העת ליוזמת שלום ישראלית מול הפלסטינים

הקטנת המתח עם ממשל ביידן בנושא הפלסטינאי תאפשר לישראל להשיג תיאום טוב יותר עם ארה”ב בנושא איראן, ולכן מתחייבת יוזמת שלום ישראלית

חילופי הממשל בוושינגטון אינם צריכים להיתפס כאיום בעיני מקבלי ההחלטות בירושלים. ניתן לצפות שממשל ביידן-האריס יגלה מידה רבה של ידידות לישראל, בת בריתה הקטנה. עם זאת, דומה כי סביב שתי סוגיות עיקריות עלולים להתגלע פערי עמדות שיובילו למתחים בין המדינות: איראן והפלסטינים. לכן, כדי להשיג תיאום רב יותר בהתמודדות עם שאיפותיה הגרעיניות של איראן, הנושא החשוב ביותר מבחינתה של ישראל, היא צריכה למזער את החיכוך מול ארה”ב בחזית הפלסטינית.

על רקע התמורות האזוריות, תקופת המעבר עד שהנשיא ביידן נכנס לבית הלבן מהווה הזדמנות לבנות הבנות מסוימות בין ישראל לארה”ב. העת לפעול היא כעת, בשעה שהממשל החדש עוסק במינויים לתפקידי מפתח ומעצב מדיניות בתחומי החוץ והביטחון.

העת להבנות עם וושינגטון נוחה גם משום שהאסטרטגיה הפלסטינית של השנים האחרונות שניסתה להוביל את הקהילה הבינלאומית לכפות נסיגות על ישראל, כשלה. אדריכל מאמץ זה, סאיב עריקאת, שהלך לעולמו לאחרונה, האמין שניתן להפוך את ישראל למדינה מצורעת ולבודדה כפי שנעשה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ולכפות עליה נסיגה כפי שקרה לסרביה בפרשת קוסובו.

בפועל, למרות המאמצים לבודד את ישראל בפורומים בינלאומיים ולהחרים את מוצריה באמצעות תנועת ה-BDS, הצליחה ישראל לפתח קשרים טובים עם מדינות רבות וחשובות בעולם כי היה לה מה להציע להן בתחומים כגון ביטחון, חקלאות, תקשורת, בריאות וכמובן טכנולוגיה מפותחת. יתרה מכך, מדינות ערביות כמו איחוד האמירויות הערביות, בחריין וסודאן חתמו הסכמים לנורמליזציה מלאה עם ישראל. כמו כן מצרים, שחקנית מפתח באזור, בירכה על הסכמי אברהם. סירובה של הליגה הערבית להיכנע לדרישות הפלסטינים ולדון בתלונתם נגד הנורמליזציה של מדינות המפרץ עם ישראל מסמן את כישלון האסטרטגיה הפלסטינית.

נראה שההנהגה ברמאללה כבר משנה כיוון, כפי שמשתמע מחידוש התיאום הביטחוני והשבת הנציגויות הדיפלומטיות למדינות המפרץ. אך ניכר כי היא נושאת עיניה אל הממשל החדש בוושינגטון בתקווה כי משם תגיע הישועה, בדמות לחצים על ישראל.

אלא שהנחה זו כנראה מוטעית. הנשיא הנבחר ביידן כבר בירך על תהליכי השלום באזור, ואף הודיע שלא ישנה מרכיבים מספר במדיניות קודמו (כגון מעבר שגרירות ארה”ב לירושלים והכרה בריבונותה של ישראל ברמת הגולן). גם בנוגע למהות המו”מ העתידי, אין זה סביר שממשל ביידן יעניק גיבוי לדרישות הפלסטיניות המרביות, כגון הקמת מדינה פלסטינית על בסיס נסיגה לגבולות 1967 עם ירושלים (והר הבית) כבירתה, וגרסה כלשהי של “זכות שיבה”. קשה להניח שארה”ב תתמוך ב”פתרון כפוי” על ידי הקהילה הבינלאומית.

הפלסטינים אינם יכולים לצפות ששאיפותיהם תהיינה בראש סדר העדיפויות של הנשיא ביידן; הוא יצטרך לטפל קודם כול במגפת הקורונה ובכלכלה האמריקנית המקרטעת. יש סיכוי שביידן לא ילך בדרכו של אובמה, אשר חשב באובססיביות שהסוגיה הפלסטינית היא מפתח ליחסים טובים יותר בין ארה”ב לעולם המוסלמי. כמו כן, הנוסחה האמריקנית לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהשתמשו בה ממשלים אמריקנים רבים נכשלה כל פעם. בסופו של דבר, ביידן הוא מנוסה יותר במדיניות חוץ מאשר אובמה, לכן, כפוליטיקאי פרגמטי הוא בוודאי מבין שהזירה הישראלית-פלסטינית אינה בשלה לפריצות דרך מדיניות דרמטיות שיש בהן תועלת פוליטית בבית.

גם הנסיבות הבינלאומיות בשלות לשכנע את הממשל הנכנס לאמץ גישה מציאותית ופחות יומרנית לסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס מרכיבים מתוכניתו של טראמפ, אך מבלי להשתמש בשמו או לאמץ את הצעותיו אחת לאחת.

יש לקוות שהצד הפרגמטי של ביידן וחלק מהצוות שלו יגבר על הנאיביות המאפיינת כמה מעמיתיו במפלגה הדמוקרטית, במיוחד באגף ה”פרוגרסיבי” שלה.

 כדי להניע תהליכים אלה ייטיבו מקבלי ההחלטות בישראל אם ימצאו דרך להוביל יוזמת שלום בקרוב. יוזמה זו צריכה לשמר יסודות הכלולים בתוכנית הממשל היוצא, שאפשר להגדירה כסטטוס קוו משופר עם אופק מדיני. ישראל צריכה לדבר בשפה אשר הדמוקרטים בארה”ב רגילים ומעדיפים לשמוע. צריך לשכנע את הממשל החדש שההתקדמות לקראת השלום מחייבת נטישה של חלום הפתרון הכפוי, שרק פגע בעתידם של הפלסטינים. האינטרס שלהם, כמו שלנו, הוא לחדש את המו”מ בלי תנאים מוקדמים.

במקביל, על ישראל להצהיר על כוונתה להעניק תמריצים כלכליים, בסיוע בינלאומי, ולנקוט צעדים המשקפים את תפיסת “מלמטה למעלה”, כלומר דאגה בראש ובראשונה לרחוב הפלסטיני במצוקות הכלכליות שלו, ובמיוחד בעת משבר הקורונה המחמיר בשטחים.

לאחר שנים של ניסיונות כושלים להגיע לפתרון לסכסוך צריך לאמץ גישה פחות יומרנית ולהסתפק ב”ניהול הסכסוך”, שמטרתו לצמצם את הסבל משני הצדדים ולהגיע לדו-קיום סביר גם מבלי לממש את כל החלומות. זאת הגישה שממשלת ישראל יישמה במדיניותה. גם ממשל טראמפ אימץ אותה. גישה זאת צריכה להיות הבסיס ליוזמת השלום הישראלית.

אפשר לשווק אותה בארה”ב, שתרבותה הפוליטית פרגמטית. חשוב גם לגייס למאבק הפוליטי בארה”ב את הגורמים האמריקנים השוללים על הסף כל פתרון כפוי. לשם כך ישראל יכולה לגייס תמיכה בוושינגטון גם מצד שותפותיה הערביות, החדשות והוותיקות. למרות ההתנגדויות האפשריות של מיעוט דמוקרטי רדיקלי קולני, אפשר להניח שניתן לחוקק איסור על פתרון כפוי בקונגרס, או לפחות להשיג הכרזה דו-מפלגתית על התנגדות למהלכי כפייה. זה עשוי להזריק גישה מציאותית שנחוצה מאוד לשיח הפלסטיני, המתחיל להפנים את האיוולת של התקפות הזעם שלו על מדינות המפרץ שהכירו בישראל ושל הדחייה הבוטה של תוכנית השלום האמריקנית מינואר 2020.

יוזמה ישראלית עשויה לספק תשומות לעיצוב המדיניות האמריקנית בתקופת המעבר; להשפיע על כוחות פרו-ישראליים בתוך המפלגה הדמוקרטית, בממשל ובקונגרס; להקרין מתינות ורצינות בחיפוש אחר שלום; ולפתוח אפשרויות לצעדי ביניים וצמיחה כלכלית. יצירת דימוי קונסטרוקטיבי בהקשר הפלסטיני תועיל גם לביסוס הברית האזורית, שמטרתה לעמוד באתגר האיראני.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונות: IMAGO / Panthermedia, Freepik