JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

פרופ׳ אפרים ענבר

פרופ׳ אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

החלת החוק הישראלי בבקעה על ידי ממשלת האחדות הלאומית תאותת על הסכמה ישראלית רחבה ועל הנחישות הישראלית לשמור חבל ארץ זה בתחום המדינה. זוהי שעת כושר שיש לנצל.

החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן אינה גחמה ימנית, אלא מימוש תוכנית אסטרטגית מבית מדרשה של מפלגת העבודה (תוכנית אלון) שיצחק רבין האמין בה. הקונצנזוס על חשיבותה האסטרטגית של בקעת הירדן כולל את מפלגת כחול-לבן, מפלגת העבודה ואף חברים באופוזיציה לממשלה החדשה. אכן, הרוב הגדול של ישראלים (מעבר ל-70%) רואים בבקעה את גבול הביטחון של ישראל במזרח.

גבולות ביטחון חשובים גם במאה ה-21, במיוחד אם בוחנים את האיומים הגדלים על ריכוזי האוכלוסין והמתקנים האסטרטגיים במדינה. איראן מעוניינת להקים את “הפרוזדור השיעי” מהמפרץ הפרסי, דרך עיראק, סוריה ולבנון, אל חוף הים התיכון. היעד הוא להפוך אזורים אלה לבסיסים לשילוח טילים ולהתקפות טרור נגד ישראל. איראן גם מתכננת לפגוע ביציבותה של ירדן ולבנות גשר יבשתי אל הרשות הפלסטינית הסמוכה לישראל, כדי להקל על הפגיעה בה.

בקעת הירדן היא גבול הביטחון היחיד במזרח. השליטה במעברים המועטים מאזור זה מערבה יכולה למנוע פלישה לישראל. הבקעה היא קרובה אל לב המדינה, שהוא המשולש ירושלים-גדרה-חיפה, שבו גרים כ-70% מתושבי ישראל וכ-80% מתשתיתה הכלכלית. המרחק בין הנהר לירושלים הוא 30 קילומטר בלבד. את היתרון האסטרטגי משלים ההיבט הדמוגרפי. הערבים המועטים מאוד החיים בבקעת הירדן אינם מהווים מעמסה דמוגרפית על המדינה היהודית.

לעיתים מושמעת הטענה שישראל כבר אינה זקוקה לבקעת הירדן כמגן מפני תוקפנות מהמזרח בגלל הסכם השלום עם ירדן. יתר על כן, טוענים שעיראק שלאחר סאדאם חוסיין חלשה, וכך גם סוריה, שהייתה שסועה זמן רב במלחמת אזרחים. בניגוד אליהן, יציבותה המרשימה של ירדן הופכת את האיום של החזית המזרחית על מרכזי האוכלוסייה והתשתיות הכלכליות של ישראל לנחלת העבר.

אולם זו נקודת מבט לטווח הקצר ביותר, המתעלמת מהפוטנציאל העצום לתהפוכות פוליטיות במזרח התיכון, כפי שהוכח באירועי “האביב הערבי”. ערעור היציבות בממלכה ההאשמית ובערב הסעודית וחזרתה של סוריה למחנה הרדיקלי בעקבות ההתאוששות ממלחמת האזרחים עלולים להחיות את החזית המזרחית. הנסיגה האמריקנית מהמזרח התיכון מאפשרת חופש פעולה רב יותר לאסלאמיסטים לפעול נגד בעלי הברית של המערב. תרחישים אלו עלולים להחיות את החזית המזרחית.

מצדדי מסירת בקעת הירדן לפלסטינים מזלזלים בחשיבות הטופוגרפית של השטח בשל היכולות הטכנולוגיות המסוגלות לאתר ולנטרל איומים מרחוק, אשר פוטרות את הצורך האסטרטגי בבקעה כאמצעי הגנה. אולם “מומחים” אלה מתעלמים מההיסטוריה של הטכנולוגיה הצבאית, שיש בה תנודתיות בין עליונות יכולות הגנתיות לבין התקפיות. התפיסה שהטכנולוגיה של ימינו, שאכן מפחיתה בינתיים את חשיבות הטופוגרפיה, תישאר על כנה, מהווה כשל חשיבה אסטרטגי מסוכן. התבססות על יכולות טכנולוגיות מתקדמות להגנה מצד אחד, והתעלמות ממציאות פוליטית לא יציבה מצד אחר, מייצגת תפיסה אסטרטגית שגויה.

 

אם ישראל רוצה לשמור על גבול בר הגנה בבקעה היא צריכה לדאוג גם לאבטחת הכביש מהחוף לבקעת הירדן, דרך ירושלים מאוחדת ומעלה אדומים. זהו הציר היחיד ממערב למזרח שיש לאורכו רוב יהודי ובטוח להעברת כוחות מהאזורים שלאורך החוף, שבהם רוב היהודים גרים, אל הבקעה במקרה חירום. מעלה אדומים, אשר הוקמה על ידי מפלגת העבודה, היא תחנה חשובה בציר זה. לכן חשוב לחברה אל ירושלים על ידי החלת החוק הישראלי בשטח E-1 (חמישה קילומטרים של מדבר) ובנייה בו. ירושלים חשובה לא רק מבחינה היסטורית ודתית – יש לה ערך אסטרטגי.

הנסיבות הפוליטיות נראות כרגע בשלות להחלטה ישראלית על החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן. במסגרת קבלת תוכנית טראמפ לשלום על ידי ישראל האמריקנים מוכנים לתת גיבוי לצעד זה, ולכן טעות לכנותו חד-צדדי.

מדינות ערב ברובן תתנגדנה פורמלית למדיניות הישראלית, אבל ייתכן שזה רק מס שפתיים לפלסטינים. יתר על כן, האפשרות שארה”ב תיסוג מהמזה”ת משאירה את ישראל כמחסום כמעט יחיד לשאיפות ההגמוניות של המשטר האיראני. ירדן אף מעדיפה שליטה ישראלית קבועה בבקעה בגלל החשש שהרשות הפלסטינית תהפוך לחמאסטאן. ירדן גם תלויה בישראל בנושא המים, במקצת באספקת אנרגיה ובתמיכה בוושינגטון להשגת סיוע כלכלי. אומנם “הרחוב הערבי”, שאינו נוטה חסד לישראל, הוא גורם שיש לקחת בחשבון, אבל ירדן, מדינות המפרץ וסעודיה נראות כיכולות לשמור על יציבותן הפוליטית. לדוגמה, הן צלחו את אירועי “האביב הערבי” בשלום. העולם הערבי שמנסה להתקרב לישראל, וקצת זקוק לה, הסתגל לריבונות ישראלית בירושלים. ירושלים היא מקום חשוב יותר מהבקעה.

ההתנגדות הפלסטינית היא צפויה. על רקע המשא ומתן המתמשך שאינו מוביל לשום מקום, התגבשה ההסכמה הכמעט גורפת בישראל כי התנועה הלאומית הפלסטינית אינה בשלה לפשרה היסטורית עם המדינה היהודית. אולי החלת החוק הישראלי בבקעה תוביל אותם לעמדות מציאותיות יותר.

בכל מקרה, החלת החוק הישראלי בבקעה על ידי ממשלת האחדות הלאומית תאותת על הקונצנזוס הישראלי הרחב ועל הנחישות הישראלית לשמור חבל ארץ זה בתחום המדינה היהודית. כמו כן, היא תפריע לרשות לכרסם בשליטה הישראלית בבקעה ואולי תשים קץ להצעות להסדרי ביטחון שיעילותם נתונה בספק. זה בוודאי אירוני שדווקא נתניהו יממש את המורשת האסטרטגית של רבין.

גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה ב-ישראל היום 13.05.2020.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Luigi Guarino

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך