סדר עולמי חדש? עתיד היחסים של ישראל עם סין ורוסיה על רקע המלחמה באוקראינה

חרף ההתקרבות סביב המלחמה באוקראינה נותרו הבדלי אינטרסים משמעותיים בין רוסיה לסין. על ישראל לגלות רגישות גוברת לדאגות מוושינגטון ביחס לשתיים, אך גם להיזהר מקריאות פופוליסטיות העלולות לחולל תפניות חדות בקשרים עימן.

הביטוי המוחשי ביותר לשינוי הבולט שעברו היחסים בין סין לרוסיה מאיבה מופגנת בימי המלחמה הקרה ועד לשותפות נגד המערב כיום הוא בחמימות שהתפתחה בין ראשי המדינות, ולדימיר פוטין ושי ג’ין-פינג. פוטין ביקר את “חברו הטוב ביותר” בבייג’ינג בתחילת פברואר. הפסגה הוכתרה בהצהרה משותפת שקבעה ש”הידידות בין שתי המדינות הינה ללא גבולות ושיתוף הפעולה הינו ללא תנאי”, וביטאה סלידה משותפת כלפי ארה”ב ונאט”ו. שלושה שבועות לאחר מכן פלש פוטין לאוקראינה.

אכן קיימת הלימה אסטרטגית בין כלכלות סין ורוסיה, שניכרת בסחר דו-צדדי שתפח מ-8 מיליארד דולר בשנת 2000 ל-140 מיליארד דולר ב-2021. מאז 2022 צמח מספר זה במידה ניכרת עקב שינוי ביעדי הסחר הרוסי לכיוון סין ועלייה במחירי הסחורות. סין הינה צרכנית האנרגיה והתבואה הגדולה בעולם, בעוד שרוסיה יצואנית מובילה של דלקים, גז, פחם ותוצרת חקלאית. על פי מעקב אחר משלוחי נפט ולדברי סוחרים ששוחחו עם רויטרס, סין מנצלת את חרם האנרגיה המערבי לרכישות במחירי מציאה.

הצורך בתמיכה הדדית בין השתיים גבר במאי 2022, לאחר ביקורו הראשון באסיה של נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן, ששב והבטיח להגן על טייוואן מפני פלישה סינית. תחילה נחת ביידן בקוריאה הדרומית ויפן, שם השיק את ה”מסגרת הכלכלית האינדו-פסיפית” (IPEF). מדובר בנדבך כלכלי לאסטרטגיה של וושינגטון ובעלות בריתה לטובת “מרחב אינדו-פסיפי חופשי ופתוח לכול” (FOIP) שנועד למנוע הגמוניה סינית בחלק זה של העולם. בהמשך התקיים מפגש פסגה של מנהיגי ה-Quad (ארצות הברית, יפן, הודו ואוסטרליה), השותפות גם הן להכלת כוחה של סין.

ג’ייק סאליבן, יועצו לביטחון לאומי של ביידן, קבע שהביקור באסיה נועד להפגין שארה”ב מסוגלת “להוביל את העולם החופשי” נגד רוסיה, ובד בבד להתוות את הדרך לאזור האינדו-פסיפי, קרי, דרך שאינה סינית. זאת בהמשך לביקורת האמריקנית על עמדת בייג’ינג כלפי המלחמה באוקראינה, והבעת ציפייה כי שי יפעיל לחץ על פוטין לסיים את הלחימה. ביידן מסגר את המלחמה כ”קרב בין דמוקרטיות ואוטוקרטיות”, ומזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, קשר את סין עם רוסיה “בצד הלא נכון של ההיסטוריה”.

ואולם, גם לאחר תחילת המלחמה באוקראינה ארה”ב מוסיפה לתעדף את סין כאיום העיקרי לביטחונה. בסוף מאי פירט בלינקן את האסטרטגיה של ממשל ביידן כלפי סין בהדגישו: “גם כשהמלחמה של הנשיא פוטין נמשכת, אנחנו נישאר ממוקדים באתגר החמור ביותר לטווח הארוך לסדר הבינלאומי – האתגר שהרפובליקה העממית של סין מציבה בפנינו”. בלינקן אומנם סייג את דבריו באומרו שארה”ב “אינה מחפשת עימות או מלחמה קרה חדשה”, אבל בסין תיארו את דבריו “דיבורים לחוד ומעשים לחוד”, כשהם מצביעים, למשל, על העובדה שארה”ב מתכננת לקיים ביוני מפגן עוצמה בחצר האחורית שלה, כאשר הצי הפסיפי האמריקני יוביל את “התרגיל הימי הגדול בעולם” בהשתתפות 26 מדינות (לרבות ישראל).

מאז הפלישה לאוקראינה גינו פרשנים סינים קולות מבית שביקרו את אכזריות הפעילות הרוסית באוקראינה, בהדגישם את הצורך בגיבוי רוסי לקראת עימות עתידי אפשרי דומה בים סין הדרומי והמזרחי, בדגש על טייוואן. פרשנים סינים אחרים כתבו שהפסד של פוטין לאוקראינה ולמערב פירושו שסין תהיה “הבאה בתור”, ומוטיבים חוזרים בתקשורת המפלגתית-ממלכתית טוענים שהמערב בהובלת ארה”ב מנצל את המלחמה כדי “להגביר את פעולות הדיכוי וההכלה שלו נגד סין”.

המלחמה באוקראינה ממחישה את ערכו הרב של מערך הבריתות של ארה”ב, שמגיש סיוע צבאי לקייב, בעוד שרוסיה, הנלחמת לבדה, מתקשה להכריע. בדומה לרוסיה סין מסתמכת רק על עצמה, ולה ברית היסטורית אחת בלבד, עם צפון קוריאה, הענייה והמבודדת. גם ערכה הצבאי של “אחוות הברזל” עם פקיסטן האסלמיסטית בעיני האסטרטגים בבייג’ינג מוגבל.

בשנים האחרונות הלחץ שמוסקבה ובייג’ינג חשות בו מצד וושינגטון מביא אותן להדק את שיתוף הפעולה הצבאי ביניהן. אין תימה שבשעה שמנהיגי ה-Quad התכנסו בטוקיו ערכו מטוסי קרב רוסיים וסיניים גיחה משותפת לגבול יפן. גם המראות של ההרס הכבד בבוצ’ה ובמריופול לא מנעו מהדיפלומט הבכיר של סין, יאנג ג’יה-צ’ה, לכתוב החודש בביטאון המפלגה שבשנה הקרובה “על סין ורוסיה לדבוק בשותפות האסטרטגית המקיפה של תיאום לעידן החדש”.

לא “הכול דבש”

למרות הכרזות יומרניות על שותפות “ללא גבולות”, האמון ההדדי בין רוסיה וסין הינו מוגבל. מראשית המלחמה הבהירו בכירים סינים שאין ברית צבאית בין המדינות, וטרם סופקו עדויות לסיוע ביטחוני סיני לרוסיה. רוסיה מסרבת למכור לסין את הטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות ביותר שלה, ואילו הסינים עושים פריצות סייבר לשרתי התעשייה הביטחונית הרוסית.

רוסיה מקרינה את עוצמתה באירופה, במזרח התיכון ובאפריקה במישור הביטחוני והפוליטי באגרסיביות רבה, בעוד שסין מתמקדת בפיתוח הכלכלי. מאידך גיסא במרכז אסיה, שחשוב לרוסיה במיוחד, סין נוגסת בהשפעה הרוסית בכל ההיבטים.

מבט חטוף במפה ממחיש את האתגרים הביטחוניים האדירים שטמונים בקריסה אפשרית של הענקית מצפון, שעימה סין חולקת גבול המתפרש על פני למעלה מ-4,000 ק”מ, אך גם ההסכמה (2003) על התוואי שלו אינה מסוגלת להשכיח את העבר המדמם לאורכו. לאומנים סינים שמייחלים לאיחוד עם טייוואן עדיין מביטים בערגה על נמל ולדיווסטוק, ששושלת צ’ינג נאלצה למסור לרוסים במאה ה-19, ומסתכלים בכעס על מונגוליה העצמאית, שרק בשל התערבות סובייטית אינה מאוחדת כיום עם מונגוליה הפנימית של סין.

הוגים רוסיים, מצידם, חוששים כי סין עלולה בעתיד לנצל את החולשה של רוסיה ואת מיעוט התושבים בחלקה המזרחי העצום כדי להשתלט על שטחיה. התחזיות כי רוסיה תהפוך להיות מדינת חסות של סין הן חלום בלהות עבור הקרמלין לא פחות מאשר המשך הדומיננטיות המערבית בזירה הבינלאומית.

החזון המשותף לעתיד הסדר העולמי מוגבל להתנגדות של סין ורוסיה להובלה אמריקאית. מעבר לכך, סין היא המרוויחה הגדולה ביותר של הסדר העולמי הקיים והגלובליזציה בהובלת המערב. היציבות היחסית והפריחה הכלכלית העולמית הטיסה את המדינה למקומה הנוכחי ככלכלה השנייה בגודלה בעולם. בהשוואה לפעילות החתרנית של רוסיה, המעוניינת להפוך את הסדר הקיים על פניו, בייג’ינג מבצעת שינויים הדרגתיים שיעניקו ייצוג גבוה יותר לאינטרסים שלה.

גם היחסים עם המערב אינם חופפים. למרות ההתבטאויות הלוחמניות של סין, היא זקוקה למערב כדי להתמודד עם שורה של אתגרים מערכתיים המפרידים בינה לבין הגשמת “החלום הסיני” של מדינה סוציאליסטית מודרנית: איזון בין שנתיים של מגפה וסגרים דרקוניים לבין שיקום כלכלה מקרטעת, תמורות של רפורמות פוליטיות-חברתיות-כלכליות מקיפות, אוכלוסייה מזדקנת, התחממות אקלים, ועוד אתגרים מבית. הסחר שלה עם רוסיה מתגמד לעומת הסחר בינה לארה”ב (657 מיליארד דולר) והאיחוד האירופי (828 מיליארד דולר). נתונים אלה יכולים להסביר מדוע בנקים ממשלתיים וחברות סיניות משתפים פעולה (לרוב) עם הסנקציות המערביות, ושיתופי פעולה עם חברות סיניות בינלאומיות נעשים בפרופיל נמוך.

מעמדה הבינלאומי של רוסיה נחלש במידה ניכרת בעקבות הפלישה לאוקראינה, וצבאה סופג אבדות כבדות, אבל כלכלתה עתירת המשאבים מתאפיינת בחוסן גבוה, כפי שהמחישו שמונה שנים של סנקציות. סביר להניח כי מוסקבה תמשיך למלא תפקיד חשוב בזירה העולמית בכל תרחיש של התייצבות המשבר באוקראינה.

על רקע זה, הקהילה הבינלאומית אינה מאוחדת ביחס למלחמה באוקראינה, באופן המשקף את הנטייה של מדינות רבות לנקוט מדיניות גידור (hedging) זהירה בתחרות בין המעצמות, תוך העדפת האינטרסים הייחודיים שלהן מול רוסיה או סין. בעלות ברית ותיקות של ארצות הברית כגון הודו, מדינות המפרץ ומדינות דרום-מזרח אסיה, כגון הפיליפינים, אינן מצטרפות לסנקציות הכלכליות, ונמנעות מקטיעת הקשרים עם מוסקבה, זאת בדומה להתעקשותן להימנע מ”בחירת צד” בתחרות האסטרטגית המערבית-סינית.

המשבר סביב אוקראינה ממחיש את ריבוי מרכזי הכובד (רב-קוטביות) ואת הפילוג במערכת הבינלאומית, כשהמחנה המערבי יוצא חזק יותר ומלוכד יותר בעקבותיו. אף על פי כן, כיום לא די בעוצמתו הכלכלית והצבאית של מחנה זה כדי לשקם את העליונות העולמית שממנה נהנה עם קריסת ברה”מ. ההסבר לכך הוא שחרף ההתחזקות הניכרת של הגוש הדמוקרטי-ליברלי בשלושת העשורים האחרונים, ברוב מדינות העולם שולטים עדיין משטרים לא דמוקרטיים שמנהיגיהם חשים קרבה ערכית רבה יותר למוסקבה ולבייג’ינג מאשר לוושינגטון ולבריסל.

משמעויות והמלצות לישראל

גם ישראל מצויה במוקד של לחצים, בייחוד מוושינגטון, שקוראים לה ביתר שאת להגביל את הקשרים עם מוסקבה ובייג’ינג. אולם הדילמות עבור מקבלי ההחלטות בירושלים הינן מורכבות יותר מאשר אלו של מדינות לא דמוקרטיות. בניגוד אליהן, ישראל רואה את עצמה כשייכת למחנה המערבי וכמי שחולקת עימו עולם ערכים משותף, וגם דעת הקהל בישראל נוטה לשקף זאת בהבעת תמיכה באוקראינה.

ריבוי אתגרי הביטחון בסביבתה האסטרטגית של ישראל מקשים עליה לקטוע באופן מוחלט את קשריה עם רוסיה, שיש לה השפעה על בעיות הביטחון העיקריות של ישראל, או על היפרדות כלכלית מסין, שותפת סחר חשובה. רוסיה תוסיף לשמר את הדומיננטיות שלה בסוריה, תשמש מעצב מרכזי בנוגע להתבססות איראן שם ובנוגע לפעילות צה”ל בסוריה, וייתכן שאף בלבנון, ותשמר השפעה בסוגיית הגרעין האיראני. קשריה עם אויבי ישראל ויריביה מעניקים לה כוח היזק רב באשר לאינטרסים הישראליים. לבסוף, קהילת יהודי רוסיה, והיהודים באזורים שנכבשו על ידי הרוסים באוקראינה, מושפעים מקשרי ירושלים-מוסקבה.

חרף לחצים פנימיים וחיצוניים כבדים בחרה ישראל בדרך אמצע: היא אומנם גינתה חד-משמעית את המתקפה הרוסית, אולם משמרת קשר הן עם הקרמלין והן עם נשיא אוקראינה זלנסקי, למקרה שתתבקש לסייע; היא מעניקה סיוע הומניטרי נרחב יחסית לאוקראינה, אולם מסרבת לספק נשק התקפי. בעוד שבזירה הציבורית בישראל ובעולם תוקפים את הממשלה כי “אינה בצד הנכון של ההיסטוריה”, הרי שבשיח עם ממשלות וקהילות מומחים במערב, ואפילו באוקראינה, עמדת ישראל זוכה להבנה.

במקביל, החל מימי ממשל טראמפ ארצות הברית מפעילה לחץ רב על ישראל להגבלת הקשרים עם סין. העמדה של ממשל ביידן כי סין הינה האיום המרכזי על המערב, גם אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, מבשרת האצת המגמות השליליות ביחסי ירושלים-בייג’ינג, כפי שהמחישו פרסומים אחרונים לגבי הפסד חברות סיניות במכרז הרכבת הקלה בגוש דן, או הניסיון התמוה של שגרירות סין בישראל לדרוש מהעיתון ג’רוזלם פוסט לצנזר כתבה, כשהיא מאיימת לְשַׁנְמֵךְ את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

ובכל זאת, האמור על המשך חשיבותה של רוסיה בזירה הבינלאומית נכון שבעתיים כלפי סין, שלפי ההערכות תהפוך לכלכלה הגדולה בעולם בעשור הקרוב. ב-2018 הפכה סין לשותפת הסחר השנייה בגודלה של ישראל, וחתימה מסתמנת על הסכם אזור סחר חופשי בשנה הקרובה תבטיח שתהפוך לשותפה הגדולה ביותר במקום ארה”ב. זאת ועוד, בזמן שארה”ב מצמצמת את נוכחותה במזה”ת, סין פועלת נמרצות לשדרג את השפעתה באזור. חוקרים סינים בכירים כתבו לאחרונה שהמלחמה באירופה צריכה לשמש רוח גבית למאמץ הזה.

בשונה מתקופת המלחמה הקרה, הגלובליזציה ואופייה הרב-קוטבי של המערכת הבינלאומית מובילות לכך שכל חלוקה לגושים על פי קווים אידאולוגיים בין דמוקרטיה לאוטוקרטיה אינה חדה. גם במחנה המערבי ישנם הבדלי גישות ביחס לרוסיה וסין. הקריאות לממשלת ישראל לפגוע עמוקות בקשר עם מוסקבה כדי “להיות בצד הנכון של ההיסטוריה”, או להזדרז ולהגביל את הקשרים עם סין, מציעות לה בעצם לשלם מחירים אסטרטגיים כבדים וארוכי טווח, בעוד שערכם של ההישגים שמהלכים כאלה יביאו – לוט בערפל.

ישראל נוהגת נכון כאשר היא נמנעת מתפניות חדות ביחסיה עם סין ורוסיה, ויש להמשיך לעצב מדיניות כלפי כל אחת מהן בנפרד. עליה להמשיך לאזן בין הפוטנציאל הטמון בהעמקת השת”פ המעשי עם סין, תוך התחשבות ברגישות המערבית ובשיקולים ביטחוניים. מול רוסיה, מומלץ לשמר ערוצי שיח פוליטיים וביטחונייםכדי לקדם את האינטרס הישראלי במזה”ת,אך לא לחשוש מכל ביקורת על מוסקבה. נכון להמשיך להימנע מאספקת נשק לאוקראינה, ולהוסיף לסייע לה ביד רחבה יותר במישור ההגנתי וההומניטרי. דיאלוג שוטף של ישראל עם בירות המערב בסוגיית התחרות בין המעצמות יסייע להגביר שקיפות ולכייל ציפיות.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: Freepik