ישראל אימצה בחוכמה אסטרטגיה צבאית סבלנית של התשה, או במילים אחרות “כיסוח הדשא”, שנועדה בראש ובראשונה לפגוע ביכולות האויב. זה מחייב מבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, שיחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופות של הפוגה. אך בכל מקרה – אין לכבוש הרצועה.
הקריאות שנשמעות לא אחת לכיבוש הרצועה אינן ריאליות. הכמיהה לשים קץ אחת ולתמיד לטרור מעזה מובנת, אבל אינה מציאותית. מעבר לגבול קיימת אוכלוסייה גדולה השונאת את היהודים, ואשר הפעילה טרור כלפי ישראל בעבר – גם כאשר ישראל שלטה ברצועת עזה. כיבוש הרצועה, מבצע צבאי לא פשוט שעלול לעלות בדם רב, ובעקבותיו קבלת האחריות על תושבי עזה, אינו רצוי. כמו כן, מיטוט שלטון חמאס, שלא יחסל את האהדה בקרב הפלשתינים לארגון הקיצוני הזה, איננו משרת את האינטרס הישראלי. קיום שלטון חמאס מחליש את התנועה הלאומית הפלשתינית, סרבנית השלום. הפיצול בין עזה לגדה מוכיח שהתנועה הלאומית הפלשתינית אינה מסוגלת להקים מדינה ואינה מהווה פרטנר לשלום.
ארגון חמאס מודע להיגיון האסטרטגי הישראלי ואינו חושש ממלחמה גדולה מצד ישראל, שנועדה לשים קץ לשלטונו בעזה. אי לכך, כאשר יש לו מצוקת מזומנים, כפי שהיה ב־2014 וכפי שקורה בימים אלה, מביא הדבר לכך שחמאס מעלה את רף האלימות נגד ישראל, מתוך תקווה שישראל והקהילה הבינלאומית יתרצו ויזרימו סיוע כספי לרצועה. הכסף שיוזרם ילך בחלקו ישירות לקופת הארגון, והשאר לקניית שקט פוליטי ברחוב העזתי. משחק ידוע. כדי לא להיראות כמי שנכנעים לסחיטה של ארגון טרור, קוראים להעברה הכספית “סיוע הומניטרי”.
עובדה ידועה, המבוססת על מחקרים רבים, היא שאין קשר ישיר בין רמת חיים (עוני) לפעילות טרוריסטית. חמאס בוחר בטרור נגד ישראל לא בגלל רמת החיים הנמוכה של תושבי עזה, אלא בגלל האידיאולוגיה הקיצונית אשר מבקשת לחסל את המדינה היהודית. גל הטרור, שהחל בסתיו של שנת 2000, ניצת כאשר רמת החיים של פלשתינים בשומרון, יהודה ורצועת עזה היתה גבוהה מאי פעם. אשר על כן, ישראל צריכה להיגמל מהמחשבה הנאיבית ששיפור רמת החיים של העזתים יפחית את הטרור.
חוסר הרצון הישראלי להפיל את שלטון חמאס אינו פוטר את ישראל מלהמשיך להילחם בו, בעיקר כדי לצמצם ככל האפשר את יכולתו של האויב להסב נזק לישראל. ראוי לזכור שקשה מאוד להשפיע על התנהגותם של ארגונים אסלאמיים קיצוניים, בגלל נכונותם לשלם מחירים כבדים תוך דבקות במטרה. לכן כל שישראל יכולה לקוות להשיג בשימוש בכוח זאת הרתעה זמנית.
לפיכך ישראל אימצה בחוכמה אסטרטגיה צבאית סבלנית של התשה, או במילים אחרות “כיסוח הדשא”, שנועדה בראש ובראשונה לפגוע ביכולות האויב. ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויביה, רק אחרי שהיא סופגת סדרה של מתקפות, ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי להשיג לגיטימציה בינלאומית.
זאת, בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופות של הפוגה. עם זאת, ייתכן שהתגרויות חמאס יחייבו את ישראל לפעולה רחבת היקף, אך בכל מקרה – לא כיבוש הרצועה.
פורסם בישראל היום, 25.06.2018
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: By Nizzan Cohen [CC BY-SA 4.0 ], from Wikimedia Commons
- בניית אתרים