האשליה הפלסטינית

הציפיות שהפלסטינים יבנו מדינה מודרנית בעתיד הקרוב, גם בסיוע מערבי, הן תמימות. לקח מאות שנים לבנות מדינות לאום באירופה.

ראש הממשלה יאיר לפיד הכריז באו”ם על חזונו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני – פתרון שתי המדינות לשני עמים. בעוד שמדינות רבות שיבחו את ראש הממשלה, כולל ארה”ב, אימוץ מדיניות המבוססת על אשליה אינה צפויה להצליח. לאמיתו של דבר, החוכמה המקובלת הממליצה לחלק את השטח מהירדן עד הים למדינה יהודית ולצידה מדינה ערבית שתחיינה בשלום זו עם זו – הזוכה לפופולריות רבה בחוגים אקדמיים ופוליטיים – מתעלמת מהמציאות בשטח.

הסכמי אוסלו בשנות ה-90 היוו עבור רוב הישראלים התחלה של תהליך היפרדות מהפלסטינים, תהליך שיוביל בסופו של דבר לחלוקה לשתי מדינות. הרשות הפלסטינית הייתה אמורה להשתלט על השטחים שהצבא הישראלי פינה. הישות המדינית החדשה הייתה אמורה להגשים את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, לספק חוק וסדר ולמנוע טרור נגד ישראל. כמו כן, הרשות הייתה אמורה לנהל משא ומתן על הסדר קבע עם ישראל, שיביא לפשרה היסטורית בין שתי התנועות הלאומיות.

למרבה הצער, תוצאה יציבה ושלווה בהתאם לרעיון שתי המדינות אינה צפויה בעתיד הקרוב משתי סיבות. שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והציונית, אינן קרובות לפשרה היסטורית, והפלסטינים הוכיחו בינתיים שאין ביכולתם לבנות מדינה. “תהליך השלום” החזוי נכשל, למרות מאמצים חוזרים ונשנים, בעיקר של ארה”ב, להגיע להסכם קבע.

המחלוקות בסוגיות הליבה ­– ירושלים, פליטים וגבולות ­– עדיין גדולות מאוד, ונראה שאינן ניתנות לגישור. יתר על כן, עמדותיה של ישראל התקשחו לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000; תפיסת האיום עלתה, מה שהוביל לירידה ניכרת בתמיכה הישראלית בוויתורים הישראליים לפלסטינים. עם טרור פלסטיני לסירוגין מהגדה המערבית לאחר 2000 ולאחר שעזה הפכה לבסיס שיגור לאלפי טילים לעבר אזרחים ישראלים מאז 2007, רוב הישראלים הפסיקו להאמין שהפלסטינים הם שותפים לשלום.

בצומת היסטורי זה, החברה הפלסטינית, תחת השפעת אתוס לאומני ואסלאמי, אינה מסוגלת להגיע לפשרה עם התנועה הציונית. סקרים אחרונים (מרץ 2022) מראים ששני שלישים מהפלסטינים שותפים לדעה שישראל היא מדינת אפרטהייד, ו-73% מאמינים שהקוראן מכיל נבואה על היעלמות מדינת ישראל.

הטענה שהקמת מדינה מייצרת הנהגה אחראית מוטלת בספק בהתחשב במספר המנהיגים שהובילו את מדינותיהם לתהום. מערכת החינוך הפלסטינית הנוכחית והתקשורת הרשמית מסיתות לשנאת יהודים, המואשמים בכל רע שקורה לפלסטינים. מאז 2000, מודל החיקוי לצעירים במערכת החינוך הפלסטינית הוא השאהיד (שהיד) המפוצץ את עצמו בין יהודים. רמת התמיכה בין הפלסטינים במעשי אלימות נגד מטרות ישראליות מדהימה (קרוב ל-50%).

לא מפליא שכל פעם שהצעת חלוקה ישראלית נדיבה הייתה על הפרק היא נדחתה, כמו זו שהציע אהוד ברק ב-2000, או זו שהציע אהוד אולמרט ב-2007. אפילו אבו מאזן ה”מתון” דוחה מכול וכול את ההכרה בישראל כמדינה יהודית. בשלב זה, כל ישות מדינית פלסטינית תהיה עוינת, לא מרוצה מגבולותיה ונכונה להשתמש בכוח כדי להשיג את חזונה – קץ המדינה היהודית.

אכן, עליית כוחו הפוליטי של ארגון חמאס, הרואה בעצם קיומה של ישראל חילול קודש דתי, מערערת את הסיכויים הקלושים להגיע לפשרה. נראה כי ההתקפות המתמשכות על ישראל מעזה שבשליטת חמאס מעידות על כך ש”סוף הכיבוש” ו”פינוי ההתנחלויות” אינם תנאים מספיקים לשים קץ לסכסוך.

לבסוף, לשתי החברות במריבה עדיין יש אנרגיה להמשיך להילחם, ובעיקר לשאת את הכאב הדרוש כדי להשיג את המטרות הפוליטיות שלהן. בעת סכסוך אלים, תחושות לאומיות ודתיות עזות מקילות על אנשים לסבול כאב וקושי. לעיתים קרובות, תשישות חברתית מביאה קץ לסכסוך אתני ממושך ולאו דווקא הזדמנות לפשרה מיטבית. אם הכאב הוא הגורם המשפיע ביותר על עקומת הלמידה של החברות, נראה שישראלים ופלסטינים לא סבלו מספיק כדי להגיע לפשרה.

ההבנה המפוכחת שמדינה פלסטינית לא תחיה בשלום ליד ישראל מפריכה את ההנחה הראשונה של רעיון שתי המדינות. ההנחה השנייה מניחה שבהינתן ההזדמנות לבנות מדינה, התנועה הלאומית הפלסטינית תשיג מטרה זו. גם הנחה זו מנותקת מהמציאות הפוליטית הנוכחית.

לא לכל קבוצה אתנית יש יכולות בניית מדינה. בהינתן ההזדמנות לשלטון עצמי, יאסר ערפאת ואש”ף הקימו מערכת פוליטית מושחתת ולא יעילה. הרשות הפלסטינית של ערפאת הייתה מערכת ביזנטית שבה הוא שלט באמצעות הפרד ומשול. בכך שהוא אפשר תחרות בין מנהיגים, סוכנויות ואפילו מיליציות, הוא הפך את עצמו לבורר האולטימטיבי של משרות ותגמול. המערכת המבוזרת הזו הידרדרה בסופו של דבר לתוהו ובוהו.

הכישלון העיקרי של המערכת טמון בתחום החשוב ביותר לבניית מדינה – מונופול על שימוש בכוח. שלל המיליציות החמושות מאתגרות את הסמכות המרכזית ומשמרות קהילה פלסטינית שסועה. במידה רבה, הרשות היא “מדינה כושלת”, המאופיינת בהיעדר מונופול על השימוש בכוח; אי-הבטחת חוק וסדר ומתן שירותים חלקיים בלבד לאוכלוסייה, וחוסר יכולת לקיים אקלים משפטי המסייע לכלכלה מודרנית.

מחמוד עבאס, שנבחר בינואר 2005 לעמוד בראש הרשות, לא התעלה מעל המורשת הפוליטית של ערפאת. עבאס נמנע מהתמודדות עם הכנופיות החמושות ונכשל בריכוז שירותי הביטחון. ואכן, הרש”פ איבדה את השליטה בעזה לידי חמאס, ויש לה קשיים מתמשכים בפירוק מיליציות בשטח שבשליטתה הרשמית. ראוי לציין שאפילו חמאס לא הצליח להשיג מונופול על השימוש בכוח בעזה, מה שאׅפשר את קיומם של ארגונים חמושים וחמולות מזוינות.

ההבנה שהרשות אינה ישות פוליטית מתפקדת חדרה בהדרגה לתודעת הקהילה הבינלאומית. אפילו התקשורת הבינלאומית, פרו-פלסטינית ברובה, מפקפקת יותר ויותר בהיתכנות של נוסחת שתי המדינות. באופן דומה, השיח הדיפלומטי הבינלאומי הנוכחי מכיר בחוסר יכולתה של הרשות הפלסטינית לשמש שותפה לתהליך שלום אמיתי עם ישראל, ומתמקד בתמיכה בבניית מדינה.

הציפיות שהפלסטינים יבנו מדינה מודרנית בעתיד הקרוב, גם בסיוע מערבי, הן תמימות. לקח מאות שנים לבנות מדינות לאום באירופה. למעט מצרים, ישות היסטורית בעלת רמה של לכידות פוליטית, ניסיונות לבניית מדינה במזרח התיכון זכו להצלחה חלקית בלבד. עיראק, לבנון, לוב, עיראק, סומליה ותימן הן כולן דוגמאות לישויות פוליטיות המתמודדות עם בעיית הקמת סמכות מרכזית בעלת מונופול על שימוש בכוח ועם המסע אל המודרניות.

למרבה הצער, לא לכל סכסוך ממושך יש פתרון זמין מיידי. בהיעדר הסכם במשא ומתן, האסטרטגיה המתאימה להתמודדות עם הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני היא ניהול סכסוכים. המטרה של אסטרטגיה כזו היא למזער את העלות של סכסוך מזוין ולשמור על חופש התמרון הפוליטי. המטרה שלה היא גם לקנות זמן, בתקווה שהעתיד עשוי להביא חלופות טובות יותר. היעדר מטרה סופית ברורה אינו מעורר השראה; עם זאת, זו עשויה להיות הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצב מורכב.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / UPI Photo