JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

JISS

JISS

אחד עשר דגשי מדיניות עיקריים לממשלת ישראל ה-36, המשקף את התובנות של עמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, אשר התכנסו לערוך סקירה מקיפה של האתגרים העומדים בפני קברניטי המדינה, ועל מנת לתכלל סדרת המלצות לפעולה בתחומי מדיניות החוץ והביטחון.

מדינת ישראל היא מדינה חזקה, על אף הטלטלה הפנימית של השנים האחרונות. בהיבטים מסוימים, מצבה האסטרטגי הוא טוב מאי פעם, וגם משבר הקורונה וסבב הלחימה מול חמא"ס במאי 2021 המחישו את חוסנה של החברה הישראלית במצבי מצוקה. עם זאת, עדיין קיימים איומים חמורים על ביטחונה. האיום הראשון במעלה הוא תגרעונתה האפשרית של איראן והצורך שישראל תיאלץ לפעול בכוחות עצמה מול איראן, על כל הכרוך בכך באשר לסיכון גבוה לפגיעה בעורף הישראלי על ידי איראן ו\או על ידי שליחיה. יתר על כן, ישראל נמצאת בסכסוך אלים ממושך ולא פתיר בטווח הנראה לעין, עם הפלסטינים. לכן, על ישראל להיות מוכנה למלחמה. זהו גם המבחן העליון של החברה בישראל.

ממשלת ישראל חייבת לתת את דעתה בראש ובראשונה על שמירת הלכידות הלאומית ובניית עוצמה צבאית ומדינית מול האיומים העיקריים. זאת, לצד שאיפה לנצל הזדמנויות מדיניות  – בהמשך ל-"הסכמי אברהם". בטווח הנראה לעין, מרחב הפעולה המציאותי הוא ניהול הסכסוך מול הרש"פ, וחיזוק ההרתעה מול חמא"ס. בתוך כך, יש למקד מאמץ בשיפור היחסים עם ארה"ב  ולהעמיק ולבסס את מערך הקשרים שבנתה ישראל בזירת הים התיכון. בה בעת, יש לתת תנופה מחודשת לעשיה הדיפלומטית גם בגזרות נוספות, בדגש על איזון בין הקשרים המתרחבים עם סין והמדינות המנסות לבלום אותה.


1. לשמור על הלכידות הלאומית

הלכידות הלאומית היא תנאי הכרחי לחוסנה של ישראל במבחנים הביטחניים הקשים שבפניה. לאחר טלטלה פוליטית ארוכה והרסנית, על הנהגת המדינה לטפח את כושר עמידתה של החברה הישראלית הכוללת היבטים כלכליים, חברתיים, חינוך יהודי, וחיזוק התודעה בצדקת הדרך – תוך בניית קונצנזוס רחב ככל האפשר. זאת, לקראת מהלכים מלחמתיים אפשריים, ניהול הסכסוך הבלתי פתיר עם הפלסטינים, והתנהלות יעילה בזירה האמריקנית והבינלאומית בעידן ביידן.

2. לבלום את איראן

השיבה להסכמה משנת 2015 ((JCPOA בין איראן לארה"ב לא תסיר את הפוטנציאל לפריצה איראנית לנשק גרעיני. אולי מימושה יידחה. לפיכך, על קהיליית המודיעין וצה"ל לבנות יכולת אמינה לפעול עצמאית לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית. יכולת זו תתרום גם למאמץ האמריקני להשיג הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". נדרש גם המשך "המערכה בין המלחמות" על מנת למנוע הקפת ישראל ב"מעגל אש" על ידי בניית תשתית לטילים לטווח ארוך בעיראק, סוריה, לבנון, עזה, ואף יהודה ושומרון (מכאן גם החשיבות של סיכול כוונותיה של איראן לערער את היציבות בירדן).

3. להתכונן ללחימה במתארים מחמירים

הממשלה, תוך דו-שיח רציף עם צה"ל, צריכה להנחות את הצבא להיערך למגוון תרחישי לחימה, על בסיס הנחות מחמירות, ולהקצות את המשאבים  לכך. יש להתכונן למלחמת טילים רב-זירתית, ולבנות כוח קרקעי בעל יכולת תמרון והכרעה על ידי העברת הלחימה לשטח האויב: מאמץ "המודיעין-אש" אינו חלופה, אלא גורם תומך. נכונות הציבור להמשיך את מבצע "שומר החומות" (ובשעתו, "צוק איתן") מצביעה שהרגישות לאבדות בישראל היא נמוכה מזו שמעריכים בדרך כלל.

4. לשמר את התמיכה של ארה"ב בישראל כסוגיה דו-מפלגתית

אין תחליף לתמיכתה של ארה"ב. לצד המערכת הפוליטית יש להדק את הקשר עם המערכת הצבאית-ביטחונית וקהיליית המודיעין, ולהטות אוזן קשבת לעמדת ארה"ב כלפי סין. ישראל צריכה להקפיד על טיפוח הקשר עם שתי המפלגות, נוכח הכרסום באהדה לישראל במפלגה הדמוקראטית. הגיעה העת לצמצם נזקים ביחסים עם יהדות ארה"ב, בייחוד מול הדור הצעיר – שלצד תהליכי עומק בחברה האמריקנית, נגרמו גם בשל התנהלות בסוגיות דת ומדינה בישראל. יש לעודד מתן אפשרות לחינוך יהודי לכל ילד יהודי אמריקני גם במחיר השקעה מצד ממשלת ישראל.

5. להציב את ירושלים במקום גבוה בסדר העדיפויות

מבצע "שומר החומות" אותת על המשך הנסיונות לאתגר את שליטת ישראל בירושלים. לפי כך, יש להציב את ירושלים במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי, גם בגלל שביטחון ישראל מחייב שליטה בירושלים ובמרחבים שסביבה. יש לחזק את הרוב היהודי בעיר על ידי בנייה נרחבת גם בשטח 1-E לכיוון מעלה אדומים. בה בעת, יש למשול במזרח העיר בתקיפות ובהגינות, לחזק את מגמת האינטגרציה אצל ערביי מזרח העיר על ידי השקעה משמעותית בתשתיות ובחינוך, ולפעול נגד הגורמים  החותרים לערעור ריבונות ישראל בבירה.

6. לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים

ישראל צריכה להמשיך באסטרטגיה של "ניהול הסכסוך" שביסודה ההכרה (שייתכן כי גם ממשל ביידן שותף לה) שהסדר קבע  עם הפלסטינים אינו עומד בפתח; ולכן היעד המציאותי הוא לצמצם את מחיר הסכסוך לשני הצדדים. מרכיביה הם: שימוש מדוד בכוח, "גזרים" כלכליים, שיפור המשילות בשטח C, ושמירת החתימה ההתיישבותית הנוכחית בשטח, להוציא בנייה בעוטף ירושלים ובבירה, שיש להרחיבה. יש להתכונן למניעת השתלטות חמאס על הרשות בעידן שלאחר אבו מאזן, ולקיים ככל הניתן את שיתוף הפעולה הביטחוני. גם אם "תוכנית טראמפ" ירדה מסדר היום, יש להבהיר במבט לעתיד מה לא ניתן למיקוח במסגרת הסדר פשרה אפשרי – ברוח הרעיונות שהנחו את יוזמתו של הממשל הקודם.

7. להגיב נמרצות על "טפטופים" מעזה ולהתעקש על שחרור שבויים תמורת שיקום עזה

גם לאחר מבצע "שומר החומות" ראוי שישראל תמשיך במדיניות "כיסוח הדשא" שכוללת מהלומות חזקות במרכיבי הכוח של חמאס וניסיון להשיג הרתעה לתקופות ארוכות ככל האפשר. היעד הוא לצמצם את הנזק החומרי והפסיכולוגי לאזרחי ישראל, ולמנוע את הנזק המדיני הנובע מהתפרצויות אלימות. איומים מעזה הם משניים לעומת הזירה העיקרית, בצפון (דעה אחרת במכון גורסת שיש לטפל קודם בעזה כדי להפנות את עיקר הכוח מול איראן ןוגרורתה בלבנון). למרות שההרתעה הישראלית אינה תלויה רק במכות שמנחיתים על החמאס, תחזוקה של ההרתעה מחייבת תגובות נמרצות לכל שיבה ל"טפטופים". יש לנצל הפרה של הפסקת האש לחיסול בכירים, אם יש מודיעין מתאים. אין למהר בשיקום עזה, אשר ישרת את בניית כוחו הצבאי של חמאס. יש להתעקש על החזרת שבויים ונעדרים כמחווה הומניטרית תמורת שיקום עזה. דרישות לפירוז אינן מעשיות ללא כבוש עזה, אבל יכולות לשרת תכליות טקטיות: דחיית שיקום עזה עד להשגת הסדרה רחבה, ו/או בניית מנגנון שיעצים את השפעתה של מצרים על חשבון קטר.

8. לשלב אכיפה מוגברת עם טיפול במצוקות האוכלוסיה הערבית בישראל

המשקעים בין המגזר היהודי והערבי בתוך ישראל שלאחר מבצע "שומר החומות" לא ייעלמו בגלל הסכסוך האתנו-דתי הממושך. אין זה מונע להמשיך בשילוב הציבור הערבי בכל המישורים האזרחיים, ולהקנות עדיפות לטיפול במצוקות מתמשכות של ערביי ישראל. חייבים לסמן בתקיפות גבולות ברורים להתנהלות מקובלת ולגבות מחיר עבור התנהגות אלימה, תוך השבת שלטון החוק בכל רחבי הארץ. מבצע איסוף נשק במגזר הערבי הוא משימה ראשונית.

9. לתת עדיפות למצרים וירדן, לצד הרחבתם של הסכמי אברהם והתייצבות מול ארדואן

מצרים וירדן הן שותפות אסטרטגיות (גם במזרח הים התיכון) ויציבותן היא בעלת חשיבות מרחיקת לכת. יש להעמיק את התיאום עם מצרים ובמקביל, לשקם את היחסים עם מלך ירדן, שנסדקו בשנים האחרונות. מעמדה של האחרונה בהר הבית הופך את המציאות הקיימת בירושלים לאינטרס משותף. יש לפעול במתואם עם איחוד האמירויות ושאר השותפות להסכמי אברהם (שיש להמשיך ולחתור להרחבתם) לא רק מול איראן, אלא גם מול תורכיה, כל עוד מנהיגה ארדואן תומך בחמא"ס (האחים המוסלמים) וחותר תחת הריבונות הישראלית בירושלים. יש להדק את הקשרים במשולש האסטרטגי – ישראל, יוון וקפריסין – כמשקל-נגד. נדרש מעקב גם אחר הפעילות התורכית בתחום הגרעיני. בה בעת, תורכיה היא מדינה מוסלמית חשובה שיש בה גם קולות אחרים, וראוי להמשיך בקשרים מסחריים ותרבותיים איתה ועם עמה.

10. לטפח את קשר אסטרטגי עם הודו  – אך להמנע מקרע עם סין

שאלת מאזן הכוחות באסיה היא כיום הסוגיה החשובה בסדר היום העולמי. ישראל אינה יכולה לחמוק מבחירה במחנה האמריקני. עליה לטפח את היחסים המיוחדים עם הודו ושאר ה-Quad (מערך הכוחות ה-"אינדו-פאציפי", הכולל את ארה"ב, הודו, יפן ואוסטרליה). ישראל צריכה לגלות זהירות גדולה יותר ביחסיה הכלכליים עם סין כדי להפחית תלות מסוכנת וחששות אמריקניים. בה בעת חשוב להימנע מקרע עם סין, ולהמשיך בזיהוי תחומים שבהם יש אפשרות לעשייה משותפת.

11 .להרחיב את העשיה הדיפלומטית הישראלית

מבחינה ארגונית, הגיעה העת להיפוך במגמת השחיקה ביכולותיו של שירות החוץ הישראלי. יש להשיב חטיבות שפוזרו במשרדי ממשלה אחרים, ולהשיג את המשאבים הדרושים לניהול פעילות דיפלומטית. חשוב לחזק ולהרחיב גם מנהל סחר החוץ – בעידן שבו חצה הייצוא הישראלי את סף ה-400 מיליארד שקל (כשליש מההכנסה הלאומית). כמו כן, יש להמשיך בהעצמת יכולותיה של קהיליית המודיעין. יש לבסס מתכונת סדורה של דיונים בין-משרדיים בכל סוגיות המפתח, בהובלת המטה לביטחון לאומי.

בין הדגשים לדיפלומטיה הישראלית, מעבר לאלו שפורטו לעיל, יש להוסיף:

א. לפעול להעמקת הקשר עם אוכלוסיות במדינות דוברות הערבית.

ב. לשמר את הדו-שיח עם ההנהגה במוסקבה ואפיקי הקשר עם כוחותיה של רוסיה בסוריה, המאפשרים הימנעות מעימות (deconfliction).

ג. לבסס עוגנים של שיתוף פעולה מדיני וביטחוני עם מדינות מפתח באירופה (כולל שותפות אינטרסים עם צרפת במזרח הים התיכון) לצד מאמץ להנחיל את עמדות ישראל במכלול האיראני, ולהעמיק את ההבנה למאבק בטרור.

ד. להתמיד בניסיונות לשנות את דפוסי ההצבעה של מדינות ידידות בארגונים בינלאומיים.

ה. לחתור ליחסים גלויים עם אינדונזיה ובנגלדש, בהמשך להסכמי אברהם.

Eleven policy prescriptions for Israel’s new government, reflecting the insights of JISS fellows who jointly surveyed the challenges Israel's leaders are facing and crafted these diplomatic and defense policy emphases.

Despite recent domestic political turmoil, Israel is a strong nation. In many ways, Israel’s strategic situation has never been better. In fact, the corona crisis and recent skirmishes with Hamas demonstrate the resilience of Israeli society. Nevertheless, there still are acute challenges to Israeli security.

The primary threat to Israel is the Iranian nuclear program. This could lead to unilateral Israeli action against Iran, with all the attendant risks to Israel’s home-front from Iran and its militia proxies. In addition, Israel is locked into a protracted conflict with the Palestinians. Therefore, Israel must be ready for war. Indeed, this is the supreme test for Israeli society.

Maintaining national cohesion and building Israel’s military and diplomatic strength are the foremost priorities for Israel’s 36th Government. There is room for Israel to improve its relationship with the US. In addition, Israel ought to take advantage of current diplomatic opportunities, such as the Abraham Accords and to expand its alliances in the Middle East and eastern Mediterranean to counter Turkish regional ambitions. For the near term, Israel can do no better than managing the conflict with the Palestinians.

1. Nurture National Cohesion

National cohesion is a vital component of Israel’s resilience for the tough times that undoubtedly lie ahead. After a corrosive period of internal political instability, Israel’s government must nurture a spirit of unity and national purpose by building a policy consensus as broad as possible, in the economic, social, educational, and security realms. This is necessary both in preparation for likely combat operations against Iran and its proxies, and to manage the conflict with the Palestinians and diplomatic relations with the Biden administration.

2. Counter Iran’s Ambitions 

Even if Iran returns to compliance with the JCPOA of 2015, its path to a nuclear bomb will not be blocked, only deferred, perhaps. Therefore, the IDF and Israeli intelligence community must make the necessary preparations to alone foil the Iranian nuclear program. Doing so will also assist in pushing Iran into a “better and longer” agreement with the US. To prevent the emergence of an Iranian war machine with long-range missiles in Syria, Iraq, Lebanon, Gaza, and even in the West Bank, Israel must continue its ongoing military interdictions in these areas (what is called “the campaign between wars”). This also explains the need to block Iran’s attempts to undermine the stability of Jordan.

3. Prepare for Severe War Scenarios

Israel must prepare simultaneously for a range of severe war scenarios. This includes preparation for war against an Iranian-led coalition with the ability to withstand an intense missile war on three fronts. The highest priority is building a ground force capable of swift maneuver and attaining a decisive victory by taking the fight into enemy territory. Reliance on intelligence and accurate firepower (which has been the IDF approach in recent years) is insufficient; this is an important adjunct, not an alternative, to ground combat. The Israeli public’s willingness to escalate the armed conflict in Gaza, as expressed in polls in the 2014 and 2021 clashes, suggests that Israeli society is not as sensitive to casualties as commonly thought.

4. Preserve Bipartisan Support for Israel in the US

Israel has no substitute for US political support. It is critical to intensify cooperation with the US military and the intelligence community, and to be sensitive to American concerns regarding China. In the increasingly polarized American political arena, Israeli leadership also needs to maintain close relations with both US political parties, especially since there is slippage in support among Democratic circles. It is time for damage control in relations with American Jewry, especially with its younger cohorts. They have been affected not only by societal currents in the US, but also by Israeli policies in matters of religion and state. Israel should consider investment in Jewish education in the US Jewish community.

5. Give Control over Jerusalem a High Priority

Israel’s national security requires control over Jerusalem and its environs. Recent clashes underscore the challenges to Israel’s sovereignty in the city. Therefore, strengthening Israel’s hold on Jerusalem should be a high priority, with the government acting to bolster the Zionist majority in the city, among other by building in the E-1 quadrant and linking the city to Maaleh Adumim. Arab parts of the city should be governed firmly and fairly, and greater integration of eastern Jerusalem Arabs should be encouraged through investments in infrastructure and education. Resolute action needs to be taken against foreign elements who undermine Israel’s sovereignty in the Jewish People’s historic capital. 

6. Manage the Conflict with the Palestinians

Israel should adhere to a strategy of “conflict management” regarding the Palestinians, designed to reduce the cost of conflict for both sides. This involves careful use of force; economic “carrots”; effective governance in Area C of the West Bank; and adherence to the existing footprint of the settlement enterprise (except in greater Jerusalem, where Israel needs to build and expand significantly). Israel must be prepared to thwart a Hamas takeover in the post-Mahmoud Abbas era, and to preserve cooperation with security forces in the West Bank at the local level, as best possible. Despite the removal of the Trump peace plan from the agenda, there are elements of the plan that coincide with Israel’s “red lines,” and Israel should clarify what will not be negotiable in a future compromise settlement with the Palestinians.

7. Deter Hamas in Gaza and Insist on a Quid Pro Quo for Reconstruction

Israel should continue with the policy of seeking to establish deterrence versus Hamas for as long as possible, by hitting quality targets on the other side and maintaining levers of pressure on Hamas. The goal should be reduction of the material and psychological harm to Israeli citizens and minimizing the diplomatic costs of violent eruptions. Despite Hamas’ attacks, it must be borne in mind that the threats from Gaza are secondary to those posed to Israel on the northern front. (Some JISS fellows think that Israel should crush Hamas first and soon, to free the army for the bigger battle ahead against Hezbollah.) Israel cannot tolerate a steady drizzle of rocket fire and incendiary balloons from Gaza, and if necessary, should eliminate Hamas leaders. Israel should not rush into assisting with reconstruction in Gaza, which inevitably also will strengthen Hamas’ military power. Israel should continue to insist on POW return as the price for reconstruction. The demilitarization of Gaza is not a realistic demand, but this serves Israel’s tactical purposes: delaying reconstruction until broader understandings can be reached and/or until Egypt gains the upper hand over Qatar in matters relating to Gaza.

8. Police and Develop the Israeli Arab Sector

Ethno-religious friction between Israel’s Arab and Jewish citizens will not disappear overnight. Recent clashes demonstrate that such tensions are potent. Nevertheless, Israel should continue to work towards better integration of Israeli Arabs in Israeli society by dealing with the special needs of this community. At the same time, Israel must set and reinforce the boundaries of acceptable behavior, and exact a price against those who engage in violence. An urgent priority is confiscation of the many weapons held illegally by Israeli Arabs.

9. Prioritize Egypt and Jordan while Seeking New Arab Allies and Confronting Turkey

Egypt and Jordan are important strategic partners for Israel, and their stability is an uppermost Israeli priority. Relations with Egypt should be strengthened, and ties with Jordan rehabilitated. Israel should take advantage of its new ties with Gulf states not only to confront Iran, but also to push back against the hegemonic ambitions of Turkey – for as long as Erdogan backs Hamas (an offshoot of the Moslem Brotherhood) and continues to undermine Israel’s sovereignty in Jerusalem. The Israel-Cyprus-Greece strategic triangle should be expanded as a counterbalance to Turkey. Turkey’s nuclear ambitions deserve special attention. At the same time, Turkey is an important Muslim country where other voices exist, and it is useful to maintain Israel-Turkey trade ties and open channels to the Turkish people.

10. Build Strategic Ties with India, While Avoiding a Break with China

The balance of power in Asia is a burning global issue. Israel should develop its ties with Indo-Pacific “Quad” allies: the US, India, Japan, and Australia, and be sensitive to American concerns about economic partnerships with China; without breaking ties with China and without forgoing all useful business opportunities.

11. Enhance Israel’s Diplomatic Toolbox

It is time to rebuild the professional Israeli foreign service, including the allocation of additional budgets for diplomacy; the enhancement of MASHAV (Israel’s foreign aid agency) and the integration of Israeli (and Jewish) NGOs in aid projects overseas. It is equally important to build up the network of Israeli trade representatives abroad, in an era where Israel’s exports have surpassed NIS 400 billion. In parallel, the capacities of the Israeli intelligence community must continue to expand; its remarkable achievements should not be taken for granted. Inter-agency consultation should be enhanced, led by the National Security Council, with Jerusalem as the focal point of the policy process. Among the additional diplomatic challenges are the training of professionals who can communicate with an increasingly attentive audience in the Arabic-speaking world; maintaining deconfliction and other modes of cooperation with Russia and the Russian military; finding new anchors for Israel’s ties with European countries based on cooperation against terrorism, against Iran, and against Turkish ambitions in the Mediterranean; improving voting patterns at the UN regarding Israel; and working toward formal ties with Indonesia and Bangladesh in the context of the Abraham Accords.