הוויכוח שניטש סביב השימוש באמצעי מעקב סלולריים אחר חולי קורונה העלה את המתח בין הצורך למגר את התפשטות המגיפה לבין שמירת זכויות הפרט. אלא שהחשש שגם בו נעשה שימוש פוליטי לגבי שימוש בו על ידי גורמים שאינם מורשים, או למטרות אחרות, הוא מופרך במציאות הישראלית. בה בעת, כדי למנוע כל סכנה כזאת צריך לוודא שכול הנתונים הללו יימחקו לאחר זמן קצר.
משבר הקורונה מעמיד את מערכת קבלת ההחלטות ברמה הלאומית במבחן קשה. לא רק שמדובר במשבר חמור, בגלל אובדן נרחב של חיי אדם שעלול להיות משמעותי באם תעשינה טעויות בהחלטה, אלא שהבעיה עצמה לא בדיוק ברורה, אין ניסיון קודם לפתרונה, וקשה ביותר גם ללמוד ממדינות אחרות עקב התנאים השונים.
א. המבנה הדמוגרפי הישראלי הוא ייחודי, ויש הבדלים בהתייחסות של קבוצות שונות לסכנה;
ב. לצד איכות רפואה גבוהה ביותר, ישראל ניצבת בפני מצב בעייתי בתשתיות הסיעוד;
ג. היכולת לשלוט באופן מלא בכניסה וביציאה מן הארץ שונה מן המצב במדינות אירופה היבשתית;
ד. המשק הישראלי חסון אך חייב להמשיך ולעמוד הן באילוצי משבר הקורונה והן באתגר הביטחוני העומד בעינו;
ה. יש לישראל, בשל אילוצי האיום הביטחוני, מאגר כלים ויכולות ייחודיים – מודיעיניים וטכנולוגיים – שחלקם ניתנים לתרגום למשימות המאבק במגפה.
כך, במסגרת המאבק נגד התפשטות הקורונה, התעורר הוויכוח על השימוש באמצעים טכנולוגיים למעקב אחרי חולי קורונה וכל מי שבאו איתם במגע. סוגיה זו ממחישה היטב את מורכבות קבלת ההחלטות בעת משבר כה קיצוני.
המורכבות נובעת מהמתח הקיים, שאינו ניתן ליישוב, בין מידת הוויתור שיש לעשות בתחום ״השמירה על זכויות האזרח״ ועל פרטיותו לבין האמצעים שיש לנקוט כדי לשפר את היכולת לבצע טוב יותר את היעד של ״בריאות הציבור״, בעיקר מניעת הידבקותם של רבים. יש גם יסוד להניח שהצלחה במשימה זאת תתרום גם להקטנת הנזק הכלכלי.
מה אמורה לתת הטכנולוגיה? היא תסייע לזהות באופן מדויק היכן שהו מי שזוהו כחולים, ותאפשר לאתר כל מי שהיה בסביבתם הקרובה בזמן שבו הם היו ״מדביקים פוטנציאליים״. בידודם של כל מי שהיו בסביבתם של המדביקים תביא לכך שגם אם הם עצמם נדבקו במחלה הם ידביקו פחות אנשים נוספים, מה שמכונה ״השטחת העקומה״, או הורדת ה-0R: קרי, חולה אחד ידביק בשרשרת פחות אנשים מאשר ללא פיקוח שכזה.
מבחינת השמירה על בריאות הציבור זאת משימה עליונה, כי פחות נדבקים ופחות חולים מאפשרים למערכת הבריאות לטפל טוב יותר באלה שחלו. שיטוח העקומה מביא באופן כמעט ישיר לכך שיש פחות חולים קשים הנזקקים להנשמה, ולכן גם לפחות מתים (״כמעט״, כי זקנים ובעלי בעיות בריאותיות הופכים לחולים קשים יותר באחוזים גבוהים והמעקב אינו מבדיל בין צעירים לזקנים).
מכאן ברור מדוע עבור מערכת הבריאות, האמונה על המשימה הראשונה והחשובה ביותר, יכולת המעקב קריטית וממש חיונית לשם ביצוע משימתה: יישומה יציל חיים רבים.
אך בה בעת, אין ספק שיש כאן פגיעה בפרטיותם של אותם חולים ושל האזרחים התמימים שהיו בסביבתם. מעתה ידע ״העוקב״ (השב״כ ואולי משרד הבריאות) היכן הם היו ומתי, אף על פי שלא חטאו כלל ולא עברו על שום חוק. ייתכן שאצל חלקם זאת פגיעה חמורה ביותר, כי הם אינם רוצים מסיבה כל שהיא שמישהו ידע על היותם במקום שבו שהו, וכל חטאם שגם אותו חולה היה בסביבה, שלא לטובתו ושלא לטובתם.
באופן תאורטי יהיו מעתה בידי שלטונות הביטחון והבריאות נתונים של אלפי אזרחים תמימים, ומי שיגיע למידע הזה יוכל לעשות בו שימוש לרעה, משימוש מסחרי ועד לסחיטה. דווקא החשש המושמע לגבי שימוש בו על ידי גורמים פוליטיים נראה לי (על סמך ניסיוני הארוך) מופרך לחלוטין בנסיבות הישראליות. אין לגורמים הפוליטיים שום אפשרות להגיע למידע הזה, ושום גורם ביטחוני לא ישתף איתם פעולה באיזו סצינה אפלה של שימוש בחומר שכזה. נדירים ביותר המקרים שבהם הייתה הדלפה ממערכות הביטחון שיש להן יכולת המעקב הזאת, במשך 40 השנים האחרונות שבהן הייתי מעורב בצורה זו או אחרת במערכת שעסקה בכך.
עם זאת, כדי שהנזק יהיה מינימלי צריך לוודא שכל הנתונים הללו יימחקו לאחר זמן, נאמר לאחר שבועיים-שלושה, כזמן הסגר הנדרש כדי לוודא מי חלה ומי לא נדבק. ברור גם שכל נתון שעלה במעקב לא ישמש אלא לאיתור אנשים אלה כדי להכניסם לבידוד, בלא שהמידע ששימש לשם כך יועבר לאיזה גוף ממשלתי ואפילו לא לקרובי משפחתם. כל המגעים על בסיס החומר הזה ייעשו עם בעל הטלפון עצמו, ללא קשר לאיזה שהוא אדם אחר.
אם כך ינהגו בחומר וישמידו אותו מיד לאחר מכן, הנזק ככל שיהיה לפרטיות האנשים יהיה מינימלי, והתועלת לשם מניעת הדבקה יכולה להיות משמעותית. התועלת, כך נראה לי, שווה את הנזק, במקרה זה, אבל זאת דוגמה לבעיה מורכבת שכל החלטה בה קשה ואינה מושלמת.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים