המאורעות בזמן “שומר החומות” בתוך ישראל הם מהסוג המשמש גורמים זרים לפגוע במדינה על ידי פעולות צבאיות ולא-צבאיות, גלויות וחשאיות. יש להניח שבסבבי לחימה עתידיים ינסו אויבי ישראל לחולל מאורעות כאלו, להגביר שסעים בתוך ישראל ולהשתמש במהומות ושיבושים נגד ישראל.
במהלך מבצע “שומר החומות” במאי 2021 התמודדה ישראל עם גל התפרעויות, רובן בערים המעורבות מאוכלוסייה יהודית וערבית או סמוך ליישובים ערביים. חלקן – במיוחד בעיר לוד – כללו ירי בנשק חם. רוב ההתפרעויות ומעשי הפגיעה היו ביהודים בידי אזרחים ערבים, ורוב מוחלט של נזקי הרכוש נגרמו בידי ערבים ליהודים, אם כי היו גם התפרעויות יהודיות והיו גם אזרחים יהודים שפגעו בערבים. שלושה אזרחים יהודים נרצחו בידי ערבים בהתפרעויות ובמעשי לינץ’ במהלך המבצע, אזרח ערבי נורה במהלך הפגנה, ככל הנראה בידי שוטרים, ומתפרע ערבי נורה ונהרג בידי אזרחים יהודים בלוד. כבישים שונים, כולל כאלה המובילים לבסיסי צבא, נחסמו בידי מתפרעים. נזק רב נגרם לתשתיות ולרכוש.[1] 23 תחנות משטרה ניזוקו וכ־300 שוטרים נפצעו, רובם פצעים קלים. במשך ימים מספר שררה אנרכייה בערים מעורבות, במיוחד בלוד ובעכו. מתוך 204 התקפות אבנים נגד צוותי כיבוי, הרוב היה בשטחי הקו הירוק; 14 ניידות כיבוי מתוך 280 הושבתו. באחד מימי “שומר החומות” התמודדה המשטרה עם 90 מוקדי הפרות סדר.[2]
היו תופעות שנגעו באופן ישיר לצה”ל: דיווחים על ירידה במוטיבציה של חיילים בדואים וערבים, חשש להסתובב עם מדים, ואף טענות כי חלקם ביקשו להשתחרר מצה”ל.[3] כמה חיילים בני מיעוטים סירבו פקודה או נקטו “סרבנות אפורה”, ולפחות שבעה שוחררו מצה”ל כתוצאה מכך.[4] חיילים (ללא הבדל מוצא) “ביישובים שבהם קיים חשש לעימות אלים”, לפי דובר צה”ל, הורשו לנוע ללא מדים. דווח גם כי ביחידות שונות התבקשו חיילים לנוע ללא מדים, ואף ללא נשק, מחוץ לבסיס.[5]
מאמר זה עוסק בהשלכות “שומר החומות” ובהיערכותה של ישראל לאפשרות של התרחשות חוזרת כזו בעתיד; הוא טוען כי יש להתייחס למערכה הפנימית ולמערכה החיצונית לא כאירועים נפרדים אלא כחלק מאותה מערכה; כי יש להניח כי במערכות עתידיות ישתדלו אויבי ישראל ליצור התפרעויות, שיבושים ותסיסה בתוך ישראל פנימה, כדוגמת מה שהתרחש ב”שומר החומות”; כי ישראל צריכה מדיניות וניהול אחידים למערכות כאלה, וכי נדרשים גם שינויים מבניים וגם הבנת הבעיה על מנת להתמודד איתה.
לא רק עניין פנימי, לא רק עניין אזרחי
מאז “שומר החומות” נמשך הוויכוח על הסיבות להתפרעויות, האחריות להן והשלכותיהן, כמו גם הוויכוח על השאלה מי היו המתפרעים – האם צעירים מובטלים הקשורים לארגוני הפשע אם לאו.[6]
עם זאת, דומה שלא הוקדשה תשומת לב לכך שהתפרעויות מסוג זה עלולות לשמש כלי בידי אויביה של ישראל כדי לפגוע בה, ולשבש את פעולותיה במהלך לחימה בעתיד. שימוש של גורמים חיצוניים בהתפרעויות עממיות, הפרעה לתנועות כוחות ביטחון ויצירת לחץ פנים־מדינתי כדי למנוע גיוס מילואים או כדי להפעיל לחץ על אנשי כוחות ביטחון הן טקטיקות מקובלות בעימותים בשנים האחרונות. כלומר, יחד עם פעולות לחימה “רגילות” או במקומן – הפעלת שיטות שאינן דורשות נטילת אחריות ישירה על השלכותיהן המדיניות או הצבאיות, ומונעות מהיריב להטיל אחריות כזו.[7] כך למשל השתמשה רוסיה בשישה סוגי פעולות כדי לנצל מתחים אתניים באוקראינה ובגאורגיה לטובתה, לערער שלטונות לא רצויים ולשבש מדינות יריבות: תעמולה, שימוש בזהות (לאומית/אתנית), חימוש מתקוממים, סיוע בלוחמים, ניצול נוכחות רוסית בשטח מדינות אחרות (בבסיסי צבא או מתוקף הסכמים שונים) והקפאת סכסוכים בלא פתרונם, כדי לייצר מצב המצדיק מעורבות רוסית מתמדת.[8]
מבצעי הונאה והטעיה במסגרת כזו נועדו לא פעם לתמוך במהלכים מלחמתיים, הן באופן ישיר כמקובל במבצעי תודעה ולוחמת מידע מימים ימימה, והן באמצעות יצירת חוסר אמון בהנהגה או שסעים פנימיים בחברה, שיסייעו להקשות על המדינה להגיב ביעילות לאיום חיצוני.[9] עם עליית הרשתות החברתיות גם הן הפכו למוקד פעולה של גורמים מדינתיים הפועלים תחת זהויות בדויות של משתמשים רגילים, כדי לשתול מידע או לחזק הלכי רוח שישרתו מהלכים כאלה.
מבצעים מסוג זה השתמשו במתחים אתניים כדי להצדיק התערבות, ואף הגבירו את המתחים כדי להצדיק זאת, ולשמר “סכסוכים קפואים” שישמשו אמתלה למעורבות זרה. עידוד מתחים אתניים ופוליטיים והגברתם משמשים, כאמור, גם כדי לשבש את תגובתה של מדינת היעד, להקשות עליה להגיע למדיניות אחידה וליישם אותה, ולהעסיק אותה בצרות פנים בזמן שהיא יעד לתקיפות או פעולות מבחוץ.[10] כך גורמים חיצוניים יוצרים ויכוחים ברשתות החברתיות כדי לנסות לשסות אזרחים אלו באלו למען מטרותיהם.
ברמה טקטית, חסימת צירים וכבישים בידי מפגינים כדי לשבש תנועת כוחות צבא שימשה את הבדלנים בחבל דונבאס שבאוקראינה, הן ביודעם שהצבא האוקראיני יתקשה להפעיל כוח נגד אזרחים לא חמושים, בהם נשים וילדים, והן כדי לנצל את המצב לתעמולה; עשרים שנים קודם לכן השתמשו הצ’צ’נים באמצעים דומים כדי לעכב כמה טורים צבאיים רוסיים בפלישה לצ’צ’ניה. עקב כך, אפשר לראות בנקל שההתפרעויות האלימות ב”שומר החומות” ותוצאותיהן יכולות היו להיות מיושמות כחלק ממערכה יזומה נגד ישראל: תסיסה לאומנית המובילה להתפרעויות אלימות רחבות היקף המרתקות כוחות משטרה, מטילות אימה ומשבשות את החיים; שיבוש תנועות צבא; חסימת צירים חשובים; ערעור אמון הציבור בממשלה – כל אלה שיטות שיושמו כחלק ממאבקים, ויכולות להיות מיושמות בישראל.
כיוון שקשה להוכיח השפעה זרה או אמינות ברשתות חברתיות, והשפעה על אנשי מפתח לא תמיד קלה להוכחה, אי אפשר באמת לדעת שלא הייתה השפעה כזאת כבר ב”שומר החומות”, ושחמאס, חיזבאללה או גורמים עוינים אחרים לא היו קשורים להתרחשויות ולהסתה ברשתות חברתיות שהובילו להתפרעויות. ואכן, נטען כי גורמים איראניים ניסו להוביל לפגיעות של יהודים בערבים על רקע לאומני, ויש להניח כמובן שניסו להוביל גם לפגיעות לאומניות ערביות ביהודים.[11] אומנם רבים האשימו אפליה או הזנחה בהתרחשויות,[12] אף על פי שגם גורמים בחברה הערבית טענו כי המהומות היו לאומניות ואף כי יתרחשו שוב במצב דומה.[13] אולם בכל מקרה חובה להניח שאויבי ישראל הסיקו את המסקנות מ”שומר החומות”, ושבפעם הבאה ינסו באופן פעיל לקדם ולעודד מצב כזה בעצמם.
הכשל המערכתי: מדינת ישראל צריכה להסתכל גם פנימה
“שומר החומות” הראה שאף על פי ששיטות ניתוח מערכתיות משמשות בצה”ל ובגורמים נוספים כבר שנים כדי לנסות ולהבין את האויב כמערכת, ישראל לא הבינה את עצמה כמערכת שלמה שבה ההתרחשויות הפנימיות והחיצוניות בזמן לחימה הן חלק משלם אחד והן משפיעות זו על זו. העובדה הברורה שבזמן לחימה המתרחש בחוץ והמתרחש בפנים אינם מנותקים, ונקודות התורפה של המערכת אינן דווקא הברורות לעין, לא הופנמה. דברים מסוימים בוצעו כהלכה, כדוגמת ההשפעה המורלית שיש לקיום הגנה אפקטיבית בדמות מערכת “כיפת ברזל”, ונעשו גם מאמצים להשפיע על המורל של האזרחים בתוך ישראל מתוך ההבנה של חשיבות התודעה בעימות. אפילו השם שנבחר – “שומר החומות” – העיד כי צה”ל הבין שהמתרחש בירושלים משפיע על הירי מעזה, וכי המאבק איננו רק על המתרחש על גבול עזה בלבד. אולם לא נראה שהקשר בין המתרחש בזירת החוץ והפנים הובן במלואו; המשטרה, צה”ל וגורמי הביטחון האחרים תפקדו כמעט במנותק זה מזה, ולא הובנה החשיבות של שליטה כלפי פנים בזמן לחימה, תיאום בין-ארגוני וחשיבות התפקוד כמערכת גם כלפי פנים. דומה שגם ברמת הממשלה, מטבע הדברים המיקוד היה בלחימה מול החמאס, אולם היחס למאורעות הפנים היה כאל התפרעויות משניות, ולא כאל חלק ממערכה.[14]
למרות העובדה שבצה”ל מלמדים כי במלחמות לרוב אין קווי חזית מסודרים, ולמרות ההבנה כי בעימותים כיום הלחימה כוללת לא רק פעולות צבאיות ברורות,[15] צה”ל התייחס ל”שומר החומות” כאל מבצע המתבצע מעבר לקו חזית ברור,[16] ול”הגנה” ול”התקפה” כמצבים נפרדים המתרחשים באזורים גאוגרפיים שונים, ועל כן הופתע מההתרחשויות. כך העידה התגובה הפזורה והמקומית לחסימת צירים המשמשים תנועות צבאיות ולהפרעה לתנועה לבסיסי צבא (כדוגמת השיבושים בכביש לבסיס חיל האוויר בנבטים).[17] לא דובר רק באי הפקת לקחי מאורעות אוקטובר 2000 (הגם שבעשרים השנים שחלפו הועלה נושא מעבר הכוחות בוואדי עארה לא פעם), אלא בתפיסה בפועל שלפיה הלחימה מתחילה בשטחי הכינוס או בקו הגבול, וכל מה שקורה מאחור איננו חלק מהלחימה עצמה. ברור היה גם שאפשרות איום פנימי והפעלת לחץ על חיילים בני מיעוטים (במקרה זה, המיעוט הבדואי בעיקר) לא נתפסה כבעיה מבצעית, ועל כל פנים ככל הנראה לא נעשתה עבודה להתמודדות עם אפשרות כזו.[18]
המשטרה ראתה תחילה את המהומות בערים המעורבות דרך מסגרת של הפרות סדר ומחאה פוליטית, והשתדלה להנמיך את גובה הלהבות המטפוריות גם כאשר פירוש הדבר היה אי-התערבות במהומות.[19] לא זו בלבד, אלא שהמשטרה לא ראתה את ההשפעה שיכולות להיות למהומות כאלו בזמן לחימה – החל במניעת תנועה של כוחות צבא בצירים, עבור לריתוק גורמי ביטחון פנים והגבלת חופש הפעולה שלהם, שיבוש תוכניותיה הביטחוניות של המדינה וכלה בהשפעה שלילית על אנשי מילואים, שישקלו האם להיענות לקריאה להגן על המדינה כאשר המחיר הוא הפקרת ביטחון משפחתם מפני פורעים מבית. בעיצומו של המבצע דיבר מפכ”ל המשטרה בלוד על “כעסים”, על “דו-קיום”, ועל העתיד שבו לא יהיו כוחות משטרה מסודרים, ובמשפט שזכה לעיקר תשומת הלב הסביר כי המשטרה תמצה את הדין: “עם כל מי שהפר את הסדר, עם כל מי שעשה וונדליזם, וזה לא משנה כרגע, יהודים או ערבים […] הטרוריסטים משני הצדדים, אנשים שהפרו את השלווה של כולנו” (דברים אלו, שיצרו רושם של סימטריה בין התקריות האנטי-יהודיות הרבות הרבה יותר מהתקריות האנטי-ערביות, עוררו עליו כעס, כולל של השר הממונה עליו).[20]
המסגרת המושגית שלפיה פעלה המשטרה הייתה של השכנת סדר בעימותים אזרחיים אלימים ולא של מניעת הפרעה מבצעית ושימור חופש הפעולה של המדינה. לאחר מעשה הסביר המפכ”ל כי: “מהרגע שהבנו את עוצמת האירועים וכמות האירועים שהיו, תוך פחות מ־24 שעות ניתן מענה בכל הארץ, תוך ארבעה ימים חוסלה האינתפאדה […] עם אפס הרוגים, עם מינימום אמצעים”.[21] התבטאות זו הייתה שינוי גדול מהאמירות במהלךהמבצע, אולם גם התייחסות לאירועים כאל אינתיפאדה פנימית מתמקדת באיום על החברה הישראלית, ופחות בנושא חופש הפעולה הצבאי של ישראל. כמובן, הדברים תלויים זה בזה.
הלקחים החלקיים
הן צה”ל והן המשטרה עשו צעדים חשובים להפקת לקחי “שומר החומות”, אולם דומה שבלא להכיר באפשרות שהתרחשויות כדוגמת אלו שקרו ב”שומר החומות” עלולות לשמש כלים בלחימה נגד ישראל, יהיה המענה לקוי.
על הנהגת המדינה גם היא מוטלת החובה להפיק את הלקחים כמדינה ממאורעות “שומר החומות”, וחובה זו כוללת הן את המאמץ לעצב מדיניות שתצמצם את סיכויי ההתרחשות של מאורעות כאלה שוב, על ידי “גזרים” של שילוב במדינה וצמצום אי-שוויון או אפליה ועל ידי “מקלות” של הפגנת ריבונות ולחימה בפשיעה, והן את הצורך להתכונן לאפשרות הסבירה מאוד כי למרות מדיניות כזו עדיין יתרחשו מאורעות כאלו שוב.
הסבירות שמאורעות אלו עלולים להתרחש שוב נובעת לא רק מתגובתה של המדינה, שנתפסה כרפה ואִפשרה הסלמה בתחומים שונים בחודשים שלאחר “שומר החומות”,[22] ואפילו לא רק מכישלונה של המדינה למנוע את התפרצות האלימות בחברה הערבית ואת מימוש ריבונותה באזורים מסוימים. היא נובעת מכך שכמה גורמי יסוד לא השתנו: הממדים האתניים והדתיים של הסכסוך הישראלי-ערבי עודם קיימים, וערביי ישראל הם מטרה לתעמולה וללאומנות פלסטינית.[23] ב”שומר החומות” רוב האוכלוסייה הערבית לא הייתה מעורבת בהתפרעויות, אולם עובדה זו מובנת מאליה, שכן תמיד מיעוט קטן לוקח חלק פעיל במחאות אלימות ולא אלימות.[24] גם בלחימה אלימה כמעט תמיד אחוז נמוך מאוד נוטל חלק, ולא במקרה נדרשות תנועות גרילה בדרך כלל להפעיל אלימות גם כלפי תומכיהן הפוטנציאליים כדי לקזז את כוחה של המדינה ולמנוע מהם “לשבת על הגדר”. לא לחינם הגדיר הגנרל הבריטי רוברט תומפסון התקוממות לא כעממית, אלא כאמצעי המאפשר למיעוט קטן מאוד ונחוש מאוד להשיג שליטה על האזרחים.[25]
כיוון שכך, קשה להאמין שהשקעה – כלכלית או אחרת – תצליח להבטיח שלא יהיה מיעוט קטן המעוניין לשבש את חופש הפעולה של המדינה וצה”ל, ודי בכמה אלפי אנשים במקומות מתאימים כדי ליצור שיבושים קשים. זאת גם לולא העובדה הידועה כי שיפור כלכלי וצמצום אי-שוויון (יעד חשוב ורצוי כשלעצמו) לא בהכרח מקטין בעיות אלו, ולפעמים אף מגביר פעילות לאומנית וטרור.[26]
נראה שהאפשרות כי המצב שתואר לעיל לא יהיה תופעה מבודדת אלא חלק ממערכה לא הופנמה דיה. המשטרה עדיין מתייחסת לאיום כזה כאל בעיה של הפרות סדר,[27] צה”ל דיבר על הקמת כוחות לאבטחת שיירות לוגיסטיות על ידי כוחות מילואים,[28] ונשמעו דיבורים על הקמת משמר לאומי (מה שאפשר לראות כהחזרתו לחיים של ארגון הג”א).[29] עם זאת, גם כאן יש התמקדות בחלק אחד של הבעיה. לדוגמה, המשטרה וצה”ל דיברו על גיוס מילואים נרחב. גיוס מילואים לאבטחת שיירות רצוי, אולם לא ברור כיצד יעבוד בפועל בהעדר סמכויות ומיומנויות שיטור לחיילים המגויסים. ציוד הכוחות באמצעים לפיזור הפגנות הוא חשוב, אולם נדרשות גם הכשרה וסמכויות במקרה של התפרעויות אלימות, ובמיוחד בתסריט של חסימה על ידי הפגנות לא אלימות שמונעות תנועה ומשיגות יעד של שיבוש פעולות הצבא. בנוסף יש להביא בחשבון את העובדה שאנשי מילואים, בפרט בערים מעורבות ולאורך צירים בעייתיים, עלולים בעימות עתידי למצוא את עצמם בדילמה הקשה האם להתייצב לשירות מילואים או להישאר בביתם ולהגן על משפחותיהם וחבריהם מפני התפרעויות. העברת כוחות מג”ב באופן מיידי למשטרה תסייע, אולם עלולה ליצור בעיה אחרת אם יוחלפו כוחות שיטור מיומנים ביו”ש בכוחות מילואים מיומנים פחות (ב”שומר החומות” היו רוב ההרוגים הפלסטינים במהלך התפרעויות לאחר שכוחות מג”ב הוחלפו ביחידות צבאיות; לא תמיד ריבוי הרוגים, גם בקרב מתפרעים אלימים, משרת את מטרותיה של מדינת ישראל); וגם גיוס מילואי מג”ב עלול להשתבש כתוצאה מהתפרעויות וחסימות צירים.
ראש אט”ל דאז, אלוף איציק תורג’מן, אמר כי: “ואדי עארה זה ציר תנועה שלא נכון להתבסס עליו או להתעמת איתו. זה לא שווה את השקעת המשאבים, צריך להשקיע הרבה סדרי כוחות, ויש לנו צירים חלופיים שתכננו למלחמה”.[30] אמירה זו הייתה בעייתית, מכיוון שהיא שידרה לאויביה של ישראל מסר כי השקעת המאמץ בשיבוש צירים משתלמת. בסופו של דבר, קשה להאמין שצה”ל יוכל לעבור, במקרה של “מלחמת הצפון”, רק בצירים שאינם עוברים סמוך ליישובים ערביים כלשהם, ואם יעשה כן – הרי שצמצם את מספר נקודות המפתח שחיזבאללה או חמאס צריכים לטווח.
כמו כן, אם צה”ל לא יבוא לוואדי ערה – ואדי ערה, כמושג, יכול לבוא אל צה”ל: כפי שהוכיחו חסימות הצירים במחאות רבות בשנים האחרונות, לא נדרשים מתפרעים רבים כדי לחסום ציר, בהעדר יכולת אמינה לפנותם במהירות. לבסוף, גם אם צה”ל איננו מתכוון לעבור בוואדי ערה, אין צורך למסור את המידע הזה לכל מתכנן של תוכניות מבצעיות בצד היריב.
רעיונות כגון הטלת עוצר על יישובים סמוכים הם גרנדיוזיים, במובן שיידרשו כוחות רבים לאכוף אותם מול התנגדות מקומית. יתרה מכך, יש להניח כהנחת עבודה שלצד התפרעויות אלימות, כפי שנראה ב”שומר החומות”, תיתכנה הפרעות חמורות יותר: החל בצליפות משטחים שולטים או ירי אחר, וכלה ברחפני נפץ שקשה לאתר את מקורם, וקל להפעילם מתוך יישוב המרוחק קילומטרים ספורים מהציר. כוחות אבטחת שיירות שממוקדים בפתיחת צירים לא יוכלו לסייע לאחר שהפצצה הראשונה תנחת על משאית דלק או תחמושת.
מה יש לעשות
כל הסתכלות על התרחשויות “שומר החומות” כסדרה של אירועים מבודדים היא מוטעית. האויב למד אף הוא את האירועים שחשפו נקודות תורפה של ישראל, וכיוון שניצול נקודות תורפה הוא מרכיב של כל לוחמה, הרי שישראל צריכה לצפות להתמודד גם עם המקרה הגרוע שיכלול את כל המרכיבים גם יחד למטרה אחת: שימוש במתחים אתניים ודתיים לצורת יצירת מתיחות והתפרעויות, ריתוק כוחות ושיבוש גיוס מילואים – ישיר ועקיף; ניתוק צירי אספקה וגישה לבסיסי צבא, פגיעה בשיירות, איומים על חיילים בני מיעוטים, תעמולה המופנית כלפיהם והתנקשויות בהם או אף ניסיון לאיים עליהם, כדי להוביל לפיגועים בבסיסי צה”ל ולחוסר אמון בתוך צה”ל כלפי מתגייסים בדואים או ערבים. ניסיונותיו של חיזבאללה להבריח תחמושת לתחומי ישראל לשימוש עתידי, שגברו מאז “שומר החומות”,[31] הם דוגמה מצוינת לכך שגם הוא מבין את הנושא (ויש להניח שאם אפשר להבריח תחמושת בדרך היבשה, יהיה אפשר להבריח גם רחפנים נושאי אמל”ח או נפץ, שיכולים בתנאים מסוימים לעבור את הגבול בכוחות עצמם).[32]
חשוב להדגיש כי מבחינת האויב לא רק פגיעת אזרחים ערבים באזרחים יהודים תהיה הישג, אלא גם להפך. הפניית כוחות משטרה למשימות של דיכוי התפרעויות יהודיות תשבש אף היא את חופש הפעולה של ישראל. ככל שיתרחשו אירועים כמו ניסיון הלינץ’ בבת ים, או הניסיון לפגוע בנהגי אוטובוסים ערבים בטבריה, תתלבט המשטרה אם להפנות כוחות לאפשר חופש תנועה לצה”ל או לדכא התפרעויות בערים. ערעור האמון במדינה הנובע ממתחים פנימיים ותחושת חוסר ביטחון של האזרחים גם הוא יהיה הישג עבור אויבי ישראל, ויש להניח שהאויב ינסה לעודד תוצאה כזאת ולהוביל אליה; הפצה של מידע כוזב יכולה לפעול לכמה מטרות ולכמה כיוונים. כדי להתמודד עם אפשרות כזאת ישראל צריכה קודם כול להכיר בקיומה. אם הגורמים השונים האחראים על הביטחון יחשבו שיש להם בעיות נפרדות שבמקרה מתרחשות בו בזמן, הם עלולים שלא להיערך בצורה טובה דיה. צה”ל, המשטרה וגורמי הביטחון צריכים להפנים כי הקביעות הישנות בנוגע לשדה הקרב שאין בו חזית רציפה ועורף מסודר, ובנוגע לשימוש באמצעים שאינם מלחמתיים, נכונות לא רק מהקו שישראל מעוניינת להציב אלא גם, בתנאים המתאימים, בתוכה פנימה.
בהתאם לכך, נדרש שיפור בתיאום ובניהול משברים כאלה, ברמה הפנים-ממשלתית ומדינתית. אומנם זירת הפעולה הבולטת היא הלחימה הצבאית, אולם המתרחש בתוך המדינה לא רק משפיע על כך אלא הוא חלק בלתי נפרד מכלל הפעולות במערכה כזו. הבעיה איננה “הפרות סדר רב־זירתיות”, ואיננה “חסימת צירים”, ואפילו לא “פוגרומים”. הבעיה האפשרית היא מערכה מתוחכמת שבה אויבי ישראל מבקשים לשלול את חופש הפעולה בעת לחימה, ועל הדרך לפגוע באופן קשה בישראל בלי צורך לשגר מטחי רקטות (אך, יש להניח, במקביל לכך). בהתאם לכך, ההיערכות צריכה להתחיל הרבה לפני פרוץ “הסיבוב הבא”, וההתמודדות מולה צריכה להיעשות בשיטות שונות אבל מתוך אותו היגיון שמנחה התקדמות בשטח מאוכלס שבו תיתכן פעילות גורמי טרור, ומתוך צורך לאבטח את ההתקדמות ואת הבסיסים.
הממשלה עצמה צריכה לנהל מערכה כזו באופן אחוד שבו ניהול המערכה כלפי חוץ ובזירה הפנימית נתפס כפעולה אחת עם חלקים שונים, ולא כפעולות מנותקות. בעניין זה אפשר ללמוד דווקא דוגמה מפעולתו של מלך ירדן עבדאללה כאשר איימו מאורעות אוקטובר 2000 להתפשט לירדן: לצד צעדים להפחתת הלחץ[33] הופיע עבדאללה בטלוויזיה יחד עם ראשי שירותי הביטחון שלו, הזהיר את המפגינים מפני התוצאות של התפרעויות אלימות, ושלח כוחות צבא בכלי רכב משוריינים להפגנת כוח על מנת שהמסר יועבר.[34] אופן שימוש זה דומה בעיקרו לשיטה האמריקאית של הפעלת המשמר הלאומי כלפי פנים כאשר ישנו איום על הסדר. במקרה של התרחשויות כגון אלה שצוינו לעיל, שומה על ראש הממשלה, השרים וראשי מערכות הביטחון הרלוונטיות לנהל יחד ולהעביר בפומבי את המסרים הרצויים, שיהיה ברור לאזרחי ישראל כמו גם לאויביה שישראל לא תשותק על ידי פעולות בתוך הארץ.
בדומה לכך, גם המאבק נגד נשק לא חוקי איננו רק בעיה פלילית אלא בעיית ביטחון לאומי, שמטרתה גם מניעת פשיעה, גם מניעת חתרנות אלימה, התקוממות עממית וטרור, וגם מניעת שיבוש יכולת הפעולה של מדינת ישראל בזמן עימות עתידי. נשק למטרות פליליות ונשק למטרות לאומניות אינם מנותקים זה מזה, ובהתאם לכך איתור נשק וחשיפת התארגנויות לפעילות אלימה יצריכו מעורבות מתמדת של שב”כ ואמצעי מודיעין מתחום הביטחון הלאומי. יידרש כמובן משנה זהירות ופיקוח בהפעלת אמצעים אלו כדי לא לפגוע בזכויות האזרח של ישראלים.
כמו כן, נדרש מיקוד מודיעיני לזיהוי השפעת גורמי חוץ עוינים על מחאות והפרות סדר אזרחיות, כדי לצמצם את ההפתעה ולמנוע ככל האפשר את השפעתה.[35] חובה להתמקד במניעת גנבות נשק מצה”ל, הן בעזרת הגברת השמירה ושימוש באמצעים טכנולוגיים למניעת גנבות, הן על ידי התאמת הוראות הפתיחה באש (כפי שכבר החל להיעשות) והן על ידי ענישה מחמירה של חיילים המעורבים בגנבת נשק או במכירתו. יש לשים דגש מיוחד, גם ברמה המניעתית וגם ברמת הענישה, על הגנת חיילים בני מיעוטים ומשפחותיהם. מניעת לחץ כלפיהם בימי שלום תמנע עריקות, התנקשויות או פיגועים בהמשך; יחס סלחני לאיומים כלפי חיילים עלול לגרום תוצאות קשות.[36] צה”ל, המשטרה ומערכת המשפט צריכים להקדיש מאמץ מיוחד להגנתם ולהגנת משפחותיהם. באותה מידה יש להקדיש מחשבה למניעת לחץ והגנה מיוחדת על בני מיעוטים הממלאים תפקידים אזרחיים חשובים,[37] וכן לדילמה הקשה שבה מצד אחד יש להתכונן למקרה הגרוע, מצד שני יש לעשות זאת בדרך שלא תיצור מתח נוסף בין ישראל לאזרחיה הערבים. מצד שלישי, אסור להימנע בגלל חשש זה מהכנה למקרה הגרוע ביותר.
ברמה הלאומית, יש צורך גם בהחזרת הג”א[38] לחיים.[39] תפקידה צריך להיות תגובה ראשונית לפיגועים ומניעת התקפות אתניות; ניתן ואפשר להכשיר כיתות הג”א, של לוחמים בדימוס, למלא תפקידים של מתנדבי משטרה ולהיות בעלי יכולת למנוע הסלמה של מצבים בעלי פוטנציאל קטלני, או לבלום הפגנות מלהפוך לפוגרום. קיומה של הג”א או “משמר לאומי” חזק הוא ערובה לכך שאנשי מילואים ביישובים המועדים לפורענות יגיעו למלא את משימותיהם בשעת הצורך, ולא יצטרכו לשקול האם להגן על בתיהם או לבוא. אפשר להתבסס על מודל גדודי ההגמ”ר ביהודה ושומרון ובגבולות כדי ליצור כוחות הגמ”ר בתוך שטחי הקו הירוק – בהשקעה יחסית קטנה, ומאנשי מילואים שעברו את גיל יחידות החוד אולם עדיין כשירים לתפקידי ביטחון סטטיים יחסית ללא צורך בנשיאת משקל גבוה או לחימה ארוכה.[40] ככל שהגדלת הגיוס של מילואי מג”ב הוא רעיון מבורך, עדיין יידרש זמן לגיוסם ולפיזורם, ושלבים אלו חשופים לשיבוש; קיומו של כוח אזרחי זמין במהירות יכול למנוע את הקשיים בשלבים אלו, ותחת פיקוד המשטרה – לאפשר למשטרה להתמודד עם הפרות סדר בטרם תהפוכנה להתפרעויות אלימות בקנה מידה לא נשלט. בנוסף, יש לשקול לאחסן דרך קבע כלי נשק אישיים של אנשי מילואים בנקודות משטרה במקומות מגוריהם, על מנת שבדרכם למילואים ומהמילואים יוכלו להגן על עצמם, ניתן יהיה להפעיל אותם לסיוע בתוך זמן קצר, אך הם יהיו פחות חשופים לגנבת נשק מאשר באחסון בבית. במקביל, יש צורך בשיפור האימון של נושאי נשק אזרחי: הגם שכיום המצב כבר טוב מבעבר, עדיין רמת האימון של רוב בעלי הרישיון לנשק מוגבלת לירי פעם בשנה של כמה עשרות כדורים – כמות שאיננה מספיקה להשגת מקצועיות בנשק, בפרט, למשל, במצב שבו ישנם לא-מעורבים מסביב למחבל המסכן אזרחים. ניתן גם להוסיף הכשרה בסיסית בנושאי דה-אסקלציה, על מנת שאם נושא נשק נאלץ להתערב באירוע שאיננו מצדיק ירי הוא יוכל להימנע מהסלמה לא מחויבת המציאות.
יש צורך במרכז שליטה משותף לצה”ל, למשטרה (ובתוכה מג”ב) ואף לגורמים אזרחיים רלוונטיים בגזרות הנדרשות, כדי לנהל את ענייני הפנים כולם; לא רק ניתוב צירים, אלא התייחסות שלמה לביטחון בשטח ישראל בשעת חירום, החל בהשלטת סדר וכלה בחופש תנועה ופעולה. יחידות מילואי המשטרה ומג”ב צריכות להיות מגויסות אוטומטית מייד כאשר מוכרז על מבצע גדול, עוד לפני שיש תמרון. בהתאם לכך, ההחלטות על הפעלת כוחות ועל סדר העדיפויות צריכות להיות מוּנחות על־ידי סדר העדיפויות הלאומי, ולא החלטות מבודדות של כל גוף ביטחוני. בהתאם, תידרש תמיכה משפטית כדי לא להוביל למדיניות של “דלת מסתובבת”[41] או הצבת מכשולים מיותרים על הפעולות בשעת חירום. אם בתקופת ההתנתקות יכלה המערכת המשפטית לעצור ולכלוא בהליך מזורז מפגינים שאיימו לשבש את מבצע ההתנתקות, לא תחת אש ולא כשמדובר בפעולה צבאית טהורה, על אחת כמה וכמה שהדבר ניתן לביצוע במקרה של לחימה.
הגם שהנושא עומד כרגע במרכז התודעה הציבורית, צרות אחרונות משכיחות את הראשונות, והשגרה גוברת על הכול. לפיכך, אם תידחה תחילת ההיערכות, ולא יובן שמערכות בנות זמננו הן בעלות קו חזית מטושטש גם בתוך המדינה ושהבעיה היא בעיית ביטחון לאומי – הסיבוב הבא עלול לגבות מישראל מחיר גבוה הרבה יותר.
תודתי לעמיתיי במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, אלכס גרינברג, אפרים ענבר והלל פריש, על הערותיהם.
[1] דווח כי במהלך המבצע הציתו מתפרעים ערבים עשרה בתי כנסת ו-112 בתי יהודים; בית ערבי אחד הוצת בידי מתפרע ערבי שסבר כי מדובר בבית יהודי. 386 בתים נבזזו, כולם של יהודים; ניזוקו 673 בתי יהודים ו-13 בתי ערבים. דווח על 849 מכוניות של יהודים שנשרפו, וכן 13 מכוניות של ערבים. יהודים השליכו 41 פעמים אבנים על ערבים, ואילו ערבים השליכו 5,018 פעמים אבנים על יהודים (לירן לוי, “10 בתי כנסת שרופים ועבירות רכוש: נזקי המהומות”, וואלה, 16 במאי 2021, https://news.walla.co.il/item/3435868).
[2] פרוטוקול מס’ 35 מישיבת ועדת ביטחון הפנים, יום שני, ט’ בטבת התשפ”ב (13 בדצמבר 2021), שעה 9:35.
[3] אמיר בוחבוט, “המתיחות מתחילה להשפיע: נפקדות וירידה במוטיבציה בקרב החיילים הבדואים”, וואלה, 23 ביוני 2021.
[4] פרוטוקול מס’ 53 מישיבת ועדת החוץ והביטחון, יום שני, ב’ בטבת התשפ”ב (06 בדצמבר 2021), שעה 10:30.
[5] אמיר בוחבוט, “מחשש לתקיפות של ערבים: צה”ל אישר לחיילים לנוע בלבוש אזרחי”, וואלה, 16 במאי 2021; יוסי יהושע, “כשחיילים מונחים לנוע בלי מדים – יש בעיה קשה בהרתעה”, Ynet, 19 במאי 2021; אריה יואלי, “מרד לוחמים במילואים: לא יוצאים הביתה בלי נשק”, סרוגים, 19 במאי 2021.
[6] לי מוגרבי, “בשב”כ מעריכים: 85% מהמתפרעים הערבים – בעלי רקע פלילי”, חדשות 13, 19 במאי 2021; יאיר קראוס, “כמעט כל נאשמי שומר החומות – ללא רקע פלילי קודם”, מקור ראשון,13 באוגוסט 2021; צוות המשרוקית של גלובס, “כמעט כל עצורי ‘שומר החומות’ הם מהמעמד הגבוה בחברה הערבית?”, 6 בדצמבר 2021.
[7] להרחבה בעניין ראה גרסתו של מאמר זה: יגיל הנקין, “אם יקרה פעם נוספת: מאורעות מבצע ‘שומר החומות’ כמקרה של לחימה היברידית”, מערכות, ינואר 2022.
[8] Kyle Oliver Kendall, “Using their own people against them: Russia’s exploitation of ethnicity in Georgia and Ukraine”, MA Thesis, Naval Postgraduate School, Montrey, 2015.
[9] Yuriy Danyk, Tamara Maliarchuk and Chad Briggs, “Hybrid War: High-tech, Information and Cyber Conflicts”, Connections 16 (2), 2017, p. 7ff; Sandor Fabian and Janis Berzins, “Striking the Right Balance: How Russian Information Operations in the Baltic States Should Inform US Strategy in Great Power Competition”, Modern War Institute at West Point (April 2021).
[10] בעניין זה יש להעיר שהאשמות “הקנוניה הרוסית” נגד הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שכידוע לא הוכחו והתבססו על מידע מפוקפק למדי, הסיטו את הדיון הציבורי בארצות הברית מאפשרות סבירה אחרת, שב־2016 סברו הרוסים שהילרי קלינטון תנצח, ומערכת המידע והתעמולה לא באמת נועדה להעלות את טראמפ אלא ליצור בקרב מתנגדי קלינטון בציבור האמריקני חוסר אמון נוסף, ולפגוע בלגיטימציה של הנשיאה הצפויה וביכולתה להוביל מדיניות.
[11] Tom Bateman, “Iran accused of sowing Israel discontent with fake Jewish Facebook group”, BBC, February 4, 2022. כיוון שארגון “פייק רפורטר”, האחראי לתחקיר, איננו חוקר רשתות בערבית, מטבע הדברים לא מצא תופעה דומה מהכיוון השני. עם זאת, לא רק ההיגיון מחייב שניסיונות ההשפעה לא יהיו רק על יהודים בערבית, אלא שישנן עדויות תומכות: לדברי גלעד אך, מזכ”ל ארגון “עד כאן”, בעזרת משתמשים מזויפים נכנסו אנשי הארגון לקבוצות ערביות שונות ברשתות החברתיות והיו עדים להצגת נשק וכסף רב בצורה שהעידה על כוונה להשתמש בהם במהלך ההתפרעויות. סימנים כאלה אינם מוכיחים מעורבות של גורמים מבחוץ, אולם מגדילים את הסיכוי לכך. (סרט התעודה חמישה ימים במאי, דקה 25:49–26:20 – https://www.youtube.com/watch?v=MukCSaBc-2g). גם בעבר פורסם כי פרופילים מזויפים שהופעלו בידי גורמים איראניים התערבו בקבוצות ישראליות ברשתות חברתיות כדי להשתיל מסרים שיגבירו שסעים בישראל (דפנה ליאל, “תחקיר: כך רשת אירנית מפיצה תכנים בישראל – במטרה ללבות את הוויכוח הפוליטי”, חדשות 12, 29 בדצמבר 2021), וכן השתמשו במתקפות כופרה לצרכים תודעתיים (בועז דולב ודוד סימן טוב, “מתקפות סייבר/כופרה איראניות נגד ישראל לתכלית תודעתית”, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2 בינואר 2022).
[12] “בר לב: התקוממות פנימית בחברה הערבית כמו בשומר חומות עלולה לקרות שוב”, מעריב, 7 בדצמבר 2021; אלון חכמון ואנה ברסקי: “בר לב: התפרצות האוכלוסייה הערבית ב’שומר חומות’ הפתיעה את המדינה מאוד”, מעריב, 12 בספטמבר 2021.
[13] ידיעות אחרונות, 9 ביולי 2021; ערוץ כאן 11, זמן אמת עונה 5 פרק 13, 16 בנובמבר 2021, דקה 47:45-48:20, https://www.youtube.com/watch?v=XtGDUNWfNM0.
[14] די לציין שבהצהרות לסיום המבצע השתתפו ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל וראש השב”כ, אולם לא השר לביטחון פנים, מפכ”ל המשטרה או כיו”ב. מתוך כחצי השעה שהוקדשה להצהרות של ארבעת הדוברים, הקדיש ראש הממשלה לנושא ההתפרעויות דקה וחצי, ושר הביטחון – דקה. הרמטכ”ל, מטבע הדברים, לא התייחס לנושא. לעומת זאת ראש השב”כ, שתפקידו כולל ענייני פנים, הקדיש כמעט שליש מהצהרתו לנושא – כ-45 שניות מתוך קצת פחות משתי דקות. סיכום מבצע “שומר החומות”, כאן 11, 21 במאי 2021, https://www.youtube.com/watch?v=c-8Kbm1wc3c.
[15] כפי שיעיד למשל העיסוק הנרחב בצה”ל ב'”דוקטרינת גראסימוב'”, שאומנם איננה דוקטרינה ממש אולם היא תיאור של אופן הלחימה כיום כפי שראה אותו הרמטכ”ל הרוסי. גראסימוב הדגיש שבלחימה העתידית נראה טשטוש גבולות בין שלום למלחמה, פגיעה ביעדים כלכליים ותשתיות מדינה כדרך להשגת השמדה מלאה של האויב, חשיבות הטכנולוגיה (כולל מערכות פו”ש, כלים לא מאוישים ולוחמה אלקטרונית – כולל מה שבצה”ל יכנו לוחמת סייבר וספקטרום) ובניין הכוח הנדרש לכך, כולל יחידות מוטסות ושילוב טוב יותר של השריון. תרגום הנאום זמין בכתובת https://www.armyupress.army.mil/Portals/7/Army-Press-Online-Journal/documents/2019/Gerasimov-2019.pdf.
[16] המכשול ברצועת עזה ודאי סייע לחזק הרגשה זו.
[17] טל לב רם, ” ‘ההמון התחיל לרוץ לכיווני ויידה עשרות אבנים’: קצין צה”ל ניצל מניסיון לינץ’ בדרום”, מעריב, 12 במאי 2021; יואב לימור: “צה”ל יגייס יחידות מילואים לאבטחת צירים מפני ערביי ישראל במערכה הבאה”, ישראל היום, 23 בנובמבר 2021.
[18] חייל שסירב פקודה ב”שומר החומות” לא בהכרח עשה זאת על רקע אידאולוגי; יש סיכוי רב שפשוט פחד כי הוא או משפחתו ייפגעו אם לא יעשה כך.
[19] דומה שאפשר לומר שהמשטרה חיפשה שקט תעשייתי ולא שקט. שקט מבקש להשליט מצב של שמירת חוק וסדר, ואילו שקט תעשייתי מבקש לאפשר לארגון להמשיך בעיסוקיו כרגיל ללא צורך לשנות את דפוסי פעולתו, גם אם התוצאה לכל מי שמחוץ לארגון הפוכה משקט.
[20] אלי סניור, “המפכ”ל בלוד: ‘טרוריסטים משני הצדדים’; השר אוחנה: ‘התבטאות מקוממת’ “, Ynet, 18 במאי 2021.
[21] פרוטוקול ישיבת ועדת ביטחון הפנים של הכנסת, 13 בספטמבר 2021. כאמור, בפועל היו שלושה הרוגים יהודים בלינץ’, בשרפה ובתקיפה, הרוג ערבי אחד, כנראה מידי המשטרה, והרוג ערבי נוסף מירי להגנה עצמית.
[22] ראה למשל יאיר קראוס, “שגרה חדשה: משטרת נהריה מאבטחת הלוויות של יהודים כדי למנוע התנכלות מצד ערבים”, מקור ראשון, 13 בינואר 2022; יאיר קראוס, “חצי שנה אחרי שומר החומות: בעכו נמשכות התקיפות על רקע לאומני”, מקור ראשון, 19 בינואר 2022.
[23] לדברי השב”כ, צאצאי “איחוד משפחות” – משפחות שבהן אחד מבני הזוג הוא פלסטיני והאחר ערבי-ישראלי – היו מעורבים “מעורבות יתר” במהומות “שומר החומות”, יותר מזדהים עם לאומנות פלסטינית ומהווים מטרה למאמצי גיוס של חמאס. אריאל כהנא, “ראש השב”כ לשקד: ‘40% מעצורי הנגב – צאצאי איחוד משפחות’ “, ישראל היום, 29 בינואר 2022; אריאל כהנא, “שב”כ: חמאס מגייס צאצאי איחוד משפחות”, ישראל היום, 6 בפברואר 2022.
[24] במחקר על למעלה מ־300 תנועות מחאה ברחבי העולם מ־1900 ואילך נמצא כי למעט שני מקרים, תנועות (אלימות או לא אלימות) שזכו לתמיכה פעילה של 3.5% מהאוכלוסייה בעת ובעונה אחת תמיד הובילו לשינוי, ויתרה מזו – רוב תנועות המחאה המצליחות הצליחו להוביל את השינוי עם הרבה פחות מ־3.5%. אפילו אחוז ההצלחה של תנועות עם בין 0.06% תמיכה פעילה ל־0.25% תמיכה פעילה (כ־30% מהמספר הכולל שנמדד) עמד על כמעט מחצית. תנועות לא אלימות הצליחו יותר מתנועות אלימות. כמובן, מדובר בסטטיסטיקה ולא בחוק – כך שתנועות שחושבות שאם תצבורנה יחד 3.5% מייד יקרוס השלטון וייכנע – טועות. ראה Erica Chenoweth, “Questions, Answers, and Some Cautionary Updates Regarding the 3.5% Rule”, Carr Center for Human Rights Policy, Harvard Kennedy School, 2020, https://carrcenter.hks.harvard.edu/files/cchr/files/CCDP_005.pdf. מאגר הנתונים נמצא בכתובת https://dataverse.harvard.edu/dataverse/navco.
[25] רוברט תומפסון, שלטון ומרדנות: לקחי מלאיה ווייטנאם, מערכות, תל אביב, 1967, פרק 3.
[26] ראה למשל Claude Berrebi, “Evidence about the Link Between Education, Poverty and Terrorism among Palestinians”, Peace Economic, Peace Science and Public Policy 13 (1), 2007, pp. 18–53; Eli Berman, Michael Callen, Joseph H. Felter, Jacob N. Shapiro, “Do Working Men Rebel? Insurgency and Unemployment in Afghanistan, Iraq, and the Philippines”, Journal of Conflict Resolution 55 (4), 2011, pp. 496–528. לעיתים קרובות קיים גם קשר בין גורמי פשיעה וגורמים לאומניים, והמעבר מקריירת פשע לקריירת גרילה נפוץ גם הוא.
[27] ראה למשל את סרטון המשטרה במסגרת תרגיל “עורף לאומי 21” באוקטובר 2021, שאמצעי ההמחשה שלו כללו, לצד מהומות בלוד והתפרעות בהר הבית, קבוצת חרדים החוסמת את הכניסה לירושלים:
https://www.youtube.com/watch?v=3HADNpWmRUM
[28] לימור, 23 בנובמבר 2021. הכותרת בידיעה זו בעייתית. האיום של התקוממות לאומנית מתוך החברה הערבית בישראל קיים ומסוכן, אך הפיכה אוטומטית של “ערביי ישראל” לאויב במערכה הבאה מסוכנת גם היא. איננו מעוניינים שכוחות יגיעו לאבטחת צירים כשהם משוכנעים שהאויב הוא כל אזרח ערבי באשר הוא. ההשלכות של ראיית ציבור אזרחי כולו כ”אויב” יכולות להיות קטלניות, כפי שאירע פעמים רבות בהיסטוריה. במיוחד בשל כך יש צורך ביכולות שיטור, ולא רק ביכולות צבאיות.
[29] בשנות ה־80 של המאה ה־20 פורק הג”א ובמקומו ניתנו למשטרה כמה מאות תקני שוטרים. מאות שוטרים אומנם חוסכים קריאת מילואים רבים, ויכולים למלא את מקומם של מאות אנשי הג”א בכל רגע נתון, אולם אין הם יכולים לתת מענה למצב שבו נצרך גיוס כללי. אילן בכר, “רבין מסכים: שוטרים במקום אנשי הג”א”, מעריב, 26 בספטמבר 1985.
[30] טל לב רם, “אלוף איציק תורג’מן מזהיר מתרחיש הפרעות במגזר הערבי: ‘לא ניסע מוואדי ערה’ “, מעריב, 12 בנובמבר 2021.
[31] אמיר בוחבוט, “סיכול ההברחה הגדולה מלבנון: חיזבאללה תכנן להעביר נשק לפיגועים בישראל”, וואלה, 10 ביולי 2021; גיא ורון, “המשטרה: ‘חיזבאללה מבריח נשק לערביי ישראל כדי לחמש אותם ליום הדין’ “, חדשות 12, 22 בנובמבר 2021.
[32] כבר ב-2018 נעשה ניסיון הברחה באמצעות רחפן בתוך ישראל עצמה, במטרה להבריח 60 טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים. הניסיון נכשל עקב תקלה ברחפן. גלעד מורג ויואב זייתון, “אישום: ניסו להבריח טלפונים לאסירים ביטחוניים באמצעות רחפן”, Ynet, 6 בדצמבר 2018.
[33] כגון תרומת דם להפגנת סולידריות עם הפלסטינים.
[34] תודתי לפרופ’ הלל פריש על שהפנה את תשומת ליבי לכך.
[35] יש להודות כי עניין אחרון זה הוא מסובך במיוחד, גם בשל החשש לפגיעה בזכויות אזרח וגם ובייחוד כיוון שקשה מאוד להוכיח מעורבות חיצונית ביצירת מהומות או חתרנות – בפרט אם הדבר נעשה על ידי משתמשים כוזבים ברשתות חברתיות המשתלבים בקבוצות קיימות ומעודדים הלכי רוח הקיימים גם הם, ולא על ידי מימון זר ישיר.
[36] חסן שעאלן, “איומים והודעות הסתה נגד חיילים דרוזים”, Ynet, 22 ביולי 2014; שמעון איפרגן, “החיילים הנוצרים שוברים שתיקה: ‘זה ייגמר ברצח’ “, מאקו, 16 ביולי 2015; שמעון איפרגן, “מאיימים על חיילים ערבים-נוצרים ברשת: ‘מצווה להרוג אותו’ “, מאקו, 22 בפברואר 2017.
[37] כך למשל אִפשר בית החולים סורוקה לעובדים ערבים ללון במעונות בשל חששם לחזור לביתם בסוף משמרת שמא ייפגעו בידי מתפרעים יהודים. “מנהל סורוקה: ‘הלנו אנשי צוות ערבים שחששו לצאת בזמן שומר החומות’ “, חדשות 13, 18 בדצמבר 2021.
[38] המשמר האזרחי איננו יכול להיתפס כתחליף להג”א. מלבד ההבדל בסמכויות או ביכולת לגייס אנשים למילואים בהג”א, גם מספר המתנדבים הפעילים במשמר האזרחי יורד בעקביות, וב־2020 היה רק 25,070, בעוד שרק חמש שנים קודם לכן היה 34,500 (משטרת ישראל, השנתון הסטטיסטי 2019, השנתון הסטטיסטי 2020, לוח 7.1). גם נתון זה מרוחק מרחק רב מלמעלה מ־70 אלף הפעילים בתחילת שנות האלפיים, 50 אלף הפעילים בשנות ה־80 המאוחרות, או יותר ממאה אלף בשנות ה־70. בשעה שעד 2010 היה ניצב במשטרה מפקד על המשמר האזרחי, החל מאז הוכפף המשמר כולו לניצב משנה (רמ”ח מתנדבים), עדות לכך שהמשמר איננו נתפס כגוף בעל תפקיד הגדול יותר מסיוע פרטי לשוטרים. גם בהיקפו המצומצם יכול היה משמר אזרחי לתרום תרומה ניכרת לשמירת הביטחון (נניח, לו היו מופעלים עשרת אלפים איש נוספים בה בעת ב”שומר החומות”), אולם ספק אם יש יכולת להפעילו בצורה כזו.
[39] הטיעון כאילו ידובר במיליציות יהודיות נגד ערבים איננו רלוונטי, גם לולא היה מתעלם מההבדלים בסדרי הגודל של הפרעות ב”שומר החומות”‘ ואילולא הייתה מונחת ביסודו ההנחה כי יש כאן מלחמת אזרחים שתפקיד המשטרה בה הוא במקום כלשהו בין עמידה מן הצד לבין שפיטה בין הצדדים. ראשית, אין מחסום בהג”א נגד הצטרפות בני מיעוטים בוגרי צבא או משטרה, הגם שאלה מעטים יחסית. שנית, חבר הג”א הוא בעל נשק מוכר, תחמושת רשומה ותפקיד מוגדר. מתנדב הג”א יהיה, מטבע הדברים, אדם מיומן יותר ומהימן יותר ממחזיק נשק רגיל, וכפוף למשימות. באימון מתאים, מתנדבי הג”א תחת עינה של המשטרה יהיו מיומנים ואמינים – ויהיה מצופה מהם למנוע התפרעויות בשכונותיהם ובעריהם, בין אם המתפרעים הם ערבים או יהודים.
[40] הקמתה של יחידת “דבורה” בצפון ויחידות כגון לוט”ר אילת או סיירת חטיבת ירושלים בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־20 הן דוגמאות ליחידות התערבות מקומיות על בסיס מילואים; ניתן להרחיב את היחידות המקומיות גם מבלי שכולן תהיינה יחידות לוט”ר. יש, למשל, הרבה פחות לוחמים שצריכים לפרוץ לתוך זירת אירוע מלוחמים שצריכים לבודד את הזירה, ובוודאי שהיכולות שנדרשות כדי למנוע ממתפרעים לפלוש לשכונה ולשרוף כלי רכב אינן היכולות הנדרשות לצורך חילוץ בני ערובה.
[41] עד ספטמבר 2021 כבר שוחררו בערבות או למעצר בית 80 מתוך 125 עצורים בנגב, כולל מעורבים בלינצ’ים וניסיונות רצח. נימוקי השופטים כללו לעיתים קרובות את ההנמקה שכיוון שהמציאות השתנתה, מסוכנותם של החשודים איננה קיימת עוד. Ynet, 22 בספטמבר 2021. פורעים אחרים שהורשעו קיבלו עונשים קלים יחסית; מתפרע שירה זיקוקים על שוטרים ופצע שוטר בזמן מעצרו נידון לשישה חודשי מאסר, ואילו מתפרע שהשליך אבנים והשתתף בביזה ובהרס בזמן שאמור היה להיות במעצר בית (בשל תיק פלילי קודם של תקיפה והצתה) נידון לארבעה עשר חודשים. יאיר קראוס, “עונש מקל לפורע הערבי הראשון שהורשע במהומות בעכו”, מקור ראשון, 31 בינואר 2022.
תמונה: Flickr/Israel Defense Forces דובר צה״ל
- בניית אתרים