מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

ד"ר דוד קורן

ד"ר דוד קורן

יועץ לראש עיריית ירושלים לענייני ערבים ומזרח ירושלים.

סקרי דעת הקהל שניבאו מהפך בשיעורי ההצבעה האפסיים של ערביי מזרח ירושלים, התבדו במבחן הקלפי. חרף רצונם של ערביי מזרח ירושלים להתערות ביתר שאת בהוויי החיים הישראלי, חששם של ערביי מזרח ירושלים מהרשות הפלסטינית ועושי דברה הוביל להדרת רגליהם מהקלפי. כך נותרו פעם נוספת 38% מתושבי העיר מחוץ לזירת המשחק הפוליטית של עיר הבירה.

סקר מקיף של חוקרים מהאוניברסיטה העברית שנערך בראשית 2018 הראה כי 58% מהפלסטינים המזרח ירושלמים סברו שעליהם להשתתף בבחירות המוניציפליות, לעומת 13% שהתנגדו. סקר זה בישר על מהפך בדפוסי ההצבעה של ערביי מזרח ירושלים בבחירות המוניציפליות, שהתאפיינו בעשור האחרון בשיעור נמוך במיוחד. בבחירות 2008, 1.7% מערביי מזרח ירושלים באו לקלפי, ובבחירות 2013 צנח שיעור המצביעים ל-0.9%.

גם בהתמודדות על מקום במועצת העיר נראה היה כי חלה תמורה. בבחירות ב-2013 לא הציג אף תושב ערבי את מועמדותו למועצת העיר. לעומת זאת, במהלך החודשים האחרונים התמודדו שתי רשימות של מזרח ירושלמים למועצת העיר. רשימה אחת, בהובלת עזיז אבו סארה, פרשה לאחר שאבו סארה ועמיתיו קיבלו איומים מגורמים המזוהים עם פת"ח והרשות הפלסטינית (רש"פ). עם זאת, רשימת "ירושלים עירי" בהובלת ד"ר רמדאן דבש, יו"ר המִנהל הקהילתי צור באהר ובן לאחת החמולות החזקות בכפר, המשיכה בהתמודדות. ד"ר דבש ושותפיו בשכונות במזרח העיר פעלו ברשתות החברתיות וקיימו עשרות רבות של חוגי בית. תחושתם הייתה כי יש בכוחם להביא לראשונה מאז 1967 בשורה לציבור הפלסטיני במזרח ירושלים על ידי ייצוג במועצת העיר. תקוותם הייתה שיכול להיות שינוי מהותי באיכות ובהיקף השירותים המוניציפליים הניתנים לשכונות הערביות בירושלים.

למעשה, דבש כה האמין בסיכוי לשינוי עד שדרש ממשרד הפנים להגדיל את המספר הקטן של נקודות ההצבעה בבתי הספר במזרח העיר (6, בהשוואה ל-187 במערב העיר). משרד הפנים נעתר לפנייתו, והגדיל את מספר נקודות ההצבעה ל-21. לבסוף, היו גם שורה של תושבים יהודים שסברו כי ראוי שתושביה הערביים של העיר יזכו בייצוג במועצת העיר והצהירו כי יצביעו לרשימתו של דבש.

מדוע אם כן קרסו התקוות של דבש ותומכיו במבחן הקלפי ב-30 באוקטובר ונגוזו חלומותיהם אל מול 3,000 קולות, שהם רק 1.19% מקולות המצביעים? הם יכלו לכאורה לזכות בשליש מן המושבים במועצה! ניתן להצביע על שורה של סיבות שהובילו לתוצאה זו, חלקן טכניות יותר וחלקן שורשיות ועמוקות יותר.

יש סיבות הנוגעות ליום הבחירות עצמו. ראשית, פעילי פת"ח וגורמים לאומניים נוספים הפריעו למהלכן של הבחירות והרתיעו את הבוחרים בקרבת הקלפיות. אומנם פעילים אלו טופלו ביד קשה על ידי משטרת ישראל וחלקם אף עוכבו לחקירה, אך אין ספק כי הדבר הטיל מורא על מצביעים פוטנציאליים שחששו שיתויגו כ"סוכנים" של "הכובש הציוני" ועושי דברו, כפי שתויגו דבש וחברי סיעתו. שנית, מצביעים דיווחו על בעיות טכניות הנוגעות לסמיכות הגאוגרפית של קלפיות אל המצביעים, וכמו כן על קלפיות שלדבריהם לא נפתחו כלל.

עם זאת, נראה כי הגורמים למיעוט המצביעים נעוצים בתהליכי העומק שהתחוללו בחברה המזרח ירושלמית בתקופה שקדמה לבחירות אוקטובר 2018. תהליכים אלו הובילו גם לתוצאות הסקרים המפתיעים ולהלכי רוח ברשתות החברתיות, וגם לאחוז הצבעה נמוך.

תהליכי העומק נוגעים לתנועת המטוטלת שהחברה הפלסטינית המזרח ירושלמית נעה בה בין ישראל והרש"פ; שתי אלה מנהלות כל אחת יחסי קִרבה-ריחוק אל מול חברה זו. הפלסטינים במזרח ירושלים הולכים ומעצימים, מחד גיסא, את חיבורם התחבורתי, התעסוקתי, הרפואי והאקדמי למערב העיר, לשפה העברית, למערכת הלימודים הישראלית ולמוסדות הישראליים, ומאידך גיסא רבים מהם נותרים נאמנים לרשות הפלסטינית ולאתוס הפלסטיני בדבר ההכרח בחלוקתה של העיר, וסבורים כי אינטגרציה בתוך החברה והמוסדות הישראליים היא "חטא" אידאולוגי-לאומי.

תנועת המטוטלת יוצרת ברחוב המזרח ירושלמי מאבק איתנים בין תומכי האינטגרציה לבין תומכי ההיבדלות והדבקות בנרטיב הפלסטיני. האחרונים רואים בניסיונות ישראל לשפר את השירותים לתושבי מזרח העיר מניפולציה ציונית שמטרתה "לייהד" את מזרח ירושלים ולנשל אותה מאופייה הערבי.

אכן, בתקופת ראש העיר ניר ברקת חל שיפור ניכר באיכות השירותים המוניציפליים בכמה שכונות ערביות בירושלים בצפון ובדרום-מזרח ירושלים. ממשלת ישראל אף הגדילה באורח ניכר את התקציבים למזרח ירושלים בתחומי הכבישים, החינוך, התעסוקה, הרווחה, מוסדות ציבור ועוד. תקציבים אלו התקבלו, על פי רוב, בברכה בצד הפלסטיני. בדרך כלל, המנהיגות השכונתית הפרגמטית ביקשה למקסם את התועלת מתקציבים אלו וגילתה הבנה בדבר החשיבות בנטילת חלק במשחק הפוליטי המוניציפלי. מנהיגות זו, והרוב הדומם שעמד מאחוריה, הם חלק ניכר מאותם 58% שתמכו בסקר שצוטט לעיל בנטילת חלק בבחירות.

יחד עם זאת, תקציבים והשקעות אלו התקבלו גם בחשדנות גדולה בקרב חלק ניכר מהציבור הפלסטיני, אשר ביקש מן הרשויות הישראליות לחשוף את סדר היום "הסמוי" העומד מאחורי השקעות אלו. במוקד החשדנות הערבית עמדו שני תחומים מרכזיים – חינוך וקרקעות. בתחום החינוך נתפסה הרחבת מסלול הבגרות הישראלית על פני זו הפלסטינית (ה"תווג'יהי") כחלק ממגמת ה"ייהוד", ובאותו אופן נתפסה גם הרחבת חלוקת הספרים המצונזרים מתוכני הסתה על ידי העירייה. בתחום הקרקעות נתפסה החלטת ראש העיר ברקת ושרת המשפטים שקד לקדם הסדר מקרקעין במזרח העיר ורישום מוסדר של הקרקעות בשכונות הערביות, כמקובל בכל עיר, כמרכיב יסוד במאמץ הציוני הכולל ל"נישול" הפלסטינים מאדמתם ו"הלאמה" של הקרקעות.

צעדים אלו הביאו את תומכי הרש"פ במזרח ירושלים לפתוח במסע תוקפני נגד כל צעד שיש בו משום "נורמליזציה" עם "שלטונות הכיבוש הציוני". ד"ר דבש זוהה כסוכן של מגמת הנורמליזציה, והתמודדותו בבחירות נתפסה בעיני הגורמים המיליטנטיים בקרב אנשי פת"ח כשיאו של תהליך הנורמליזציה. לפיכך נערך נגדו מסע שכלל איומים עליו ועל משפחתו, וגם איומים על כל מי שיממש את זכותו הדמוקרטית לבחור. תושבי מזרח ירושלים נכנעו לחשש מפני גורמים אלו למרות הבנתם כי הם מחמיצים הזדמנות היסטורית לשינוי מצבם.

ההימנעות מהצבעה מצביעה על כך כי מיקומם של ערביי מזרח ירושלים בציר הזהות הלאומי-פלסטיני, הנע בין ערביי הרש"פ לבין הערבים אזרחי ישראל, עודנו קרוב יותר לזה של ערביי הרש"פ. אומנם ההיטמעות בחברה הישראלית, הגידול במספר לומדי הבגרות הישראלית והגידול בביקוש לאזרחות ישראלית (ערביי מזרח ירושלים הם תושבים ולא אזרחים) חורגים במידת מה מגבולות של גישה פרגמטית ואינסטרומנטלית ומשליכים גם על מרחב הזהויות של ערביי מזרח ירושלים, אך הם נמנעים מלבצע צעד פוליטי גלוי שיש בו כדי לבטא השתתפות במערכת הפוליטית הישראלית. הם עדיין דבקים בצד הפלסטיני של ציר הזהות, ומעדיפים לא "לחצות את הקו" אל עבר הצד הישראלי. לבסוף, אין ספק כי החשש והפחד מפני עושי דברה של הרש"פ ומהתיוג כ"סוכן ציוני" ומשת"פ גרמו להדרת רגליהם של המצביעים המזרח ירושלמים מן הקלפיות.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *