JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

פרופ' אפרים ענבר

פרופ' אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

רמת הגולן משמשת כגבול הביטחון הטוב ביותר בצפון מול סוריה. הנוכחות האיראנית בסוריה מחזקת את הצורך להחזיק בגולן. הכרת נשיא ארה"ב בריבונות הישראלית בגולן והעליונות הצבאית של ישראל תורמות לשימור הסטוס קוו הטריטוריאלי.

הקדמה

כידוע, ישראל כבשה את רמת הגולן במלחמת מגן ב-1967. ממשלת ישראל החילה את החוק הישראלי על רמת הגולן ב-1981.

הכרתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בריבונות הישראלית ברמת הגולן, במרץ 2019, היא צעד מבורך מבחינות רבות. היא מקדמת את הדרישה הישראלית לשינויי גבולות כדי לעצב "גבולות ביטחון" למדינת ישראל, שכן רמת הגולן משמשת כגבול הביטחון בצפון מול סוריה. השליטה הישראלית ברמת הגולן מחזקת את היכולת הישראלית למנוע התבססות איראנית בדרום סוריה ובניית חזית נוספת נגד ישראל אשר תחבור לחזית שאיראן הקימה כבר באמצעות שליחה, החיזבאללה, בדרום לבנון.

הצעד האמריקני גם משאיר את ישראל בצפונה של ממלכת ירדן ומקטין את האפשרות של איראן לערער את היציבות השלטונית של השושלת ההאשמית. כמו כן, ההצהרה האמריקנית מסייעת לקיים את הסטטוס קוו הקיים, שהוא הסדר בר קיימא ועדיף על חלופות אחרות, כולל הסכם שלום בעקבות נסיגה ישראלית.

אכן, שינוי המדיניות האמריקנית מכרסם בנוסחה הלא מציאותית "שטחים תמורת שלום" הדורשת מישראל לחזור לגבולות 1967 במסגרת הסכמי שלום. מאמר זה דן בסוגיות אלו.

רמת הגולן – גבול הביטחון בצפון

שטחה של רמת הגולן, בצפונה של ישראל, הוא קטן יחסית (כ-1,200 קמ"ר בשליטת ישראל). עם זאת, חשיבותה הביטחונית גדולה (ראה מפה מס' 1). רמת הגולן חולשת על עמק הירדן, על הכינרת, על הגליל ועל מבואות דמשק. נהר הירמוך תוחם את הרמה בדרום. את גבולה המזרחי מסמנות הגבעות שלאורך קו פרשת המים וערוץ הרוקד (ראה מפה מס' 2). הר החרמון (גובה 2,814 מטר) מסמן את גבולה הצפוני של רמת הגולן. פסגות החרמון מספקות נקודת תצפית מצוינת על האזור כולו, כולל דמשק, הנמצאת כ-60 ק"מ ממזרח, ומפרץ חיפה שעל חוף הים התיכון ממערב (ראה מפה מס' 3).

 

מפה מס' 1 – צפון ישראל

מפה מס' 1 – צפון ישראל

 

מפה מס' 2 – רמת הגולן

מפה מס' 2 – רמת הגולן

 

מפה מס' 3 – מבט מהחרמון דרומה, לדמשק ולחיפה

מפה מס' 3 – מבט מהחרמון דרומה, לדמשק ולחיפה

 

מבחינה צבאית, נסיגה מרמת הגולן תהיה שגיאה גדולה. השליטה על רמת הגולן נותנת בידי ישראל יתרונות חשובים, כולל כאלה שהתגלו כחיוניים במהלך הדיפת מתקפת הפתע הסורית באוקטובר 1973, ואשר בהמשך גם אפשרו לישראל לשמור על היציבות לאורך הגבול הסורי-ישראלי מאז ועד היום. הגבול בין ישראל וסוריה הוא גבול שקט מאז 1974, למרות היעדר הסכם שלום, למרות העימותים הצבאיים בין ישראל לבין יחידות של הצבא הסורי בעת מלחמת לבנון בשנת 1982, וחרף מלחמת האזרחים בסוריה.

הגבול הנוכחי, העובר לאורך קו פרשת המים, לאורך הגבעות שבחלקה המזרחי של רמת הגולן, הוא קו ההגנה הטוב ביותר כנגד מתקפה צבאית ממזרח. התקפה כזו תיאלץ להתגבר על עדיפותו הטופוגרפית של הכוח המגן היושב על הגבעות. פני השטח מאלצים את הצד התוקף לתעל את כוחותיו בין הגבעות, ותוואי השטח – הכולל "צווארי בקבוק" טבעיים – מאפשר לכוח מגן קטן להדוף מתקפה מכיוון מזרח ולהרוויח זמן להבאת תגבורות במקרה הצורך. במלחמת יום כיפור, התוואי הטופוגרפי הזה אפשר לכוח מגן קטן שמנה 177 טנקים בסך הכול לבלום מתקפה סורית של כ-1,500 טנקים ולהרוויח זמן חיוני, שבמהלכו יכול היה צה"ל לגייס יחידות מילואים ולפרוס אותן בשטח. למתקפת שריון אין סיכויים רבים להצליח, והיא אינה יכולה להימשך לאורך זמן, אם הצד התוקף לא ישתלט על הגבעות הנמצאות כיום בשליטתה של ישראל.

אין שום קו אחר ברמת הגולן המסוגל להעניק יתרונות הגנתיים כאלה, שכן הגבול הנוכחי מבוסס על קו פרשת המים וכל השטח מערבה ממנו הוא ירידה לכיוון הצוקים המזרחיים שמעל נהר הירדן. נסיגה מן הגולן תאלץ את ישראל להעביר את כוחות צה"ל לחלקו הנמוך ביותר – בגובה של כ-200 מטרים מתחת לפני הים – של המורד המוביל אל הרמה, הנמצאת בגובה 750 מ' מעל לפני הים (ראה מפה מס' 2). בתנאים אלה תהפוך ההשתלטות מחדש על שטח הרמה בעת משבר למבצע צבאי סבוך. מאז 1967, כוח האש בשדה הקרב גדל באופן משמעותי – דבר הנותן יתרון למגן. לכן כיבוש הרמה מקו הפסקת האש 1949 (הידוע כ"הקו הירוק") הוא היום מורכב ויקר מאשר ההשתלטות על הרמה ב-1967.

השליטה ברמת הגולן משפרת גם את הביטחון של אזור מפרץ חיפה האסטרטגי, בכך שהיא מגדילה את המרחק בינו לבין העמדות הסוריות הקרובות ביותר מ-70ק"מ ל-90 ק"מ. מפרץ חיפה הוא מרכז תעשייתי חשוב ונמצא בו אחד משני הנמלים הראשיים של ישראל; הוא מהווה חלק מהמשולש האסטרטגי החיוני של ישראל (חיפה-ירושלים-גדרה), שם נמצאות רוב התשתיות ושם מתגוררת מרבית האוכלוסייה.

כל שינוי בשליטה הישראלית ברמת הגולן עלול לערער את השקט והיציבות שהושגו. לסמיכותה הגאוגרפית של דמשק לרמת הגולן (כ-60 ק"מ) יש ערך הרתעתי עצום, משום שהיא מציבה את עיר הבירה, מרכז העצבים של המשטר הסורי, כמטחווי קשת מעוצמתה הצבאית של ישראל (ראה מפה מס' 2). הזזת קו הגבול בין ישראל לסוריה מערבה תשלול מישראל את היתרון הזה, תפגע בכושר ההרתעה שלה ותהווה הזמנה לתוקפנות.

השליטה הישראלית באחת מפסגות החרמון בצפון הגולן גם מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעיני חשובות. היא מאפשרת לישראל להשתמש באמצעי מעקב אלקטרוניים הצופים לעומק השטח הסורי, ומעניקה לישראל יכולת התרעה מוקדמת במקרה של התקפה. מאפיין זה מפחית את הצורך במכת מנע. עליונותו הטופוגרפית של קו ההגנה הנוכחי גם משפרת את הגישה למטרות. השימוש בחימוש מונחה מדויק מצריך במיוחד מודיעין איכותי. בתחום הלוחמה האלקטרונית, קווי ראייה הם עניין חשוב ביותר.

החלופות המוצעות לבסיסי המודיעין, כגון מטוסי ביון ו/או שימוש במל"טים, אינן מספקות. בניגוד למתקנים הקבועים בהר, מערכות כאלה אינן מסוגלות לשאת ציוד כבד, כגון אנטנות גדולות, וניתן להפילן באמצעות טילי נ"מ. יתר על כן, משך השהייה שלהן באוויר מוגבל. תנאי מזג אוויר יכולים גם הם להשפיע על שרידותן של מערכות מוטסות. גם לווייני מעקב אינם עונים על כל הצרכים כי הם מספקים מידע בעיקר על מטרות נייחות, אולם אינם יעילים בכל הקשור לאספקת מודיעין טקטי. אפילו לווייני תקשורת סובלים מחסרונות בהשוואה לתחנות קרקעיות.1

למרות זאת, מאז שנות ה-1990 היו בכירים בישראל שטענו כי הטכנולוגיה המודרנית מבטלת את ערכו האסטרטגי של השטח, וכי מסיבה זו מוצדקת הנכונות לוויתורים טריטוריאליים תמורת הסכם שלום. שמעון פרס חזר וטען נגד החזקת שטחים, בהסבירו כי עידן הטילים שם קץ לתקופה שבה נודעה חשיבות של ממש למכשולים פיזיים וליתרונות טופוגרפיים.2 לפי תפיסה זו, שקנתה לה אחיזה ניכרת בישראל, הפכו "עומק אסטרטגי" ו"גבולות בני הגנה", מושגים שבעבר נודעה להם חשיבות מרובה ביותר, לאנכרוניזם אסטרטגי.3

חשיבה מעין זו מייחסת חשיבות רבה יותר להסכמים פוליטיים מאשר לטופוגרפיה, גאוגרפיה ועוצמה צבאית. הנוקטים עמדה זו סבורים שהסכמה ערבית חשובה יותר מן הפוטנציאל הצבאי הגלום בקו המשורטט על מפה, משום שרק גבולות מוסכמים נחשבים לגבולות בטוחים. כך למשל, הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) אמנון שחק סבר כי שגרירות סורית בישראל חשובה יותר מתחנות להתרעה מוקדמת,4 ואלוף (מיל.) זאב לבנה טען כי "השלום הוא הטוב שבביטחונות".5

יתר על כן, הסיסמאות הפשטניות הנשמעות לעיתים בדבר הירידה בחשיבותם האסטרטגית של שטח ושל מתארים טופוגרפיים בעקבות הקִדמה הטכנולוגית מתעלמות מן המציאות ההיסטורית, ומן העובדה שהטכנולוגיה הצבאית היא במהותה משתנה לאורך זמן; לעיתים נמצא היתרון בצד המתגונן, ולעיתים הוא נמצא דווקא בצידו של הצד יוזם ההתקפה. עיון בהיסטוריה של כלי נשק מלמד כי לכל מערכת נשק קם בסופו של דבר נשק נגדי. לדוגמה, עוצמת האש של מכונות הירייה נוטרלה על ידי שריון הטנק, שעליו איימו טילי נ"ט, שהביאו לאחרונה לפיתוחן של מערכות מיגון מתקדמות עבור טנקים. המירוץ הטכנולוגי הוא מורכב ביותר, וכיום אנו יודעים שיתרונות טכנולוגיים הם זמניים בלבד ותקפים רק עד אותו רגע שבו אחד הצדדים מפתח טכנולוגיה חדשה.6

בנוסף, תוצאתו של עימות צבאי אינה נגזרת רק מן המאזן הטכנולוגי שבין המגן לתוקף, ולא בהכרח תלויה בו. מכל האמור לעיל עולה כי רבה עדיין חשיבותו של הגורם הטופוגרפי. אסטרטגים ואנשי צבא בכל רחבי העולם עודם מייחסים חשיבות רבה למאפיינים הטופוגרפיים של שדה הקרב. אין לאפשר מצב שבו גבולותיה של ישראל ישורטטו על סמך טכנולוגיות בנות חלוף, עדכניות ככל שתהיינה, גם אם היום נראה כי הן מעניקות יתרון ליכולותיה ההגנתיות של ישראל. הזיקות שבין טכנולוגיה ואסטרטגיה מורכבות, ומתולדות המלחמות אנו לומדים כי לא די בעליונות טכנולוגית ובחימוש טוב יותר כדי לנצח במלחמה.

גם הסדרי ביטחון שונים המוצעים כפיצוי על הנסיגה הם בעייתיים ביותר.7 לדוגמה, יצירת שטח מפורז בסיני (שרוחבו 200 ק"מ), שהיווה גורם מייצב במערכת היחסים בין ישראל למצרים, אינה ניתנת לחיקוי ברמת הגולן, שכל רוחבה 25 ק"מ. פירוז הכוחות בחצי האי סיני מאפשר ביסודו של דבר למנוע מתקפת פתע של כל אחד מהצדדים, בזכות העובדה שהמרחק הפיזי מיתרגם לזמן התרעה. אולם רוחבה המצומצם של רמת הגולן אינו מספיק כדי לספק התרעה מוקדמת על מתקפה. החשש העיקרי הוא שבגלל פירוז רמת הגולן לא תיתקל מתקפת פתע סורית בהתנגדות, ותאפשר לסוריה להציב בתוך שעות ספורות מספר אוגדות שריון לאורך הרכס המערבי של רמת הגולן, החולש על כל חלקה הצפוני של ישראל.

ההנחה שישראל תוכל לסכל מהלך כזה היא שגויה. סוריה עלולה לשחוק את הסכמי פירוז הכוחות בשיטת ה"סלאמי" (הפרות פעוטות של פירוז הכוחות, המצטברות יחדיו לכלל שינוי מהותי בסטטוס-קוו), המקטינה את הסבירות שישראל תגיב בעוצמה על כל הפרה "קטנה". יתר על כן, ייתכן שישראל לא תהיה מודעת כלל לכל ההפרות, שכן אין כל דרך מעשית ליצור מערכת בדיקה חסינה מטעויות. כמו כן ייתכן שלישראל לא תהיה התרעה מוקדמת על כוונה מצד סוריה להשתלט על רמת הגולן.

ההצעות להרחבת השטח המפורז מזרחה לתוך סוריה אינן מציאותיות, בשל קרבתה של דמשק. שליטי דמשק לא יסכימו לפרז שטחים בסמיכות לעיר הבירה, כי נוכחות צבאית חזקה בעיר הבירה היא הערובה לשרידות המשטר. לפיכך, השליטה על רמת הגולן היא משחק סכום-אפס, ושום תרגילים אינטלקטואליים לא ישנו עובדה זאת.

ההנחה שישראל תהיה מסוגלת לכבוש בחזרה את הרמה בקלות היא בעייתית. שטחי הכינוס של צה"ל מערבית לנהר הירדן עדיין יהיו בטווח הארטילריה והטילים הסוריים, עובדה שתאט כל תגובה ישראלית לכיבוש מחדש של רמת הגולן שבידי סוריה; ייתכן גם שהנסיבות הבינלאומיות תגבלנה במידה רבה, אם לא לחלוטין, את חופש הפעולה הצבאי של ישראל.

האמת היא כי התמזל מזלה של מדינת ישראל שלא חתמה עם סוריה על הסכם שכלל התחייבות לירידה מרמת הגולן. עתיד המשטר בסוריה לוט בערפל ואין כל ודאות ביחס לכוונותיו של המשטר הנוכחי, שלא לדבר על המשטר שיבוא במקומו, בכל הקשור לישראל. סוריה, שעדיין נתונה במלחמת האזרחים, בוודאי אינה פרטנר לשלום, במיוחד לאור תלותה הגדולה באיראן. גם אם בעתיד יופיע בסוריה משטר ידידותי לישראל אין לדעת אם ישרוד את תהפוכות הפוליטיקה ערבית. במצרים, אשר חתמה חוזה שלום עם ישראל ב-1979, נבחר נשיא ב-2012, איש האחים המוסלמים, שלמזלה של ישראל (ולא רק שלה) הוחלף לאחר שנה. המסקנה המתבקשת היא שצריך לנהוג במשנה זהירות ואין לסמוך על הסדרים מדיניים בני חלוף.

ההקשר האיראני

מלחמת האזרחים בסוריה עדיין לא הסתיימה, ומסתמנת מפה חדשה שיש בה אזורים בשליטה אמריקנית (נראית זמנית מאוד), תורכית, איראנית, רוסית ושל צבא סוריה. גם ישראל מחזיקה בחלק קטן ממה שהיה סוריה, וההכרה של טראמפ בריבונות ישראלית ברמת הגולן היא גושפנקא מדינית לחלוקתה של סוריה ואיתות שארה"ב עדיין שחקן בזירה הסורית.

הגורם החזק ביותר בסוריה בשלב זה הוא איראן והמיליציות שבשליחותה. מטרתה של איראן היא לבסס "פרוזדור שיעי" מהמפרץ הפרסי לים התיכון כדי להשיג הגמוניה במזרח התיכון ולשים קץ למדינה היהודית, אי לכך היא התערבה במלחמת האזרחים בסוריה כדי להציל את משטרו של אסאד. כיום אסאד תלוי במידה רבה בחסדי איראן ויהווה שותף, לא תמיד מרצון, לתוכניות האיראניות. איראן שואפת להפוך את סוריה למדינת חסות, כפי שקרה בלבנון. ייתכן שהנשיא טראמפ, שהביע את רצונו להוציא את הכוחות האמריקנים מסוריה בעקבות דחפיו הבדלניים, רואה בישראל את המדינה היחידה שמסוגלת להפריע למימוש התוכניות של איראן בסוריה. ההתייחסות החדשה של ארה"ב לרמת הגולן היא אם כן מעין עידוד אמריקני לישראל להמשיך ולעמוד איתן מול איראן.

אומנם ישראל נמנעה מלהתערב במלחמת האזרחים בסוריה, אך היא החלה לפעול צבאית נגד ניסיונות איראן להתבסס בסוריה. הפעילות הישראלית בסוריה מקשה על איראן וגובה מחיר דמים, תרתי משמע, ממשמרות המהפכה ושליחיה בסוריה. הנוכחות הצבאית הישראלית ברמת הגולן מגדילה את הסיכוי למנוע מאיראן להקים בצד הסורי של רמת הגולן ובדרום סוריה בסיס קדמי של המיליציות שבשליטתה המסתייעות בחיזבאללה. בסיס כזה מיועד לשמש נקודת שיגור טילים נוספת לעבר ישראל ונקודת מוצא לפשיטות בשטח ישראל. נוכחות איראנית בסוריה שיש בה איום על מרכזי האוכלוסייה בישראל תאפשר לה יכולת הרתעה גם נגד תקיפה ישראלית אפשרית על מתקני הגרעין באיראן ("מתאר דרום קוריאני").

ההכרה האמריקנית בריבונות הישראלית ברמת הגולן גם מחזקת את הנוכחות של ישראל קרוב לצפונה של ממלכת ירדן, ומקטינה את האפשרויות של איראן לערער את היציבות של השושלת ההאשמית. אחד המניעים ליצירת מסדרון יבשתי דרך סוריה לים התיכון הוא ליצור תנאים לערעור היציבות בירדן מסוריה – ולשימוש בשטחה של ירדן כגשר לרשות הפלסטינית בגדה המערבית, שאיראן רוצה להופכה ל"עזה שנייה". ירדן גובלת בערב הסעודית, שגם היא יעד לחתרנות איראנית. יציבות הממלכה הירדנית היא אינטרס ישראלי מובהק, כיוון שירדן היא חיץ בין מדינת היהודים למרחב המוסלמי הקיצוני עד פקיסטן, שהוא ברובו בשליטה הולכת וגדלה של איראן.

ייתכן שאיראן תחליט לסייע לסוריה, בסיום מלחמת האזרחים, לבנות מחדש את יכולותיה הצבאיות. רוסיה בוודאי תשמח לחמש מחדש את צבא סוריה אם איראן תממן זאת. אז סוריה תחזור להיות איום רציני על מדינת ישראל. בתרחיש כזה חשיבותה של רמת הגולן תעלה משמעותית.

אין לשים את יהבנו על הסדרי ביטחון המסתמכים על שיקולים פוליטיים בני חלוף. גבולות בני הגנה נחוצים במיוחד לאור עמדתה הגאו-פוליטית של ישראל במאה ה-21. בגבולה הצפוני של ישראל נמצאים כיום סוריה והחיזבאללה. שניהם בעלי בריתה של איראן, הכוח העולה במזרח התיכון, שעוינותה לעצם קיומה של ישראל אינה מוטלת בספק.

שרידותו של הסטטוס-קוו

ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל על רמת הגולן, גם אם מדינות אחרות לא ילכו בעקבותיה, היא בכל זאת תרומה לשימור הסטטוס-קוו (שליטה ישראלית ברמת הגולן ללא הסכמה סורית). הסטטוס-קוו הביא לגבול שקט ויציבות מאז 1974, אף על פי שסוריה ניסתה להקיז את דמה של ישראל באופן עקיף בזירה הלבנונית. במאה ה-21 הצהירה סוריה כמה וכמה פעמים על התנגדותה לכיבוש הישראלי בגולן, אולם ההצהרות לא לוו במעשים. הסטטוס-קוו הוכיח את עצמו כאמין ובר-שימור במשך יותר מ-50 שנה; זהו פרק זמן ארוך יותר מכל התקופה שבה הייתה רמת הגולן בשליטה סורית.

הסטטוס-קוו ברמת הגולן הוא בראש ובראשונה תוצר של עליונותה הצבאית של ישראל ושל כוח ההרתעה שלה. כל עוד נמשך פער הכוחות בין ישראל לסוריה, אין הרבה סיכויים שסוריה תנסה לקעקע את הסטטוס קוו. זו משמעותה של הפוליטיקה של כוח.8 בפוליטיקה העולמית, שרטוט הגבולות היה תמיד תלוי גם במאזן הכוחות בין הצדדים. בדרך כלל הצד החלש יותר מתאים את עצמו לצד החזק. סקירה של יותר מ-100 סכסוכים טריטוריאליים מראה שבמרבית המקרים הצד החזק יותר מחליט מי ישלוט בשטחים שבמחלוקת. 9

מומחים רבים קובעים כי הסורים לעולם לא יסתפקו בפחות מנסיגה מלאה מכל רמת הגולן כתנאי לשלום, ומציינים כי נסיגתה המלאה של ישראל מחצי האי סיני מהווה תקדים בכל המשאים ומתנים העתידיים עם העולם הערבי. אולם סוריה כבר הוכיחה שהיא יודעת לסגת מעמדותיה לנוכח כוחות חזקים ממנה. כך, למשל, בשנת 2005 כפתה עליה עמדה בינלאומית נחושה לצאת מלבנון. באופן פרגמטי דומה נהגה סוריה בחבל הסורי אלכסנדרטה, שסופח על ידי טורקיה ב-1939. בסופו של דבר הכירה דמשק בכוחה העדיף של אנקרה והשמיטה את דרישתה לקבל חזרה חבל ארץ זה. יתר על כן, מחלוקת טריטוריאלית זו לא מנעה מדמשק לקיים יחסים דיפלומטיים עם אנקרה. ככל הנראה, סוריה תסכין עם נוכחות תורכיה בשטחים שכבשה בצפון המדינה אף אם תרחיב את השטח שבשליטתה. עם הזמן, ולאור יתרונה הצבאי של ישראל, עשוי הסטטוס-קוו להפוך לבסיס ליחסים טובים יותר.

יש סכסוכים טריטוריאליים שבהם המדינות החלשות יותר מביעות זה שנים התנגדות עזה, ללא הועיל, לכיבוש חבלי ארץ בידי מדינה שכנה. כך הדבר לגבי שליטתה של רוסיה בדרום איי קוריל (מאז 1945), שליטת הודו בחבל קשמיר (מאז 1947), סיפוח מערב הסהרה על ידי מרוקו (מאז 1975) או הכיבוש הארמני בנגורנו-קראבאך (מאז 1994). גורלו של חצי האי קרים נחרץ. מדינות בסופו של דבר מסתגלות למאזן הכוחות הקיים בין הצדדים.

הסטטוס-קוו בגולן נשמר יותר מ-50 שנה בגלל העדיפות הצבאית הישראלית. גם העובדה שהמחלוקת הטריטוריאלית בין ישראל וסוריה מעוררת רק מעט עניין בינלאומי מסייעת לקיום הסטטוס קוו. סוריה איבדה בעקבות מלחמת האזרחים את השפעתה בעולם הערבי. יתר על כן, בצומת הדרכים ההיסטורי הנוכחי, מדינות ערב רבות מוטרדות מתלותה של סוריה באיראן, לאור הפיכתה של טהראן לכוח עולה במזרח התיכון. הן רואות בישראל בעלת ברית אסטרטגית לנוכח פוטנציאל הגרעין של איראן, עובדה המסייעת ל"כיבוש הגולן" להישאר עם תהודה פוליטית נמוכה.

ייתכן גם שלמשטר העלאווי יש אינטרס בשימור הסטטוס-קוו ברמת הגולן, חרף מס השפתיים ל"החזרת הגולן לסוריה". הסכסוך עם ישראל מעניק מידה של לגיטימיות לשלטון המיעוט של העלאווים. בהחלט ייתכן שמבחינת שליטי סוריה, השילוב של עמדה פומבית לוחמנית נגד ישראל ואי-פעולה בגולן הוא התמהיל המיטבי.10

לאחר מלחמת האזרחים, סוריה איננה מהווה יריב של ממש לצה"ל. עם זאת, אין לשלול לחלוטין עימות צבאי בקנה מידה גדול בין ישראל לסוריה בעתיד. תרחיש כזה עלול להתממש אם סוריה תתחזק משמעותית מבחינה צבאית ואם היא תהיה חלק ממתקפה איראנית-סורית-חיזבאללה מתואמת. הסבירות לתרחיש זה תגבר אם תיתפסנה ארה"ב ו/או ישראל כחלשות.

גם אם אי אפשר למנוע עימות עם סוריה, הנוכחות הצבאית ברמת הגולן חשובה דיה לישראל כדי להצדיק את המחיר של מלחמה עתידית בין שתי המדינות. עם זאת, ניתן להוריד את המחיר האמור במידה רבה באמצעות התכוננות צבאית נבונה מצד ישראל ונחישות פוליטית שתאותת באופן שאינו משתמע לשתי פנים על נכונותה של ישראל להסלמה ו/או לביצוע מהלומות מנע. ייתכן ששנות השקט לאורך הגבול בין סוריה וישראל תגענה לסיומן עם ההתבססות האיראנית בסוריה. אז, גבול הביטחון ברמת הגולן יעמוד במבחן.

סיכום

רמת הגולן היא גבול הביטחון של ישראל. שרטוט גבולות בהסתמך על טכנולוגיות צבאיות משתנות ועל נסיבות פוליטיות בנות חלוף הוא איוולת אסטרטגית. ויתור על רמת הגולן הוא מסוכן מבחינה ביטחונית, יהווה סימן של חולשה מצד ישראל ויפגע בכושר ההרתעה שלה.

הסטוס קוו הקיים הוא הסדר בר-קיימא ועדיף על חלופות אחרות, כולל הסכם שלום. התועלת הצפויה לישראל מהסכם שלום עם סוריה נמוכה. לא נראה שסוריה תאמץ אורינטציה פרו-מערבית במדיניות החוץ שלה ותוותר על בריתה עם איראן. יתר על כן, הסכם שלום עם סוריה לא ישפיע על מעמדה הדיפלומטי של ישראל באזור ובעולם. לסוריה, כמוה כמרבית מדינות העולם הערבי, כמעט אין מה להציע לישראל מבחינה כלכלית או תרבותית. לישראל אין כל אינטרס להשתלב באזור רודני, מושחת ועני; גם החלפת המשטר בסוריה לא תשנה עובדה זו.

לפיכך, מה שצריך להנחות את מדיניותה של ישראל כלפי סוריה הוא עקרון פוליטיקת הכוח, המתקיים במרבית הסכסוכים הטריטוריאליים. כשתמצא זאת לנכון לא תתקשה סוריה לבלוע את גאוותה, שכן הסורים מורגלים בפוליטיקת הכוח.

יתר על כן, שינוי המדיניות האמריקנית לגבי רמת הגולן, המבוסס על התובנה שזה גבול בר הגנה, נותן תקווה לאפשרות שארה"ב תקבל את העמדה של ממשלות ישראל לדורותיהן שנהר הירדן ואזור בקעת הירדן הוא גבול הביטחון במזרח. הגבול עם ירדן הוא הארוך ביותר, וגם הקרוב ביותר לליבת מדינת ישראל – המשולש ירושלים-חיפה-גדרה. כמובן, הנכונות האמריקנית להכיר בשינוי גבולות מכרסמת בנוסחה הלא מציאותית "שטחים תמורת שלום", הדורשת מישראל לחזור לגבולות 1967. נוסחה זאת היא גם הבסיס לתביעות הטריטוריאליות הפלסטיניות.

מול סוריה, ישראל צריכה להתעקש על פרדיגמה חדשה, "שלום תמורת שלום", המושתתת על גבולות בני הגנה. הדרישה לגבולות בטוחים היא סבירה, והיא נסמכת על החלטות בינלאומיות כדוגמת החלטה 242 של מועצת הביטחון. אי השקט הפוליטי, נפיצותו של האזור באופן כללי ומדיניות החוץ המשתנה של שכנותיה של ישראל מעידים כולם כי אסור למדינת ישראל ליטול על עצמה סיכון ביטחוני משמעותי כוויתור על הגולן. החזרה לקווי 1967 גם אינה קבילה מבחינה מוסרית, משום שמשמעותה היא שסוריה, שהייתה התוקפן ב-1967, תיחלץ מהפרתה הבוטה את הנורמות הבינלאומיות מבלי שתידרש לשלם מחיר כלשהו.


חלק ממאמר זה מבוסס על:

Efraim Inbar, “The Status Quo with Syria is Best for Israel”

MERIA Journal, Vol. 15, No. 3 (September 2011).


[1] נקודה זו הדגיש באוזניי חיים רוזנברג, לשעבר מנהל התכנון ארוך הטווח ברפא"ל.

[2] שמעון פרס ואריה נאור, The New Middle East (New York: Henry Holt, 1993), pp. 77–78.

[3] לעיון בתפיסות החדשות על אודות עוצמה לאומית: Efraim Inbar, "Contours of Israel’s New Strategic Thinking", Political Science Quarterly, Vol. 111, No. 1 (Spring 1996), pp. 48–51.

[4] אריה כספי, "ראיונות עם אמנון שחק", על המשמר, 25 באפריל 1993.

[5] במחנה, 25 במאי 1994.

[6] ניתוח מצוין בנושא יחסי הגומלין בין טכנולוגיה ומלחמה ראה: Martin Van Creveld, Technology and War. From 2000B.C. to the Present (New York: The Free Press, 1989).

[7] לעיון בניתוח של הסדרי ביטחון פוטנציאליים: עומר בר-לב, הסדרי ביטחון בגולן לנוכח פני שדה הקרב המודרני (תל אביב: ספרית הפועלים, 1999).

[8] לעיון בנושא הפרדיגמה הריאליסטית ביחסים בינלאומיים: Hans Morgenthau, Politics Among Nations. The Struggle for Power and Peace (New York: Alfred A. Knopf, 1948), וכן: John Mearsheimer, The Tragedy of Great Power Politics (New York: Norton, 2001).

[9] Saul Cohen, The Geopolitics of Israel’s Border Question (Jerusalem: JCSS and Jerusalem Post, 1986), pp. 8–9

[10] ראה: רון טירה, עיצוב מדיניות ישראל כלפי סוריה (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2000), עמ' 80.


תמונה ראשית ותמונות בגוף המאמר: קרדיט –  JISS

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *