ויתור על ההתנגדות להסכם הגרעין הוא שגיאה חמורה

בשורה התחתונה, ויתור על ההתנגדות ישראלית לחזרת ארצות הברית להסכם הגרעין – גם אם רק למראית עין, מתוך הכרה שלישראל אין יכולת אמיתית להשפיע על החלטת ארצות הברית בסוגיה זו – מזיק לאינטרסים הביטחוניים של ישראל. עדיין לא מאוחר מדי לחזור למדיניות השוללת את חזרת ארצות הברית להסכם הגרעין.

בניגוד לממשלות ישראל הקודמות, שהתנגדו נחרצות להסכם הגרעין שממשל אובמה חתם עליו ב-2015, הממשלה החדשה בישראל (מאז יוני 2021) ויתרה על ההתנגדות הפומבית לחזרה להסכם הגרעין. בנאומו בעצרת האו”ם לא הזכיר ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, את הסכם הגרעין ולא הביע התנגדות לחזרת ארה”ב להסכם.

על פי דיווחים בתקשורת התחייב ראש הממשלה בפני נשיא ארצות הברית, ג’ו ביידן, לא לנהל מסע ציבורי-תקשורתי נגד חזרת ארצות הברית להסכם הגרעין.[1] שר החוץ וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד (שתמך בעבר בהסכם הגרעין), אמר בפגישה שקיים ביוני 2021 עם מזכיר המדינה של ארצות הברית, אנתוני בלינקן, כי “אנחנו חושבים שהמקום לדון בהשגות האלה (על הסכם הגרעין) הוא בשיח מקצועי ישיר, לא במסיבות עיתונאים”.[2] אליהם הצטרף שר הביטחון, בני גנץ, שטען בריאיון לכתב העת Foreign Policy ב-14 בספטמבר 2021 כי “ישראל יכולה לחיות עם הסכם גרעין חדש”.[3] במקביל, הממשלה ביטלה את הנחיית ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו להימנע מלדון עם ממשל ביידן בפרטי המשא ומתן לחזרת הסכם הגרעין.[4]

ככל הנראה, הממשלה הנוכחית רוצה להימנע ממתחים עם ממשל ביידן החותר לחזרה להסכם. אולי היא רואה את ההסכם כפחות מסוכן, ו/או מחשיבה את התיאום עם ארצות הברית בנושא המאבק בתוכנית הגרעין של איראן יותר מקודמותיה. בעבר הושמעו קולות דומים על ידי גורמים שונים במערכת הביטחון הישראלית. ייתכן גם שהממשלה מעריכה שחזרה להסכם לא תתרחש בסופו של דבר, בשל שינוי בעמדה האיראנית, או בשל הקושי האמריקני לעמוד בתנאים שאיראן מעמידה – לבטל את כל העיצומים הכלכליים שהוטלו עליה, ולספק הבטחה שההסכם לא יבוטל שוב בעתיד באופן חד-צדדי.

בכל מקרה, הפסקת ההתנגדות לחזרת ארצות הברית להסכם הגרעין טומנת בחובה סיכונים משמעותיים העלולים לפגוע במאבק הישראלי למנוע מאיראן נשק גרעיני. ראשית, החזרה להסכם המקורי, כפי שהאמריקנים מבקשים, מותירה על כנה את חולשות ההסכם הקיים המאפשרות לאיראן להתקרב אל יעד הרכבת פצצה גרעינית (וזאת בהינתן שאיראן אינה מפרה את ההסכם מאחורי הקלעים, ובכך מקצרת באופן ניכר את זמן היעד להשגת פצצה גרעינית). לדוגמה, ההסכם שהוסכם עליו ב-2015 אינו אוסר פעילות מחקר ופיתוח לשדרוג הסרכזות שנועדו להעשרת אורניום. גם משטר הפיקוח הבין-לאומי אינו הדוק דיו למנוע חריגות מההסכם, ומוביל לחוסר יכולת לאכוף באופן יעיל את ההסכם במקרים של הפרות. מעל לכול, מגבלות רבות על תוכניתה הגרעינית של אירן יפוג תוקפן כבר ב-2025. בהתחשב בתחושה בירושלים וגם בוושינגטון שאיראן במרחק חודשים ספורים מפצצה, מתן אפשרות למשיכת זמן לאיראן באמצעות מו”מ לקראת החזרה לשולחן הדיונים וההתמקחות על מתווה החזרה להסכם, המדיניות הישראלית היא תמוהה.

שנית, בכך שישראל מסכימה לחזרה האמריקנית להסכם הגרעין היא מאבדת במידה רבה את היכולת לדרוש את מימוש ההבטחה האמריקנית לנסות להגיע להסכם נפרד, “טוב וארוך יותר”, שמטרתו לתקן את הפגמים שבהסכם מ-2015, ולהגביל את תוכנית פיתוח הטילים הבליסטיים של איראן (כלי השיגור של הנשק הגרעיני), ו/או דרישה לריסון התוקפנות האיראנית ומימון ותמיכה בטרור במזרח התיכון. הגעה להסכם נוסף עם איראן לא נראתה בעבר כבעלת סיכויים טובים. אולם כעת, לאחר הוויתור הישראלי, היא נראית רחוקה עוד יותר.

שלישית, התנגדות ישראלית להסכם מעניקה לגיטימציה לפעולה צבאית ישראלית חד-צדדית נגד התוכנית הגרעינית של איראן. קשה יותר להצדיק פעילות ישראלית צבאית לאחר שישראל הביעה מראש את נכונותה להסכם, ואף הודיעה בפומבי כי היא יכולה לחיות עם ההסכם. להתנגדות להסכם ישנה גם משמעות אסטרטגית, בכך שהיא מאותתת לעולם על הנכונות של ישראל לפעול ללא תיאום עם ארצות הברית במקרה הצורך. זהו נדבך חשוב בתפיסת הביטחון הישראלית הדוגלת בכך שישראל תגן על עצמה, בכוחות עצמה. משמעות הבטחת הממשלה הישראלית החדשה לממשל ביידן באשר למדיניות “אפס הפתעות” אינה ברורה לחלוטין, אולם על פני הדברים היא אינה מתיישבת עם אחד מעמודי התווך של תפיסת הביטחון הישראלית. כך, הנכונות להתיישר עם מדיניות ארצות הברית בנושא קיומי לישראל משדרת היעדר חוט שדרה וחולשה מדינית.

רביעית, השינוי בעמדה הישראלית מסכן את ההישגים המדיניים של ישראל באזור. ההתנגדות הפומבית נגד העמדה האמריקנית מאז נאום נתניהו בקונגרס האמריקני ב-2015 זיכתה את ישראל באהדה גדולה בבירות ערב. “הסכמי אברהם” הם במידה רבה תוצאה של העמידה הישראלית העיקשת גם נגד העמדה הפושרת של ממשל אובמה ביחס לתוכנית הגרעין של איראן. העמדה הישראלית הבלתי מתפשרת נגד איראן היא אבן הראשה ביחסים הטובים עם מדינות המפרץ. וכך, דווקא בעת שארצות הברית נסוגה מהמזרח התיכון וישראל יכולה לרכוש חשיבות אסטרטגית גדולה יותר עבור מדינות ערב, בירושלים מיישרים קו עם הגישה הפייסנית האמריקנית כלפי איראן.

חמישית, שינוי המדיניות בישראל, המשדר נינוחות מסוימת כלפי הסכם הגרעין, מחזק את האשליה שאם איראן תגיע אל הפצצה הגרעינית ניתן לייצר מאזן אימה גרעיני יציב. אלא שעצם בעלות על נשק גרעיני אינו יוצר בהכרח הרתעה הדדית יעילה. ייתכן דווקא שמצב זה ייצור תמריץ אצל איראן לתקוף ראשונה. במזרח התיכון אין אפשרות לחקות את המצב אשר שרר בתקופת המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות: המרחקים הקצרים המקטינים את זמן ההתרעה, הקשיים שבהקמת כוח מכה שנייה, השיפורים הטכנולוגיים המסייעים לבניית כוח מכה ראשונה, היעדר מנגנוני תקשורת ישירה בין ישראל ואיראן, והנכונות האיראנית לשאת באבדות רבות, אינם מיטיבים עם קיום הרתעה הדדית גרעינית יעילה.

שישית, השינוי בעמדה הישראלית מעודד תפוצה גרעינית במזרח התיכון – חלום בלהות אסטרטגי עבור ישראל. ברוב הבירות במזה”ת הייתה הסכמה שהסכם הגרעין מ-2015 הוא פגום, ושהציפייה שאיראן תכבד הסכמים היא אשליה. כרסום בהתנגדות הישראלית לתוכנית הגרעין של איראן מגביר את חששותיהן של תורכיה, ערב הסעודית ומצרים מנשק גרעיני בידי איראן, ועלול לזרז את מאמציהן להשלים פערים בתחום הגרעיני. מציאות של כמה מדינות החמושות בנשק גרעיני באזור הוא אתגר מסובך מאוד עבור ישראל.

שביעית, ההשלמה עם החזרה להסכם הגרעין מקטינה את הנכונות האמריקנית “לפצות” את ישראל במידה שאיראן תמשיך להתקדם בבניית פצצה גרעינית. ארצות הברית בוודאי הייתה מוכנה לנסוך בירושלים תחושת ביטחון גדולה יותר, ואולי להגדיל את מרחב התמרון שלה למקרה שאיראן תפר את ההסכם. לדוגמה, היה מקום לבחון אפשרות לרכישה ישראלית של פצצות חודרות-בונקרים מדגם GBU-57, שעד היום בוושינגטון סירבו למכור.

לבסוף, ויתור על ההתנגדות להסכם מחזק את מעמדה של איראן באזור. טהרן היא זו שתצליח להשיג את יעדה – הסכמה בין-לאומית בפועל למעמדה כמעצמה אזורית גרעינית, תוך כיפוף ידיה של ישראל. מצב זה יעודד את כל הכוחות האסלאמיסטיים הקיצוניים, במיוחד על רקע הנסיגה האמריקנית המבישה מאפגניסטן.

בשורה התחתונה, ויתור על ההתנגדות הישראלית לחזרת ארצות הברית להסכם הגרעין – גם אם רק למראית עין, מתוך הכרה שלישראל אין יכולת אמיתית להשפיע על החלטת ארצות הברית בסוגיה זו – מזיק לאינטרסים הביטחוניים של ישראל. עדיין לא מאוחר מדי לחזור למדיניות השוללת את חזרת ארצות הברית להסכם הגרעין.

[1] ברק רביד, “בנט הבטיח לביידן: לא אנהל קמפיין פומבי נגד חזרה להסכם הגרעין עם איראן”, וואלה חדשות, 28 באוגוסט 2021. https://news.walla.co.il/item/3456920

[2] יהונתן ליס, “לפיד נפגש עם בלינקן: יש לנו השגות לא מעטות על הסכם הגרעין המתהווה”, הארץ, 27 ביוני 2021. https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.9946225

[3] Neri Zilber, “Israel Can Live With a New Iran Nuclear Deal, Defense Minister Says”, Foreign Policy, September 14, 2021. https://foreignpolicy.com/2021/09/14/israel-iran-nuclear-deal-defense-minister-gantz

[4] ברק רביד, “ברקע המו”מ העקיף בין ארה”ב לאיראן: בנט כינס דיון מדיניות בנושא הסכם הגרעין”, וואלה חדשות, 4 ביולי 2021. https://news.walla.co.il/item/3445916

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר