מזכר לראש העיר ירושלים הנכנס: קווי יסוד מנחים למדיניות כלפי מזרח ירושלים

קווי יסוד מנחים למדיניות מוצעת במזרח העיר עבור ראש העיר הנכנס, משה ליאון: מקסימום ריבונות ומקסימום הוגנות- תוך חתירה להעמקת אחדות ירושלים; מעקב צמוד של ראש העיר אחר יישום תוכנית הממשלה מס’ 3790 על סה”כ 2.1 מיליארד ש”ח לערביי מזרח ירושלים; קידום תוכניות בנייה ליהודים וערבים מעבר לקווי  1967 והבאתם ב”חבילה אחת” לדיון בוועדה המחוזית; קידום “הבגרות הירושלמית” המוצעת על ידי מִנהל החינוך בעירייה ושימת דגש על ההנגשה להשכלה גבוהה ותעסוקה איכותית, ועוד.

תובנותיו של אבו מאזן

“איני מקנא בך”, אמר לי אבו מאזן בפעם הראשונה שנפגשנו לפני שמונה שנים. “מדוע?”, שאלתי מופתע, “יש לך התפקיד הקשה ביותר שיכולת לחלום עליו”, השיב, “אתה מייצג גוף לא מתפקד, מול אוכלוסייה עוינת, במקום המסובך ביותר בעולם”. אבו מאזן המוזכר כאן אינו מחמוד עבאס, נשיא הרש”פ, אלא מוחמד מסרי, יו”ר המִנהל הקהילתי של שכונת בית חנינא שבצפון-מזרח ירושלים. שמונה שנים לאחר אותו מפגש, עת סיימתי את תפקידי כיועץ ראש העיר ירושלים לענייני ערבים ומנהל צוות מזרח העיר בעירייה, בחנתי במבט לאחור את אמירתו של מסרי.

דומני כי בשני תחומים הנוגעים לדבריו חלו תמורות, חיוביות במהותן. באשר “לגוף הבלתי מתפקד” הרי שסקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות הראו כי שביעות הרצון של ערביי מזרח ירושלים מהשירות העירוני בתחומים שונים כגון חינוך, רווחה, היבטי רישוי בנייה ועוד נמצאת במגמת עלייה. מסרי צדק, באופן כללי, באבחנתו בדבר עוינות האוכלוסייה כלפי הרשויות הישראליות, אך אין להתעלם מכך שאוכלוסייה זו הולכת ומעמיקה בשנים האחרונות את האינטראקציה שלה עם רשויות אלו ועם החברה היהודית בירושלים בתחומי מסחר, חינוך, תעסוקה ורפואה. באשר לתחום השלישי שהזכיר מסרי – “המקום המסובך ביותר בעולם” . מזרח ירושלים הייתה ונותרה אחד המקומות המורכבים והסבוכים ביותר שישנם, וככל שנוקף הזמן מתעצם בה האתגר הריבוני, האזרחי-כלכלי והביטחוני העומד בפני עיריית ירושלים וממשלת ישראל.

להלן אציע, על סמך ניסיוני האישי, קווי יסוד מנחים למדיניות מוצעת במזרח העיר עבור ראש העיר הנכנס, משה ליאון. אציין בפתח דבריי כי עבדתי לצידו של ליאון בשנתיים האחרונות מתוקף תפקידו כמחזיק תיק מִנהלים בעיריית ירושלים בנושא השכונות הערביות. ליאון, אשר הדגיש את מחויבותו להעצמת אחדותה של ירושלים, הפגין אכפתיות, יסודיות וירידה לפרטים בסוגיות השונות. אני תקווה כי גישה עניינית ומעמיקה זו תמשיך לאפיין את יחסו למזרח העיר עם המעבר ללשכת ראש העיר.

פוליטיקאי או מדינאי?

ההכרעה הראשונה, בראייתי, שליאון יצטרך לבצע עם כניסתו ללשכת ראש העיר ביחס למזרח ירושלים, היא האם הוא מבקש להיות “פוליטיקאי” או “מדינאי”. מבחינה פוליטית – השקעת זמן, קשב ומשאבים כספיים בערביי מזרח ירושלים היא חסרת ערך. ערביי מזרח ירושלים לא משתתפים  בבחירות לראש לראשות העיר, וסביר כי לא יעשו זאת גם בעתיד הנראה לעין. הם אף אינם מיוצגים על ידי חבר מועצה, או על ידי מפלגה בכנסת. בנוסף, אין להם כל השפעה פוליטית או כלכלית על מוקדי הכוח השונים במערכת השלטון הישראלית. יתרה מזו, השקעה תקציבית משמעותית בשכונות הערביות – וביתר שאת פרסום של השקעה זו בכלי התקשורת – גוררת ביקורת בקרב קהלים רחבים בציבור היהודי בירושלים.

לאור האמור לעיל, סבורני כי השקעה משמעותית בציבור הערבי בירושלים יכולה להיגזר אך ורק מתפיסה מדינית רחבה בדבר חשיבות ההעצמה של אחדותה של ירושלים. תיתכן, אומנם, גם גישה נוספת – מוניציפלית באופייה – שתדגיש את חובתה של עיריית ירושלים להעניק שירותים לתושביה הערביים של העיר, מכוח מעמדם האזרחי כתושבי העיר. עם זאת, ניסיון העבר (תקופת שלטונו של לופוליאנסקי, לדוגמה), מראה כי גישה זו מובילה לעשיית ההכרחי  בלבד, תוך הקדשת קשב מינימלי לנושא. ברור לכל כי ראש עיר המנהל קואליציה שבה כלל הציבורים בירושלים – למעט הציבור הערבי – מיוצגים על ידי חברי מועצה קולניים ותובעניים, ידחק את סוגיית מזרח העיר לשולי עשייתו. זאת אלא אם כן יחליט ליאון, כפי שעשה ברקת לפניו, שסוגיה זו חשובה לו מבחינת תפיסת ירושלים בעולמו הגאו-פוליטי. החלטה מסוג זו גוררת השקעה של זמן וקשב ניהולי, משאבים כספיים, קשרי ממשל ו”שעות שטח” בשכונות הערביות בירושלים. אין ספק כי גורמי ממשל בכירים, כגון השר לענייני ירושלים, זאב אלקין, ומפקד מחוז ירושלים, ניצב יורם הלוי, יהיו שותפים נאמנים לגישה עניינית ויסודית מעין זו.

סוגיות היסוד של מזרח ירושלים אינן נתונות בידיו של ראש העיר, אלא בידיה של ממשלת ישראל. לכן, ראש העיר אינו יכול להוביל מהלכים מדיניים הנוגעים לחלוקת העיר במסגרת תהליך מדיני או באורח חד-צדדי; סוגיית מעמדם האזרחי של ערביי מזרח ירושלים (תושבים/אזרחים) אף היא אינה נתונה בידיו אלא בידי משרד הפנים והממשלה; סוגיית הר הבית, על כלל היבטיה המדיניים (דוגמת המעמד הירדני בהר), המשטרתיים והביטחוניים, מנוהלת אף היא בידי הממשלה ולא העירייה. אף על פי כן, סוגיות רבות שיש להן קשר ישיר להעצמת או להחלשת אחדותה של העיר נתונות להכרעתו של ראש העיר – גם אם לא הבלעדית, ובכלל זה מרכיבים תקציביים, תחבורתיים, מסחריים, תשתיתיים, תכנוניים, תעסוקתיים וחברתיים-כלכליים הנוגעים ליחס ולפער שבין שני חלקי העיר. לפיכך, אם יחליט ליאון להעצים את אחדותה של ירושלים או לחילופין להחליש אותה, יוכל לפעול בשורה של תחומים  ולעצב את דמותה של ירושלים בהווה ובעתיד.

מקסימום ריבונות, מקסימום הוגנות

ההגיון  המנחה את המדיניות המוצעת להלן ביחס למזרח ירושלים הוא “מקסימום ריבונות, מקסימום הוגנות”. היגיון זהמשרת את החתירה להעצמת אחדותה של ירושלים. ביטויה של תפיסת עולם זו בשטח משמעה הפגנת משילות וריבונות בשכונות הערביות בירושלים בכל תחומי החיים: מתן שירותים לתושב  ואכיפת חוק ללא מורא ופשרות בזמני שגרה וחירום. זאת תוך מחויבות גבוהה להגינות כלפי האוכלוסייה הערבית ומתן מענה נרחב ואיכותי לצרכיה. מימוש רציונל זה דורש כמובן מסגרת תקציבית הולמת שתאפשר לפעול ברוח זו. ואכן, נראה כי מבחינה זו ליאון נכנס לתפקידו בעיתוי מתאים ביותר.

לקראת סוף 2018, תוכנית הממשלה מספר 1775 לפיתוח מזרח ירושלים בהיקף של 200 מיליון ש”ח, המושקעים בציבור הערבי, מגיעה לשלביה הסופיים תוך שמירה על אחוז גבוה של ניצול תקציבי. התוכנית הביאה בכנפיה השפעה חיובית על תחומי תרבות, פנאי, ספורט, חינוך ורווחה, והייתה אחד הגורמים שהובילו לשיפור באיכות חייהם של התושבים הערבים. בנוסף, תוכנית הממשלה מספר 3790 על סה”כ 2.1 מיליארד ש”ח לציבור הערבי בירושלים מצויה בראשית דרכה, ונראה שיש ביכולתה להביא ברכה של ממש לשכונות הערביות. אומנם הדרג הניהולי הבכיר בעיריית ירושלים ובמשרדי הממשלה מגויס להצלחת התוכנית, אך קשב ניהולי ומעקב תמידי ועיתי של ראש העיר הנכנס, ליאון, אחר מימוש תוכנית 3790, יוכלו לתת דחיפה של ממש למימוש התוכנית.

תכנון ובנייה מעבר לקווי 67′

סוגיית העומק המהותית ביותר המונחת לפתחו של ראש העיר בהקשרי מזרח ירושלים היא סוגיית התכנון והבנייה. האצת, האטת או הקפאת תוכניות בנייה ליהודים ולערבים מעבר לקווי 67′ תעצב יותר מכול את המציאות הדמוגרפית והמדינית בירושלים. קידום תוכניות בנייה אלו לא רק שישפיע על חלקם היחסי של היהודים והערבים בעיר (כיום – 62% יהודים ו-38% ערבים), אלא גם ייצר רציפות בנייה יהודית או ערבית בשטחים שמעבר לקווי 67′ באופן שישליך על ההיתכנות לחלוקת העיר בתרחיש של הסכם שלום.

במסגרת התוכניות הממתינות זמן רב לדיון בוועדה המקומית (סמכות עירונית) או המחוזית (סמכות ממשלתית) מעבר לקווי 1967, יש תוכניות המשלבות בינוי ליהודים ולערבים כאחד, כגון גבעת המטוס; תוכניות ליהודים בלבד, כגון הרחבת הר חומה, ותוכניות אב ומתאר של שכונות ערביות, כגון בית חנינא ובית צפאפה.

העלאת תוכניות בנייה מעבר לקווי 1967 לדיון בוועדה המחוזית היא סוגיה מדינית רגישה המנוהלת על ידי לשכת ראש הממשלה (בעיקר אל מול הממשל האמריקני) ומושפעת ישירות מיחסי ישראל עם הרש”פ ומדינות ערב הפרגמטיות. ניסיוני המצטבר בשמונה השנים האחרונות, שבהן ליוויתי מקרוב את הסוגיה, מלמד כי הנתיב המרכזי לקידום תוכניות בנייה  – יהודיות וערביות כאחת – הוא הבאתן לדיון בוועדה המחוזית כשהן שלובות זו בזו.

שילוביות זו בין המגזרים היא ההוגנת ביותר ביחס לכלל המגזרים בעיר, ומתקבלת באורח טוב יותר במערכת הפוליטית הישראלית, האמריקנית והבין-לאומית. נוסחה מתמטית אפשרית למספר יחידות הדיור המועלות לדיון יכולה להיות היחס הדמוגרפי בין יהודים לערבים בירושלים – 2/3 יהודים ו-1/3 ערבים.  כי כדי לספק לוועדה המחוזית “סל” רחב דיו של יחידות דיור לשני המגזרים יש לאשר בשלב ראשון את התוכניות בוועדה המקומית, המורכבת מחברי מועצת העיר. אישור תוכניות בנייה בשכונות הערביות בוועדה המקומית – במועצה שבה ציבור זה אינו מיוצג כלל – יכולה להתאפשר אך ורק אם ראש העיר שם את כל כובד משקלו המקצועי על הסוגיה ומעורב בה באופן אישי.  קידום תוכניות בנייה לערביי מזרח ירושלים לא רק שעולה בקנה אחד עם הרציונל של “מקסימום ריבונות, מקסימום הוגנות”, אלא הוא גם המפתח לבינוי ליהודים מעבר לקווי 1967 בהסכמה עם הקהילה הבין-לאומית.

בתוך מכלול התכנון והבנייה ישנו תחום רב חשיבות נוסף – קידום הסדר מקרקעין במזרח ירושלים תוך שיתוף פעולה בין משרד המשפטים לעיריית ירושלים. תהליך זה החל ביוזמת ראש העיר היוצא, ברקת, ושרת המשפטים, שקד, בשלהי תקופת ברקת. כיום, בהיעדר הסדר מקרקעין, אין ודאות בבעלות על קרקעות במזרח ירושלים, ולפיכך יש מקרים של שימוש פרטי של תושבים ערבים, בידיעה או שלא בידיעה, באדמות ששייכות למדינה או לבעלים יהודיים. כיום, תהליך הוצאת היתר בנייה בשכונות הערביות מתבסס על “נוהל מוח’תאר” שבו מבקש היתר הבנייה נדרש להביא שלל מסמכים המעידים על בעלותו, על הקרקע – מסמכי רכישה; צווי ירושה; אישור מס רכוש; אישור מודד מחוזי; תצהירי בעלים; חתימות שכנים וחתימות שני מוח’תארים מן השכונה המעידים על זיקתה ההיסטורית של משפחת הטוען לבעלות אל הקרקע. נוהל זה הוא בעייתי, הואיל והוא נותן משקל רב מדי לידע קהילתי שאינו ממוסמך ורשמי דיו, וכיום נעשה שימוש בנוהל זה, בעיקר בשל היעדר חלופה טובה יותר. היעדר הסדר מקרקעין אף גורם נזק כספי רב לעירייה ולמדינה, הואיל ולא מתבצע דיווח מסודר על עסקאות נדל”ן שמתבצעות במזרח העיר – דבר המוביל לאובדן הכנסות של מיליארדי שקלים כתוצאה מאי תשלום מס רכישה.

הריסות או קנסות?

מרכיב מהותי נוסף הנוגע לתכנון ובנייה הוא עידוד בנייה חוקית בשכונות הערביות, מחד גיסא, ואכיפה נוקשה של דיני תכנון ובנייה במזרח העיר מול עברייני בנייה, מאידך גיסא. כיום עיריית ירושלים מטפלת באלפי תיקים של בנייה בלתי חוקית במזרח העיר (כ-40% מהמבנים במזרח העיר הם ללא היתר) המצויים בהליכים משפטיים שונים בבית המשפט או ממתינים למימוש הריסה בפועל. העירייה מטפלת בכ-400 בקשות להיתרים בשנה בלבד. מספר זה, על אף היקפו הקטן, מבטא עלייה יחסית בהשוואה לנעשה בעשור הקודם. הגדלת החלק היחסי של התחלות הבנייה החוקיות בשכונות הערביות חשובה לא רק בהיבטי שלטון החוק, אלא משפיעה גם על היכולת לפתח את המרחב הציבורי בשכונות. באזורים שיש בהם בנייה חוקית ניתן לסלול כבישים, לפנות אשפה באורח יעיל יותר ולפתח מתחמי מסחר, ספורט, תרבות, פנאי וגינות משחקים, זאת בהתאם לדגם עירוני או כפרי מסודר ומודרני יחסית. דגם זה הולך ומתפתח בשנים האחרונות בשכונות שועפט, בית חנינא, בית צפאפא, שאראפאת, צור באהר וואדי ג’וז. בנוסף, אין לשכוח כי כל הבונה באורח חוקי משלם שורה של מיסים והיטלים המגיעים לקופת העירייה – כספים שעברייני הבנייה אינם משלמים.

הדרך להגביר בנייה חוקית כרוכה בעריכת “מסלול ירוק” לאלו המבקשים לבנות באורח חוקי, ובהכבדת העול על עבריינים הבונים באורח בלתי חוקי. הכבדת העול צריכה להתבצע לא רק בהריסת מבנים בפועל, אלא גם בהכבדת העול הכספי על עברייני בנייה. הריסות בתים טומנות בחובן, ללא ספק, משקל הרתעתי רב עוצמה מול מפירי חוק, והעירייה אף מחויבת לבצען על פי חוק. יחד עם זאת, ההריסות מובילות להיווצרות מציאות מורכבת ביותר מנקודת מבט ישראלית, שיש לתת עליה את הדעת. ראשית, ההריסות מעלות את רף המתיחות הביטחונית בשכונות הערביות ואת העוינות של התושבים כלפי העירייה והמדינה. שנית, הרש”פ מעניקה מימון לליווי משפטי לעברייני בנייה במזרח העיר; מספקת מעטפת כספית וקהילתית תומכת למי שביתם נהרס על ידי העירייה, ומגבירה את כוחה כלפי הקהילה כמי שבונה את חורבות הבית שה”כובש הציוני” הרס. שרידי הבית ההרוס אשר נותרים במרכז הכפר הופכים בו ביום לסמל פוליטי-לאומני למאבק בישראל. לפיכך, דומני כי התמקדות בהטלת קנסות כבדים יותר – באופן שיהפוך את הבנייה הלא חוקית ליקרה הרבה יותר מהבנייה החוקית – תייצר נתיב אפקטיבי יותר כאקט מניעתי, תוך “חיסכון” של הישגים פוליטיים לרש”פ. באשר למימוש ההריסות, המלצתי היא למקד אותן בעיקר בהתחלות בנייה חדשות, דבר הכרוך בהגברה של סיורי הפיקוח. אכיפה נוקשה מול התחלות בנייה, בד בבד עם הגדלת קנסות על דירות קיימות, יוכלו לייצר הרתעה משמעותית בשטח שתגרום לתושב הממוצע לחשוב פעמיים לפני שיתחיל לבנות באורח בלתי חוקי.

הרכבת הקלה- מרכיב יסוד באחדות ירושלים

מכלול שני, שנגזר באורח ישיר מתחום התכנון והבנייה, הוא תחום הכבישים והתחבורה הציבורית. סלילת כבישים אורכיים ורוחביים בין השכונות הערביות והיהודיות, בד בבד עם סלילת כבישים פנימיים בתוך השכונות הערביות עצמן, הם בעלי השלכה דרמטית לא רק על איכות חיי התושבים אלא גם על מידת אחדותה של העיר. כמובן לרכבת הקלה ישנו משקל רב-ערך בכל הנוגע להעצמת ההנגשה התחבורתית בין חלקי העיר השונים. במובן זה יש לתת את הדעת לכך שהפגיעות ברכבת הקלה סביב גלי האלימות של 2014–2017 נבעו לא רק מכך שמוחמד אבו ח’דיר נחטף בסמוך לרכבת, אלא גם מכך שהרכבת מסמלת בעיני ערביי העיר את אחדות העיר. באשר לרכבת הקלה, תכנון וביצוע הקו החום של הרכבת הקלה, המחבר בין עטרות שבצפון-מזרח ירושלים לג’בל מוכבר ואום ליסון שבדרום-מזרח ירושלים, יהוו צעד מכריע ראשון במעלה להעמקת אחדותה של העיר בד בבד עם יצירת קפיצת מדרגה דרמטית ביכולת התנועה של התושבים. (ראה בנספח בסוף המאמר: תצלום אוויר עם תוואי הקו החום). באשר לתחום הכבישים, יש לשים במוקד את “הכביש האמריקני” (נקרא כך הואיל וראשית תכנונו וסלילתו היו ביוזמה ומימון אמריקני בשנות ה-60′ במהלך שנות השלטון הירדני). הכביש האמריקני מתחיל דרומית  לצור באהר שבדרום מזרח ירושלים, ממשיך בנחל הקידרון עולה במעלה הנחל ומגיע עד סמוך לדרך יריחו שבראס אלעמוד . חלקו המרכזי של הכביש (באזור ג’בל מוכבר) נמצא בביצוע בימים אלו, בתקציב של כ-162 מלש”ח. קידום חלקו הצפוני של הכביש (המחבר בין ראס אל עמוד לג’בל מוכבר) וחלקו הדרומי (באזור צור באהר) ייצר בשורה תחבורתית של ממש לתושבים הערבים ויקל את העומס מעל דרך חברון.

“הבגרות הירושלמית”

מכלול שלישי נוסף, בעל חשיבות מרובה, הוא תחום החינוך. בשנים האחרונות ניתן דגש רב בעיריית ירושלים ובמשרד החינוך על הכנסת מסלולי הלימוד של הבגרות הישראלית למערכת החינוך הערבית בירושלים. בהסכמי אוסלו (1994)נקבע כי במזרח ירושלים תילמד תוכנית הלימוד של הרשות הפלסטינית (“תווג’יהי”). לפיכך, 110 אלף התלמידים הלומדים במערכת חינוך זו לומדים לפי תוכנית לימודים אשר אין בה כל אזכור חיוביי לקיומה של מדינת ישראל, וכוללת הסתה לאלימות נגד הציבור היהודי ורשויות המדינה. הצנזורה המתבצעת על ידי העירייה על תוכנית הלימודים מנטרת אומנם תוכני הסתה, אך אינה משפיעה באורח של ממש על תוכני הלימוד בכיתה ועל השיח המתנהל בין המורה לתלמידיו. לפיכך, המעבר לתוכנית לימודים ישראלית בשפה הערבית שבה נלמדים תכנים ענייניים וחיוביים ביחס למדינה ולמוסדותיה טומן בחובו משמעויות חינוכיות, תרבותיות וביטחוניות רבות חשיבות. ואכן, במרוצת השנים האחרונות חל גידול  במספר הלומדים לבגרות ישראלית (כיום לומדים 7,000 תלמידים במסלול זה בבתי הספר השונים, בהשוואה למאות בודדות בעבר).

אף על פי כן, מדיניות עיריית ירושלים וממשלת ישראל להסללת תלמידים לבגרות ישראלית יצרה תגובת נגד קשה ביותר מצד הרשות הפלסטינית ועושי דברה בשכונות הערביות בירושלים – ועדי ההורים המזוהים עימה. אלו מאשימים את אנשי החינוך בבתי הספר הרשמיים (של עיריית ירושלים) והמוכרים שאינם רשמיים (המקבלים תקצוב ממשרד החינוך) בנורמליזציה (“תטביע” בערבית) עם “הכיבוש הציוני” ועם תוכנית ישראל ל”ייהוד” של מזרח ירושלים. מצב דברים זה מכניס את המנהלים והמורים בבתי הספר למסכת לחצים קשה עד בלתי אפשרית. בהקשר זה מוצע בראש ובראשונה כי ראש העיר הנכנס, ליאון, ייצר שיח מעמיק בסוגיה זו עם מנהלי בתי הספר במזרח העיר – שהם ללא ספק המנהיגות הקהילתית המשמעותית ביותר הקיימת כיום במזרח העיר. על ראש העיר לפתוח בפניהם את ליבו ואת דלתו ולקיים עימם קשר ישיר ובלתי אמצעי כדי לשדר להם שהם אינם לבד במערכה.

שנית, יש להדגיש בשיח הציבורי על תוכנית הלימודים לא על המרכיב הישראלי של תוכניות הלימודים (דבר המשווה לה אופי פוליטי ולא חינוכי), אלא על ההזדמנות שהבגרות הישראלית מייצרת ההנגשה להשכלה גבוהה ותעסוקה איכותית. הבגרות הפלסטינית מבוססת על שינון וחזרה, ואילו זו הישראלית מציבה במרכזה את מיומנויות הניתוח, החשיבה והוצאת דבר מתוך דבר.על כן, בשונה מהתוכנית הפלסטינית, היא מכשירה את בני הנוער ללמוד במוסדות לימוד גבוהים ישראליים. לאחר שעות רבות של שיח עם תלמידי תיכון ערבים בירושלים, בטוחני כי לימודים במוסדות האוניברסיטה העברית הם אחת מהשאיפות המשמעותיות ביותר שלהם.

לפיכך, ההמשגה של התהליך החינוכי החשוב שאנו מצויים בעיצומו צריכה לעבור משימוש במטבע “הבגרות הישראלית” לזה של הנגשה להשכלה גבוהה ותעסוקה איכותית. במצב הדברים הקיים כיום – לאור הלחץ הקהילתי הכבד המופעל על הורים פלסטינים מזרח-ירושלמים שלא לרשום את ילדיהם למסלול הבגרות הישראלית – ניתן להניח כי הגידול השנתי במספר הלומדים לבגרות ישראלית בשנים הקרובות יהיה קטן בהשוואה לביקוש האדיר הקיים בשטח (כ-50% מההורים במזרח ירושלים מעוניינים, לפי סקרי דעת קהל אחרונים שנערכו, בחלופה למסלול התווג’יהי). המשגה שונה של התהליך תוכל לאפשר התמודדות טובה יותר עם הלחץ הקהילתי-פוליטי.

בהיבט הפדגוגי, מוצע כי במקום לעסוק בהגדלת מספר הלומדים יתבצע, בראש ובראשונה, מיצוי של אפיקי ההנגשה להשכלה גבוהה ותעסוקה איכותית, עבור תלמידים הלומדים כיום במסלול הישראלי. זאת כדי להבהיר לתלמידי העתיד את היתרונות הגלומים בו על סמך ניסיון משתתפי המסלול בהווה, ובעיקר בוגריו. שנית, יש לפתוח בהיקף נרחב יותר מסלולי בגרות מקצועית (לואו-טק והיי-טק גם יחד), שיש להם ביקוש רב בשטח. יצוין כי המסלולים המקצועיים הם ממילא מסלולים ישראליים במהותם.

לבסוף, יש להוציא לפועל את מודל “הבגרות הירושלמית” שעליו עמלו אנשי הפדגוגיה במִנהל חינוך בעירייה. מודל זה מציע לייצר מסגרת שיח משותפת עם דמויות חינוכיות במזרח העיר כדי לגבש תוכנית לימודים שתהיה מקובלת על שני הצדדים. “הבגרות הירושלמית” תביא לידי ביטוי את היתרונות הפדגוגיים הגלומים בבגרות ישראלית, תנטרל את תוכני ההסתה לאלימות ותתחשב במרכיבי דת, היסטוריה ותרבות שחשובים לערביי מזרח העיר במסגרת לימודי המקצועות ההומניים.

טדי קולק כמודל

סוגיית השיח המשותף שהוזכרה לעיל היא חשובה מאין כמוה. הפלסטינים של מזרח ירושלים נוהגים להגיד כי ראש העיר  אומנם לא נבחר על ידם, אך עדיין הוא “אבא של כלל התושבים – יהודים, נוצרים ומוסלמים”. הזיהוי של ראש העיר ירושלים כמי שיש לו קשר ישיר אינטימי, אבהי ובלתי-אמצעי עם כלל תושבי העיר הוא חשוב ביותר לניהול העיר ירושלים ככלל, ומזרח העיר בפרט. טדי קולק ז”ל, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, העיד על עצמו כי בתקופתו הייתה השקעה זניחה בלבד במזרח ירושלים. יחד עם זאת, קולק זכור לטובה על ידי התושבים הערבים, והם רוחשים אליו אמפתיה רבה, זאת בשל הקשר הישיר, האישי והחברי שיצר עם המנהיגות בשכונות השונות. לפיכך, המלצתי לראש העיר ליאון היא להרבות בסיורי שכונות – פורמליים ובלתי-פורמליים כאחד. להתארח בבתים ולארח בלשכתו ראשי עדות מוסלמים ונוצרים, בתקווה לייצר אמון הדדי בין הצדדים. לקשרים אישיים אלו עשויה להיות חשיבות ראשונה במעלה בעת שגרה ובעת חירום. שיח שוטף וישיר יש לנהל גם עם התושבים היהודים במזרח ירושלים  – נוף ציון, סילוואן התיכונה (בית יהונתן וסביבותיו), עיר דוד, מעלה הזיתים, הרובע המוסלמי ועוד. התיישבות זו, על מנהיגיה השונים, בקיאה מאוד בנעשה בשטח ויכולה לתרום זוויות חשובות ביותר לשיח על מזרח ירושלים.

סיכום

לסיכום, להלן קווי היסוד המוצעים לראש העיר הנכנס למדיניות במזרח ירושלים:

• ההגיון המסדר – “מקסימום ריבונות ומקסימום הוגנות”, תוך חתירה להעמקת אחדות ירושלים.
• הקדשת קשב ניהולי, “שעות משרד” ו”שעות שטח” רבות לסוגיית מזרח ירושלים מתוך “כובע” של “מדינאי” ולא של “פוליטיקאי”.
• יצירת קשרים אישיים הדוקים עם מנהיגי ציבור במזרח ירושלים – המנהיגות הערבית-מוסלמית, המנהיגות הנוצרית  ומנהיגות ההתיישבות היהודית.
• מדיניות “דלת פתוחה” וקשר אישי אל מול המנהיגות החשובה ביותר במזרח ירושלים – מנהלי בתי הספר.מעקב עיתי צמוד של ראש העיר אחר יישום תוכנית הממשלה מס’ 3790 על סה”כ 2.1 מיליארד ש”ח לערביי מזרח ירושלים.
• מעורבות אישית גבוהה בקידומו של הסדר מקרקעין במזרח ירושלים בתיאום עם שרת המשפטים שקד.
• קידום תוכניות בנייה ליהודים וערבים גם יחד מעבר לקווי 1967 והבאתם ב”חבילה אחת” לדיון בוועדה המחוזית.
• הכבדת העול הכספי על עברייני בנייה, בד בבד עם מיקוד אכיפה בהתחלות בנייה.
• קידום “הקו החום” של הרכבת הקלה ושל “הכביש האמריקני”, אשר יוצרים רצף תנועתי בין צפון-מזרח לדרום-מזרח ירושלים.
• קידום “הבגרות הירושלמית” המוצעת על ידי מִנהל החינוך תוך הדגשת ההנגשה להשכלה גבוהה ותעסוקה איכותית.

נאחל הצלחה לראש העיר הנכנס ולעיריית ירושלים כולה במשימה חשובה וכבדת משקל זו.

תמונה: Bigstock

נספח:  תצלום אוויר עם תוואי הקו החום