אין “לבזבז” את היכולות של צה”ל על איום מינורי, מעצבן ומרגיז, גם אם הוא פוגע בגאווה הישראלית וביוקרת צבאה – כטרור העפיפונים. מצד שני, כשיש אינטרס חשוב, גם בגזרת משנה כרצועת עזה, יש להגן עליו ולו במחיר של הסלמה אפשרית.
בספרו “לגיהנום ובחזרה”, המסכם את תולדות אירופה מלפני מלחה”ע הראשונה ועד לאחר מלחה”ע השנייה, כותב איאן קרשו, מגדולי כותבי ההיסטוריה של התקופה, משפט מדהים. המשפט מסכם את המצב בשבועיים האחרונים שלפני פרוץ מלחה”ע הראשונה, שחיסלה כמעט 100 שנות פריחה והרסה את אירופה: “לא היה כל סיכוי לעצור את המלחמה. שיקולי יוקרה בלבד יצרו מצב שבו אף אחד מהצדדים אינו יכול לסגת”.
חשוב לצרוב על לוח ליבנו את המשפט הזה, משום שבישראל, כמדינה קטנה שחייבת להשקיע את כוחה (ויש לה הרבה!) באותם קרבות שהכרחיים לקיומה ולביטחונה, על מקבלי ההחלטות לקבוע לא רק היכן להילחם אלא גם היכן לוותר על מהלכים צבאיים. אי אפשר להילחם כל הזמן בכל מי ובכל מה שמפריע. יש לקבוע סדרי עדיפויות ברורים, וברור שאסור לישראל לצאת למלחמות בגלל “שיקולים של יוקרה”.
זה לא פשוט, והיכן שטעו בזמנם שליטי גרמניה ורוסיה, צרפת ובריטניה, יכולים לטעות גם קברניטיה של ישראל. האתגר האמיתי הוא לזהות, בין האיומים הרבים במרחב, את אלה שאיתם צריך להתמודד כדי לשרוד ושבהם יש להשקיע, ואם צריך – אף להילחם עד חורמה. לעומת זאת, כשמדובר ב”יוקרה”, עדיף לנשוך שפתיים ולהסתפק בפעילות מינימלית, כזאת שלא תפריע למאמץ העיקרי.
כך, למשל, אין “לבזבז” את היכולות של צה”ל על איום מינורי, מעצבן ומרגיז, גם אם הוא פוגע בגאווה הישראלית וביוקרת צבאה – כטרור העפיפונים. זאת רעה חולה והיא פוגעת מאוד בתושבי האזור, אבל הנזק הממשי, מלבד “שחור בעיניים” וריח מבחיל של עשן, אינו גדול – לא בחיי אדם, לא בכסף, ולא במדדי חופש הפעולה של ישראל ואפילו לא לחקלאות.
הצתת האש בשדות היא ברירת מחדל של ארגון מוכה שדרכו לא צלחה במאומה, כתוצאה מהצלחת צה”ל בנטרול יכולותיו ההתקפיות. צריך לנסות למצוא פתרון לא יקר לאיום פרימיטיבי אך מעצבן זה, אבל אסור להתבלבל ביחס לחוסר חשיבותו (היחסי) אל מול האתגרים האחרים של ישראל, בעיקר אל מול איראן בכלל ואיראן בסוריה בפרט. פרופורציה נכונה ואי התלהמות – הכרחיות בתהליך קבלת ההחלטות.
השימוש הרווח בטיעוני “גאווה” ו”כבוד”, מקורם בתקופה שבה נאבקה ישראל על מקומה בעולם ועל יכולתה להרתיע את אויביה – על אף חולשתה עקב היותה קטנה, ענייה ומעוטת אוכלוסין. במצב שברירי שכזה היתה חשיבות גדולה גם לתחומים הרכים, כגאווה, יוקרה וכבוד, כחלק מבניית תמונת העוצמה כלפי חוץ וכלפי פנים. עתה, כשישראל היא המדינה היותר חזקה באזור, צבאית וכלכלית, כאשר יחסיה עם רוב מדינות העולם, בכללן חלק ממדינות ערב, חזקים מתמיד – אפשר להניח מעט לגאווה ולהתרכז בדברים המשמעותיים.
ברור שכשיש אינטרס חשוב, גם בגזרת משנה כרצועת עזה, יש להגן עליו ולו במחיר של הסלמה אפשרית. כך היה גם ביום שבו איים חמאס כי אלפים יחצו את הגבול לעבר היישובים הישראליים הקרובים לגבול, וצה”ל לא היסס להיות תקיף.
גם בדיון על הסכם עם חמאס על מעין הפסקת אש, יש מקום לשיקולים שכאלה. הבעיה העיקרית היא בכך שלמשך ההסכם יש לחמאס מעין ערבות שלא ייפגעו מאמציו לשפר את יכולותיו. ישראל זוכה לשקט בגבולותיה וחמאס לאי הפרעה להתחמשותו. אל מול נקודת החולשה החמורה הזאת יש להעמיד את השיקול הרחב יותר: ישראל תוכל להתמקד בעיקר, בבלימת איראן בסוריה. איראן רוצה מאוד שישראל תתעסק עם רצועת עזה, יתרונו של הסכם כזה שהוא דוחה את ההתעסקות הזאת, ולכן צריך לשקול אותו ברצינות. מדובר ביתרון חשוב.
פורסם ב-ישראל היום 10.08.2018
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: By מינוזיג – MinoZig [CC BY-SA 4.0 ], from Wikimedia Commons
- בניית אתרים