אנשי הביטחון של החמאס הם בעלי זקנים, אלו של פת”ח לא: לכן לא תהיה אחדות ברשות הפלסטינית

הקונפליקט בין פת”ח לחמאס מסתכם בזקנים. זהו קונפליקט בין קבוצה תיאוקרטית לקבוצה לאומית. רק עימות שבו יוכתר צד אחד כמנצח והשני כמובס יוכל להכריע בין חמאס לבין פת”ח בעזה, וספק אם הפת”ח תוכל לגייס את הכוח לזכות בשליטה אמיתית.

הפוליטיקה לובשת צורות רבות. לעתים קרובות היא מורכבת ובלתי צפויה, לא משנה עד כמה חסרת משמעות הסוגיה הפוליטית שעל הפרק. לעתים הסיטואציה הפוליטית, חשובה ככל שתהיה, הינה פשוטה להפליא. בעוד שפתרון הבעיה הישראלית-פלסטינית מתאפיין במורכבות, הדינמיקה של חוסר האחדות והפילוג הפנימי בין הרשות הפלסטינית לחמאס בעזה מתאפיינת בפשטות.

הקונפליקט בין הרשות הפלסטינית לחמאס מסתכם בזקנים. אנשי הביטחון של החמאס – הן ה”צבא” שלו, גדודי עיז א-דין, והן אנשי כוחות הביטחון השונים שבשליטת משרד הפנים וביטחון הפנים של החמאס, בכלל זה אנשי המשטרה הכחולה – כמעט תמיד מזוקנים. ניתן אפוא להסיק בבטחה כי מעט אנשי החמאס שאינם מזוקנים מגלחים את זקנם מסיבות בריאותיות.

מצד שני, אנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית – שחמאס לעתים קרובות מכנה בזלזול “כוחות דייטון” על שם הגנרל האמריקני הראשון שאימן אותם – אינם מתהדרים בזקנים. הכינוי “דייטון” נועד להפחית בערכם שכן מרמז כי כוחות אלה משרתים את האינטרסים של ארה”ב וכמובן של ישראל, “שליחתה של אמריקה”.

כידוע לרוב המקומיים המעוניינים בפוליטיקה במזרח התיכון, להיות חבר כוחות ביטחון בעל זקן זו לא שאלה של אופנה כי אם השתקפות של הסוגיה הבוערת ביותר בפוליטיקה המזרח תיכונית. איש ביטחון מזוקן מעיד על כך כי הישות הפוליטית אותה הוא משרת הינה, או שואפת להיות, מדינה תיאוקרטית בעלת אופי מוסלמי. לעומת זאת חבר בגוף בטחון רשמי שאינו מזוקן מעיד על כך כי המדינה אותה הוא משרת היא “לאומית” או חילונית, ובוודאי אנטי-תיאוקרטית.

ההבחנה הינה חדה כתער (במחילה על משחק המילים) ובעלת שושלת יוחסין ארוכה. המנהיג אשר תרם את התרומה הגדולה ביותר לחוק זה של הפוליטיקה במזרח התיכון, הוא כנראה המנהיג הגדול ביותר במזרח התיכון המודרני – מוסטפא כמאל, או כמאל אטאטורק,  שגם היה החילוני ביותר. לאימת העולם המוסלמי  באותה העת, הוא ביטל כמעט לפני 100 שנה את החליפות, ואימץ חוקה בהשראה צרפתית המפרידה בבירור בין המסגד למדינה (הסולטנות העותמנית שהוא ביטל שילבה בקפדנות בין השניים). מיותר לציין, אף מנהיג במזרח התיכון לא העז לעשות את אותו הדבר.

מה שכל המשטרים הלא-תיאוקרטיים אימצו בנחישות מהרפובליקה הטורקית של כמאל, היה החוק כי איש ביטחון לא יוכל לעולם לעטות זקן. לאנשי הצבא במצרים אין זקנים. כך גם בסוריה, אלג’יריה וטוניסיה. אין זה מפתיע כי הרשות הפלסטינית, המדינה הפלסטינית “הלאומית” בשאיפה, אכפה חוק זה בקפדנות.

בדיוק כשם שבמדינות ה”לאומיות” אנשי צבא אינם מזוקנים, בתיאוקרטיות של המזרח התיכון הם תמיד מזוקנים. חיפוש פשוט בגוגל “תמונות של כוחות ביטחון ברפובליקה האסלאמית של איראן,”  והשוואה לחיפוש דומה לכוחות הביטחון בתקופת השאה האיראני, מוכיח זאת בברור. ממשלת החמאס, כתיאוקרטיה בשאיפה (לפחות עד שמרבית המנהרות שלה הושמדו על ידי מצרים וישראל וכספיה אזלו), הולכת בעקבות הדוגמה האיראנית.

אין בכך כדי לטעון, כמובן, כי כוחות הביטחון של מצרים או הרשות הפלסטינית הם אנטי-דתיים. הדבר רחוק מרחק רב מן האמת. אחת ההטבות החשובות ביותר הניתנות לקצינים בכירים בצבא המצרי היא נסיעת עליה לרגל מסובסדת למכה. גם לארגוני הביטחון של הרשות הפלסטינית יש את קציני הדת והמסגדים שלהם, והשתתפות בטקסים דתיים היא דבר מקובל.

ואולם ישנו הבדל גדול. הזקנים אצל אנשי החמאס מוכתבים על ידי מטיפי החמאס השולטים ב”הנהלת ההכוונה הפוליטית מוסרית” – זרוע האינדוקטרינציה של כוחות הביטחון של משרד הפנים וביטחון הציבור. המוסד המקביל במכלול הביטחוני של הרשות הפלסטינית נשלט על ידי לאומני הפת”ח. הראשונים מלמדים אודות מעלות השריעה ושירות האסלאם. השניים מלמדים אודות מעלות שירות המדינה, המנהיג שלה ואזרחיה.

גם בהיעדר המרכיב הדתי המכריע, העימות בין הרשות הפלסטינית/פת”ח לבין חמאס הוא משחק סכום אפס מר. החמאס נתון בסיכון בוותרו תחת לחץ מצרי לרשות הפלסטינית על השליטה על המעברים ה”בינלאומיים” למצרים וישראל לממשלת רמי חמדאללה הנשלטת בידי פת”ח. האפשרות שאולי נתנה לכוחות הביטחון של הרשות לפעול ברצועה. עלול להביא על החמאס בעתיד התרחיש דומה למה שעשה חמאס לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית ב-2007 (כגון השלכתם מגגות בתים).

הוסיפו לכך את המתיחות הגואה בין אלו השואפים  לתיאוקרטיה לבין אלו שמתנגדים לה בתוקף הרי שהסיכויים לאחדות אמת בין חמאס לפת”ח הם זניחים.

דוגמה עכשווית לכישלון השילוב בין שני זרמי מחשבה אלה ניתן למצוא במצרים בתקופת האביב הערבי. לצבא המצרי ולחלקים אחרים של “המדינה העמוקה” היה ברור מלכתחילה כי יש להתעמת עם האחים המוסלמים בכל מחיר. היה זה הנשיא מורסי שוויתר. הבחירה הייתה קשה והאפיזודה הסתיימה בתוצאה מסוג סכום אפס, כאשר הנשיא א-סיסי כבש את השלטון ופעל ללא רחמים נגד מתנגדיו התיאוקרטיים ואילו מורסי נמק בכלא.

באיראן המהפכנית נערמו הקלפים בכיוון ההפוך והתוצאה הייתה עקובה מדם הרבה יותר. המפסידים החילוניים לא נכלאו אלא הוצאו להורג. המכנה המשותף בשני קונפליקטים אלו הוא שצד אחד ניצח באופן מוחלט בעוד שהצד השני הובס באופן מוחלט.

רק עימות דומה בעזה יכול להכריע בין הרשות הפלסטינית לשלטון החמאס. אולם ספק אם הרשות הפלסטינית שבהנהגת הפת”ח תוכל לגייס את הכוח לקיים עימות חזיתי עם חמאס וסביר עוד פחות שתנצח בעימות.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.