מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

פרופ' אפרים ענבר

פרופ' אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

החברה הישראלית שילמה ביוקר על הניסוי של אוסלו, אך היא יכולה לומר בכנות: ניסינו לעשות שלום עם הפלסטינים. לגישה זו יש תפקיד מרכזי בחיזוק החוסן הנפשי הרב של הישראלים, ביכולתם להתמודד עם סכסוך ממושך, ובאי-נכונותם לעשות ויתורים מסוכנים.

תהליך אוסלו, שהחל לפני 25 שנה, נכשל בבירור בהשגת בהבאת לדו-קיום בשלום בין הישראלים לפלסטינים. יותר מ-1,500 הההרוגים ועוד אלפי הפצועים הישראלים בתקופה זו מידי הטרור הפלסטיני  מעידים על כך. נוסחת שטחים-תמורת-ביטחון של יצחק רבין לא עבדה. הרשות הפלסטינית (שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו) שולטת כעת בגדה המערבית ומקדמת שנאה לישראל באמצעות מערכת החינוך שלה ואמצעי התקשורת שבשליטתה. יתרה מזאת, חמאס, ארגון אסלאמי שמטרתו היא השמדתה של מדינת ישראל, שולט בעזה וממשיך במאבק המזוין נגד ישראל.

הסיכוי שתוכנית השלום האמריקנית תביא להקמת מדינה פלסטינית מאוחדת ושוחרת שלום הוא אפסי. ההבדלים בעמדות, בעיקר בנושא הפליטים וירושלים, אינם ניתנים לגישור. כמו כן, הרשות הפלסטינית הפגינה קשיים בבניית המדינה, והפכה למעשה, למדינה כושלת. היא לא הצליחה לעמוד במבחן המדינתי ההכרחי, והוא שליטה בלעדית על השימוש בכוח. כתוצאה מכך איבדה את השליטה על חלק משטחה, רצועת עזה. קשה לדמיין את הרשות הפלסטינית מצליחה להתקיים ללא הסיוע הבינלאומי של מיליארדי דולרים שמוזרם אליה. הרשות הפלסטינית משקפת את השבר החברתי, והפוליטי העמוק של רבות ממדינות ערב, המעמיד בסימן שאלה את יכולתן לקיים מדינות מודרניות. לבסוף, לשני הצדדים בסכסוך אתני-דתי זה יש עדיין מספיק אנרגיות כדי להילחם על הדברים החשובים להם.

לאחר עשרים וחמש שנים נותרנו עם שתי תנועות פלסטיניות לאומיות, האחת מסורתית והשנייה אסלאמית. הן שולטות בשטחים אשר מהווים בסיסים לטרור נגד ישראל. הטרור הפלסטיני נבלם ברובו, ופעולות ישראליות נמרצות יותר היו יכולות להגביל עוד יותר את נזקיו.

יכולתם של הפלסטינים לגבות מחיר פוליטי כבד גם היא מוגבלת, במיוחד כשישראל נהנית מתמיכה דיפלומטית אמריקנית. ניתן להתעלם מפניותיהם של הפלסטינים לפורומים בינלאומיים חסרי השפעה. באופן דומה, מסע החרם של ארגוני ה-BDS נכשל ברובו, אם כי חלק מהשלכותיו ארוכות הטווח צריכות להדאיג אותנו.

רוב מדינות העולם מנהלות את יחסיהן עם ישראל, עם תשומת-לב מועטה לנושא הפלסטיני. יתרה מכך, ההכרה בחוסר הבשלות של הפלסטינים לנהל מדינה חלחלה אט-אט לקהילה הבינלאומית. לכן, התפתחה אדישות בינלאומית רבה יותר לעניין הפלסטיני, אפילו בקרב מדינות ערב. משברים רבים במזרח התיכון ובאזורים אחרים מושכים תשומת-לב רבה יותר. החלטותיו של ממשל טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, והקיצוצים בסיוע לאונר"א ולרשות הפלסטינית, משקפים גם הם את הירידה בקסמו של העניין הפלסטיני בזירה הבינלאומית.

ישראל משגשגת למרות הסכסוך הארוך עם הפלסטינים. האסטרטגיה הזהירה של ניהול הסכסוך (ולאו דווקא בפתרונו) בשנים האחרונות מצליחה לצמצם את הנזק של העוינות הפלסטינית בחו"ל ובבית. ישראל מטפחת את יחסיה עם בעלת-בריתה העיקרית, ארה"ב, וגם קשרה שותפויות אסטרטגיות עם מדינות חשובות. נכונותה של ישראל לעשות ויתורים משרתת את הצורך בשמירת הלכידות החברתית מבית וצבירת נקודות זכות אצל ידידינו בחו"ל. המהומה המתמשכת במזרח התיכון והתנהגותה של איראן מצדיקות, לפחות בעיני הישראלים, התנגדות לויתורים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

תהליך אוסלו הסתכם בחלוקתה של ארץ-ישראל, כיוון שיצר מצב שבו יותר מ-95% מהפלסטינים בגדה המערבית וכל הפלסטינים ברצועת עזה חיים תחת שלטון פלסטיני. אמנם, התהליך נכשל בהשגת שלום וביטחון לישראל, אך הוא שחרר אותה במקצת מהנטל הפלסטיני. הנוכחות הצבאית הישראלית המצומצמת בגדה המערבית עוסקת באופן שולי ברווחת הפלסטינים; מטרתה העיקרית היא שמירת ביטחונם של הישראלים. ישראל אינה אחראית עוד על הפלסטינים. הם צריכים לדאוג לעצמם. "הכיבוש" של הפלסטינים הסתיים למעשה. כל אחד שיבקר ברמאללה, עם בתי הקפה ומרכזי הקניות שלה, יוכל להיווכח בכך.

רוב הישראלים תמכו בעמדה הציונית המסורתית שצידדה בחלוקת הארץ, המסגרת המושגית להסכמי אוסלו, גם אם להרבה מהם היו הסתיגויות מבחירת ערפאת כשותף. הישראלים תמכו גם בנסיגה מעזה ובהקמת גדר ההפרדה שסימן את רצונם להתנתק משטחים שמאוכלסים בצפיפות בערבים.

החברה הישראלית שילמה ביוקר על הניסוי של אוסלו, אך היא יכולה לומר בכנות: "ניסינו לעשות שלום עם הפלסטינים." תחושה זו היא תנאי הכרחי להתיחסות למלחמה הבאה כאל "מלחמת אין-ברירה". לגישה זו, הרווחת מאז תחילתו של מסע הטרור הפלסטיני בשנת 2000, יש תפקיד מרכזי בחיזוק החוסן הנפשי הרב של הישראלים, ביכולתם להתמודד עם סכסוך ממושך, ובאי-נכונותם לעשות ויתורים מסוכנים.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Government Press Office (Israel) [CC BY-SA 3.0 ], via Wikimedia Commons

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *