור: תהליך הסדרה שכזה לא יפתור שום בעיה בסיסית בתוך עזה; זו תישאר צפופה (2 מיליון תושבים בשטח קטן מ-400 קמ״ר), ותושביה יישלטו על ידי ארגון טרור שימשיך לבנות את כוחו כדי לפגוע בעתיד בישראל, במקום לדאוג לבני עמו החיים בתנאים לא פשוטים. הרווח היחיד מההסדר הוא הגדלת פער הזמנים עד למבצע הבא, שיתחיל בעת שהחמאס ירגיש חזק מספיק להתמודד עם ישראל או כאשר הארגון יהיה זקוק להוכיח את חשיבותו. השקט מעזה אומנם יאפשר למדינת ישראל להתמקד בהכנות לאתגר האמיתי: הצירוף של נשק גרעיני באיראן ונשק מדויק בכמויות הולכות וגדלות בידי חיזבאללה ואיראן, אבל עזה תישאר פצע שידמם יום אחד באופן חריף יותר מאשר במבצע שהסתיים עתה.

שאלה קשה תעמוד לפתחם של מקבלי ההחלטות אם יסתבר לאחר זמן, במהלך הפסקת האש או ההסדרה, שיש בידי ישראל אפשרות לחסל את בכירי החמאס או הג’יהאד האסלאמי, או אם יתגלו מתקנים לייצור טילים ורקטות הפועלים בעזה. השאלה שתהיה היא האם ליזום את שבירתה של הפסקת האש לצורך חיסול מפקדי הארגונים הללו או לצורך מניעת התחמשותם מחדש. נראה שזה יהיה האתגר הגדול, כי החלטה חיובית תביא בסבירות גבוהה לסבב אש ארוך עם קשיים הנוגעים ללגיטימציה הבינלאומית, ולעומת זאת החלטה שלילית, שתאפשר את המשך ייצור הרקטות והטילים, תעמיד כאמור את ישראל במצב קשה באירוע הלחימה הבא. שאלה זאת של ״מתקפה מונעת״ הייתה ותהיה מסוג ההחלטות הקשות ביותר למנהיגות הישראלית בגלל הצדדים השליליים שיש הן בהימנעות והן במימוש ההזדמנות.
פורסם (באנגלית) ב-מגזין מוזיאק 14.06.2021


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / Pacific Press Agency


תמונה: Mujaddara

There are plenty of nice plans for Gaza, but none that will change the core truth: Hamas will continue to seek Israel’s destruction, and Israel will continue to defend itself.

To understand the future of the Gaza Strip, it is necessary to consider the origins of the most recent round of fighting. Hamas’s missile barrage on Jerusalem began during a week fraught with tension. Two events and three significant dates—each of which with potential to raise the temperature—coincided in a very short period of time, creating a perfect storm.

  1. On April 30, the Palestinian Authority (PA) President Mahmoud Abbas canceled the parliamentary and presidential elections that had been scheduled for May and July, respectively. Hamas, which had expected to do well in these elections—and even hoped it could replace Abbas in the presidency and gain a parliamentary majority—was left frustrated and embittered. Abbas and his supporters called off the elections precisely because they agreed that Hamas was likely to achieve electoral success. While Hamas’s frustration was in no way related to the events in Jerusalem, it became a catalyst and perhaps even a decisive factor in determining the terrorist group’s subsequent behavior in Gaza.
  2. For some time now, property disputes in Jerusalem have contributed to a volatile atmosphere in the city. These disputes involve lawsuits by Jews to evict Palestinian families from homes where they (or their families) have been living since before the 1967 war. The Jews claim that the properties in question were bought by Jews before the 1948 War of Independence. On Thursday May 13, Israel’s Supreme Court was expected to announce its decision about the eviction case against a number of families in the Sheikh Jarrah neighborhood. This is a mundane property dispute and ought to be resolved, as appropriate in a country subject to the rule of law, by the courts.
  3. No one in the legal system seemed to notice that May 13 was also the end of the month of Ramadan and the beginning of Eid al-Fitr, a major Muslim holiday. The final week of Ramadan is always a sensitive time throughout the Muslim world, and violent outbursts are not uncommon. In Israel, tension is often highest in places that are already fraught, especially the Temple Mount. The high attendance at public prayers during this week routinely results in violence in the West Bank, and especially in Jerusalem.
  4. Monday, May 10 was Jerusalem Day, which commemorates Jerusalem’s liberation by the IDF. (The convergence of this day with the final week of Ramadan only occurs once in a dozen years). On this day, thousands participate in a colorful procession with flags and songs that passes through both the eastern and western parts of the city, thereby reminding the Palestinian residents and the Arab world in general of their failure in 1967 and of Israel’s continued possession of a united Jerusalem.
  5. To add more fuel to the fire, Saturday May 15 marked “Nakba Day” (the “Day of Calamity”), on which Palestinians mourn the results of the 1948 war. While Ramadan is determined by the Muslim lunar calendar, and Jerusalem by the Jewish one, this date follows the anniversary of Israel’s creation on the Gregorian calendar. This week, therefore, would have been tense even without the Sheikh Jarrah verdict and the Palestinian elections.

The Israeli police’s questionable decisions, especially its moves to limit access to the area near the Damascus Gate and—based on intelligence reports about planned demonstrations—to prevent Israeli Arabs from entering the Temple Mount for prayers, apparently contributed to the tension among the locals and may also have been used by others as an excuse to fan the flames.

Only a few months before these events, Hamas had emerged from a complex internal election in which Yahya Sinwar, who is regarded as a relative moderate willing to reach agreements with Israel in exchange for Gaza’s development and prosperity, won by one vote. Hamas now looked despairingly at Abbas’s cancelation of the elections, through which it had hoped to take control of the PA and thus of the West Bank. Under these circumstances Hamas’s leaders decided to prove to Palestinian society, and perhaps to the entire Arab world, that they are the ones who set the Palestinian agenda. They delivered an ultimatum to the Israeli government, stating that they would respond with rocket fire if Israel would not change its behavior in Jerusalem.

Hamas, in short, tried to leverage its position in Gaza to present itself as “the defender of Jerusalem.”

As expected, the ultimatum was rejected.

True to its word, Hamas broke the understandings with Israel that had been reached in the wake of previous rounds of fighting and fired rockets at Jerusalem. This resulted in Israel launching operation Guardian of the Walls.

Israel faced three areas of conflict:

  1. Jerusalem. Here local unrest was harsher and on a larger scale than in the past.
  2. Gaza. Hamas fired around 4,400 rockets and missiles, along with mortar fire, and Israel responded by destroying the organization’s infrastructure, targeting its commanders, and collaterally damaging civilian structures that served the organization or were adjacent to its facilities.
  3. Within Israel. Israeli Arabs tore apart the fabric of coexistence that had obtained across the country in riots in which Jews were murdered, synagogues burned, Jewish homes vandalized, and a great deal of Jewish property destroyed. In response, there were a few (yet very dangerous to Israeli society) incidents of fringe groups of Jews who viciously attacked Israeli Arabs.

The attempts to incite mass protest marches in the West Bank or to instigate a confrontation in the north by firing a few Katyusha rockets from Lebanon, and the piloting of an (apparently Iranian) drone through Jordan did not achieve their desired outcomes. The West Bank remained relatively calm, and no serious confrontation ensued at Israel’s borders.

Nonetheless, the events in Jerusalem and Gaza managed to incite Israeli Arabs to lash out violently against their Jewish neighbors. Even though the degree of Hamas’s involvement remains unclear, there is no doubt that the rocket fire from Gaza and Israel’s response contributed to the unrest. Now that a ceasefire has been reached and the riots and protests in Israel have abated, the relationship between the state and its Arab citizens must be examined anew. It is likely that Israel’s Jews will not rush to return to their previous relationship with the Arab minority, which had appeared to be moving decisively in the direction of economic integration. For example, the health system has many Arab professionals (25 percent of the doctors and 30 percent of the nurses), an Arab runs the country’s oldest and second-largest bank, and many large shopping centers are staffed by Arab saleswomen in traditional dress. In the political arena as well, there is expanded acceptance of Arab involvement. These riots began just as the Israeli political system showed unprecedented willingness to bring an Arab party into the government, even if this was the result of eagerness to escape political deadlock.

Arab society was hit hard during the coronavirus crisis, in part due to relatively limited governmental economic aid, in turn a result of Israeli Arabs’ relatively high proportion of unreported income. At the end of the day, Israel is apparently also paying the price of its failure to rid Arab society of its high rates of crime and violence. The majority of this violence is perpetrated by, and plays into the hands of, organized-crime families who have taken control of Arab neighborhoods; another part of the violence is cultural in the sense that some issues, such as clan disputes or violations of sexual taboos, are still resolved violently –meaning revenge killings as a means of restoring family honor. In this respect, Israeli Arabs are not different from other Arab societies in the Middle East, which are all violent in one way or another.

This does not excuse the failure of Israel’s police to eliminate the crime families’ influence on the Arab street; the police must confiscate the vast number of weapons that have accumulated in the homes of Arab citizens as part of a culture in which possession of arms is viewed as honorable. Unfortunately, the failure to overcome the crime families and gangs stems in part from Arab society’s lack of cooperation with the police and its political leaders’ insistence upon defending violence directed at Jews or the state’s institutions. Arab citizens are correct that the police are not doing enough, but the police’s claim that Arab leaders, in their unwillingness to be part of the solution, are worsening the problem is even more justified.

It appears that the best way forward involves both the investment of resources toward improve the living conditions of Israeli Arabs and the significant bolstering of the police force in order to rein in crime. Without a doubt, this undertaking will increase the friction between the Arab population and the state. However, the dangers of such friction must not deter the police from confiscating weapons, or from eradicating the criminal organizations threatening Arab citizens—and, as it has turned out, Jewish citizens as well. That being said, it is important not to make the common mistake that improving the Arabs’ quality of life and safety will cause them to look favorably upon the existence of a nation-state of the Jewish people. It is best to be modest in our expectations. Achieving these goals may render it easier for them to live in such a state without internal violence and in coexistence with their Jewish surroundings, but in light of the recent events, it is difficult to envision a significant change in the near future regarding the Arabs’ acceptance of the Israel’s existence as an undisputed fact.

The challenge of forming good relations between Jews and Arabs in Israel is difficult and complex, and apparently will be with us for a long time to come. The riots were the biggest surprise of operation Guardian of the Walls, in which Hamas failed in all its attempts to surprise Israel. Rising nationalistic emotions, religious sensitivities over Jerusalem, and Israel’s inability to deal with lawless elements in Arab society have combined to precipitate violence between Jews and Arabs, and will likely do so again in the future. While one might wish it otherwise, many of Israel’s Arab citizens are deeply discomfited by the very existence of a sovereign Jewish state. It is a state that provides them with a higher quality of life than any Arab country, yet it is not theirs and it is difficult for them to identify with it.

While the challenge presented by the actions of Israel’s Arabs is clear, even if the solution to it is complicated, the results of the operation in Gaza are more complicated still and it is difficult to predict where they will lead. It is hard to determine who won the last round of fighting, in part because the two parties can be said to have conducted separate operations, each striving for different goals. Unlike a conventional military operation, where, for instance, one side wants to dislodge the other from a particular hilltop, and the other wants to maintain its position, Hamas and the IDF fought not so much against each other but in parallel.

Hamas fought on the strategic and diplomatic level. Its goal was to take advantage of the tension in Jerusalem to prove itself the city’s defender through indiscriminate fire against Israel. This battle took place in the realm of public relations, unrelated to achievements on the ground. Thus, the operational goal was to cause the deaths of innocent Israeli and Palestinian civilians. It is important to realize that Hamas benefits from the death of Palestinian civilians no less, and perhaps even more so, than from the death of Israeli civilians. After all, each Palestinian death increases sympathy for Gaza both in the Arab world and in the West, and shows, through twisted logic, that only Hamas can defend Palestinians from the Jews’ assaults.

By contrast, Israel focused on more concrete and tangible operational objectives which it hoped would translate into strategic gains. The mission was to weaken Hamas’s military capabilities, while making it hard to rebuild these capabilities afterward—with the aim of incurring enough damage to deter the organization from acting against Israel in the future. In practice, this meant destroying infrastructure and armaments and eliminating Hamas commanders and operatives.

Since the two sides were fighting different wars, it is unsurprising that both sides claimed victory.

As a result of the operation, Palestinians and the Arab world see Hamas as a group that sacrificed a great deal to defend Jerusalem. Israel is seen as a failure because it had no public-relations achievements. After all, Hamas leaders walk freely in Gaza’s streets and large numbers of rockets were still being fired at Israel until the very last moment, making clear that not all of them had been destroyed.

Still, Israel is justifiably satisfied with the operation. Over 90 percent of the rockets were downed by the Iron Dome anti-missile system, minimizing the damage. The IDF also succeeded in foiling all of Hamas’s other attacks, from the attempted sabotage of its oil rigs with miniature submarines to the use of tunnels to send fighters into Israel. Moreover, Israel severely damaged Hamas’s infrastructure and its ability to produce rockets and missiles and killed many of its operatives, including mid-level commanders. It is clear to the Gazans that Hamas may claim to be the defender of Jerusalem but lacks the ability to protect Gaza.

In light of this strange situation where both parties consider themselves victors and ostensibly are satisfied with the operation’s results, Israel must act to restore its aura of invincibility, on which its stature in the region depends. Israel lost some of that stature as a result of the operation’s visible results. But in the Middle East, it is prudent to distinguish between those results that are immediately evident and unseen results that may come into view in the future. In this case, for example, the Hamas leadership may conclude that it can no longer risk the extensive damage to its abilities that would come with a similar conflict with Israel. After the Second Lebanon War of 2006, Hizballah’s leader Hassan Nasrallah publicly declared a “divine victory,” but ultimately let it be known that, had he been aware of the results in advance, he would not have initiated it. In this respect, Israel has the advantage over Hamas, since Hamas cannot undo the tangible results that the IDF achieved on the ground. By contrast, Israel can (and in my opinion, must) change the attitudes and feelings of Palestinians and the Arab world.

Israel should not wait for the Hamas leadership to realize it made a mistake and admit as much in public, which may never happen. Instead, Jerusalem should make its victory clear on both the diplomatic and the military levels. The following two steps would be a good start:

  1. Israel must demonstrate that Hamas failed to change the status quo in Jerusalem at all. To do so, Israel must reinstate its previous policies on the Temple Mount, including the admittance of Jews (which has already resumed), maintaining a police presence, and even using force on the Temple Mount against any Palestinian aggression. At the same time, it must prepare for difficult scenarios that may arise as a result of court verdicts to evict Palestinians in the Sheikh Jarrah and Silwan neighborhoods. To this end, Israel must significantly strengthen its police force—which must, in turn, avoid antagonizing local residents while remaining ready to respond forcefully to any disturbance of the peace. Experience teaches us that the presence of large forces before trouble begins significantly reduces the risk of a situation deteriorating to the point where live fire becomes necessary, thus also preventing further escalation. Israel can nullify Hamas’s ostensible strategic success through a series of relatively simple actions in Jerusalem, with the understanding that these could potentially lead to a local crisis, but that such a crisis is still better than rewarding Hamas. If it does not become clear very soon that Hamas has achieved nothing in Jerusalem, the terrorist group’s appetite for fighting (next time, no doubt, presenting itself as a “defender” of some other Palestinian interest) will only grow.
  2. Israel must take pains to create and maintain deterrence in Gaza by responding forcefully to any instance of Hamas aggression, even those that it has previously ignored or responded to tepidly. Hamas must not be allowed to harass the Israeli citizens of the area adjacent to Gaza with incendiary balloons and protests that cross the border. If Hamas does carry out such actions, they must be met with significant strikes on its leaders and infrastructure. Israel must abandon its principle of “proportional response,” which usually involves returning fire while avoiding hitting targets, or other similar half-measures. This approach plays into Hamas’s hands by signaling that low-grade attacks are worth the risk of retaliation. Instead, the IDF must strike back hard, knowing that Hamas is likely to respond with rocket fire for an extended period. Only then can Israel make clear that it is willing to pay this price to achieve real deterrence, which will be manifest in complete quiet around Gaza. So long as Israel appears unwilling to risk confrontation, Hamas, rather than be deterred, will understand that it has deterred the IDF.

In the negotiations towards an arrangement with Gaza that are taking place with Egypt’s help, Israel must make clear that it will not allow Hamas’s rearmament. Otherwise, Israel will encounter a much stronger enemy in the next operation a few years from now. In a long-term settlement, Israel must also demand the return of the remains of IDF soldiers as well as the two living civilians apparently held by Hamas. These demands will complicate the negotiations and cause them to drag on, but Israel must stand firm so that the humanitarian achievements important to Hamas, in the form of opening up of Gaza to allow rebuilding, will be balanced by a humanitarian achievement that is important in Israel. If Hamas demands in return the release of over 1,000 terrorists imprisoned in Israel, Israel must calculate the advantages and disadvantages, and possibly refrain from a long-term settlement.

It is important to remember: Any such arrangement will not solve the basic problems in Gaza. It will remain overpopulated (over two million people in less than 200 square miles), and its inhabitants will still be dominated by a terror organization seeking to rebuild its power to harm Israel rather than focusing on providing a better life for its subjects. The only advantage to a long-term truce will be delaying the next operation, which will take place as soon as Hamas either feels it is strong enough to fight Israel or needs to prove its significance. Quiet on the Gaza front will allow Israel to focus on preparations for the real challenge: the combination of the Iranian nuclear threat along with the ongoing increase of accurate long-range weaponry possessed by Iran and Hizballah. Gaza will remain an open wound that will one day bleed even more profusely than during this recent round of fighting.

If, either after the ceasefire or a negotiated arrangement, Israel has an opportunity to eliminate senior Hamas or Islamic Jihad officials or munitions-manufacturing facilities in Gaza, then the decision-makers will face a difficult choice of whether to be the first to break the ceasefire. Doing so would most likely bring about another long round of violence with the attendant attacks on Israel in the international arena. However, refraining from acting will enable Hamas’s rearmament and place Israel in a difficult position the next time fighting breaks out. This question of a preventative attack was and will be the most difficult decision for Israeli leadership, because of the negative repercussions both of restraint and of taking initiative.

None of these dilemmas is likely to go away anytime soon, and I would not be surprised if Jerusalem were weighing the same questions ten years from now. There are those who argue that the current situation is untenable, and have proposed dramatic attempts to change the status quo: either through taking harsher military action to achieve “victory,” trying to restore the Palestinian Authority’s control of Gaza, or granting Hamas significant economic concessions. Such proposals are unlikely to succeed in the foreseeable future. Hamas, most likely, will continue to be a terrorist organization that seeks Israel’s total destruction, and Israel will have to continue to use force to contain and deter it.

Published in Mosaic Magazine, June 14, 2021.


JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.


Photo: Mujaddara