תפיסת המהפכה של איראן והשלכות הממד האידיאולוגי על הסיכויים ל”עיסקה כוללת” עם המשטר

מנהיג איראן עומד על המשמר כנגד כל ניסיון לערער את האידיאולוגיה השלטת שבמרכזה  ניצבות ההגמוניה של “פוסק ההלכה” (הוא עצמו); המחויבות להפצת המהפכה; העוינות העמוקה לארה”ב; ושלילת זכות קיומו של “המשטר הציוני”. תפיסות יסוד אלה של המשטר הנוכחי מציבות סימן שאלה על הסיכוי להגיע להסדר כולל, שיבלום את תכנית הגרעין הצבאית, יטפל באיום הטילים וישים קץ לחתרנות האיראנית באזור: ומחייבות היערכות -אמריקנית, ובוודאי ישראלית – לקראת האפשרות של החרפת העימות.

מנהיג איראן עלי ח’אמנהאי מקפיד להדגיש במהלך נאומיו את עקרונות המהפכה האסלאמית, ולהזהיר מפני התככים (והחתרנות הרעיונית) של ארצות הברית וכמובן מפני ישראל. הוא דורש  מהדרגים הבכירים בממשל ליישם את “כלכלת ההתנגדות” שאמורה לדעתו לאפשר לאיראן לעמוד על רגליה גם בתנאי מצור וסנקציות. ח’מאנהאי  מגלם קו אידיאולוגי ברור ובעל המשכיות היסטורית מאז המהפכה האסלאמית ב-1979. מה שמייחד את המשטר האיראני  היא  התפיסה של  ולאית-י פקיה (שלטון חכם ההלכה) קרי, שלטונו של ח’אמנהאי בתור פוסק אחרון ומוביל המהפכה. ההיבט המהפכני הוא החשוב ביותר, ומתנה את התנהגותו של המשטר האיראני במדיניות הפנים והחוץ.

האידיאולוגיה השלטת נשענת על כמה תפיסות יסוד הבאות לידי ביטוי  במדיניות הפנים והחוץ (במובנה הרחב הכולל תעמולה, חתרנות, תמיכה ב-proxies, והפעלת כוח). בראייתו של המשטר, ללא דבקות בעקרונות אלה תאבד איראן את שליחותה, ואת צביונה המהפכני:

תפיסת העימות: האידיאולוגיה המהפכנית האיראנית שאלה אוצר מלים ומושגים מתנועות השחרור המרקסיסטיות בעולם השלישי. עולם מושגים זה כולל התנגדות ל”התנשאות העולמית” המגולמת בארה”ב, ועוינות בלתי מתפשרת לישראל – היות והיהודים, לפי תפיסה זו – הם עדה דתית בלבד. שלילת הציונות איננה פוליטית גרידא אלא מהולה באנטישמיות ובהכחשת השואה. המאבק המתנהל הוא בין הנדכאים עלי אדמות (מסתזעפין) – מונח שהושפע מכתביו של המרכסיסט הצרפתי-קאריבי פראנץ פאנון – ל”עושקים מתנשאים” (מסתכברין). אידיאולוגיה זו מייצרת דמוניזציה מוחלטת (השטן הגדול והשטן הקטן) ומונעת ראיית ניואנסים ודקויות  בהתנהגות היריב.

עצמאות איראנית: ח’אמהנאי מדגיש את חשיבות העצמאות של איראן שתושג באמצעות “הסתפקות עצמית” או ייצור עצמי של כל דבר הנצרך לאיראן. “כלכלת ההתנגדות” ( אקתצאד-י מקאומתי) היא מילה דומה למושג אוטרקיה  אבל שכלכלת איראן מתקשה ליישם את התפיסה הזאת.

ייצוא המהפכה וסיוע ל”התנגדות”: אינדוקטרינציה וסיוע ל”התנגדות” כלומר לארגוני טרור למיניהם מהווים מרכיב חשוב של התפיסה המהפכנית עוד לפני 1979. פעילות זו גם מאפשרת לאיראן לרכוש השפעה פוליטית ואף דומיננטיות אסטרטגית במדינות בהן פועלים שליחיה. אף שמדיניות זו פועלת במסגרת אילוצים מקומיים קשים  (מול מחאה גוברת בעיראק ובלבנון; מלחמה עקובה מדם בתימן; לחץ ישראלי ומתח עם הרוסים בסוריה) שהמשטר מודע אליהם היטב, הוא מחויב לה ורואה בה תכלית העומדת בפני עצמה, שספק רב אם יהיה מוכן להעמידה למיקוח במסגרת מהלכי הסדרה רחבים. כך:

• בסוריה, איראן ממשיכה להעביר אמל”ח מדויק ולפרוס מיליציות הסרות למרותה ושעלולות להפעיל אמל”ח נגד ישראל בשעת פקודה מטהראן.
• בלבנון, אף שהסיוע לחזבאללה פחת בשל המצוקה התקציבית החריפה בטהראן, איראן באמצעות שליחיה מסרבת להרפות מן האחיזה במוקדי הכוח אן לתת דין וחשבון על התנהלות חזבאללה (מופעלים לחצים להשתקת מי שהאשימו את הארגון באחריות להתפוצצות בנמל ביירות).
• בתימן, איראן  ממשיכה להעביר טילים וכטב”מים למורדים החות’ים המשתמשים בהם לפגיעה במתקנים סעודיים אסטרטגיים. ב-24 בנובמבר החות’ים ירו טיל שיוט איראני מדגם קודס 2 על מתקן השייך לחברת הנפט הלאומית הסעודית אראמקו. עיתון איראני שיבח את הפגיעה והודה שהטיל שנעשה בiו שימוש הוא איראני. התעלמות אמריקאית מהמעורבות האיראנית תגזור על תימן את המשך המלחמה.
• בעיראק, מיליציות פרו-איראניות משמרות השפעה ויכולת פעולה למרות מאמציה של ממשלת כאט’מי ורסן אותן. הן שבות וממחישות יכולת לירות רקטות על בסיסים אמריקניים, ולרצוח באין מפריע את אלו המוחים נגד פעילותן:  השפעתן הפוליטית היא גורם שכל פוליטיקאי עיראקי חייב להתחשב בו.

בזירה רחוקה יותר, בדרום אמריקה  איראן מקיימת קשרים ענפים עם וונצואלה משום שהמשטר של ניקולאס מדורו הוא משטר “מהפכני” (שמאלני) ואנטי-אמריקאי. איראן מממנת את ערוץ HispanTV המפיץ תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית ארסית. באמצעות הנוכחות בוונצואלה איראן מקיימת תמיכה לוגיסטית ברשתות הטרור של חזבאללה בדדום אמריקה, המעורבות גם בפשע מאורגן ובסחר בסמים.   

המכנה המשותף של הפעילות האיראנית במדינות שונות הוא שהיא מתבצעת כמעט ללא נוכחות איראנית בשטח (להוציא את כוחות משה”מ בסוריה) ובעלות נמוכה לאיראן במונחים יחסיים. כמו כן פעילות במתאר זה מאפשרת לאיראן מרחב הכחשה והיא מרחיקה סכנה של התנגשות צבאית ישירה שלמשטר אין בה עניין. לבסוף, הפעילות האיראנית נשענת על היכולת האסימטרית, קרי, שילוב בין טרור וחתרנות לבין  רקטות וטילים טקטיים ובליסטיים.

  האם איראן פועלת באופן רציונלי?

עלי ח’אמנהאי אוחז בהגה השלטון באיראן מאז 1989. מאז הוא לא עשה דבר שמאפשר לחשוד בו  כהרפתקן או  כאי-רציונלי, בכל הנוגע ליישום של העקרונות שהוא רואה בהם את שליחותו. הוא אידיאולוג נוקשה אבל בו בזמן גם מאוד זהיר. המשטר מודע היטב לכך שהעם האיראני לא מעוניין במלחמה – הצלקות של שנות ה-1980 מול עיראק טרם הגלידו – ולכן ההתנהלות האזורית של איראן מתוכננת באופן כזה שלא לגרום להסלמה בלתי מבוקרת.

העקרונות האידיאולוגיים  אינם שוללים איפוא את ההיבט הפרגמטי של מדיניות איראן. בסוגית נאגרונו קארבאך ,ובסבך היחסים עם ארמניה ועם אזרבייג’אן ,הגישה האיראנית היא פרגמטית לחלוטין. אולם יש להדגיש שלכל שחקן בינלאומי הגיון והגדרות משלו של אינטרס לאומי ופרגמטיות: ומה שנראה כפרגמטיות איראנית בעיניים מערביות חל אך ורק על אותם תחומים ומצבים שאינם נכללים בקטגוריה של דרישות אידיאולוגיות של המהפכה.

כאשר הדברים אמורים במרכיבי ליבה אידיאולוגיים, ח’אמנהאי מתנהג באופן עקבי ביותר ועד עתה אי אפשר להצביע על שינוי כלשהו בקו האידיאולוגי האיראני. מאז 2017 המנהיג מטעים שהוא לא מתנגד באופן עקרוני למהלכים דיפלומטיים, אבל בתנאי שהם נעשים מתוך “גמישות אמיצה” . “גבורה רכה” או גמישה יכולה לשמש הצדקה לפשרה חד פעמית, אך לעולם לא להפוך למדיניות.

לח’אמנהאי יש שלל סיבות רציונליות לדחות על הסף כל פשרה עם ארה”ב. אי אפשר להפריד בין מדיניות חוץ למדיניות פנים: הוא מתייחס שוב ושוב לחשש שוויתור בתחום אחד במדיניות החוץ יזמן לחצים נוספים בתחומים אחרים. הפסקת מימון חזבאללה כמוה ככניעה או כהודעה בכישלון של המהפכה. בהעדר רטוריקה מהפכנית, האוכלוסייה האיראנית תציג שאלות נוקבות להנהגה בקשר להתנהלות של “קרנות הצדקה” – בוניאד –  המנהלות כלכלת צללים בשליטת משה”מ  והנותנות דין וחשבון לח’אמנהאי בלבד. בוודאי שאיראן לא תוותר מרצונה על מרכיבי העוצמה שלה כגון תוכנית הטילים. ממילא, לא היה  שיפור במצב הכלכלי של רוב האיראנים לאחר ההסכם, מכאן שההתנגדות של השמרנים האיראנים להסכם היא רציונלית ומבוססת: מדוע לאיראן לוותר על  מרכיבי עוצמה כמו תכנית הגרעין והשפעה אזורית  כאשר התועלת הכלכלית אינה ברורה?  

מאחורי כל החששות האלה יש גם סיבת עומק והיא הפחד של ח’אמנהאי מהישנות תרחיש הפרסטרויקה באיראן. בנאום אחד משנת 2000 ח’אמנהאי  הזכיר את גורבצ’ב כ-40 פעם. בעיניו, קריסת ברה”מ ממחישה מה קורה כאשר רפורמות יוצאות משליטה ומביאות לערעור הדרגתי של היסודות האידיאולוגיים של המשטר. גורבצ’ב ב-1985 לא התכוון כלל לפרק את המשטר הסובייטי אלא רצה לערוך רפורמות נקודתיות – אך לא הביא בחשבון שלא ניתן לבצע רפורמות טכניות ולהישאר במשטר קומוניסטי. מכאן החשש של ח’אמנהאי שנשיא כמו רוחאני “עלול” לבצע רפורמות שיפגעו במשטר גם אם הנשיא עצמו נאמן לחלוטין למשטר האסלאמי. אי אפשר לבצע רפורמות למחצה; ואי אפשר להגן על משקיעים זרים מבלי לשפר את שלטון החוק באיראן. זאת הסיבה שאיראן  סירבה לאשרר את האמנה האוסרת על מימון טרור ( FATF) שכן אם המשטר יאשרר אמנה זו הוא יתקשה לממן את חזבאללה ואת יתר ארגוני הטרור. ככלל, ח’מנהאי גם לא יכול להסתפק במס שפתיים לסיסמאות המהפכה מכיוון שהדבר יפגע באמינות המשטר.

למקבלי החלטות אמריקאיים צריך להיות נהיר, אפוא,  שאיראן תיאות לשוב למשא ומתן רק אם ארה”ב תסיר את הסנקציות שהושתו על ידי טראמפ – דרישה שאם תיענה, תתפרש בטהראן ככניעה אמריקאית. זו, בתורה, לא תניב מחוות נגדיות, אלא הקשחה בקו. המשטר האיראני הוא אידיאולוגי ונוקשה,  ובראיית המנהיג, וויתור  – להלכה או למעשה – ולו על מקצת העקרונות אידאולוגיים יביא לקריסה או להתפתחות של המשטר שכבר לא יהיה משטר המהפכה האסלאמית. לכן כל פשרה שאין בה כניעה אמריקאית ורווח ברור לאיראן במונחים איראניים היא מנוגדת לraison d’etre  של המשטר. הדרך היחידה לעת עתה להכיל את מגוון האיומים של איראן היא לשמר את מנופי הלחץ הקיימים – גם אם הם לא גרמו עדיין לשינוי ההתנהגות של טהראן או לקריסת הכלכלה האיראנית – ולגבות אותם באיום צבאי אמין. אם יש סיכוי כלשהו לגרום לאיראן לבחון מחדש את התנהגותה הרי זה בגביית מחיר גבוה עבור מעלליה – ובה בעת, המחשה כי הם לא יורשו להגיע ליעדים (בתוכנית הגרעין, ובחתרנות האזורית) שהם שואפים אליהם. הדיפלומטיה המערבית ביחס לאיראן חייבת עדיין להיתפס כעימות ולא כעסקת חליפין בין שותפים. לשם כפיית  הבנות  על יריב גיאופוליטי ואידאולוגי  נוקשה, הדיפלומטיה יכולה להיות אפקטיבית רק כאשר היריב משתכנע שלצד הדוגל בדיפלומטיה יש חלופה בדמות יכולת ממשית ונחישות להפעלת כוח צבאי.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: Beyt Rahbari