מצרים היא שותפה אסטרטגית חשובה לישראל, וראויה לעדיפות גבוהה בסדר היום של מדיניות החוץ של ישראל.
הנשיא המצרי, עבד אל פתאח א-סיסי, פגש את ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, במסגרת ביקור רשמי. זאת, לאחר שהביקור האחרון של ראש ממשלה ישראלי בבירה המצרית התקיים לפני כעשור על ידי קודמו של בנט, בנימין נתניהו. הביקור הממלכתי שכלל טקס רשמי וסיקור תקשורתי מקיף, מלמד כי פניה של ממשלת מצרים ליצירת אווירה חיובית בין המדינות לאחר שנים של צינה ומתיחות, ואולי לחולל שינוי בדעת הקהל המקומית ביחס לישראל.
מצרים הייתה למדינה הערבית הראשונה אשר שברה את הטאבו על היחסים עם ישראל כשחתמה על הסכם השלום במרץ 1979. לאורך השנים לא יישמה מצרים את כל סעיפי הנורמליזציה בהסכם השלום והקפידה על “שלום קר”. ראשיה הקשו על האזרחים המצרים לקיים קשרים עם ישראלים; מצרים כמעט לא שינתה את תוכני הלימודים במערכת החינוך כלפי ישראל שכללו אף מוטיבים אנטישמיים, והתקשורת שבשליטת הממשלה המשיכה להיות עוינת. אומנם ניתן לציין את שיתוף הפעולה המצומצם בתחומי המים אנרגיה והחקלאות, והתיירים הישראלים התקבלו בברכה לזמן מה במצרים, במיוחד בשנות השלום הראשונות (שנות השמונים של המאה הקודמת), אך עיקר הקשרים הדו-צדדיים התנהלו בערוצים הביטחוניים והצבאיים.
פריצת הדרך המצרית כלפי ישראל סימנה את המגבלות ביחסים של ישראל עם שכנותיה הערביות. הסכם זה סלל במידה רבה את הדרך להסכם השלום עם ממלכת ירדן באוקטובר 1994, אלא שגם ירדן אימצה במידה רבה את הדפוס המצרי ביחס לישראל. לעומת זאת הסכמי אברהם, בשנת 2020, היוו למעשה שינוי דרמטי והוא מאופיין בקשרים הדוקים – כלכליים, תרבותיים ומסחריים – במיוחד בין איחוד האמירויות לישראל. גם הסכם הנורמליזציה שנחתם בדצמבר 2020 עם מרוקו מסמן תפנית ביחס למדינה היהודית באזור.
ההמולה סביב הסכמי אברהם, שבימים אלה אנו מציינים שנה לחתימתם, כמו גם העובדה שלישראל יש ממשלה חדשה, כנראה הקלו על הנשיא המצרי בהזמנת בנט לפגישה. ההתפתחות הדיפלומטית כשלעצמה מבורכת, אך יותר מכול היא מדגישה את האינטרסים האסטרטגיים המשותפים בין המדינות לאור האיומים העומדים בפני שתי המדינות.
התפנית המצרית ביחס לישראל נבעה בראש ובראשונה מההבנה של הנשיא אנוואר סאדאת כי מצרים זקוקה לשינוי דרסטי במדיניות החוץ שלה – אימוץ אוריינטציה פרו-אמריקאית וויתור על ההסתמכות על ברית המועצות – ובמקביל ההתעייפות מהסכסוך עם ישראל. לאחר הסכם השלום החלה מצרים לקבל סיוע אמריקאי בסך 1.3 מיליארד דולר בשנה, סיוע שמילא תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית והצבאית של מצרים. סיוע זה נקשר לסיוע לישראל. ישראל עוזרת למצרים בוושינגטון להמשיך לקבל את הסיוע תוך ניסיון להסיט את הביקורת האמריקאית על הפרות זכויות אדם. אומנם מצרים מנסה במקביל גם לגוון את מקורות הרכש הצבאי, אך לירושלים יש אינטרס ברור בהמשך ההשפעה האמריקאית בקהיר.
שתי המדינות שותפות דעה ביחס להתפתחויות באזור, וגם בחלקים אחרים בעולם. החששות מהנסיגה האמריקאית באפגניסטן והתרופפות האחיזה האמריקאית במזרח התיכון משותפת לשתי המדינות על רקע איום של גורמי טרור אסלאמי קיצוני. ברמה האזורית, ירושלים וקהיר עוקבות בדאגה אחר התחזקות השפעתה של איראן באזור, אם כי תפיסת האיום של מצרים היא פחותה מזו של ישראל. אין מחלוקת ביניהן על התוקפנות התורכית של הנשיא ארדואן במזרח הים התיכון (בתמיכתה של קטאר). הן בעלות ברית נגד השאיפות האסלאמיות והנאו-עות’מניות של תורכיה. מצרים, חשוב לציין, היא חברה מרכזית במערך האסטרטגי המגולם בפורום הגז המזרחי של הים התיכון (EMGF), יחד עם יוון וקפריסין, שנועד בין היתר למנוע מימוש הגמוניה תורכית.
במקביל, מצרים מתמודדת עם התקוממות גורמי טרור אסלאמיים בראשות דאע”ש בחצי האי סיני, שם ישראל שותפה במאמצים המודיעיניים והצבאיים לבלום אותה. רצועת עזה, הנמצאת בתווך בין מצרים לישראל, נשלטת בידי חמאס, שלוחת האחים המוסלמים, שהם כידוע האויבים של המשטר המצרי הנוכחי. חמאס, שסייע לאסלאמיסטים בסיני, מאתגר כמובן גם את ישראל. מצרים, מצידה, מעוניינת להוריד את להבות העימות בין ישראל לחמאס והיא הולכת וממלאת תפקיד מרכזי בתיווך בין שני הצדדים. תפקיד דיפלומטי זה מקנה נקודות לקהיר בירושלים ובוושינגטון, ומעניק מנוף כלפי החמאס והג’יהאד האסלאמי בעזה.
גם בצפון אפריקה יש למצרים ולישראל אינטרסים משותפים. שני הצדדים תומכים (לא במידה שווה) במרשל ח’ליפה הפטר, מפקד הצבא הלאומי הלובי של טוברוק, במלחמת האזרחים, תוך סיוע של שותפתה החדשה של ישראל, איחוד האמירויות. מנגד, תורכיה התערבה בשנת 2020 כדי למנוע את נפילת ממשלת ההסכמה הלאומית בטריפולי, הכוללת בתוכה גורמי אסלאם קיצוני.
אפילו בזירה הסורית יש לישראל ולמצרים אותן העדפות. מצרים התנגדה למאמצים של ארגוני המורדים הסוניים להדיח את בשאר אל-אסד, בעוד שישראל נזהרה לא לערער את יציבותו של משטרו כדי לשמור על חופש הפעולה שלה נגד מטרות איראניות, תוך שמירת ההסכמות עם מוסקבה לאחר ההתערבות הרוסית שהחלה בספטמבר 2015.
המצרים נוהגים לכנות את מדינתם “אום אל-דוניא” (אימו של העולם), ובכך מבטאים את החשיבות העצמית שבה הם תופסים את עצמם. עם זאת, המשקל האזורי של מצרים ירד מאז ימיו של נאצר ומוקד תשומת הלב של מצרים הוא בעיקר מקומי, בדומה לרוב מדינות ערב. יחד עם זאת, מצרים היא המדינה המאוכלסת והחשובה ביותר בעולם הערבי ובעלת הצבא החזק ביותר מבין שכנותיה של ישראל. לכן, מצרים היא שותפה אסטרטגית חשובה לישראל, וראויה לעדיפות גבוהה בסדר היום של מדיניות החוץ של ישראל. יש לקוות שממשלת בנט מבינה זאת.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
- בניית אתרים