JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

פרופ' אפרים ענבר

פרופ' אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק

ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק

מומחה לתורכיה

תורכיה מבצעת מהלכים המאיימים על היציבות באזור ועל האינטרסים הישראליים.

עיקרי המאמר

סיום המלחמה הקרה העניק לתורכיה, מדינה גדולה וחשובה במזה”ת ובאגן הים התיכון, חופש פעולה רחב יותר במדיניות החוץ שלה. מגמה זאת התחזקה בצל הנטייה של ארה”ב לצמצם את מעורבותה במזה”ת. מצב זה תאם שאיפות תורכיות, במיוחד של מנהיגה ארדואן, להאדרת מעמדה הבינלאומי. ב-2002 עלתה לשלטון מפלגה, ה-AKP, הפועלת להשיב למדינה את צביונה האסלאמי (תוך מעבר לשלטון אוטוריטרי) ולהאדיר את מעמדה האזורי והבינלאומי, תוך אזכור מופגן לעוצמתה של האימפריה העות’מאנית. בשנים האחרונות היא חותרת להגמוניה אזורית ולערעור הסדר המדיני הקיים במזה”ת ובמזרח הים התיכון; פעילה בזירה המוסלמית העולמית; ומקיימת נוכחות צבאית בעיראק, בסוריה, במפרץ (בסיס צבאי בקטר) ובסומליה. לאחרונה היא מאתגרת את ריבונותה של יוון בים האגאי, מציבה אתגר לנגישותן האנרגטית של ישראל, מצרים וקפריסין לשוקי אירופה (טוענת ל”גבול” EEZ עם לוב) וחותרת לבסס את השפעתה בשטחים שהיו בעבר בשליטת האימפריה העות’מאנית במזרח הים התיכון – בלוב, בלבנון, בעזה ובמדינות הבלקן.

השינויים הפוליטיים בתורכיה משקפים מגמות ארוכות טווח בחברה התורכית ובמדיניות החוץ, ולא ייעלמו לאחר עידן ארדואן. החיכוכים עם ישראל גם משקפים התרחקות מהמערב וסולידריות גדלה עם המסרים האנטי-ישראליים האהודים בעולם המוסלמי. תורכיה מבצעת מהלכים המאיימים על היציבות באזור ועל האינטרסים הישראליים.

המלצות למדיניות ישראל

חובה על ישראל לנהוג זהירות רבה בהתנהלותה מול תורכיה: אין לה עניין להפוך את תורכיה החזקה לאויב פעיל. ראוי לזכור שאפילו בהנהגת ארדואן, תורכיה מגלה מידה מסוימת של פרגמטיות מול ישראל. היא לא ניתקה כליל את קשריה הדיפלומטיים וגם מקיימת יחסי מסחר ענפים, לצד קשרי תעופה עם ישראל החשובים לתיירות אליה וכדי לשמר את הגישה לירושלים, ובמיוחד להר הבית.

על ישראל להבחין בין המנהיג לבין החברה התורכית, כדי לשמר את האפשרות לקיום יחסים טובים יותר עם ממשלה שאינה בשליטת ה-AKP בעתיד, או אף עם חוגים מתונים יותר במפלגה. חוגים חילוניים בחברה התורכית (וגם אנשי תנועת גולן) רוצים ביחסים טובים עם ישראל. תורכיה איננה איראן, ומעמדה ב-20G ומול ארה”ב חשוב לה.

חשוב להמשיך להדגיש – בהודעות של פורום ה-EMGF ובמפגשי הפסגה המשולשים של מנהיגי ישראל, קפריסין ויוון – כי מטרת המערך האזורי החדש איננה להדיר את תורכיה, אלא להותיר אופציה לשילובה אם הנהגתה תבחר לשתף פעולה.

בה בעת, חשוב לישראל לזהות את מנופי ההשפעה שיאפשרו לרסן את שאפתנותה של ההנהגה הנוכחית בתורכיה, בראש ובראשונה במישור הכלכלי, שהיה מקור כוחו של ארדואן והפך לנקודת התורפה שלו. המטרה היא למנוע ממנו להציב איומים על אינטרסים חיוניים של ישראל ועל שותפותיה במערך האזורי (ובייחוד על יציבותה של מצרים). הפעילות הדיפלומטית הישראלית בנושא התורכי צריכה להתמקד בוושינגטון, כדי להביא לכך שארה”ב (הממשל והקונגרס) תירתם באופן פעיל לרסן את ארדואן. ניסיון השנים האחרונות מעיד שלמרות ביטויי זלזול, הוא נזהר מלהגיע לעימות חזיתי עם וושינגטון.

במקביל, יש לפעול יחד עם מצרים, יוון והאמירויות לחזק את הציר שמנסה “להכיל” את תורכיה, בזיקה למהלכיה הנוכחיים של צרפת, המגויסת למערכה מדינית ואף להפגנת נוכחות צבאית במזרח הים התיכון (ומכאן פעולותיה בלוב ובלבנון). יש להרחיב את המודעות באירופה להתנהגות הבעייתית של תורכיה. גם ארצות הבלקן סבלו תחת העול העות’מאני בעבר, וחוששות מתורכיה: רומניה ובולגריה (החברות באיחוד האירופי), סרביה וקוסובו (המתדפקות על פתחו) הן שותפות טבעיות.

ישראל אינה יכולה להתחייב לפעולה צבאית מול תורכיה (ודאי לא כאשר פוטנציאל העימות עם איראן ושלוחותיה ניצב בפתח), ויש להסביר זאת לשותפותינו במזרח הים התיכון. עם זאת יש לאותת לכול שישראל לא תהסס להשתמש בכוחה נגד פעולות הפוגעות במישרין באינטרסים החיוניים שלה. ראוי לזכור שבלימתו של משט ה”מאווי מרמרה” מנעה משטים נוספים.

בהיבט האיסופי והמחקרי, ובמרכיבי בניין הכוח, על מערכת הביטחון וקהילת המודיעין להסתגל למציאות שבה ההתנהלות התורכית מציבה סיכונים לישראל ולאינטרסים החיוניים שלה. יש לבחון היטב את המשמעויות של ההתעצמות הימית של הצי התורכי. לנוכח התבטאויות ארדואן, יש לעקוב אחרי התפתחויות בתחום הגרעין בתורכיה.

נדרש מעקב אחרי פעילות תורכיה בירושלים, ומאמץ לנטרל את השפעתה במזרח העיר.

יש מקום לבדוק ad hoc האם רוסיה יכולה לעזור בריסון שאיפות תורכיות, העלולות במוקדם או במאוחר לעורר תסיסה גם בקרב המיעוטים המוסלמיים הגדולים ברוסיה.

ישראל צריכה לקחת בחשבון את רגישויותיה של הקהילה היהודית בתורכיה, הנהנית מהגנת השלטון.

**********

מבוא

תורכיה, שבעידן העות’מאני הייתה הכוח הדומיננטי באזור כולו, ומעצמה עולמית, היא עדיין אחת המדינות הגדולות והחשובות במזה”ת. אוכלוסייתה שווה לזו של איראן – מעל 84 מיליון (השנייה באזור אחרי מצרים); כלכלתה היא השנייה בגודלה, אחרי סעודיה, עם תמ”ג של 744 מיליארד דולר, שמזכה אותה בחברות ב-20G. מיקומה האסטרטגי במערב אסיה, במבואות הדרום-מזרחיים של אירופה, על חוף מזרח הים התיכון והים השחור, ושליטתה במצרי בוספורוס, מעניקים לה חשיבות נוספת, וצבאה הוא השני בגודלו בנאט”ו, לאחר ארה”ב.

סיום המלחמה הקרה העניק לתורכיה חופש פעולה רחב יותר במדיניות החוץ שלה. מגמה זאת התחזקה כאשר הסתמנה הנטייה של הממשל האמריקני בתקופת נשיאותו של אובמה וגם בזו של טראמפ לצמצם מעורבות במזה”ת. מציאות בינלאומית זאת תאמה שאיפות תורכיות להאדרת מעמדה הבינלאומי. ב-2002 עלתה לשלטון מפלגה, ה-AKP (מפלגת הצדק והפיתוח), הפועלת להשיב למדינה את צביונה האסלאמי ואת מעמדה האזורי והבינלאומי תוך געגוע לאימפריה העות’מאנית. בשנים האחרונות היא חותרת להגמוניה אזורית ולערעור הסדר המדיני הקיים במזה”ת ובמזרח הים התיכון.

תורכיה, אף שנותרה חברה בברית נאט”ו (החסרה מנגנון להוצאת חברת-ברית סוררת), התרחקה בהדרגה מהמערב. לאחר ניסיון כושל להשתלב באיחוד האירופי – שנוצל על ידי מפלגת השלטון כתירוץ לנטרל את כוחו הפוליטי של הצבא – היא לא שעתה לאזהרתו של מייסד תורכיה המודרנית והחילונית מוסטפה כמאל (אתאתורכ) נגד מעורבות במזרח התיכון. היא מקיימת נוכחות צבאית בעיראק, בסוריה, במפרץ (בסיס צבאי בקטר) ובסומליה; היא מאתגרת את ריבונותה של יוון בים האגאי, וחותרת לבסס את השפעתה בשטחים שהיו בעבר בשליטת האימפריה העות’מאנית במזרח הים התיכון (לבנון, עזה, לוב ומדינות הבלקן).

המנהיג הבלתי מעורער של תורכיה מאז 2002 הוא רג’פ טאיפ ארדואן, ראש מפלגת ה-AKP. המפלגה ניתנת לאפיון כגרסה תורכית של האחים המוסלמים, אם כי יש בשורותיה גם קולות מתונים יותר. מקור כוחה טמון באזורי הכפר המסורתיים, וכן בצמיחה הכלכלית, שהעבירה מיליוני תורכים אל שורות המעמד הבינוני. מכאן זהירותו של ארדואן מפני צעדים שעלולים לפגוע במשק התורכי, המוכוון ליצוא והמשולב במערך הכלכלי הגלובלי, והתלוי בענף התיירות.

בתחילת דרכו הרחיק ארדואן בזהירות, ואחר כך במרץ רב יותר, את מדינתו מהמורשת החילונית (כמאליזם) של אתאתורכ, שנכפתה על תורכיה על ידי מייסדי הרפובליקה מאז 1937. בהנהגתו, תורכיה אינה טורחת להסתיר גוונים נאו-עות’מאניים ואסלאמיסטיים המשתלבים בימינו ללאומנות תורכית תקיפה הבאה לידי ביטוי במדיניות חוץ כוחנית ובפעולות סמליות, כמו הפיכת “איה סופיה” למסגד. לאומנות זאת, שהוקצנה בהדרגה על רקע תמורות בפוליטיקה הפנימית (בין היתר חיזוק מעמדו של ארדואן והשותפות הפוליטית בין ה-AKP לבין המפלגה הלאומנית ה-MHP), כוללת בין היתר מסרים אנטישמיים, עמדה עוינת כלפי ישראל ואת החזון של “שחרור אל-אקצא”.

מאמר זה סוקר את השינויים במערכת הפוליטית התורכית ובמדיניות החוץ שלה. השינויים הם עמוקים, וגם אם עידן ארדואן יגיע לסיום אין הם צפויים להיעלם. בהתפתחויות אלו יש סכנות לאינטרסים ישראליים. המאמר מסיים בהצעות למדיניות הישראלית כלפי האתגר התורכי. הנספח מציג סקירה של יחסי הכוחות הפוליטיים בתורכיה עם מבט לעתיד הקרוב.

השינויים מבית

לאחר כמעט שני עשורים מעליית ה-AKP, המערכת הפוליטית התורכית עברה טיהור בהיקף נרחב של ה”כמאליזם”, אף על פי שיש עדיין מעוזים כמאליסטיים, וסמלי הרפובליקה עדיין עומדים על כנם. במקביל חלה אסלאמיזציה בחינוך ובמרחב הציבורי. מאפיין נוסף של המערכת הוא המעבר לשלטון אוטוריטרי יותר ויותר, הרודף ומשתיק את מתנגדיו, את התקשורת ואף את הרשתות החברתיות. למרות הנטייה לכנות את ארדואן “סולטאן” על ידי מבקריו מבית ובחוץ, הוא עדיין אינו משתעשע ברעיונות הסולטנות והח’ליפות.

מהלך של אסלאמיזציה הדרגתית מתנהל במערכת החינוך, ואף הואץ בעשור השני של המאה ה-21. עקרון ה”אתאתורכיזם” (לאומיות תורכית חילונית) הוסר מתוכנית הלימודים ב-2012. לעומת זאת, ב-2017 הוכנס עקרון הג’יהאד למערכת החינוך, כאשר ברוח האפולוגטיקה האסלאמית של הדורות האחרונים הוא מוצג כמושג שמשמעותו העיקרית היא המאבק הפנימי של האדם לשיפור, אבל יש לו גם משמעויות אחרות. מספר בתי הספר התיכוניים הדתיים – רשת “אימאם חטיפ” (Imam Hatip) – עלה במאות אחוזים בעשור השני של המאה. ה-AKP גם השתלט על המל”ג התורכי (YÖK) ודאג לחדירת אסלאמיסטים לסגל האוניברסיטאות.

האסלאמיזציה מתבטאת גם בתחומים אחרים. כאמור נוטרל כוחו של הצבא, מגן המורשת הכמאליסטית החילונית. לעומת זאת הרשות לענייני הדת ((Diyanet התחזקה מאוד, ובשנים האחרונות נרדפה הסיעה הדתית המתחרה והמתונה יותר של פתוללה גולן על ידי השלטונות. במסגרת הניסיון לצמצם את צריכת האלכוהול בפרהסיה אימצה המדינה הגבלות הולכות וגדלות, כולל הטלת מיסים כבדים על מכירת אלכוהול ופרסומות למוצר זה. כמו כן, מוזאונים (בעברם כנסיות ביזנטיות שבתקופה העות’מאנית הפכו למסגדים) הוחזרו על ידי הממשלה למעמד של מסגדים. המפורסם בהם הוא “איה סופיה”, שהשבתו למעמד של מסגד לוותה בסממני טקס צבאי שהבליטו את העבר העות’מאני (כיבוש קונסטנטינופול, היא איסטנבול, ב-1453), וכן במסרים רשמיים המסמנים את מסגד אל-אקצא כיעד ל”שחרור”.

מזה שנים, הנשיא ומפלגתו מהדקים בהדרגה את אחיזתם במוסדות השלטון. ארדואן (שכיהן תחילה כראש ממשלה, במסגרת השיטה הפרלמנטרית) יזם כרסום בסמכויות הפרלמנט ומעבר בשלבים למשטר נשיאותי ריכוזי מאוד. השינוי החוקתי הושלם ב-2017, וביסס את מעמדו הפוליטי של ארדואן כשליט כול יכול. המשטר הפך לאוטוריטרי (ואישי) יותר ויותר. ההגבלות על חופש העיתונות גברו, וחברות בעלות עיתונים ותחנות טלוויזיה נקנו על ידי מקורבי ראש הממשלה בלחץ השלטונות. נערכו משפטים פומביים לקצינים בצבא ובמשטרה ולפקידי ממשלה בכירים שהואשמו בקשירת קשר נגד הממשלה. המפלגה אף קנתה אחיזה במערכות המשפטית והבנקאית. הוטלו מגבלות על ארגונים לא ממשלתיים (NGOs), ולאחרונה השלטונות מהדקים גם את האחיזה ברשתות החברתיות.

ארדואן ערך טיהורים נרחבים בצמרת הצבא והמשטרה, במיוחד לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ב-2016. שארית הקצונה הגבוהה שגדלה על המורשת החילונית סולקה מהארגונים שרשאים להשתמש בכוח. האופוזיציה וגורמים במערב שדעתם אינה נוחה ממגמת פניו של ארדואן מודאגים גם מהניסיון לבנות מיליציה נאמנה למפלגה, על ידי מתן רשות לארגון “שומרי השכונות” (Bekçi) לשאת נשק. באוגוסט 2020 הקים ארדואן ארגון נוסף בעל אופי צבאי בשם ה”תגבורות” (Takviye). תפקידו לאבטח את הנשיא בתוך תורכיה, והוא יתאמן במסגרת הכוחות המיוחדים. בניגוד לכוחות המשטרה ו”שומרי השכונות”, ה”תגבורות” נמצא תחת פיקוד ישיר של הנשיא. ארדואן הקים משמר נשיאותי שיבצר ביתר שאת את שלטונו האישי.

תהליך החילון הכמאליסטי הכפוי מלמעלה לא השתרש בחלקים גדולים של האוכלוסייה התורכית, בעיקר בפריפריה, באזורים לא עירוניים, בחבלים הרחוקים יותר מהחוף ומהערים הגדולות. לכן, המסרים הלאומיים, והאסלאמיזם המעוגן גם הוא במורשת העות’מאנית שהשמיע ארדואן, שעליו נשענת השקפת עולמו, נפלו על אוזניים כרויות. בה בעת, הכריזמה האישית והדיכוי של מתנגדים עזרו לארדואן להשתלט על המערכת הפוליטית. אך כל אלו אינם ההסברים היחידים לכוח המרשים שצבר ארדואן ומפלגתו. בראש ובראשונה, מה שביצר את מעמדם היה היציאה מהמשבר הכלכלי בתחילת המאה, והשגשוג שלאחריו, שאפשר למיליוני תורכים בכפרים ובשכונות בפרברי הערים הגדולות להיחלץ מעוני. הישגים אלו נזקפו לזכותו של ארדואן, ותרמו לתמיכת ההמונים במנהיגותו, ועד לאחרונה גם באו לידי ביטוי בקלפי.

ההידרדרות הכלכלית של השנתיים האחרונות מעיבה על זוהרו של המנהיג, והדברים החריפו על רקע משבר הקורונה. לפיכך, שאלת הצמיחה הכלכלית הפכה ל”עקב אכילס” של ארדואן וה-AKP. בבחירות המוניציפליות ב-2019 איבדה ה-AKP מעוזים חשובים, כמו עיריות איסטנבול ואנקרה. התבוסה באיסטנבול הייתה צורבת במיוחד כאשר החליט ארדואן לערער בכלים משפטיים על ההפסד הדחוק של מועמד ה-AKP, שהוביל לסבב בחירות שני ולניצחון מועמד האופוזיציה, וזאת בלב הפועם של חיי הכלכלה והתרבות של תורכיה, ובמעוז שבו בנה ארדואן עצמו את הקריירה הפוליטית בתמיכת השכבות העממיות (ובעזרת תושבי העיר הכורדים שזנח לטובת הלאומנים). כמו כן, אישים בולטים משורות ה-AKP נטשו אותה ומתייצבים נגד ארדואן. הבולטים בהם הם ראש הממשלה לשעבר אחמט דאבוטאולו וסגן ראש הממשלה לשעבר עלי באבאג’אן (ראה נספח על המפה הפוליטית של תורכיה).

יש בכך כדי להעיד כי ההגמוניה של ה-AKP אינה בהכרח בלתי הפיכה. הבחירות הבאות לפרלמנט התורכי ולנשיאות מתוכננות ליוני 2023. כרגע לא נראה באופק מנהיג שמסכן את הדומיננטיות של ארדואן, אם כי מפלגתו, שאין לה רוב מוחלט בפרלמנט, עשויה לאבד מושבים נוספים, וייתכן שיימצא עד אז מי שיסתכן בהתמודדות. בכל מקרה, הכלכלה תהיה בראש סדר העדיפויות עבור הבוחר התורכי.

השינויים במדיניות החוץ: המערכת האזורית

מדיניות החוץ התורכית נשענת על תחושות של עוצמה לאומית של העילית הפוליטית והביטחונית, שהיו קיימות – ברמות שונות של אינטנסיביות – עוד לפני עידן ארדואן. כוחה הצבאי של תורכיה מילא תפקיד מייצב בעידן המלחמה הקרה, וחילות משלוח תורכיים לחמו לצד ארה”ב בקוריאה (אך לא בווייטנאם) ובאפגניסטאן. החברות בנאט”ו, שבמסגרתה היה לתורכיה משקל צבאי וגאו-פוליטי משמעותי, העצימה תחושות אלה. גורמים אובייקטיביים נוספים המעצימים את חשיבותה של תורכיה, בראייתה העצמית ובשיח הדיפלומטי מול אירופה, הם היותה “גשר אנרגיה” מהמזרח, ויכולתה לווסת הגירה המונית לא רצויה. גילוי שדה גז בים השחור, אף על פי שגודלו עדיין לא ברור וניצולו ייקח זמן, כבר מוצג כמשאב אשר יהפוך את המדינה לעצמאית מבחינה אנרגטית, ואולי גם לשחקן חשוב בשוק האנרגיה הבינלאומי.

ברמה האידאולוגית נלוות לכך – מאז עליית ה-AKP לשלטון, וביתר שאת בשנים האחרונות – השאיפות לביסוס מעמדה של תורכיה כמנהיגה טבעית של העולם המוסלמי, עד כדי קריאות, בחוגים מסוימים, לחידוש החליפות. אתאתורכ ויורשיו – שפעלו לחילון תוקפני ולמחיקת ההיסטוריה (כולל שינוי הכתב) – הפנו עורף ליומרה העות’מאנית להגמוניה על רקע זה. כעת, תורכיה הפכה לפעילה בארגון המדינות המוסלמיות (OIC). ב-2004 מונה נציג תורכי למזכיר הארגון והוא שירת בתפקיד זה 10 שנים. תורכיה גם אירחה שתי פסגות של חברות הארגון (2016, 2017). היא אף ניסתה להפעיל ארגון לשיתוף פעולה כלכלי כפי שחזה ראש הממשלה האסלאמיסט התורכי לשעבר נג’מטין ארבאקאן (1996-97), המכונה ה-8-D, הכולל 8 מדינות מוסלמיות גדולות (אינדונזיה, איראן, בנגלדש, מלזיה, מצרים, ניגריה, פקיסטן ותורכיה).

בעידן ארדואן התחברה תורכיה עם כוחה הפיננסי של קטר, לתמיכה בתנועות אסלאמיסטיות (וביניהן גם חמאס). למרות היריבות עם איראן בתחומים מספר, והפער בתפיסת האסלאם בין הרדיקליזם השיעי לסוני, היא לא היססה לארח את נשיא איראן אחמדינג’אד (שנחשב פרסונה נון-גרטה במערב); ועדיין עוזרת למדינתו, בעיקר משיקולים כלכליים, לעקוף את הסנקציות הכלכליות שהושתו עליה בגלל תוכנית הגרעין שלה. איש עסקים ממוצא איראני, ממקורבי בנו של ארדואן, אף נעצר בשל כך בארה”ב (2016). תורכיה אירחה פעמיים את הרודן הסודני המנודה עומר חסאן אל בשיר (2008), אף שהועמד לדין בבית המשפט הבינלאומי על פשעי מלחמה בדרפור. אז לאור הביקורת, ארדואן אף לא היסס והגן על אל בשיר כשאמר “מוסלמי אינו יכול לעשות טבח”.

עמדתה של תורכיה כלפי ה”מדינה האסלאמית” (דאע”ש) הייתה, במקרה הטוב, דו-משמעית, כיוון שהכוח העיקרי שלחם בתחילה כנגד תנופת ההתפשטות של דאע”ש היו הכורדים בצפון סוריה, שבהם היא רואה אויב. נדרש לחץ מערבי כבד כדי שתורכיה תאפשר ללוחמי פשמרגה כורדים להגיע למובלעת קובאני הנצורה, כאשר זו עמדה בקרב קשה כנגד מתקפת דאע”ש. לאחר שהתגבשה הקואליציה להבסת דאע”ש, בהובלת ארה”ב, ובעקבות פיגועים קשים גם בשטחה, נרתמה תורכיה לפעילות נחושה יותר; אך במקביל, המשיכה לתמוך במיליציות סוריות שמקורן בארגונים המזוהים עם אל-קאעידה.

תמיכתו של ארדואן בחמאס (כזרוע פלסטינית של האחים המוסלמים) באה לידי ביטוי בתגובתו הנסערת של ארדואן למבצע “עופרת יצוקה” (דצמבר 2008 – ינואר 2009): הוא פעל, יחד עם קטר, להביא לסיומו, ולאחר מכן תקף בפומבי את הנשיא פרס, בתקרית בדאבוס. הוא אף העניק גיבוי סמוי לארגון IHH ולמשט ה”מאווי מרמרה” ב-2010, שבלימתו הובילה להורדת דרג היחסים עם ישראל. גם לאחר ההתנצלות ושיקום היחסים ב-2013, נמשכה התמיכה המופגנת בחמאס, אם כי ארדואן מקפיד שלא לפגוע בקשרים הכלכליים עם ישראל, ובסחר עם ירדן והמפרץ המתנהל באמצעות נמל חיפה. תורכיה מארחת בשטחה פעילי חמאס, כולל גורמי טרור פעילים; וכמחסה מפני סיכול ממוקד, העניקה באחרונה אזרחות תורכית לבכירי התנועה. כמו כן נקט ארדואן קו תוקפני כנגד הנורמליזציה בין ישראל לאמירויות.

היבט בעייתי נוסף עבור ישראל נוגע לפעילות התורכית בירושלים. זו כוללת עידוד וסבסוד להגעתם של עולי רגל תורכיים, שנוכחותם תורמת (כלכלית ומוראלית) למוסדות מוסלמיים המזוהים עם חמאס והתנועה האסלאמית בארץ (שגם היא זרוע של האחים המוסלמים). כמו כן, סוכנות סיוע החוץ של תורכיה (TIKA) תומכת במוסדות חינוך וחברה במזרח העיר, ותורכיה פועלת לקעקע את המעמד הירדני ולהציב חסמים לפעילות ישראלית בהר הבית ובאגן הקדוש.

ברמה האזורית, הפעילות התורכית מכוונת לערער את יציבותו של משטר סיסי במצרים, שארדואן רואה בו “חומס שלטון” בלתי לגיטימי בשל הדחת הנשיא מוחמד מורסי (2013). פעילי האחים המוסלמים ממצרים מצאו מפלט ובסיס פעולה בתורכיה, ופעילותם ניכרת באמצעי התקשורת, ברשתות החברתיות ובפרסומים “מחקריים” מגמתיים. זאת, כחלק מהמאמץ המתמשך של תורכיה לפנות לקהלים מוסלמיים שבמסגרתו פתחה ערוץ בערבית (בשנת 2010) ברשות הרדיו והטלוויזיה הממלכתית. באותה שנה אנקרה גם הצטרפה כמשקיפה לליגה הערבית. היריבות עם מצרים על הבכורה באזור, שניכרה כבר בתקופת מובארכ, התלקחה ביתר שאת מול סיסי, ומשליכה על מלחמת האזרחים הממושכת בלוב מאז 2014, בין “ממשלת ההסכמה הלאומית” (GNA) הפרו-תורכית, השולטת בטריפולי ובצפון-מערב המדינה והמזוהה עם “האחים המוסלמים”, לבין “הצבא הלאומי הלובי” (LNA) של חפתר, השולט במזרח המדינה ונתמך על ידי מצרים.

מאז נובמבר 2019, אולי גם על רקע הזעזוע בבחירות העירוניות, ארדואן (בתמיכת שותפיו הקואליציוניים הלאומניים, מפלגת MHP המכונה גם “הזאבים האפורים”) “העלה הילוך” בהתערבותה הצבאית של תורכיה בלוב, וחולל בכך שרשרת מאורעות המערערת את היציבות באגן הים התיכון כולו במסגרת דוקטרינת “המולדת הכחולה” – Mavi Vatan. על בסיס מזכר הבנה עם ה-GNA, ולאחר מכן אישור פרלמנטרי להתערבות צבאית תורכית ישירה, שיגר ארדואן יחידות הגנ”א, מפעילי מל”טים וכוחות נוספים ללוב, וכן סייע בהעברת אלפי ג’יהאדיסטים סונים מסוריה לשדות הקרב בלוב. ההתערבות היטתה את הכף לרעתו של חפתר והביאה לנסיגת כוחותיו והסרת המצור שהטילו על טריפולי. בתגובה, סיסי מאיים – גם הוא באישור הפרלמנט של ארצו – לפלוש ללוב אם ימשיכו הכוחות הפרו-תורכיים להתקדם מזרחה. באוגוסט 2020, במעורבות גרמנית וכנראה גם אמריקנית, הושגה הפסקת אש המקבעת, זמנית, את המצב הקיים.

שינוי האוריינטציה הבינלאומית והעימות בים התיכון

במקביל לתמיכתה בארגונים ובמשטרים בעלי גוון אסלאמיסטי הלכה תורכיה והתרחקה מהמערב. סימן ברור ראשון לדרך החדשה, שאינה מתואמת עם המערב, היה סירובו של הפרלמנט התורכי לאשר מעבר כוחות אמריקנים דרך שטחה לעיראק ב-2003.

ארה”ב אומנם מקיימת עדיין בסיס אווירי חשוב באינג’ירליק (ובו ממוקם אף נשק גרעיני), וגם לנאט”ו ישנו בסיס המכ”ם קורג’יק (Kürecik) הנועד לעקוב אחרי ההתפתחויות באיראן, אך בנסיבות שנוצרו היא אינה נסמכת על סיוע תורכי בפעולותיה נגד דאע”ש. נהפוך הוא, בעלי בריתה בשטח – הן בעיראק והן בסוריה – הם הכורדים המזוהים כ-PYD, שנואי נפשם של התורכים (כולל הממסד הצבאי, שבסוגיה זו אין הבדל בינו לבין ההנהגה הפוליטית).

המתחים בין תורכיה לארה”ב החריפו כאשר תורכיה סטתה משמעותית ממדיניות החימוש של נאט”ו ורכשה מערכות טילי קרקע-אוויר מתקדמות מדגם 400-S מרוסיה; ובתגובה (כמו גם בשל לחצים מתואמים של ידידי ישראל והשדולות היווניות) ביטלה ארה”ב את השתתפות תורכיה במיזם ה-35F- (שחלקים ממנו היו אמורים להיות מיוצרים בתורכיה). אפילו כאשר התיר הנשיא טראמפ לארדואן לתפוס רצועת שטח מידי הכוחות הכורדיים (שבחסות ארה”ב) בצפון סוריה, נלוו לכך חילופי דברים מכוערים שבהם איים טראמפ “להחריב את הכלכלה התורכית” אם ארדואן יתנהג “כטיפש”, וארדואן הכריז כי השליך את המכתב לפח… ארדואן אינו מהסס להתריס נגד מנהיגי אירופה (במיוחד מאקרון) ולאיים כי יציף את אירופה בגלי הגירה, ולהשתלח בארה”ב. התבטאויותיו הבוטות כלפי המועמד לנשיאות ארה”ב, ג’ו ביידן, הן הדוגמה האחרונה לכך.

יחסיו של ארדואן עם פוטין ועם ש’י, מנהיג סין, מורכבים גם הם, אם כי הוא נזהר בכבודם. לאחר התקרית שבה הפילו התורכים מטוס קרב רוסי שחדר לשטחם (נובמבר 2015) נמצאה הדרך להוריד את המתח ואף להגיע, כאמור, לעסקת נשק. תורכיה, רוסיה ואיראן (“קבוצת אסטנה”) מנסות לתאם את מדיניותן בסוריה, אולם מעת לעת שב המתח ופורץ, במיוחד לאחר תקריות אלימות בין כוחות רוסיים ותורכיים. אשר לסינים, אלה נוהגים “כבדהו וחשדהו”, בין היתר בשל התבטאויות בתורכיה התומכות במיעוט האויגורי (בעל מאפיינים תורכיים) בצפון מערב סין.

במוקד ניצבת כעת שאלת המדיניות התורכית במזרח הים התיכון. המאבק רב השנים עם יוון נכרך בשאלה הלובית: לצד ההבנות על ההתערבות הצבאית הכתיב ארדואן גם הסכם עם ה-GNA המחלק את המים הכלכליים (EEZ) במזרח הים התיכון, כך שלמצרים, ישראל וקפריסין לא תהיה גישה ליוון, ולשוק האירופי, ללא אישור תורכי. העמדה התורכית מתעלמת מן הזכויות שמקנה הריבונות היוונית על פי החוק הבינלאומי באיים כמו כרתים ורודוס על שטחי EEZ. עוד קודם לכן, ארדואן קרא תיגר על הסכם לוזן (1923) שקבע את הגבול בין תורכיה ליוון (וגם על הגבול עם סוריה ועיראק).

המחלוקת על גבול ה-EEZ בין המדינות היא כמובן ריב על המשאבים שמתחת לפני הים, אבל גם ניסיון תורכי להשיג הגמוניה באזור ולנפץ את “פורום הגז של מזרח הים התיכון” (EMGF) שהוקם בראשית 2019. מהלך זה מעמיד אותו בעימות עם יוון ומצרים – המתבטא בתמרונים ימיים זה כנגד זה, ובשיגור ספינות מחקר סייסמיות של תורכיה למים כלכליים שיוון תובעת – וברמת העיקרון, גם עם ישראל (אף שזו נמנעת מלהתחייב לפעולה צבאית נגדה, לצד יוון או מצרים, ומסתפקת בהתייצבות דיפלומטית ובעשייה בזירה האמריקנית).

חשוב לציין כי במערכה זו נרתמו הן איחוד האמירויות (בסמיכות זמנים להודעה על פריצת הדרך עם ישראל) והן צרפת לתמיכה חד-משמעית בעמדת מצרים ויוון, שחתמו ביניהן (6 באוגוסט 2020) על “מפה נגדית” לזו של תורכיה ולוב. צרפת, יוון והאמירויות גם קיימו תרגיל ימי משותף במזרח הים התיכון, המשקף את המתח הגואה מול תורכיה. גרמניה מנסה לתווך במשבר, ואילו בוושינגטון יש מחלוקת בין גורמים פרו-תורכיים מובהקים בעמדות מפתח בממשל לבין הלכי הרוח של הקונגרס (המגלה עוינות גוברת לתורכיה, כולל בשאלת רצח העם הארמני) ושל אלו בסביבתו של טראמפ הקשובים לעמדות ישראל, מצרים והאמירויות.

בנסיבות אלה, מתחדדת האפשרות של עימות צבאי בזירת הים התיכון. כאמור, לתורכיה צבא גדול ומצויד היטב ואין היא מהססת להשתמש בו. כאמור לעיל, היא שלחה כוחות צבאיים לכמה זירות במזרח התיכון: צפון עיראק, צפון סוריה ומערב לוב, והקימה בסיסים צבאיים בקטר ובסומליה. יש עדויות גם לפעילות תורכית בתימן אשר מאותתת על כוונות לזכות בהשפעה במצרי באב אל-מנדב. במזרח הים התיכון אוניות הצי שלה מלוות ספינות חיפוש אנרגיה באזורים שבמחלוקת, והטרידו בין היתר גם ספינה ישראלית שעסקה בחיפוש גז בתחום שקפריסין טוענת לבעלות עליו. בקרבת חופי טריפולי הן הגיעו לסף עימות עם ספינה צרפתית שניסתה לאכוף את אמברגו הנשק על לוב, ופעולות הסיכול המנוהל על ידי האיחוד האירופי – מבצע “איריני” – נמנעות בפועל מלהגיע שוב לחיכוך עם התורכים.

מדיניות החוץ הכוחנית של תורכיה מלווה, מבית, על ידי מאמץ לבנות תעשייה ביטחונית גדולה (בין היתר הופעלו בלוב מזל”טים תוצרת תורכיה, “Bayraktar”). המטרה המוצהרת שהציבה הממשלה עבור התעשיות הביטחוניות עד לשנת 2023 היא לספק 75% מצורכי ההתחמשות של הצבא התורכי, ולהגיע ליצוא ביטחוני בסדר גודל של 10.3 מיליארד דולר.

בתוך כך רמז ארדואן בנאום בפני חברי מפלגתו בספטמבר 2019 שתורכיה אינה מכירה בלגיטימיות של הסדר העולמי המבוסס על ההגמוניה של “החמש” – החברות הקבועות במועצת הביטחון – שהן גם המעצמות הגרעיניות המוכרות על ידי ה-NPT. במשתמע, הוא אינו שולל הרחבת הפעילות של תורכיה בתחום הגרעיני גם לכיוון של יכולת צבאית, על כל המשתמע מכך.

המלצות למדיניות כוללת של ישראל

יש להניח כי השינויים הפוליטיים בתורכיה אינם זמניים ולא ייעלמו לאחר עידן ארדואן, אלא משקפים מגמות ארוכות טווח בחברה התורכית. החיכוכים החוזרים ונשנים עם ישראל – ולאחרונה, הקריאות לשחרור ירושלים ואל-אקצא – לא רק נעוצים באנטישמיות של חלקים גדולים בחברה התורכית, אלא גם השתקפות של התרחקות מהמערב וסולידריות גדלה עם המסרים האנטי-ישראליים האהודים בעולם המוסלמי. העמדה הביקורתית כלפי ישראל נועדה גם לרכוש לגיטימציה ולזכות במעמד בכורה בין המוסלמים, ובמיוחד אצל קהלים ערביים שתורכיה מבקשת לרתום לצידה ולצד אנשי האחים המוסלמים. ארדואן אכן הצליח לזכות באהדה גדולה יותר מכל מנהיג תורכי קודם בקהלים הללו. תורכיה בהנהגתו של ארדואן הפכה אפוא למדינה בעלת שאיפות הגמוניות המאיימות על היציבות באזור ועל אינטרסים ישראליים.

למרות גילויי העוינות כלפי ישראל, על ישראל מוטלת זהירות רבה בהתנהלותה מול תורכיה, כי אין לה עניין להפוך את תורכיה החזקה לאויב פעיל. ראוי לזכור שתורכיה של ארדואן מגלה מידה מסוימת של פרגמטיות מול ישראל. היא לא ניתקה כליל את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, וגם מקיימת יחסי מסחר ענפים לצד קשרי תעופה עם ישראל החשובים הן לתיירות אליה והן כדי לשמר את הגישה לירושלים, ובמיוחד להר הבית.

בהתנהלות הישראלית מול תורכיה יש להבחין בין המנהיג לבין החברה התורכית, כדי לשמר את האופציה לקיום יחסים טובים יותר עם ממשלה שאינה בשליטת ה-AKP בעתיד. חוגים חילוניים בחברה התורכית (וגם אנשי תנועת גולן) רוצים ביחסים טובים עם ישראל.

סיום המלחמה הקרה העניק לתורכיה, מדינה גדולה וחשובה במזה”ת ובאגן הים התיכון, חופש פעולה רחב יותר במדיניות החוץ שלה. מגמה זאת התחזקה בצל הנטייה של ארה”ב לצמצם את מעורבותה במזה”ת. מצב זה תואם שאיפות תורכיות, במיוחד של מנהיגה ארדואן, להאדרת מעמדה הבינלאומי. ב-2002 עלתה לשלטון מפלגה, ה-AKP, הפועלת להשיב למדינה את צביונה האסלאמי (תוך מעבר לשלטון אוטוריטרי יותר ויותר) ולהאדיר את מעמדה האזורי והבינלאומי, תוך אזכור מופגן לעוצמתה של האימפריה העות’מאנית בימי זוהרה. בשנים האחרונות היא חותרת להגמוניה אזורית ולערעור הסדר המדיני הקיים במזה”ת ובמזרח הים התיכון; פעילה בזירה המוסלמית העולמית; ומקיימת נוכחות צבאית בעיראק, בסוריה, במפרץ (בסיס צבאי בקטר) ובסומליה. לאחרונה היא מאתגרת את ריבונותה של יוון בים האגאי, מציבה אתגר לנגישותן האנרגטית של ישראל, מצרים וקפריסין לשוקי אירופה (טוענת ל”גבול” EEZ עם לוב) וחותרת לבסס את השפעתה בשטחים שהיו בעבר בשליטת האימפריה העות’מאנית במזרח הים התיכון (התערבות צבאית בלוב, בחישה בלבנון, גיבוי לחמאס בעזה) וכן במדינות הבלקן.

יש להניח כי השינויים הפוליטיים בתורכיה לא ייעלמו לאחר עידן ארדואן, אלא משקפים מגמות ארוכות טווח בחברה התורכית שימשיכו להשפיע גם על מדיניות החוץ. החיכוכים עם ישראל הם השתקפות של התרחקות מהמערב וסולידריות גדלה עם המסרים האנטי-ישראליים האהודים בעולם המוסלמי. עם זאת, בשל היבטים של סגנונו האישי וצרכיו הפוליטיים, תורכיה של ארדואן הפכה למחוללת משברים המאיימים על היציבות ועל האינטרסים הישראליים הישירים באזור.

המלצות למדיניות ישראל

חובה על ישראל לנהוג זהירות רבה בהתנהלותה מול תורכיה: אין לה עניין להפוך את תורכיה החזקה לאויב פעיל. ראוי לזכור שאפילו בהנהגת ארדואן, תורכיה (משיקולים כלכליים בעיקרם) מגלה מידה מסוימת של פרגמטיות מול ישראל. היא לא ניתקה כליל את קשריה הדיפלומטיים וגם מקיימת יחסי מסחר ענפים, לצד קשרי תעופה עם ישראל החשובים לתיירות אליה וכדי לשמר את הגישה לירושלים, ובמיוחד להר הבית.

בהתנהלות הישראלית יש להבחין בין המנהיג לבין החברה התורכית, כדי לשמר את האפשרות לקיום יחסים טובים יותר עם ממשלה שאינה בשליטת ה-AKP בעתיד, או אף עם חוגים מתונים יותר במפלגה. חוגים חילוניים בחברה התורכית (וגם אנשי תנועת גולן) רוצים ביחסים טובים עם ישראל; תורכיה איננה איראן, ומעמדה ב-20G ומול ארה”ב חשוב לה.

על רקע זה חשוב להמשיך להדגיש – בהודעות של פורום ה-EMGF ובמפגשי הפסגה המשולשים של מנהיגי ישראל, קפריסין ויוון – כי מטרת המערך האזורי החדש איננה להדיר את תורכיה, אלא להותיר אופציה לשילובה אם הנהגתה תבחר לשתף פעולה ולנהוג כמדינה שהיא (בלשון הדיפלומטיה בת זמננו) Like Minded.

בה בעת, חשוב לישראל לזהות את מנופי ההשפעה שיאפשרו לרסן את שאפתנותה של ההנהגה הנוכחית בתורכיה, בראש ובראשונה במישור הכלכלי, שהיה מקור כוחו של ארדואן והפך לנקודת התורפה שלו. המטרה היא למנוע ממנו להציב איומים על אינטרסים חיוניים של ישראל ועל שותפותיה במערך האזורי (ובייחוד על יציבותה של מצרים). הפעילות הדיפלומטית הישראלית בנושא התורכי צריכה להתמקד בוושינגטון, כדי להביא לכך שארה”ב (הממשל והקונגרס) תירתם באופן פעיל כדי לרסן את ארדואן. ניסיון השנים האחרונות מעיד שלמרות ביטויי זלזול, הוא נזהר מלהגיע לעימות חזיתי עם וושינגטון. יש לבדוק האם אפשר לגייס, באמצעות הגורמים הערביים השותפים להשקפתנו, את שדולות הנפט בארה”ב להירתם להכלת המאמצים התורכיים (בייחוד כאשר Chevron מושקעת בישראל, בקפריסין ובמצרים).

במקביל, יש לפעול יחד עם מצרים, יוון והאמירויות לחזק את הציר שמנסה “להכיל” את תורכיה, בזיקה למהלכיה הנוכחיים של צרפת, המגויסת למערכה מדינית ואף להפגנת נוכחות צבאית במזרח הים התיכון (ומכאן פעולותיה בלוב ובלבנון). יש להרחיב את המודעות באירופה להתנהגותה הבעייתית של תורכיה. גם ארצות הבלקן סבלו תחת העול העות’מאני בעבר, וחוששות מתורכיה: רומניה ובולגריה (החברות באיחוד האירופי), סרביה וקוסובו (המתדפקות על פתחו) הן שותפות טבעיות.

ישראל אינה יכולה להתחייב לפעולה צבאית מול תורכיה (ודאי לא כאשר פוטנציאל העימות עם איראן ושלוחותיה ניצב בפתח), ויש להסביר זאת לשותפותינו במזרח הים התיכון. עם זאת יש לאותת לכול שישראל לא תהסס להשתמש בכוחה נגד פעולות הפוגעות במישרין באינטרסים החיוניים שלה; ראוי לזכור שבלימתו של משט ה”מאווי מרמרה” מנע משטים נוספים.

בהיבט האיסופי והמחקרי, ובמרכיבי בניין הכוח, על מערכת הביטחון וקהילת המודיעין להסתגל למציאות שבה ההתנהלות התורכית מציבה סיכונים לישראל ולאינטרסים החיוניים שלה. יש לבחון היטב את המשמעויות של ההתעצמות של הצי התורכי. לנוכח התבטאויות ארדואן, יש לעקוב אחרי התפתחויות בתחום הגרעין בתורכיה.

נדרש מעקב אחרי פעילות תורכיה בירושלים, ומאמץ לנטרל את השפעתה במזרח העיר. ירדן, מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ הן שותפות טבעיות לסכל השפעה תורכית בירושלים.

במידה מסוימת גם רוסיה מודאגת מהשאפתנות התורכית בגלל ניגודי אינטרסים בסוריה, בנושא הכורדי, בלוב (שם מסייעים שכירי חרב רוסיים לצבאו של חפתר) ובמיצרי בוספורוס. יש מקום לבדוק ad hoc האם רוסיה יכולה להיות לעזר בריסון שאיפות תורכיות העלולות במוקדם או במאוחר לעורר תסיסה גם בקרב המיעוטים המוסלמיים הגדולים בפדרציה הרוסית.

במוקד המאמצים האינטלקטואליים למציאת נקודות תורפה של המערכת התורכית חייבת לעמוד, בכל מקרה, השאלה הכלכלית, שכאמור ממלאת תפקיד מרכזי בביסוס או בערעור אחיזתו של ארדואן בשלטון. כפי שהשתקף באזהרותיו הבוטות של טראמפ, כבר ב-2019 הייתה תורכיה בקשיים – צניחת ערך הלירה, בלימת הצמיחה, חוב תופח – שניתן לתרגם אותם למנופי השפעה. כעת התחום הכלכלי פגיע עוד יותר, בתקופת הקורונה, שלא טופלה כראוי (לפחות לא בשלבים הראשונים), הביאה לנסיגה כלכלית, ומנעה מתורכיה מקור הכנסה חשוב עקב קריסת מגזר התיירות.

לקחי השנים האחרונות מעידים שניתן להפעיל השפעה מרסנת על ארדואן – בייחוד מצד וושינגטון – כאשר הוא מבין שהעמדה כנגדו נחושה ולא ניתן לתמרן מולה. ישראל יכולה למלא בכך תפקיד דיסקרטי, ובתוך כך להבהיר לציבור התורכי שאין היא רואה בו אויב.

למרות העוינות של הממשלה הנוכחית, והתבטאויות הגובלות באנטישמיות, יש עדיין קהילה יהודית קטנה בתורכיה, הנהנית מהגנת השלטון (המתהדר בהכנסת האורחים שגילתה האימפריה העות’מאנית כלפי גולי ספרד). גם את רגישויותיה יש לקחת בחשבון.

נספח: המפה הפוליטית בתורכיה

מפת המפלגות בתורכיה היא אומנם נזילה, אבל בולטת העמדה הדומיננטית של מפלגת ה-AKP שבראשה עומד הנשיא ארדואן. הסקירה הזאת נותנת תמונה מעודכנת של יחסי הכוחות הפוליטיים עם מבט לעתיד הקרוב.

מפלגת השלטון – AKP

בבחירות האחרונות ביוני 2018 קיבלה מפלגת ה-AKP 42.56% מקולות הבוחרים. לקראת הבחירות ב-2023 ארדואן הוא עדיין המנהיג הבלתי מעורער, ושליטתו במפלגתו איתנה ויציבה. תוך כדי ריכוז כוח וסמכויות נפטר ארדואן מדמויות כריזמטיות במפלגתו, כגון דאבוטאולו ובאבאג’אן, ובמקומם הוא מעדיף לעבוד עם אומרי הן חסרי כריזמה, כגון ראש הממשלה לשעבר בינעלי יילדירים (Binali Yıldırım) או סגן הנשיא הנוכחי פואט אוקטאיי (Fuat Oktay). אך בעקבות תופעת המרד של דאבוטאולו ובאבאג’אן החל לראשונה בדצמבר 2020 שיח מפלגתי שקט סביב נושא מנהיגות ה-AKP לאחר עידן ארדואן.

העיתון האופוזיציוני ג’ומהורייט ערך סקר בין תומכי ה-AKP. 73% של הנשאלים השיבו כי הם אינם יכולים לחשוב על יו”ר אחר חוץ מארדואן. 17% מן הנשאלים נענו לאתגר וגילו תמיכה בשר הפנים התורכי סוליימאן סויילו (Süleyman Soylu). היריב המושבע של סויילו הוא חתנו של ארדואן, בראט אלבאייראק (Berat Albayrak), שר האוצר (הכושל), שקיבל תמיכה של 8% בלבד. למרות העובדה כי שמו לא הוזכר בסקר, עקב מעמדו כרמטכ”ל היוצא וכשר ההגנה הנוכחי, הולוסי אקאר (Hulusi Akar) הוא דמות בולטת מאוד כמועמד לתפקיד יו”ר המפלגה העתידי.

מפלגת העם הרפובליקנית – CHP

בבחירות האחרונות ב-2018 קיבלה המפלגה הרפובליקנית הוותיקה, ה-CHP, 22.64% מהקולות. אחרי הניצחון בבחירות לרשויות המקומיות נראה שהמפלגה העמידה מועמד שיוכל לאתגר את ארדואן. ראש העיר החדש של איסטנבול אקרם אימאמאולו (Ekrem İmamoğlu) הפך להיות ללא ספק דמות חשובה ביותר של המפלגה החילונית. אך דרכו של אימאמאולו אינה קלה. בתוך CHP יש תחרות על המנהיגות, בעיקר בין יו”ר ה-CHP כמאל קיליצ’דאראולו (Kemal Kılıçdaroğlu) לבין מוהאררם אינג’ה (Muharrem İnce), ששימש כמועמד לנשיא של המפלגה בבחירות 2018. לאחרונה הכריז אינג’ה כי הקים תנועה חדשה מבלי להתפטר מהמפלגה. יש סיכוי לא מבוטל כי המירוץ בין אינג’ה לאימאמאולו עלול לפצל את כוחה של ה-CHP, ואף עלול לסלול את הדרך להקמת מפלגה חילונית חדשה.

מחנה הלאומנים

מאז הקמת מפלגת התנועה הלאומנית MHP ב-1969 היא נחשבת כ”אם” של כל המפלגות הלאומניות בתורכיה. בבחירות 2018 היא זכתה ב-11.1% מקולות הבוחרים. עקב הברית שכרתה עם ה-AKP ב-2015, ובזכות המותג שיצרה, כיום ה-MHP נתפסת כשחקנית חשובה בעלת השפעה בקביעת סדר היום הפוליטי, על כן סביר מאוד להניח כי ה-MHP תמשיך לשתף פעולה עם ה-AKP. ארדואן, אסטרטג פוליטי ממדרגה ראשונה, הפך את ה-MHP לשותפה טבעית של מפלגתו כששם קץ לתהליך הפיוס עם הכורדים. כיום המבצעים הצבאיים התורכיים בצפון סוריה משמשים כדבק בין ה-AKP לבין ה-MHP.

מאז הקמתה תפקדה ה-MHP תמיד כמפלגה הנשמעת למנהיג. היו”ר המייסד האגדי היה אלפארסלאן תורכש (Alparslan Türkeş), אשר בחר בדבלט בחצ’לי (Devlet Bahçeli) כיורשו לפני מותו. מאז 1997 בחצ’לי מכהן כיו”ר המפלגה. בשנת 2017 הוא חשש לאבד את מעמדו ולא אפשר לארגן פריימריז במפלגתו, וכתוצאה מכך עזבו מתנגדיו את המפלגה והקימו את “המפלגה הטובה” (İyi Parti).

מראל אקשנר (Meral Akşener) הפכה לראש המפלגה החדשה. היא היוותה שינוי בתפיסת המנהיגות בפוליטיקה התורכית. במקום דמויות כריזמטיות גבריות אחרות, כגון סינאן אואן (Sinan Oğan) או אומיט אוזדא (Ümit Özdağ), אקשנר הצליחה להשיג שליטה במפלגה, אך נכשלה במאבק בבחירות נגד ארדואן. כתוצאה מכך, ובניגוד לנהוג בפוליטיקה התורכית, קיבלה אקשנר אחריות על הכישלון והתפטרה מתפקידה. כשכולם חשבו כי אואן או אוזדא יחליפו אותה, רוב חברי המפלגה דרשו ממנה לחזור לתפקיד היו”ר. עקב הלחץ של תומכי המפלגה לא אתגרו אואן ואוזדא את אקשנר באופן רשמי. כיום שתי הדמויות הנ”ל משתפות פעולה עם אקשנר. למרות זאת, אם וכאשר יהיה כישלון נוסף או פריימריז במפלגה סביר להניח כי שניהם או אחד מהם יכריזו על מועמדות. ככל הנראה לא תהיה יציבות בתוך İyi Parti.

המפלגה הכורדית

בבחירות ב-2018 קיבלה המפלגה הכורדית HDP 11.70% מהקולות. מפלגה זאת תמכה בארדואן, אשר בתחילת דרכו לא היה עוין לכורדים ואף החל תהליך פיוס עימם שהסתיים בלא כלום ב-2015. כבר במהלך הבחירות של ארדואן לנשיאות ב-2014 גילתה המפלגה הכורדית התנגדות למנהיג התורכי. יו”ר המפלגה סלאהאטטין דמירטאש (Selahattin Demirtaş), בעל הכריזמה ויכולת הנאום, הפך להיות יריב רציני. המסע של דמירטאש התמקד ב”לא ניתן לך להיות נשיא הכול יכול”. ארדואן ראה במהלך של דמירטאש סוג של בגידה נגדו. בתגובה כרת ארדואן ברית עם הלאומנים התורכים וסלל את הדרך לקריסת תהליך הפיוס עם הכורדים. בדיעבד, קריסת תהליך השלום, דה-לגיטימיזציה למפלגה הכורדית והכנסת דמירטאש לכלא (ב-4 בנובמבר 2016) היו ככל הנראה התנאים של ה-MHP לכניסה לברית עם ה-AKP. בתקופה זו הוכנסו מנהיגים כורדים נוספים לכלא, ובהעדרם בחרה ה-HDP שני יו”רים חדשים: סזאי טמללי (Sezai Temelli) ופרבין בולדאן (Pervin Buldan). השניים לא הצליחו להשתוות לכריזמה של דמירטאש, דבר שהחליש את המפלגה. דומה כי כל עוד ארדואן מבסס את שלטונו על ידי ברית עם ה-MHP לא נראית באופק התקדמות בתהליך השלום עם הכורדים.

מפלגת העתיד של אחמט דאבוטאולו

ב-13 בדצמבר 2019 יצא אחמט דאבוטאולו מול המצלמות והכריז על הקמת מפלגת אופוזיציה חדשה בשם “מפלגת העתיד”. כנאו-עות’מאניסט מובהק דאבוטאולו מנסה לקבל את התמיכה של המחנה הדתי-לאומני אשר לא ירצה לראות שינוי משמעותי במדיניות החוץ התורכית. לעומת זאת במדיניות הפנים דאבוטאולו שואף לעשות שינויים דרסטיים. הוא אמר לתקשורת כי ברצונו לבטל את השיטה הנשיאותית ולהחזיר את השיטה הפרלמנטרית. לא נראה שיש סיכוי גדול לדאבוטאולו לחולל מהפכה בתורכיה. עבור תורכים רבים דמותו מזוהה עם התקופה האחרונה של ה-AKP, קרי פיגועים, בדידות בינלאומית, מדיניות חוץ כושלת במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט וכלכלה מידרדרת. על כן דומה כי דאבוטאולו יוכל לקבל רק את התמיכה של השמרנים התורכים אשר אינם מרוצים מארדואן. אולם בהתחשב בעובדה כי ארדואן הסב לאחרונה את “איה סופיה” למסגד, מעשה שזכה לאהדה רבה, נראה כי סיכויי דאבוטאולו לעבור את אחוז החסימה הגבוה – 10% – קטנים מאוד. על כן יש סיכוי לא מבוטל כי הוא ייכנס לברית האופוזיציונית נגד ארדואן כדי להתגבר על מחסום אחוז החסימה.

מפלגת הפתרון של עלי באבאג’אן

בניגוד לאחמט דאבוטאולו, הסיכויים של באבאג’אן להשיג מספר קולות מספיק על מנת לעבור את אחוז החסימהגבוהים יותר. הסיבה לכך נובעת מהתדמית החיובית יותר של באבאג’אן. עבור תורכים רבים דמותו של באבאג’אן מזכירה להם את התקופה הראשונה של ה-AKP, כלומר שגשוג כלכלי, יחסים תקינים עם האיחוד האירופי ועם ארה”ב. למרות ההישגים של באבאג’אן בתחום הכלכלי חשוב לציין כי הוא חסר כריזמה. למרות כל הבשורה שבאבאג’אן מביא במדיניות החוץ והכלכלה כנראה לא יוכל “לגנוב” קולות בהיקפים גדולים ממפלגתו של ארדואן, אלא סביר מאוד להניח כי יקבל קולות מ-CHP ומהמפלגה הלאומנית החדשה, ה”מפלגה הטובה” (İyi Parti). בדומה למפלגתו של דאבוטאולו, סביר מאוד להניח כי גם “מפלגת הפתרון” תיכנס לברית עם המפלגות שנגד ארדואן.

העתיד הקרוב בפוליטיקה התורכית

עברו בשלטון של ארדואן מלמד כי הוא מסוגל להפתיע רבים. החלטותיו של ארדואן מושפעות במידה רבה מן הבריתות הפוליטיות שהוא כורת. כך ניתן להבין את האבולוציה הפוליטית של ארדואן שהצליח לגייס בעבר תומכים מבין ליברלים ואנשי עסקים אשר ביקשו לנטרל את הכוח הפוליטי של הצבא, גולניסטים החפצים צביון מוסלמי בפרהסיה התורכית, כורדים שרצו אוטונומיה תרבותית, ולאחרונה הלאומנים התורכים אשר חוששים מהשאיפות של הכורדים. ארדואן השתמש בכל הקבוצות האלה ככלים לשמירה על השליטה במדינה. ההיסטוריה מאז 2002 מלמדת כי אף שחקן פוליטי אינו פסול ואינו חסין מפני עריקה. אם ארדואן יגיע למסקנה כי הלאומנים התורכים אינם משרתים עוד את צרכיו הפוליטיים אזי הוא יכול לנסות למצוא שותף אחר, אם כי נראה שכיום הוא רואה בהם שותף טבעי.

השגת רוב פרלמנטרי קשורה כיום לסוגיה הכורדית. למפלגה הכורדית תפקיד מפתח בבניית קואליציה הנהנית מרוב יציב בפרלמנט. לפי סקרים רבים[1] ה-AKP וה-MHP ביחד אינם מסוגלים להשיג יותר מ-50% ממושבי הפרלמנט, אבל גם לא הקואליציה הנגדית. חישוב של ממוצעי הסקרים השואלים על ההצבעה אילו היו מתקיימות בחירות ביוני 2020 מופיע בטבלה להלן.

 הברית AKP-MHP: 42%
הברית CHP-İyi Parti: 40%
AKP: 34%
MHP: 8.3%
CHP: 28%
İyi Parti: 12%
HDP: 12.4%

על פי הממצאים לעיל ה-HDP זוכה במעמד של “מכתיר מלכים” בפרלמנט – תוצאה שאינה מיטיבה עם ארדואן. התמונה המסתמנת בבחירות לנשיאות גם לא כל כך אופטימית עבור ארדואן. לפי אותם סקרים אם האופוזיציה תוכל להתלכד מסביב מועמדותו של אקרם אימאמאולו (וזה לא מובן מאליו), ואם המפלגה הכורדית תצליח לעבור את אחוז החסימה, יש סיכוי להביס את ארדואן בקלפי. המפלגה הכורדית אינה חלק רשמי של ברית המפלגות נגד ארדואן, ולכן היא חייבת לעבור את אחוז החסימה. לעומתה שאר המפלגות אשר בברית נגד ארדואן נהנות מהעובדה שהברית תעבור את אחוז החסימה בקלות.

לא ברור אם ארדואן ישלים עם התבוסה. סביר להניח כי הוא לא יכיר בתוצאות ויפעל לבטלן, כפי שנהג בבחירות הראשונות באיסטנבול. חשוב גם לציין כי אם וכאשר המפלגה הכורדית לא תוכל לעבור את אחוז החסימה הגבוה (10%) אזי כמפלגה השנייה בגודלה במחוזות הכורדים ה-AKP תקבל את כל המנדטים שהיו יכולים ללכת אל המפלגה הכורדית. למעשה, אם ה-HDP לא תעבור את אחוז החסימה דווקא ה-AKP תתחזק בצורה משמעותית.

למרות החשיבות של המפלגה הכורדית, שני הגושים עדיין אינם ממהרים לגייס את ה-HDP. שותפות עם המפלגה הכורדית עלולה להזיק במגוון קהלי יעד. יו”ר “המפלגה הטובה” (İyi Parti) אקשנר הכריזה לאחרונה כי מקומה של ה-HDP הוא לצד ארגון הטרור ה-PKK, ודחתה בתוקף את הכנסת המפלגה הכורדית לברית עם ה-CHP. למרות דבריה של אקשנר, מצביעי ה-HDP והנהגת ה-HDP מבינים היטב את גודל השעה והרגישויות של כל מפלגה. ככל הנראה ה-HDP תמשיך לתמוך באופן לא פורמלי בברית נגד ארדואן.

אם המפלגה הלאומנית, ה-MHP, לא תצליח לעבור את אחוז החסימה אזי היא תאבד את חשיבותה בעיני ארדואן. כדי למנוע מצב זה יש כוונות לקרוא לבחירות מוקדמות כל עוד הסקרים מראים שה-MHP נמצאת מעל אחוז החסימה. מהלך כזה עלול לגרום ללא ספק בעיה עבור המפלגות של דאבוטאולו ובאבאג’אן. החוק התורכי מונע ממפלגות חדשות להתמודד אם אין ברשותן סיעה בפרלמנט (מינימום של 20 חברים) או שיש להן סניפים בכל רחבי המדינה. יש גם חובה לנהל בחירות מקדימות (פריימריז) שישה חודשים לפני מועד הבחירות הארצי. קיימת אפשרות שמפלגה בפרלמנט “תשאיל” חברי פרלמנט למפלגה שאין לה עדיין ייצוג בפרלמנט. בגלל האפשרות הזאת ה-MHP ו-AKP פועלות יחד כדי לחוקק חוק המונע “העברת” חברי פרלמנט ממפלגה למפלגה במטרה לבלום את דרכם של באבאג’אן ודאבוטאולו לפרלמנט. בזה ניתן לחסל את החלופה ל-MHP. אם המהלך הזה יצליח, מדיניות ממשל ארדואן כלפי הכורדים לא תשתנה. לעומת זאת, אם דאובטאולו ובאבאג’אן כן יוכלו לרוץ לפרלמנט ואם ה-MHP תאבד מכוחה, יצטרך ארדואן לחפש בעלי ברית חדשים במפה הפוליטית. אז אולי יהיה שינוי במדיניות כלפי הכורדים.

יש הרבה אי-ודאות בקווי המתאר של הפוליטיקה התורכית. מסתמנת אפשרות לשים קץ לשלטונו של ארדואן ב-2023, אך כישוריו הפוליטיים אולי יספיקו לו לצלוח את המכשולים הפוליטיים בהמשך הדרך. בכל מקרה, ארדואן השאיר את רישומו במערכת הפוליטית: המדינה דתית, ריכוזית ושאפתנית יותר.


[1] נערכו על ידי החברות Avrasya, MetroPoll, MAK.

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *