JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר יגיל הנקין

ד"ר יגיל הנקין

היסטוריון צבאי, המתמחה בלחימה בשטח בנוי ובלוחמה בלתי סדירה.

לצד התפיסה המוכרת המיועדת בעיקר להתמודדות מול מדינות אויב, מחזיקה ישראל  בתפיסת ביטחון נוספת המיועדת להתמודדות עם מצבים שאינם מלחמה כוללת – הטרדות שונות מצד מדינות ובמיוחד  הטרדות מצד גורמים שאינם מדינתיים.

 


מאמר זה הוא הרביעי בסדרת מחקרים מיוחדת מאת חוקרי המכון על הישגיה המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל במבט אסטרטגי, לרגל חגיגות 70 לעצמאותנו.

מבוא

מקובל לסבור שלישראל יש תפיסת ביטחון ובמשתמע – תפיסת ביטחון אחת. מאמר זה יטען כי לצד התפיסה המוכרת המיועדת בעיקר להתמודדות מול מדינות אויב, מחזיקה ישראל  בתפיסת ביטחון נוספת המיועדת להתמודדות עם מצבים שאינם מלחמה כוללת – הטרדות שונות מצד מדינות ובמיוחד  הטרדות מצד גורמים שאינם מדינתיים. העובדה כי בדרך כלל מתייחסים לתפיסת הביטחון של ישראל כאל שלם אחד, בין אם כתפיסה כתובה ובין אם כאוסף טלאים, עשויה לפגוע בהבנת המטרות שישראל מנסה להשיג במצבים שונים, ולהוביל לבחירה באופן פעולה לא נכון. הדבר אף עלול להנחיל אכזבה לציבור ולצה”ל עקב פעולות שלא השיגו מטרות שמלכתחילה מעולם לא נועדו להשיג.1

 

 

בין ביטחון יסודי לביטחון שוטף: תפיסות הביטחון הראשיות של ישראל

תפיסת הביטחון המוכרת של ישראל התפתחה על רקע המציאות בשנות החמישים ועל רקע הנחות היסוד של האסטרטגיה־רבתי של ישראל שכללו אמונה כי ישראל תיאלץ להגן על עצמה בכוחות עצמה; כי הסכמים אינם לבדם מספקים ביטחון; וכי עתידה של מדינת ישראל טמון ברעיונות של “קיר ברזל”, כפי שניסחם זאב ז’בוטינסקי עוד בשנות העשרים של המאה ה־20, ושקבעו כי הסכם בעתיד יושג רק כאשר לא תהייה לערבים תקווה להביס את ישראל.2 עד אשר ישיג “קיר הברזל” את מטרתו, כל ניצחון איננו אלא הכנה לסיבוב הבא, כפי שניסח זאת בן גוריון פעמים רבות. ובסיבוב זה עדיף לישראל להיות זו שתפתח באש ראשונה.3

על בסיס זה התפתחה התפיסה הידועה בציבור בצורה מתומצתת כ”הרתעה, התרעה והכרעה”. מהות התפיסה היא שעל ישראל לגרום לאויביה לחשוש מלתקוף אותה, ואם היא לא תצליח, עליה לזהות שלא הצליחה במועד מוקדם דיו כדי לגייס מילואים. ואם אפשר, אף להעביר את המלחמה לשטח האויב במכה מקדימה ולנצח במהירות (כדי שאפשר יהיה לשחרר את כוחות המילואים) ובאופן מובהק שיחדש את ההרתעה ויחזקה. תפיסת ביטחון זו נועדה לתת מענה לבעיית ה’ביטחון [ה]יסודי’, שהיא השמירה על קיומה של מדינת ישראל נגד איום צבאי קונבנציונלי כולל ומיידי.

אולם רוב הזמן התמודדה ומתמודדת ישראל עם בעיה אחרת – “ביטחון שוטף”, כלומר מסתננים, חבלנים וכיוצא באלה. כדי להתמודד עם בעיה זו נולדה תפיסת ביטחון משלימה שאולי אינה מנוסחת פורמלית, אבל ביטוייה השונים נאמרו בגלוי, ואפשר לראות בקלות כיצד היא מנחה חלק נכבד מההתנהגות הישראלית לאורך השנים.4 את התפיסה בנושא הביטחון השוטף ניסח בצורה הברורה ביותר משה דיין (לצורכי נוחות היא תיקרא ‘תפיסת דיין’, למרות שבן-גוריון ואחרים היו מעורבים גם בה, ולמרות שאת שורשיה בטרם קום המדינה). הניסוח הברור של תפיסה זו היה בהרצאה של דיין “פעולות התגמול כאמצעי להבטחת השלום”, מ-1955.5 אז קבע דיין:

“אין בידנו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ל[י]ישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו.”

הוא הוסיף:

לניצחונותינו ולכישלונותינו בקרבות זעירים לאורך הגבול ומעברו נודעת חשיבות רבה בהשפעתם על ‘הביטחון השוטף’, על הערכת הערבים את כוח ישראל ועל אמונת ישראל בכוחה […] הכרעות לאי-הסתכסכות עם ישראל תבואנה רק אם יהיה לערבים יסוד להניח, שאחרת ייתקלו בתגובות חריפות ויגררו אותנו לסכסוך אשר בו תהיה ידם על התחתונה.

מאז ניתן למצוא פעמים רבות את ‘תפיסת דיין’ בדבריהם של מקבלי החלטות ומפקדים בכירים.

בין התפיסות

הגם ש’תפיסת דיין’ ללחימה מול איום שאיננו איום כולל ומיידי משלימה ל’תפיסת בן גוריון’, יש כמה הבדלים בולטים בין התפיסות. ‘תפיסת בן גוריון’ עוסקת במלחמה ובהרתעה מפניה ובמקרה הצורך הכרעה מיידית של הכוח הצבאי המאיים. לעומתה ‘תפיסת דיין’ מניחה מראש יעילות חלקית של הגנה ואינה עוסקת בהכרעה מיידית של האיום. זאת במיוחד מפני שבהתמודדות מול גורמים שאינם סדירים בדרך כלל אין אויב מסודר שניתן לאתר ולהכריע במהירות באמצעות השמדתו המהירה או הבסת כוחו הצבאי.6 תפיסה זו גם עוסקת פחות בהתרעה ההופכת מעשית פחות ככל שהיריב מסודר פחות, שכן מול גורמים שאינם מדינתיים קשה מאוד להתריע, אפילו כשמדובר בארגון מחבלים מסודר, ודאי כשמדובר בתאים קטנים או במסתננים המחליטים אקראית לבצע פיגוע. יתר על כן ברור שיש הבדל גדול מאוד בין התרעה לצורך מניעת פיגוע והתרעה לצורך מניעת פלישת צבא זר.

ניתן לומר שבשתי התפיסות המוקד הוא ההרתעה, אולם במקרה של עימות מול צבאות אוייב מדובר בהרתעה מפעולה, ואילו ב’ביטחון השוטף’ הרתעה באמצעות פעולה. מול איום ‘יסודי’ מיידי – צבא בקנה מידה מלא העלול להיות מעוניין לפלוש – המטרה הישראלית המיידית הייתה בדרך כלל למנוע הסלמה. פעולה צבאית אמורה הייתה לבוא רק כאשר ברור היה כי האויב מחפש הסלמה. אולם מול מחבלים, מסתננים וארגוני טרור ושולחיהם, ביקשה ישראל לא פעם דווקא להסלים את המצב, כדי למנוע הסלמה: אם מחבלים מכים בנו, נכה בהם או בשולחיהם או באחראים עד שהמחיר על המשך פעולותיהם יהיה “יקר” מכדי שכדאי יהיה להם לשלמו.

בתוך רעיון זה ניתן לזהות שתי גישות בסיסיות:

  1. פגיעה בבעל הכוח, גם אם הוא איננו אחראי ישירות לפעולה נגד ישראל, כדי לשכנעו לפעול כדי למנוע פגיעה בישראל. למשל, פגיעה במצרים או בירדן כדי שימנעו הסתננות משטחן.
  2. פגיעה ישירה בגורם התוקפני באופן שאומנם לא צפוי להביא להשמדתו, אך עשוי לשחוק בהדרגה את כוחו.

משנות החמישים ועד היום הרעיון שלפיו על ישראל למצוא כתובת של האחראית האמיתית למתרחש, ואז להכות בה עד שיהיה שקט ולאו דווקא לפגוע רק או בעיקר בגורם המפעיל את האלימות כנגד ישראל, הוא קו מרכזי בחשיבה הישראלית.

השפעת מלחמת ששת הימים על תפיסות הביטחון

מלחמת ששת הימים והשינוי הדרסטי במצבה של ישראל השפיעו גם על ‘תפיסת דיין’, שכן עלה הצורך להתמודד  עם מחבלים וכוחות לא סדירים. אש”ף שהיה ארגון קיקיוני לפני המלחמה, החל להוות מטרד רציני אחרי שניסיונו ב־1967 לחולל התקוממות ביו”ש נכשל, והוא נאלץ לעבור לירדן ולפעול משם.

עצמאותו של אש”ף ביחס למדינות ערב הקשתה על מציאת הכתובת כי אש”ף לא היה רגיש למחיר ששלמו המדינות שמתוכן פעל. בהתמודדות מול אש”ף ומול שאר הארגונים הפלסטיניים נקטה ישראל עירוב של שיטות. לעיתים, כמו בפעולת כראמה ב־1968, היא יצאה לפעולה שמטרתה לפגוע במחבלים עצמם (והניחה בטעות שצבא ירדן לא יתערב). במקרים אחרים הותקף במכוון הצבא הירדני. במקרים אחרים הותקפו יעדי תשתית (כגון תעלת הר’ור), או שהפגיזו כפרים ירדניים בתגובה לא רק לפעילות ירדנית כי אם גם לפעילות מחבלים. בסופו של דבר החל להתפתח שיתוף פעולה מוגבל בין ישראל לירדן גם בגלל “מעלליו” של אש”ף. וכך, ככל שסר חינם של ארגוני המחבלים בירדן בגלל פעולות ישראל בתגובה לפעולות המחבלים, יכול היה צה”ל לפעול בירדן ללא התערבות ירדנית.

ב־1970 התברר כי חוסיין היה הכתובת הנכונה – אם כי מה שהניע אותו לפעול היה האיום על שלטונו. “ספטמבר השחור” של 1970 גירש את המחבלים מירדן ופתח את הדלת לשיתוף פעולה לא רשמי נרחב בין המדינות, ולמעשה ירדן כמעט ויצאה ממעגל העימות עם ישראל.7

בניגוד לירדן, בלבנון היה ברור כמעט מלכתחילה שהממשלה אינה חזקה מספיק להתמודד עם אש”ף. מכל מקום רעיון גביית המחיר נותר בעינו, כגון בפשיטה על נמל התעופה של בירות ב־1968 שבה השמידה ישראל מטוסים של חברות תעופה ערביות בתגובה לחטיפת מטוס ישראלי וניסיונות פיגוע נוספים שאש”ף ביצע.

במקרים אחרים ניסתה ישראל לפגוע ישירות במחבלים, על ידי פשיטות ללבנון, או במבצעים לחיסול מנהיגי מחבלים ופגיעה במפקדותיהם. פעולות אלה לא נועדו רק ליצירת הרתעה, אלא לשבש את פעולת ארגוני המחבלים. בנוסף, ‘תפיסת דיין’ נועדה לגבות מחיר מאויב חיצוניהחל ממסתננים וכלה במדינות המנהלות מלחמת התשה. אולם כאשר דובר על מחבלים הפועלים מתוך שטח בשליטת המדינה, כפי שאירע לאחר שישראל החלה לשלוט ביו”ש ועזה, הפכה מציאת הכתובת ‘מאחורי’ המסתננים לבעיה לא פשוטה. רעיון של הפעלת לחץ מקומי וקצר על האוכלוסייה, כדי שתפעיל לחץ על הממשלה לא יכול היה לעבוד כאשר ישראל היא הממשלה. לפיכך כאשר התמודדה ישראל עם התקוממות בעזה ועם פיגועי טרור בתחילת שנות השבעים, ישראל נדרשה לטהר את השטח ולשלוט בו, וכך עשתה.

בשנים לאחר מלחמת ששת הימים יושמה ‘תפיסת דיין’ גם מול מצרים כחלק ממלחמת ההתשה. אף שמסתננים ומחבלים לא היו האויב, ההיגיון של התפיסה נשמר גם מול מדינה שביקשה לפגוע בישראל באמצעים שהם פחות ממלחמה כוללת. נאצר קיווה להתיש את ישראל באמצעות הריגת חיילים באזור קו המים, כשלב מקדים לבניין כוח וכיבוש סיני; וישראל ניסתה במידת מסוימת של הצלחה, להתיש את מצרים חזרה – הן באמצעות פגיעה בצבא והן באמצעות פעולות שנועדו באופן ישיר לגבות מחיר כבד ממצרים עצמה, על מנת שתחליט שההסלמה איננה משתלמת. כך למשל הפגיזה ישראל את ערי התעלה והובילה לבריחתם של מאות אלפי פליטים מצריים מאזור התעלה ולנזק כלכלי כבד למצרים. הבעיה הייתה שהתשת המצרים הביאה לזירה את הסובייטים.

רב־אלוף חיים בר-לב השתמש כבר ב־1969 בהגיונו של דיין בדברו על “אסקלציה לצרכי דה־אסקלציה”8 לגבי מצרים, ומאוחר יותר השתמש באותו ביטוי גם לגבי בריה”מ. אם לא ניתן היה למנוע את ההתערבות, ביקשה ישראל לחזור ולהשיג הרתעה על ידי השיטה הוותיקה – הסלמה לצורכי מניעת הסלמה.

לאחר שחיקה והסלמה בקיץ 1970, נאחזה ישראל בגיבוי מארה”ב כדי לבלום את הסובייטיים ובהצעה האמריקאית להפסקת אש כדי להוביל לסיום מלחמת ההתשה. ההתערבות הסובייטית הייתה תוצאה לא רצויה בעליל, אך נראתה חריגה. ‘תפיסת דיין’ נותרה בעינה, גם אם התברר שפעולה לפיה עלולה להוביל להסתבכות צבאית מול מעצמה – הסתבכות שתפיסתו של בן-גוריון רצתה להימנע ממנה כמעט בכל מחיר. התפיסה של “אסקלציה לצרכי דה־אסקלציה” לא השתנתה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים: מפעולות תגמול לפעולות למטרת הסדר

באופן פרדוקסלי השפעת מלחמת יום הכיפורים הייתה רבה יותר על ‘תפיסת דיין’ מאשר על ‘תפיסת בן-גוריון’, למרות שהיא התנהלה מול צבאות סדירים. הדגש על כישלון המודיעין במלחמת יום הכיפורים הוביל לאמונה כי לו ניתנה ההתרעה בזמן הייתה המלחמה נראית אחרת. במילים אחרות התפיסה הייתה “בסדר”, אך הביצוע היה כושל. לאחר מלחמת יום הכיפורים עבר הדגש של האסטרטגיה־רבתי הישראלית משיתוף פעולה ובריתות לא פורמליות להסתמכות על הסכמים.9 ישראל הייתה מוכנה להסתמך על כוחות זרים יותר מאשר בעבר, כדי שיישאו בחלק מן האחריות לביטחונה.

אומנם תמיד חיפשה ישראל (ובדרך כלל לא בהצלחה) בריתות הגנה וסיוע צבאי, ובאורח קבע ביקשה להסתמך על ערבות בינלאומית לחופש השיט בים סוף לכיוון אילת וממנה. אולם השינוי מאז יום הכיפורים פתח את הדלת להסתמכות על גורמים אחרים כדי שיבטיחו את ביטחונה של ישראל לאורך זמן. הדוגמה הראשונה היא הצעתו של שמעון פרס, במהלך השיחות שהובילו להסכם הביניים של 1975, כי חיילים אמריקאים יוצבו במעברי הג’ידי והמתלה כ’כח החירום של המעברים’ בין ישראל למצרים – כוח לוחם שבניגוד למשקיפי האו”ם מן העבר יהווה מכשול אמיתי בין הצדדים, שכן פגיעה בהם תפתח עימות מול מעצמה. לפי תפיסה זו נועדו החיילים האמריקאים גם כדי להילחם במקרה הצורך (הלא סביר) על מנת למנוע חיכוך בין הצדדים.

רעיון ההסתמכות על גורמים אחרים לא עצר שם, ולא הוגבל לגורמים מעצמתיים. הדוגמה הבולטת להסתמכות על כוח זר היא צד”ל, הכוח הצבאי בדרום לבנון, שלמרות קשיי תיאום ולעיתים חשש מבעיות נאמנות, נשא בחלק גדול מהלחימה בדרום לבנון והרוגיה במשך שנות קיום רצועת הביטחון. הוא אומנם החל דווקא בהתערבות ישראלית לטובת הנוצרים בדרום לבנון (התערבות שלא נועדה להשתמש בהם ככוח מגן על ישראל) אולם הוא התפתח לחלק ממערך ההגנה הישראלי.

ההבדל בין הסיוע לצד”ל לסיוע לכורדים בעיראק בשנות השישים והשבעים נגד משטרו של צדאם חוסיין או למורדים בתימן בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים היה שצד”ל היה אמור להגן על אזור שיגן ישירות על ישראל; ישראל התבססה על ברית של ממש, כדי שבעל בריתה יסייע בהגנה על גבולה, והיא תסייע לו. לדבר זה הייתה השפעה על הפעלת הכוח של ישראל.

ב־1978, עוד בטרם קם צד”ל, אך לאחר תחילת הקשר עם הנוצרים בלבנון, הגיבה ישראל לפיגוע ‘אוטובוס הדמים’ בכביש החוף ביציאה למבצע מבצע ליטאני. מבצע זה ייצג תפיסה שונה מ’תפיסת דיין’. מטרתו של המבצע לא הייתה העברת מסר לכתובת כלשהי: על רקע מלחמת האזרחים בלבנון, אש”ף היה הכתובת היחידה שניתן היה להשפיע באמצעותה על אש”ף, לא ממשלת לבנון. בהתאם לכך פעולת צה”ל נועדה הן לשלול מאש”ף יכולת לתקוף את ישראל, והן לסייע לנוצרים בדרום לבנון. גל הפליטים שנוצר במהלך המבצע לא היה יעד, אלא תוצאת לוואי של הלחימה, וזו (בניגוד לפעולות תגמול בעבר) נמשכה למעלה משבוע (יותר ממבצע סיני או ממלחמת ששת הימים) בטרם החל שלב הנסיגה, ודמתה יותר בהרבה לפלישה ישראלית כללית.

מבצע ליטאני נועד, מבחינת ממשלת ישראל, בשלב הראשון להיות: “פעולת עונשין מוגבלת […] לשחרר את המובלעות הנוצריות מסכנת כיבוש, ולהרחיק את המחבלים”, אך בשלב השני הכוונה היא הייתה: “להתמקם בדרום הלבנון עד להשגת הסכם מדיני”.10 טרם פתיחתו טען שר החוץ דיין (ודעתו התקבלה על דעת רוב הנוכחים בישיבת הממשלה, אך לא נרשמה כמדיניות רשמית) כי אין בו טעם, אלא אם ישאיר בידי ישראל “נכסי דלא ניידי”11(בתוך זמן קצר חזר בו דיין וביקש לסגת).

הרמטכ”ל מוטה גור ציפה כי: הנוצרים בדרום ימלאו תפקיד פעיל “בהתארגנות על מרחבים חדשים”,12 והפעולה נועדה גם להימנע מהתנגשות עם הסורים או הכעסת האמריקאים. בתוך ימים ספורים הודיע שר הביטחון כי ישראל מתכוונת להישאר בדרום לבנון עד שיושג הסדר שירחיק את אש”ף אל מצפון לליטאני, במטרה, כפי שהגדיר זאת, ש”דרום לבנון לא תהיה מה שהייתה עד היום”. “נימת הדיון”, מציין מחקר צה”לי בנושא, “הייתה שאין זה מבצע רגיל של תגובה או גמול, אלא ישראל תשאף להסכם”,13 הגם שכפי שציין הרמטכ”ל: “איזה הסכם? עם מי? על כך לא ניתנה תשובה”.14 ב־15 במרץ 1978 הצהיר ראש הממשלה בגין כי צה”ל יישאר בדרום לבנון עד אשר יושג הסכם “עם הגורמים הבאים בחשבון”,15 וישראל ביקשה מארה”ב לפעול להשגת הסדר בינלאומי.

כלומר, מבצע ליטאני לא היה עוד חוליה במסורת פעולות התגמול. ישראל נדרשה להיכנס לשטח ולטהרו, כיוון שהרעיון בשורש תפיסת דיין – לגרום לכך שהממשלה ‘תתעורר’ כדי למנוע הסתננויות ורציחות – לא היה יכול להתגשם, וישראל לא הייתה מוכנה בשום אופן להתייחס לאש”ף כגורם שאפשר לקבל את שליטתו בשטח. מבצע ליטאני היה גם פעולה שמטרתה הסכמית. במקום להרתיע את ה’כתובת’, חיפשה ישראל להגיע להסכם עם גורם שיוכל לאחר ההסכם להוות כתובת כזו – בין אם מקומי ובין אם כוח בינלאומי. העובדה שלא היה ברור “עם מי” משיגים הסכם, לא מנעה מישראל לחפש אותו, וחיפוש זה העיד על השפעתה של האסטרטגיה־רבתי החדשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ששמה את ההדגש על ביטחון באמצעות הסדר.

מלחמת לבנון הראשונה אף היא, בקנה מידה גדול בהרבה ממבצע ליטאני, נועדה בגרסתה הרחבה להסתיים בהסכם שלום. הפעלת הכוח, לכל הפחות אם יתערבו הסורים בלחימה, נועדה לסלק את הגורמים המפריעים להשגת הסכם עם לבנון.16 מלחמת לבנון התאימה יותר לתפיסה של ‘הכרעה’ מאשר לתפיסת דיין, מפני שלא הייתה פעולת תגמול, ומפני שאש”ף בלבנון היה גורם חצי־סדור, לכל הפחות, והסורים סדורים לגמרי, וכיוון שכיוון שישראל רצתה הסכם שלא ישאיר את סוריה בלבנון, היה צריך להרחיק את אש”ף והסורים (ואפילו אז התברר שיש כמה וכמה כתובות יריבות בלבנון).

אמנם לא פג תוקפה של ‘תפיסת דיין’ בחשיבה הישראלית, אלא שהיא שינתה את צורתה: מבצעי הפעלת הכוח הגדולים בשנות התשעים נגד חיזבאללה בלבנון הראו כי העקרונות הבסיסיים של התפיסה נותרו בעינם, הגם שהיו למבצעים הללו כמה מאפיינים ייחודיים.17 כמו בעבר היו אלה מבצעים שנועדו להסלמה למטרת מניעת הסלמה. הם באו כתגובה על הסלמה בלחימה בין חיזבאללה לישראל, והם נועדו להפעיל לחץ כדי למנוע המשך ההסלמה. אולם לא כמו רוב המקרים בעבר, הלחץ היה עקיף במבצעי “דין וחשבון” ו”ענבי זעם” ב־1993 ו־1996. המטרה הייתה להפסיק את ההסלמה של חיזבאללה, והשיטה הייתה יצירת לחץ על תושבי דרום לבנון שאמורים היו ללחוץ על ממשלת לבנון, כדי שמצידה תפעיל לחץ על סוריה, שנחשבה אז למי ששולטת בחיזבאללה. ואכן, מאות אלפי לבנונים הפכו פליטים במהלך “דין וחשבון”, וגם במבצע “ענבי זעם.”

הפעם הגורם הסורר (חיזבאללה) לא היה ‘אורח’, והממשלה ה’מארחת’ הייתה בעצם בת החסות של ממשלה אחרת שאותו גורם סורר סר למרותה, מה שהוסיף סיבוך לנושא. זאת ועוד, שני המבצעים הסתיימו בהבנות – הסכמים לא ישירים המסדירים את ‘כללי המשחק’ בין הצדדים – הבנות שבהן ישראל למעשה אישרה את הלגיטימיות של לחימת חיזבאללה נגדה משטח לבנון, צעד שלא נהגה לעשות בתקופות קודמות. בהבנות ענבי זעם אף הסכימה ישראל להקמת ועדת בוררות שכללה את “ארה”ב, צרפת, סוריה, לבנון וישראל”, היינו הסכמים עם אוייב שלא למטרת הפסקת הלחימה…

כך אירע גם בלחימה מול הפלסטינים שבשנים שחלפו מאז הסכם אוסלו נתפסו כ’פרטנר’ למשא ומתן. למעשה עד לאחר “חומת מגן” ישראל עדיין חיפשה כתובת, עדיין פעלה להסלמה-לצורך-מניעת-הסלמה, ועדיין האמינה, כדבריו בינואר 2001 של האלוף משה יעלון, סגן הרמטכ”ל דאז, כי המתרחש “הוא באמת התנגשות בין אינטרסים שונים, שאמור להיות מוכרע, כנראה אחרי עימותים בשטח, בהסכם”.18

רק לאחר שהתברר כי ‘כתובת’ לא תביא את הפתרון, וההסלמה איננה מביאה אי־הסלמה, יצא צה”ל ב־2002 למבצע הכרעה – “חומת מגן”. המבצע לא נועד לשכנע, את הפלסטינים כי המחיר גבוה מכדי לשלמו, אלא להשתלט על השטח כדי להשמיד תשתיות טרור, ולבסוף להכריע את הטרור. למעשה, כישלון הניסיון להפעיל את ‘תפיסת דיין’ מול הטרור הפלסטיני אילץ לבסוף את ישראל לצאת למבצע הכרעה. לאחריו, לאור ההבנה כי הנסיון ליישם את ‘תפיסת דיין’ כנגד שטח שישראל שולטת בגבולותיו ואחראית עליו לא היה יעיל, נוספה לאסטרטגיה הישראלית התפיסה המכונה “כיסוח הדשא”, שבמהותה היא אמנם מבוססת על ‘תפיסת דיין’, היינו פעולה מתמשכת לצורך הרתעה, אך מוסיפה אליה את ההבנה כי נדרשות גם פעולות מנע מתמשכות, ומדי תקופה – פעולה גדולה יחסית לשלילת יכולות, בדומה לתפיסת בן גוריון אודות סבבי הלחימה הצפויים מעת לעת.19

את מלחמת לבנון השנייה הנחה במידה רבה ההיגיון המסורתי של ‘תפיסת דיין’, להכאיב-עד-שיבינו שהמחיר גבוה מדי, והשאלה החשובה שעליה התווכחו שר הביטחון, ראש הממשלה וצה”ל, הייתה מי היא הכתובת שיש להכות בה.20

הציטוט הידוע לשמצה המיוחס לשר הביטחון: “נסראללה הולך לחטוף כך שלעולם לא ישכח את השם עמיר פרץ”21 מייצג גם הוא היגיון דומה: יש כתובת, הכתובת תוּכֶּה ותלמד את הלקח.

אולם מלחמת לבנון השנייה גם השתייכה לעידן ההסכמים באסטרטגיה־רבתי הישראלית, בכך שישראל ציפתה במהלך חלק ניכר מן המלחמה לתוצאה שבה תתקבל החלטת או”ם, ושמכוחה ייפרס כוח בינלאומי שתהייה לו יכולת לחימה ונכונות להפעיל כוח כדי לשמור על השקט ועל ביטחונה של ישראל או לפחות לגרום ללבנון ‘לעשות את העבודה’ בעצמה. “התכלית האסטרטגית” שניסח צה”ל ושהממשלה קיבלה אותה, כללה את אלה:

העמקת ההרתעה הישראלית במרחב ועיצוב מערכת יחסים בין מדינתית עם לבנון. הפסקת הטרור מתחומה הריבוני של לבנון כלפי מדינת ישראל, תוך דחיקת הממשל הלבנוני למימוש אחריותו המדינתית.22

טרילוגיית עזה: “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, “צוק איתן

לעומת מלחמת לבנון השנייה מבצע “עופרת יצוקה” זנח את רעיון ההסכמים לטובת מתן הדגש מחודש לגביית מחיר גבוה למטרת הרתעה, ויהיה מצב הסיום עם הסכם או בלי הסכם, בדומה לעידן פעולות הגמול.

מטרות המבצע שכללו: “לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן”,23 ביטאו זאת בצורה ברורה. הדיונים המהותיים ביחס להפסקת האש התקיימו עם ארה”ב ובחשאי עם מצרים, וכשהסתיים המבצע היה זה באופן חד־צדדי בידי ישראל, בטענה שיעדיה של ישראל “הושגו במלואם ואף מעבר לכך”, ואם תימשך האש – “נרגיש חופשי להגיב בעוצמה”, הגם שהמערכה “חיזקה את כושר ההרתעה של ישראל”.24

מבצע “עופרת יצוקה” דמה יותר בהגיונו למבצעי תגמול ופעולות הרתעה ‘קלאסיות’ של ישראל מאשר לפעולותיה ביו”ש בתחילת שנות האלפיים או למלחמת לבנון השנייה. אולם בעבר מבצעי התגמול ביקשו להיות קצרים ככל האפשר, ואילו “עופרת יצוקה” היה ממושך בהרבה, במיוחד עקב העובדה שישראל מתמודדת בעשורים האחרונים עם אויב הפועל בעצימות גבוהה יותר מאשר ארגוני גרילה וטרור מן העבר, אולם בעצימות נמוכה יותר ממלחמה כוללת.25

התקופה שעברה מאז “עופרת יצוקה” לא הייתה עשירה במבצעים צבאיים גדולים, ובאופן כללי היא ענתה על הדפוס שבר-לב הגדיר בזמנו כ’אסקלציה לטובת דה־אסקלציה’, שבו ישראל מוצאת כתובת וחובטת בה כתגובה על כל הפרה. מבצע “צוק איתן” ב-2014 היה אחד הארוכים בתולדות ישראל, ודומה היה שהוא נגרר עד אשר יצאו כתריסר מחבלי חמאס ממנהרה בשטח ישראל לעיני מצלמות צה”ל עשרה ימים לאחר תחילת המבצע. בכך הם העבירו מייד את מיקוד המבצע אל הטיפול במנהרות. הדבר אומנם הקנה למבצע תמיכה כמעט מלאה בציבור הישראלי, אולם היה יקר בחיי חיילים ונמשך זמן ניכר. למרות שהתמיכה בחיסול המנהרות הייתה נרחבת, לרבים קשה היה להבין מה הן מטרות המערכה.

אולם כשבוחנים את המערכה לאור תפיסות הביטחון שפורטו לעיל, ובפרט אם מחפשים את האסטרטגיה־רבתי שהיא שירתה, אפשר למצוא בה הגיון מוצק. כמו “עמוד ענן” ב־2012, חלק ניכר מהמערכה היה חילופי אש בין הצדדים (תקיפות אוויריות וירי טילים מול ירי רקטות). אולם לא כמו “עמוד ענן” שהסתיים בלי תמרון קרקעי, התרחש במבצע מרכיב קרקעי גדול בהיקפו (גם אם לא בעומקו) – התמרון נגד המנהרות. אולם עוד קודם לכן, כמו ב”עמוד ענן”, הסכימה ישראל להפסקת אש. לאחר שלב התמרון, כאשר נמשכו חילופי האש, ניסתה ישראל להגיע להפסקת אש באמצעות משא ומתן עקיף עם החמאס, ולא באמצעות התערבות האו”ם כבמלחמת לבנון השנייה.

הפסקת האש שהושגה הייתה במידה רבה כניעה של חמאס לתכתיבים ישראליים ומצריים, תוך דחיית ניסיונותיהן של מדינות מערביות להתערב בתיווך. ישראל  לא ניסתה להכריע בחילופי האש את החמאס, ולאמיתו של דבר היא ניסתה לא להכריע. מצגת צבאית שהודלפה מדיוני הקבינט טענה שכיבוש הרצועה יעלה במחיר כבד וידרוש זמן רב. חלק מהשרים טענו כי הצגת המצגת בקבינט המדיני־בטחוני הייתה “הפחדה” לבקשת ראש הממשלה ש”נועדה להוריד את כיבוש הרצועה מהפרק”.26 ראש הממשלה עצמו הבהיר כי בניגוד לחלק משריו הוא לא רצה בכיבוש הרצועה, אלא במכה מרתיעה בנוסח דיין:

לא הסרתי את האיום למוטט את חמאס, אך מול צבר האתגרים הקיים במזרח התיכון, הוחלט לתת מכה קשה לחמאס […] למה אני צריך להיכנס פנימה אם אני יכול לכתוש אותם מהאוויר […]? נכון, חמאס שם, אבל הם כתושים, הם מבודדים והם לא יכולים להבריח נשק. […] ויצרנו את הסיכוי – לא ודאות – של שקט ממושך […] אם תתחדש האש, נכה בעוצמה.27

לאור העובדה שישראל אכן חיפשה הפסקת אש בטרם החל שלב הלחימה נגד מנהרות, נראה שקביעות אלו אמינות. אם כן, ישראל חיפשה סיום למערכה שבה חמאס מוחלש אך לא ‘ממוטט’.

הסיבות לחיפוש סיום כזה הן ארבע. המובנת מאליה היא מחיר הדמים של כיבוש הרצועה והחשש להשתלט שוב עליה ולשלוט בה בממשל צבאי – חשש המלווה את ישראל מאז ההתנתקות, שגם אלה שהתנגדו לה אינם ששים לשלוט בעזה מחדש. השנייה היא האפשרות שיעלה גורם ‘קיצוני עוד יותר’ – אפשרות הצצה תמיד בשיח הישראלי. השלישית, המדוברת פחות, היא העובדה שכיבוש הרצועה היה גורר לחצים להעברתה לידי הרשות הפלסטינית, והצעה כזו אכן הועלתה ונדחתה.28 הרביעית, היא שסיום כזה מאפשר לנסות ולהכתיב תכתיבים לכתובת השולטת בעזה. העברת הרצועה לידי הרשות הפלסטינית הייתה כנראה מגבירה מאוד את הלחץ על ישראל, שכן הייתה נוצרת ישות פלסטינית אחת בעזה וביו”ש, ולא שתיים יריבות.29

כללו של דבר, הפעלת הכוח בתקופת כהונתו השנייה של נתניהו ביקשה, במידה רבה בהתאם לתפיסת הביטחון הוותיקה עוד מאז ימי דיין, להרתיע באמצעות מכה. נוסף על כך היא הייתה מיועדת להימנע מלחימה ‘הכרעתית’, ובמיוחד לא להפריע לשאר המדיניות והאסטרטגיה.

סיכום

מאמר זה טען שישראל מחזיקה ביותר מתפיסת ביטחון אחת – בהתאם לאיום שאיתו מיועדת כל תפיסה להתמודד. בעוד שעקרונות התפיסה נותרים ללא שינוי רב, כיוון שסוגי האיום הבסיסיים נותרו דומים יחסית, הדרך שבה הם מופעלים צריכה להשתנות בהתאם למטרה שאותה הם משרתים. מבצע המיועד לסייע בהשגת הסכם צריך להתנהל אחרת ממבצע המיועד לסייע בהשגת סטטוס־קוו; מבצע שלא נועד להשיג הכרעה יותיר אחריו תסכול רב אם הצבא – שלא לדבר על הציבור – מתקשה להבין את מטרות המבצע ואת האסטרטגיה שאותה הוא משרת. המאמר הצביע גם על בעייתיות מובנית ב’תפיסת דיין’: לא רק שהאמונה כי הסלמה לצורך אי־הסלמה נושאת פירות נכשלה בעבר יותר מפעם אחת, אלא שבתוכה מובנה סיכון להסלמה נוספת במקום אי־הסלמה.

חיפוש הכתובת הרלוונטית כדי להכות בה לא יועיל, אם לאותה ‘כתובת’ אין שליטה מעשית; אם אין כתובת ברורה; או כדי להרתיע ‘טרור השראה’ – טרור המושפע מהלך רוח, אך לאו דווקא מ’כתובת’ ספציפית.

תפיסתו של דיין נועדה במקורה ליישום נגד גורמים חיצוניים. כאשר ניסתה ישראל להפעיל ‘לחץ’ באזור שגבולותיו נשלטו בידיה, לפני “חומת מגן”, התוצאה הייתה כישלון יקר, שהוביל את ישראל על כורחה לפעולה הכרעתית,30 ולאחריו נוספה ההכרה שבמצבים כאלו נדרש ‘כיסוח הדשא’ – מניעה בלתי פוסקת של יכולות, לא רק למטרות הרתעה.

הפער בין המוצהר לבין המצוי, הקיים בכל מדיניות ולעיתים מסיבות טובות, עשוי להקשות על גיבוש תפיסה ביטחונית ועל ביצועה, והשאלה באיזה פתרון צבאי בוחרים מושפעת כמובן מאוד מהשאלה עם איזו תפיסה אסטרטגית מגיעים אל הבעיה. פרסומה של “אסטרטגיית צה”ל” ב־2016 מסייע אומנם להבהיר את השאלה כיצד רוצה צה”ל לפעול וכיצד הוא רואה את הסכסוך, אולם יישום אסטרטגיית צה”ל תלוי במטרות שלשמן מעוניינת מדינת ישראל להפעיל את הצבא. הצבא איננו אמור ליישם את האסטרטגיה שלו במנותק מהמטרות שאותן מכתיבה הממשלה.

העובדה שישראל מחזיקה בפועל בתפיסות ביטחון משלימות (או חלקים שונים של תפיסה) אינה בעייתית, שכן כל אחת מיועדת למקרה שונה: האחת למלחמה מול צבאות סדירים, והשנייה – לניהול הביטחון השוטף במחיר שישראל יכולה לעמוד בו (ובשאיפה, במחיר שהיריב אינו יכול לעמוד בו). הבעייתיות נובעת מכך שיש נטייה לערבב בין התפיסות, במיוחד אם אומרים ‘בן גוריון’ אך עושים ‘דיין’, ולפיכך השינויים ב’תפיסת הביטחון’ מתבצעים לא בהכרח במקום המתאים, לא בהכרח בצורה המתאימה, ולא בהכרח למטרה הנכונה.

באותה מידה הציפייה להכרעה בהתאם ל’תפיסת בן גוריון’ במערכה מתמשכת שמטרתה גביית מחיר בהתאם ל’תפיסת דיין’, היא ציפייה העומדת למעשה בסתירה לתפיסה שמכוחה מנוהלת אותה מערכה. כך נוצרת מאליה אי־התאמה בין היעדים המערכתיים לבין יעדים האסטרטגיים, והאכזבה מהתוצאות הטקטיות של מבצעים היא כמעט בטוחה. הכרה בסוג התפיסה השולטת בעת השימוש בכוח תסייע להבין מה מדינת ישראל מעוניינת להשיג ומה היא איננה מעוניינת, או אינה חושבת שיש טעם לנסות להשיג בכל מצב, ואולי גם מתי עליה לזנוח תפיסה אחת ולעבור לתפיסה אחרת.


[1] זוהי גרסה מקוצרת של מאמר שהתפרסם בכתב העת ‘בין הקטבים’ 15, https://bit.ly/2u8k8Z6

[2] זאב ז’בוטינסקי, על קיר הברזל, ראזסווייט, 4 בנובמבר 1923, תרגום לעברית באתר מכון ז’בוטינסקי:

http://www.jabotinsky.org/media/9761/%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C.pdf

[3] על נושא זה ראו זאב אלרון, לקראת הסיבוב השני: התמורות בצה”ל והשינוי שלא היה בתפיסת הביטחון, (תל אביב: מערכות, 2016).

[4] לצד שתי תפיסות אלו מחזיקה ישראל בתפיסה נוספת וספציפית מאוד להתמודדות מול מדינת אויב העלולה להגיע לנשק גרעיני. על תפיסה זו ראו במאמרי “מה יבטיח את קיומנו?”, השילוח 2, (דצמבר 2016).

[5] משה דיין, “פעולות התגמול כאמצעי להבטחת השלום”, סקירה חודשית, אוגוסט 1955.

[6] ההכרעה הישראלית איננה הכרעה מדינית בנוסח הכרעתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה; עצם תפיסת הסיבוב השני והשלישי סוברת שמדובר בהכרעת האיום המיידי, אך לא בהשגת שלום ושלווה לדורות באמצעות ניצחון מוחץ.

[7] חוסיין הזהיר כידוע את גולדה מאיר ממלחמה (הצבא הירדני נטל חלק סמלי יחסית במלחמת יום הכיפורים, בעיקר כיוון שחוסיין לא יכול היה להימנע ממנה). במשך שנים התקיימו מגעים ושיתוף פעולה בין ישראל לירדן עד החתימה על הסכם השלום. ראו משה זק, חוסיין עושה שלום, (רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1996).

[8] יעקב בר סימן-טוב, “אפקטיביות הפעלת חיל האוויר במלחמת ההתשה, יולי-דצמבר 1969”, מערכות 283, (1982): 45.

[9] הנקין, מה יבטיח את קיומנו.

[10] מבצע ליטאני, דו”ח מבקר המדינה.

[11] מסמך פנימי בצה”ל. תיאור מבצע ליטאני בספרו של מוטה גור, ראש המטה הכללי (תל-אביב: מערכות, 1998), 472-393, נלקח במידה רבה מאוד ממסמך זה, והציטוטים תואמים כמעט מילה במילה.

[12] מסמך פנימי בצה”ל.

[13] מסמך פנימי בצה”ל.

[14] גור, ראש המטה הכללי, עמ’ 430.

[15] דבר, 16 במרץ 1978.

[16]  המקור המקיף ביותר לתיאור קבלת ההחלטות בצה”ל והחלטותיו של שר הביטחון והממשלה במלחמת של”ג הוא שמעון גולן, של”ג בלבנון: קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת “שלום הגליל”, בן שמן: מודן, משרד הביטחון ההוצאה לאור, צה”ל: המחלקה להיסטוריה, 2018.. גולן מראה היטב את “השניות בהתייחסותו של שר הביטחון למטרות המבצע”, שנבעה מ”דבקותו הפורמלית” בהחלטות הממשלה המוגבלות יחסית, לבין רצונו “להמשיך מעבר לכך”, עד למטרה של “הקמת ממשלה ריבונית בלבנון שתהיה חלק מהעולם החופשי ושתחתום על חוזה שלום עם ישראל או לפחות תחיה עימה בשלום”. שם, 587-586.

[17] על המאפיינים הייחודיים עמד רון טירה, “הדוקטרינה הישראלית השנייה למלחמה”, עדכן אסטרטגי 19 (2), (2016): 140-129. טירה מציג את “דין וחשבון” ו”ענבי זעם” כתחילת עידן חדש במבצעים הישראליים. עם זאת אפשר למצוא במבצעים אלו המשכיות רבה עם תפיסת דיין ותפיסת הפעלת הכוח הישראלית ב’ביטחון שוטף’.

[18] ר’ משה יעלון, דרך ארוכה קצרה, (תל-אביב: משכל, 2008), 110.

[19] ר’ אפריים ענבר ואיתן שמיר, “‘כיסוח הדשא’ – האסטרטגיה של ישראל להתמודדות עם סכסוכים מתמשכים בלתי פתירים”, עיונים בבטחון המזה”ת 105, 2013, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, מרכז בגין-סאדאת.

[20] ועדת וינוגרד, דין וחשבון חלקי, פרק חמישי סעיפים 29-34, 69-72

[21] ידיעות אחרונות, 14 ביולי 2006.

[22] רישומי המחבר, מפקדת פיקוד צפון, יולי 2006.

[23] המקור הגלוי המוקדם ביותר לציטוט הוא כנראה במחנה, 2 בינואר 2009.

[24] חדשות ערוץ 2, 17 בינואר 2009, http://www.mako.co.il/news-military/israel/Article-706e405e414ee11004.htm

[25] על משמעותה של ‘העצימות האמצעית’ לגבי צה”ל ראו:

Eado Hecht & Eitan Shamir, “The Case for Israeli Ground Forces,” Survival 58, 5, (October-November 2016):123-148.

[26] ברק רביד, “התרחיש שהוצג לשרים: כיבוש עזה ייקח חודשים; מאות חיילים ייהרגו”, הארץ, 5 באוגוסט 2014, http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2398339 .

[27] מצוטט אצל דן מרגלית, “צוק איתן הוא סיפור הצלחה”, ישראל היום, 31 באוגוסט 2014, http://www.israelhayom.co.il/article/214581

[28] אודי סגל, “חשיפה: תכנית לבני להפסקת אש בעזה”, חדשות ערוץ 2, 8 באוגוסט 2014, http://www.mako.co.il/news-military/israel/Article-312ee9a22a6b741004.htm.

http://news.walla.co.il/item/2833255

[29] להשלכות על האסטרטגיה־רבתי של ישראל ראו הנקין, מה יבטיח את קיומנו.

[30] במידה מסוימת אפשר לטעון אותה טענה לגבי פיגועי הטרור והלחימה בעזה בשנים 1972-1968, שלא פורטו במאמר זה.


תמונה: photo: By Major Ofer, Israeli Air Force רס”ן עופר, חיל האוויר הישראלי (Israeli Air Force) [CC BY 4.0 ], via Wikimedia Commons

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך