סין שואפת למלא תפקיד מדיני פעיל יותר במזרח התיכון על חשבונה של ארה”ב, לצד קשריה עם איראן. היא מייחסת חשיבות עליונה גם ליחסיה עם סעודיה, האמירויות ומצרים, ולכן בירכה על ההסכמים – אך בנימה צוננת, שכן מדובר ביוזמה ובהישג לממשל טראמפ, בעיצומה של מתיחות חסרת תקדים בין שתי המעצמות. בהיותה נדרשת לאזן בין שיקולים כלכליים וגאופוליטיים סין אינה מסוגלת לעצב אסטרטגיה ברורה.
אירועי האביב הערבי, אשר פגעו קשות בהשקעות ובעבודת פועלים סיניים ברחבי המזה”ת, הפריעו לביג’ינג גם משום שהיציבות היא עבורה ערך עליון, ומאז מעצבי מדיניות סיניים בוחנים את סוגיית תפקיד סין במזה”ת. אף כי רובם המוחלט מסכימים שבייג’ינג צריכה להעצים את נוכחותה באזור, אין ביניהם הסכמה על הדרך ועל היקף הפעולה; יתרה מזאת, יש מתח בין העוינות הבסיסית לארה”ב לבין ההבנה שלא יהיה זה נכון בעת הזאת לאתגר את הסטטוס קוו תחת ההגמוניה האמריקנית אשר מייצר יציבות. המתח בין האינטרסים הכלכליים המחייבים יציבות לבין ההעדפות הגאופוליטיות לכוחות האנטי-אמריקניים יוצרים דילמה שקשה לסין להתמודד עימה.
דוגמה לכך היא התגובה הסינית ל”הסכמי אברהם” לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, שנחתמו ב-15 בספטמבר על מדשאות הבית הלבן. דובר משרד החוץ הסיני, ג’או לי-ג’יאן, תיאר באוגוסט את הנורמליזציה כצעד מבורך לקידום השלום והיציבות האזוריים. מי שהמשיך את הקו החיובי היו חוקרים כמו המזרחן פ’אן חונג-דא, שכתב כי “אחרי שנים של תהפוכות, השאיפות של העמים היושבים במזה”ת לשלום גדולות משל מקביליהם באזורים יציבים… ניכר כי מנהיגים במזה”ת שמתמקדים ברטוריקה לעומתית מאבדים בהדרגה את בסיס התמיכה שלהם” (נזיפה חריגה הן באיראן והן בפלסטינים). הנורמליזציה, לפיו, “צריכה לזכות ליותר עידוד והערכה, שכן זוהי הדרישה האובייקטיבית והמגמה הבלתי נמנעת בפיתוח של המזה”ת”. באשר לסוגיה הפלסטינית אמר פ’אן ש”הזמנים השתנו” והצבתה כדרישה מקדימה לשלום במזה”ת “אינה עולה בקנה אחד עם המציאות המזרח-תיכונית”, וכי “אין ברירה אלא להודות שעל רקע ההתפתחויות בשני העשורים האחרונים, תהליך השלום בין הפלסטינים לישראל הגיע למבוי סתום” (Fan, 2020).
אחרי שנים מספר שבהן התקשורת הסינית מבקרת בצורה כמעט אוטומטית את מדיניות טראמפ במזה”ת בכלל, ואת “עסקת המאה” לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט, ובתקופה של מתיחות גדולה בין הבית הלבן לג’ונג-נאן-חאי (מתחם השלטון של המפלגה הקומוניסטית הסינית והממשלה המרכזית בבייג’ינג), היה מפתיע לקרוא דברים המחמיאים ליוזמה האמריקנית. גם המבקרים הסכימו שהנורמליזציה בין מדינות ערב לישראל מייצגת מגמה בלתי ניתנת לעצירה, ושהסוגיה הפלסטינית כבר איננה בליבת הסכסוכים במזה”ת. מנגד, הסוגיה האיראנית תפסה את מקומה.
גם חוקרים ודיפלומטים נוספים, כגון שגריר סין באיראן לשעבר חואה לי-מינג, בירכו על המהלך, “אחרי הכול, פיוס בין מדינות ערב לישראל הוא גם אחת מהשאיפות הדיפלומטיות של סין במזה”ת”, אך סייגו את דבריהם, שכן הם רואים בהסכמים התגבשות ברית אנטי-איראנית בהובלה אמריקנית, שעשויה להפוך לגורם מערער יציבות נוסף באזור ולפלג את המזה”ת למחנות עד כדי “מלחמה קרה חדשה”; יש שציינו כי למדינות ערב וישראל אין בסיס אמיתי לשיתוף פעולה מלבד היריבות עם איראן ותורכיה, ושארה”ב מקריבה את הזכויות והאינטרסים של הפלסטינים.
מה שנראה בתחילה כשבירת פרדיגמה, לפחות באופן שבו מעצבי מדיניות סיניים והתקשורת הסינית מתבטאים כלפי המזה”ת והסכסוך הישראלי-פלסטיני וביחס למדיניות ארה”ב בשנים האחרונות, הלך וצבר סייגים עד שהפך לעוד הזדמנות להתנגח בארה”ב. למשל, המזרחן ג’ין ליאנג-סיאנג ממכון שנגחאי ללימודים בינלאומיים (SIIS) תיאר את מהלכי הנורמליזציה כפגיעה בתהליך השלום בין הפלסטינים לישראל שתערער את היציבות הפנימית במדינות ערב ואת היוזמה הרוסית הנשכחת מיולי 2019 להקמת מנגנון בינלאומי לשמירה על הביטחון באזור המפרץ (שסין תמכה בה מיידית). ג’ין מאמין שבטווח הארוך תוביל השפעתם השלילית של ההסכמים לאי-ודאות לגבי פלסטין כמדינה ריבונית ולחוסר יציבות אזורית (Jin, 2020).
לאור הנורמליזציה המתגבשת נערך ב-20 באוגוסט בבייג’ינג סמינר בחסות האגודה לחקר המזרח התיכון והאקדמיה הסינית למדעי החברה (CASS) בנושא “מגמות חדשות בסוגיה הערבית-ישראלית והשפעותיהן” בהשתתפות מיטב המזרחנים הסיניים ודיפלומטים, ביניהם שגריר סין לפורום שיתוף הפעולה הסיני-ערבי מטעם משרד החוץ, לי צ’נג-וון. פרסום סדר היום מצביע כי הנושא החותם את הסמינר עסק בשאלה כיצד על סין להגיב להתפתחויות החדשות. אומנם תוכני הדיונים לא התפרסמו, אך ניתן לשער שעסקו בפולמוס המתמשך בין מעצבי מדיניות סיניים כלפי תפקידה של סין במזה”ת.
מחד גיסא, סין הייתה יכולה להמשיך להביע תמיכה בנורמליזציה ואפילו לקחת בה חלק מרכזי. חזון השלום של עידן טראמפ דומה יותר לחזון הסיני לפתרון קונפליקטים ל”שלום דרך פיתוח” מאשר לדמוקרטיזציה, רפורמות בשוק ויוזמות ליברליות נוספות שדרשו קודמיו כתנאי לשלום. בדומה לגישתה של סין, “עסקת המאה”, שכותרתה הרשמית היא Peace to Prosperity, מקדמת שלום דרך מימוש הפוטנציאל הכלכלי, פיתוח תשתיות, קידום קשרים מלמטה-למעלה בין המגזרים הפרטיים ובין העמים וחיזוק השילוב האזורי.
“מיזם החגורה והדרך” (BRI) – המיזם המזוהה ביותר עם מדיניות החוץ הסינית בעידן ש’י ג’ין-פינג – רואה גם הוא ביציבות ובשלום מפתח להצלחה. יש ציפייה שהמדינות המתפתחות והפלסטינים יוכלו ללמוד מהניסיון המוצלח של המודל הסיני לפיתוח כלכלי, ולהיעזר במשאבי המעצמה הכלכלית השנייה בגודלה. חברות סיניות תוכלנה ליהנות מהסכמי הסחר וההשקעות ההדדיות שהנורמליזציה מאפשרת ולהוביל למיזמי תשתיות המועילים לאינטגרציה כלכלית אזורית, כמו פרויקט ה-Red-Med הגנוז לרכבת מהירה, מקבילה לתעלת סואץ, בין נמלי הים התיכון בישראל לים-סוף, שיכולה להוביל סחורות למסופים בנמל עקבה, ירדן, ומשם לשאר מדינות האזור. אומנם צעדים אלה יכולים לפגוע באינטרסים הסיניים באיראן, אך אלו ממילא נותרו מצומצמים בהשוואה למדינות אחרות באזור (Garlick & Havlová, 2020).
מאידך גיסא, ושלא בדומה לסין, “עסקת המאה” מתערבת ישירות בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת. תמיכה סינית בנורמליזציה תוכל לפגוע ביחסיה עם איראן, תורכיה והפלסטינים, שלא לדבר על דעת הקהל המוסלמית. כוחות אלו חשובים לסין לאיזון ההגמוניה האמריקנית במזה”ת, ולריתוק כוחות של ארה”ב באזור (כך שיקשה עליהם לפעול במרחב האינדו-פסיפי). בנוסף, למרות צביונן כמדינות מוסלמיות, תורכיה ואיראן תומכות בבייג’ינג בזירה הבינלאומית, למשל בסוגיית מחנות הריכוז של האויגורים בש’ין-ג’יאנג. הדברים נכונים במיוחד כלפי איראן, שנוסף על כל אלה מהווה מקור זול לאנרגיה ולזירת השקעות. אוכלוסייתה הגדולה והמשכילה-יחסית של איראן ומקומה על המפרץ הפרסי ובצומת בין אירופה למרכז אסיה יוכלו להפוך אותה לצומת גאו-אסטרטגי חשוב עבור מיזם החגורה והדרך.
במילים אחרות, הסכמי אברהם הפכו למלכוד 22: אם תבחר סין לתמוך בחזון האמריקני היא עלולה לפגוע באינטרסים הגאו-פוליטיים שלה, ואם תתנגד לו ייתכן שתסכן את היציבות שהיא שואפת לה לצורך פיתוח כלכלי ושלום.
כתוצאה מכך, סין ממשיכה לנסות לאחוז את החבל בשני קצותיו. היא מנסה להישאר מיודדת עם כל המדינות לטובת הפיתוח הכלכלי, וכדי להראות לאזרחי סין שהיא מעצמה מעורבת. היא תמשיך לאתגר את ארה”ב בסוגיות בינלאומיות שבהן שורר (או לפחות שרר עד לאחרונה) קונצנזוס בקרב רוב מדינות העולם, כמו הסוגיה הפלסטינית.
בסוגיות שנויות במחלוקת, סין תנסה לגבש קואליציות והסכמים רבי משתתפים. כך למשל, במפגש בין שר החוץ ואנג יי ועמיתו האיראני מוחמד זריף ב-11 באוקטובר קרא ואנג להקים פורום חדש להפגת המתחים האזוריים, שהמדינות החברות בו תהיינה מחויבות להסכם הגרעין (JCPOA). בכך חזר ואנג על נקודה אחת מתוך “הצעת שלוש הנקודות למצב במפרץ” שהעלה בפורום BRICS בתחילת ספטמבר 2020. הנקודות הנוספות קראו להקמת פלטפורמה לדיאלוג בין מדינות המפרץ, תוך שמירה על ה-JCPOA, ולהזרמת “אנרגיה חיובית” מצד מדינות חוץ-אזוריות למאמצי השבת השלום והיציבות במזה”ת, תוך שמירה על הסדר הבינלאומי – למעשה, התעלמות מהסכמי אברהם.
חוקרים סיניים רבים הלינו על כך שהנורמליזציה מפלגת את המזה”ת ותחריף את הסכסוכים האזוריים, אבל זה בדיוק מה שסין עושה בתמיכה בלתי מסויגת ב-JCPOA ובפלסטינים ביוזמות ריקות מתוכן. המחנות במזה”ת קיימים ממילא, ותמיכה באיראן נותנת גב לטרור, משמרת את המשבר ההומניטרי של העם האיראני ומקרבת את טהראן לנשק גרעיני.
תחת ממשל טראמפ, ארה”ב עושה ככל שביכולתה לצמצם מעורבות סינית בתשתיות קריטיות במזה”ת, אך גם אם תצליח לרתום את מדינות האיחוד האירופי היא לא תוכל לספק אלטרנטיבה בת-קיימה לבייג’ינג. סין היא שותפת הסחר, יבואנית הנפט והמשקיעה הגדולה ביותר באיראן, ובמקביל שותפת הסחר הגדולה ביותר של מדינות ה-GCC, כולל ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן וכווית. כמו כן, סין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של מצרים והשנייה בגודלה של ישראל, אחרי ארה”ב. כ-40% מתשעה מיליון חביות הנפט שהיא מייבאת בכל יום מגיעות מהאזור, וחברות סיניות הן המשקיעות הגדולות ביותר בו. כמיליון אזרחים סינים חיים ועובדים במזה”ת וצפון-אפריקה, כשרק באיחוד האמירויות הם מונים כ-300 אלף איש.
עוד היד נטויה, אך הנקודה ברורה – סין מושקעת יותר מדי במזה”ת וצפון אפריקה מכדי להרשות לעצמה לשמור על מדיניות אי-ההתערבות, כפי שעשתה בתחילת העשור בזמן האביב הערבי. לבייג’ינג הכלים להפעיל מנופים כלכליים לפיתוח, לקידום שינויים פוליטיים, למלחמה בטרור ולדה-רדיקליזציה. זה הרצון של שותפותיה במזה”ת, וכן השאיפה של מעצבי המדיניות בסין גופה. העשור הבא של המאה ה-21 יושפע רבות ממשבר הקורונה חובק העולם ומניהול מושכל של המתח בין המעצמות. מכל המקומות, דווקא המזה”ת רווי הסכסוכים יכול להפוך למוקד של שיתוף פעולה סינו-אמריקני, וזהו גם האינטרס הישראלי.
מקורות
Fan, H. (2020, September 13), cóng bālín yǐsèliè jiànjiāo kàn zhòngdōng hépíng zhī lù [The road to peace in the Middle East from the perspective of the newly established diplomatic relations between Bahrain and Israel]. Retrieved from Shanghai Observer: https://www.shobserver.com/news/detail?id=289626#top
Garlick, J. & Havlová, R. (2020), “The Dragon Dithers: Assessing the Cautious Implementation of China’s Belt and Road Initiative in Iran”, Eurasian Geography and Economics, doi:https://doi.org/10.1080/15387216.2020.1822197
Jin, L. (2020, September 25), “The Trouble with Trump’s Middle East Moves”, Retrieved from China-US Focus: https://www.chinausfocus.com/peace-security/the-trouble-with-trumps-middle-east-moves
Zeng, J. (2019), “Narrating China’s Belt and Road Initiative”, Global Policy, 207–216, doi:https://doi.org/10.1111/1758-5899.12662
Zhang, C. & Xiao, C. (2019), “China’s New Role in the Region of the Middle East: A Policy Debate”, Pacific Focus, 34(2), 256–283, doi:https://doi.org/10.1111/pafo.12140
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Freepik
- בניית אתרים