JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר דוד קורן

ד"ר דוד קורן

ירושלים, מזרח ירושלים, ערביי ישראל.

אל"מ (מיל') ד"ר משה לוי

אל"מ (מיל') ד"ר משה לוי

אובדן האמון הפלסטיני, הנהגה וציבור, בתהליך השלום, והתסכול העמוק מאי התקדמות מדינית, מאפשרים שיח פוליטי-מדיני רחב בצד הפלסטיני, שבמרכזו פנייה לרעיונות מדיניים אחרים, והבולט שבהם: רעיון המדינה האחת. סקרים פלסטיניים מצביעים על מגמה ברורה של שחיקת האמון הציבורי בפתרון שתי המדינות והזדקרותו של רעיון המדינה האחת, גם אם תצורתו איננה ברורה דייה לציבור.

מבוא

בספרו “פני השטח” מתאר אוהד חמו, כתב החדשות של ערוץ 12 לענייני פלסטינים, דיאלוג שניהל בשנת 2019 עם ד”ר סעיד זידאני, ערבי ישראלי המתגורר ברמאללה, אשר שימש יו”ר “האגודה הלאומית לזכויות האדם” הפלסטינית:

אז מה? אנחנו במערכה? שאלתי.

כמובן, אמר, כחושף סוד גלוי ומוכר. אנחנו בסופה של תקופת פתרון שתי המדינות הקלאסי. לפי האופן שבו הפלסטינים והקהילה הבינלאומית מבינים את זה – הפתרון הזה כבר לא קיים, קבע.

ומה יקום מן ההריסות?

מי תקום, התכוונת. ראה, הפלסטינים רואים בפלסטין ההיסטורית את המולדת שלהם. יש להם זיקה מיוחדת לכל חלק מהארץ הזאת משני צידי הקו הירוק: לרמאללה ולחיפה, לשכם וליפו. וכעת, רובם שבו לפתרון המקורי של אש”ף שאולי בכלל מעולם לא נטשו: של המדינה האחת.

אבל זו הרי לא אותה מדינה אחת שאש”ף דיבר עליה בשנות ה-60′ – הקונספט השתנה, הערתי.

כמובן. בשנות ה-60′ דיברו כאן על מדינה אחת עם הגמוניה פלסטינית ברורה. היום מדברים על מדינה שאזרחיה, ישראלים ופלסטינים, שווי זכויות לגמרי. השפה אצלנו השתנתה. יתר על כן, גם כשקונספט שתי המדינות היה עדיין רלוונטי בשטחים, ההעדפה הייתה לרעיון המדינה האחת. מבחינת הפלסטינים זה תמיד היה האידיאל.

ומי מדבר אצלכם על מדינה אחת? שאלתי.

שלוש קבוצות. הראשונים הם האסלאמיסטים, הדתיים, שמעולם לא נטשו את הרעיון של מדינה פלסטינית אחת שמתקיימת על כל שטח פלסטין, אבל הם מפנטזים על פלסטין נקייה מיהודים. הקבוצה השנייה מורכבת ממאוכזבי רעיון שתי המדינות. אני נמנה עם הקבוצה השלישית: דמוקרטים, ליברלים ופלורליסטים שמלכתחילה לא היו מחויבים לרעיון שתי המדינות אלא האמינו במדינה אחת.

בזה הרגע מנית כמעט את כל תושבי השטחים, צחקתי.[1]

אובדן האמון הפלסטיני, הנהגה וציבור, בתהליך השלום, והתסכול העמוק מאי התקדמות מדינית, מאפשרים שיח פוליטי-מדיני רחב בצד הפלסטיני, שבמרכזו פנייה לרעיונות מדיניים אחרים, והבולט שבהם: רעיון המדינה האחת. סקרים פלסטיניים מצביעים על מגמה ברורה של שחיקת האמון הציבורי בפתרון שתי המדינות והזדקרותו של רעיון המדינה האחת, גם אם תצורתו איננה ברורה דייה לציבור.

הנהגת הרשות, כמו גם חלק מהאינטליגנציה הפלסטינית, מצדדים ברעיון המדינה האחת כחלופה שנועדה להלך אימים על ישראל, נוכח הסכנה הדמוגרפית הטמונה בו ואובדן הרוב היהודי במדינת ישראל. אישים פלסטינים במעגל הקרוב לאבו מאזן מעריכים כי רעיון המדינה האחת יתממש הלכה למעשה, נוכח השינויים הדמוגרפיים שמתרחשים באזור. הם הביעו פסימיות באשר למימוש פתרון שתי המדינות נוכח הרחבת ההתנחלויות. כך או כך, בצד הפלסטיני סבורים כי כשם שהצורך בכינון מדינה פלסטינית עצמאית, במסגרת פתרון שתי המדינות, מחייב מאבק לאומי – כך גם בעניין המדינה האחת נדרשת התגייסות כללית וגיבוש אסטרטגיה לאומית מאוחדת.

הנסיגה במעמדו של פתרון שתי המדינות בשיח הפלסטיני ועליית פתרון המדינה האחת, המוזכר לעיל, כחלופה אפשרית, יעמדו בליבת מחקר זה. מטרת המחקר היא לאפיין את השיח הפלסטיני על אודות המדינה האחת ולתהות על קנקנו. שאלת המחקר המרכזית שנבקש ללבן היא באיזו מידה מהווה “המדינה האחת” בשיח הפלסטיני פתרון מדיני מערכתי כולל ובר מימוש; או שמא מדובר ב”הלך רוח” בלבד או אף ב”איום” כלפי הצד הישראלי בהתמזגות לתוכו, אם פתרון שתי המדינות ימשיך לדעוך.

בראשית המחקר תוצג סקירה היסטורית קצרה של שלבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אשר הובילו לנסיגה בתמיכה ברעיון שתי המדינות. לאחר מכן, בפרק השני של המחקר, נשרטט קווים לדמותה של “המדינה האחת” בשיח הפנים-פלסטיני. ננתח מיהן הקבוצות הבולטות בזירה הפלסטינית העושות שימוש במונח זה ומהו המתאר שהן מבקשות לצקת לדמותה של “המדינה האחת”. בפרק השלישי נציג ממצאים סטטיסטיים ממקורות שונים העוסקים ביחס החברה הפלסטינית לפתרון המדינה האחת ולפתרון שתי המדינות. לאחר מכן ננתח מה הן מסקנות העומק העולות מהנתונים, ולבסוף תוצגנה תובנות המחקר כולו.

פרק ראשון – רקע היסטורי של הנסיגה במעמדו של פתרון שתי המדינות וצמיחתו של רעיון המדינה האחת

עליית המדינה האחת, בד בבד עם נסיגת מעמדו של פתרון של שתי המדינות, כרוכות, בין היתר, בתהליכים ההיסטוריים המרכזיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. להלן יוצגו תהליכים אלו בשילוב מסוים בין הנרטיב הישראלי והפלסטיני. החלוקה לשלבי ההתפתחות ההיסטוריים של הסכסוך שתוצג להלן נשענת חלקית על מאמרו של פרופסור אפרים ענבר, “The Rise and Demise of the Two-State Paradigm” (2009),[2] בתוספת ניתוח מאורעות הזמן שחלף מאז שהתפרסם מאמרו ועד כתיבת מאמר זה. בכל אחת מהתקופות יושם דגש על מקומו של רעיון המדינה האחת אל מול רעיון שתי המדינות.

  1. 1948–1917: מהצהרת בלפור עד הקמת המדינה. שלב המאבק בין שתי קהילות (ענבר מכנה אותן “קהילות אתניות”), יהודית וערבית, ללא מעורבות של אף מדינה חיצונית. ביולי 1937 הציעה ועדת פיל תוכנית חלוקה לשתי מדינות, וערביי הארץ דחו אותה. ב-1947 הציע האו”ם תוכנית חלוקה נוספת, וגם היא נדחתה על ידי ערביי הארץ ומדינות ערב.

    רעיון המדינה האחת, בגרסת הנרטיב הלאומי הפלסטיני, החל לקרום עור וגידים כבר בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, לאחר מאורעות תרפ”ט, ואומץ על ידי בריטניה בספר הלבן בשנת 1939 בעקבות המרד הערבי הגדול. בספר נכתב כי בפלשתינה תוקם תוך עשר שנים מדינה דו-לאומית לתושבי הארץ הערבים והיהודים, באופן ששני הצדדים יחלקו ביניהם את השלטון, והאינטרסים החיוניים שלהם יישמרו.[3]

    רעיון שתי המדינות החל מתגבש בשנת 1936 והוצג לראשונה בדו”ח ועדת פיל שהוגש בשנת 1937. כבר אז היו הדעות חצויות בקרב ההנהגה הפלסטינית, כאשר חאג’ אמין אל-חוסייני התנגד נחרצות לדו”ח זה ואילו חברים אחרים בוועד הערבי העליון, ובראשם הנשאשיבים, תמכו בו. שני הרעיונות דרו בכפיפה אחת בדיוני העצרת הכללית של האו”ם בשנת 1947, עד שנתקבלה החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר אותה שנה.
  1. 1948–1967: מהקמת המדינה עד מלחמת ששת הימים. מאבק שעיקרו בין מדינות ותחילתו בהקמת מדינת ישראל. בתקופה זו לא היוו הפלסטינים גורם משמעותי, כיוון שהלאומיות הפלסטינית הייתה חלשה בשנות הארבעים. ירדן סיפחה את הגדה המערבית בשנת 1949 ואילו מצרים השאירה את רצועת עזה (להלן: רצ”ע) תחת שלטון צבאי. שתיהן לא ניסו מעולם להקים מדינות פלסטיניות.

    החל מהשלב השני והלאה הייתה הסוגיה הפלסטינית כלי שרת בידי מדינות ערב במאבקן נגד הנוכחות הישראלית במרחב. רעיון שתי המדינות או המדינה האחת לא היה על סדר היום העולמי כיוון שהצהרותיהן של מדינות ערב בשלב זה הבטיחו את גירושו של האויב הציוני מכל אדמתה של פלסטין – אך לרוב ללא הבטחה להקמת מדינה עצמאית לפליטים לכשישובו לאדמתם.
  1. 1967–1993: מששת הימים עד הסכם אוסלו. מאבק שבא לידי ביטוי גם בין מדינות (ישראל ומדינות ערב) וגם בין קהילות (היהודית והפלסטינית), כאשר מעורבותם של ארגונים פלסטיניים חמושים בלחימה מדגישה את הממד האתני של הסכסוך שמועצם גם על ידי השליטה הישראלית בגדה המערבית. עצימות הממד הבין-מדינתי פחתה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים במרץ 1979. לאחר 1982 לא היו עימותים צבאיים רחבי היקף בין ישראל למדינות השכנות (להוציא מהכלל ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס).

    לאחר פעולת כראמה בירדן במרץ 1968 אימצה תנועת פת”ח את רעיון המדינה האחת (תוך שלילת הלגיטימיות ואי הכרה במדינת ישראל) כרעיון מוביל במשך שני עשורים. רק עם הכרזת העצמאות הפלסטינית באלג’יריה ב-1988 קיבלה התנועה, הלכה למעשה, את רעיון שתי המדינות. זו הייתה נקודת מפנה ביחסו של אש”ף לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן בפעם הראשונה הוסכם לקבל את החלטה 242 משנת 1967. פתרון שתי המדינות אומץ סופית על ידי ישראל ופת”ח עם החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1993. תנועת חמאס ותנועות אידאולוגיות ולאומניות אחרות שללו את ההכרה בהסכם זה והמשיכו לדגול בפתרון המדינה האחת.
  1. 1993–2000: מהסכם אוסלו עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. הממד הבין-מדינתי של הסכסוך הישראלי-ערבי פחת עוד יותר עם חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994.תקופה זו הייתה שיאה של תפיסת פתרון שתי המדינות.
  2. 2001: מפרוץ האינתיפאדה השנייה עד כתיבת המאמר. ישראל הרשמית והרשות הפלסטינית (להלן: הרש”פ) דבקו באופן רשמי בפתרון שתי המדינות, לשביעות רצונה של הקהילה הבין-לאומית. ג’ורג’ בוש הבן קרא ב-2001 להקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית. ארה”ב העבירה במרץ 2002 את החלטה 1397 במועצת הביטחון של האו”ם שקראה מפורשות להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. מצד שני נוצר דפוס של אלימות תכופה, עממית בעיקרה, כחלק מעימות בעצימות נמוכה. ירידת קרנו של הפתח ועליית התמיכה בחמאס, אשר לא קיבלה את קיומה של מדינת ישראל ואת פתרון שתי המדינות, תרמו להחלשת האחיזה של פתרון שתי המדינות בקרב הפלסטינים.

פרק שני: קווים לדמותה של “המדינה האחת” בשיח הפלסטיני

רעיון המדינה האחת תופס בשנים האחרונות אחיזה בציבור הפלסטיני, כתחליף לעקרון שתי המדינות, תוך תמיכה ציבורית הולכת וגוברת שמבטאת את הייאוש הפלסטיני מאפשרות מימושו של פתרון שתי המדינות. בנאומו בפני הכינוס השנתי של העצרת הכללית של האו”ם, שנערך בסוף חודש ספטמבר 2021, האשים אבו מאזן את ישראל בהרס פתרון שתי המדינות וטען כי היא עלולה להוביל את הפלסטינים לדרוש שוויון זכויות במדינה אחת דו-לאומית שתכלול את ישראל, איו”ש ועזה. אבו מאזן טען כי בלית ברירה יפנו הפלסטינים לאופציות אחרות, ובמרכזן חזרה לתוכנית החלוקה משנת 1947 או כינון מדינה אחת על שטח פלסטין ההיסטורית, תוך מתן זכויות שוות לכל תושביה. יריבו של אבו מאזן, מחמד דחלאן, התבטא אף הוא לאחרונה ברוח דומה ואמר כי פתרון המדינה האחת הינו אופציה, נוכח הפרת ההסכמים מצד ישראל.

ניתן לאפיין שורה של קבוצות בצד הפלסטיני העוסקות בצורה זו או אחרת במתווה המדינה האחת.

הפלגים האסלאמיים, ובמרכזם חמאס והג’יהאד האסלאמי (גא”פ), ראו באדמת פלסטין אדמת הקדש אסלאמי. אידאולוגיה זו שוללת כל רעיון שעוסק בחלוקת פלסטין ומדגישה כי הריבונות על אדמת פלסטין נתונה למוסלמים, ואך ורק להם. מצע הבחירות של חמאס לקראת הבחירות למועצה המחוקקת שנערכו בשנת 2006 הדגיש כי פלסטין ההיסטורית היא זכותו של העם הפלסטיני. מסיבה זו תפיסת המדינה האחת, בעיני הפלגים האסלאמיים, כמו חמאס וגא”פ, משמעותה דווקא ניצחון פלסטיני במלחמה כוללת עם ישראל וכפיית הקמתה של מדינה פלסטינית על כל השטח שבין הים לנהר. מדינה אחת זו היא כמובן מדינה אסלאמית שבה היהודים, אם ישנם, חיים כבני חסות תחת שלטון האסלאם. אך גם אצל חמאס ודומיה הדעות חלוקות. פובליציסטים המזוהים עם התנועה מעריכים כי רעיון המדינה האחת ימיט כליה על רוח “ההתנגדות לפרויקט הציוני”, ומגדירים רעיון זה כשיגיון שאיננו בר קיימא.

פלגי השמאל – פלגים פלסטיניים אחרים שלימים כונו “פלגי הסירוב” נוכח התנגדותם להסכמי אוסלו, ובראשם החזית העממית לשחרור פלסטין (חז”ע) והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (חז”ד) – הגישו אף הם הצעות משלהם על מנת לממש את רעיון המדינה האחת הלכה למעשה בהתאם לתפיסת עולמם. כבר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית שהתכנס בספטמבר 1969 הגישה חז”ד מסמך עקרונות שהציע כי מטרת המאבק הפלסטיני תהיה “הקמת מדינה פלסטינית מאוחדת לאחר סילוק הישות הישראלית”. חז”ע, שאימצה תפיסות מרקסיסטיות-קומוניסטיות, אף הרחיקה לכת וקראה להציב יעד של “פלסטין המשוחררת”, שבה יוכלו היהודים לנהל את ענייניהם והם יזכו לזכויות דמוקרטיות כאזרחים החיים בתוך חברה דמוקרטית-סוציאליסטית.[1]

האינטליגנציה – רעיון המדינה האחת צבר לו אוהדים רבים בקרב האינטליגנציה הפלסטינית לאורך השנים, כאשר הבולט שבהם היה חוקר הספרות הפלסטיני-אמריקני אדוארד סעיד, שבנה גשרים בין ארה”ב לאש”ף ותמך ברעיון שתי המדינות. בעקבות כישלון הסכמי אוסלו בהשגת היעדים הלאומיים הפלסטיניים, ובראשם מדינה פלסטינית עצמאית, שינה סעיד את עמדתו וקרא להקמת מדינה אחת לכל אזרחיה. בראשית שנות ה-2000 התקיימו כינוסים שונים, בעיקר באירופה, אשר יוחדו לאופציית המדינה האחת, במתכונת מדינת כל אזרחיה.

יש בצד הפלסטיני הסבורים כי הקריאות לכונן מדינה דו-לאומית מגיעות מצד אינטלקטואלים פלסטיניים שמבקשים להעביר מסר של מחאה על כישלון המשא ומתן המדיני ועל חוסר היכולת להגיע למימוש פתרון שתי המדינות. תמיכה ברעיון המדינה האחת נועד להלך אימים על ישראל, נוכח הסכנה הדמוגרפית הטמונה בו ואובדן הרוב היהודי במדינת ישראל. דוגמה אחת לכך היא תמיכתו של אחמד קריע, “אבו עלא”, מאדריכלי הסכם אוסלו, שצידד באותה תקופה בפתרון המדינה האחת מתוך רצון להלך אימים על ישראל ולאלצה להתקדם אל עבר פתרון שתי המדינות.

בכירי הרשות אינם פוסלים על הסף את רעיון המדינה האחת, אך רואים בו מוצא אפשרי למקרה של כישלון פתרון שתי המדינות. נראה כי התמיכה האגבית ברעיון נובעת מתוך הרצון להלך אימים על ישראל ולדרבן אותה להתקדם בערוץ המדיני ולא מתוך אמונה שלמה ברעיון ובדרך מימושו, כפי שהוזכר לעיל. צאא’ב עריקאת טען כי החלופה היחידה לעקרון שתי המדינות היא כינון מדינה אחת דמוקרטית שבה יחיו יהודים, מוסלמים ונוצרים יחדיו ובאופן שווה. עם זאת, טרח עריקאת להדגיש, הרשות הפלסטינית דבקה בעקרון שתי המדינות. תומכי המדינה האחת ברשות מדגישים כי תוכניתם שומרת על עקרונות היסוד הפלסטיניים, לרבות בסוגיות הפליטים, ההתנחלויות וירושלים. עקרונות אלה מגובים בחוק הבינלאומי ובהחלטות בינלאומיות שמכירות בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית. אישים פלסטיניים במעגל הקרוב לאבו מאזן מעריכים כי רעיון המדינה האחת יתממש הלכה למעשה, נוכח השינויים הדמוגרפיים שמתרחשים באזור. הם הביעו פסימיות באשר למימוש פתרון שתי המדינות, נוכח הרחבת ההתנחלויות והבנייה הישראלית בשטחי C. אבו מאזן, עם זאת, ממשיך עד כה לדבוק לטענתם ברעיון שתי המדינות כשהוא נשען על החלטות הלגיטימציה הבינלאומית, אף על פי שבסתר ליבו גם הוא מעריך שהסיכוי למימושו נמוך. לכן, לפי דעתם, אין מנוס מהתממשות רעיון המדינה האחת הלכה למעשה בשטח.

על ההנחה הזו, שהתמיכה במדינה אחת היא דרך לאיים במטרה להוביל להיפרדות, מתנהל דיון בפני עצמו. מתנגדי שיטה זו גורסים כי אין “לשחק” בזכויות הלאומיות הפלסטיניות, גם אם זה נועד לצורכי מיקוח. בראייתם, האיום מהצד החלש, קרי הפלסטינים, לקדם את רעיון המדינה האחת ובכך לאיים על ישראל נועד מראש לכישלון. יתרה מזאת, עצם העלאת הרעיון מייצר בלבול ומבוכה בצד הפלסטיני באשר לעמדה הרשמית של ההנהגה הפלסטינית: “מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967, בהתאם להחלטות הלגיטימציה הבינלאומית”. לפיכך, ההתבטאויות השונות בדבר רעיון המדינה האחת מחלישות את העמדה הפלסטינית, פוגעות במאמצי אבו מאזן בזירה הבינלאומית ומייצרות מצג של היעדר תפיסה משותפת ואחידה בצד הפלסטיני באשר למתווה הישות המדינית העתידית.

זווית מעניינת נוספת ניתן למצוא בשיח של צעירים תושבי איו”ש אשר מוכנים להיות חלק ממדינת ישראל גם בתנאים דומים לאלה של ערביי מזרח ירושלים, קרי תושבות ללא אזרחות. הם מבינים שצירוף מיליוני אזרחים ערבים למדינת ישראל כיום הוא דבר שאינו אפשרי, והדבר עלול גם לפגוע בכוחה של המדינה שאליה הם מצטרפים. הצעירים שמחזיקים בעמדה זו רואים לנגד עיניהם בעיקר את ההטבות הכלכליות, הבריאותיות, הביטחוניות, החופש לטוס ולנוע בעולם והשחרור מאחיזת הדת שלתפיסתם הם חלק מהחיים תחת שלטון ישראל, אפילו ללא שוויון זכויות אזרחי מלא.

חלק מהגורמים לעימות ולמלחמה בין מדינת ישראל לפלסטינים הם, לטענת הצעירים, מיושנים, וכבר אינם מעניינים את הדור הצעיר. את הגורמים הללו ניתן לחלק לארבעה: מאבק לאומי; מאבק על קרקע; מאבק דתי ומאבק גזעני. אולם, האופטימיות ביחס להצלחת תרחיש זה נמוכה בעיניהם. לטענתם, ישנם גורמים מספר העומדים בפני ההתממשות של אפשרות המדינה האחת, ובעיקר החשש מפני הבעת דעה פומבית שתומכת בכך. מדובר בחשש מביקורת מהקרובים שעודם אוחזים ברעיון הגשמת הלאומיות הפלסטינית, וגם פחד ממשי לביטחונו האישי של מי שמביע דעה כזו בפומבי. יצוין כי באזורים שבהם הקרבה לישראל גבוהה והדומיננטיות של ערביי ישראל משמעותית, ניכרת מגמה של אימוץ רעיון המדינה האחת באופן עמוק יותר. צעירי אזורי התפר בטול כרם ובקלקיליה, למשל, רואים בחייהם של ערביי ישראל שנכנסים לאזורם מודל לחיקוי, בפרט בכל הקשור למצבם הכלכלי. התרחבות מגמת הנישואין בין ערביי ישראל לתושבים מהרשות הפלסטינית תרמה אף היא להתחזקות האחיזה בשטח של רעיון המדינה האחת, מתוך ראיית ההטבות החברתיות-כלכליות הטמונות בכך.

בשנת 2012 הוקמה “התנועה העממית של המדינה הדמוקרטית האחת על פלסטין ההיסטורית”, אשר קראה להקמת מדינה אחת בפלסטין. תנועה זו נשענה על מספר רב של גורמים – בעיקר באינטליגנציה ובהנהגת אש”ף – אשר קראו להתפכחות מאשליית פתרון שתי המדינות.[2] למרות טיעונים העולים מהרחוב הפלסטיני הפותרים את התמיכה שהשמיעו באותן שנים מובילי דעה פלסטיניים שונים במדינה האחת כ”ניסיון לייצר לחץ על ישראל”, קשה להתעלם מרוחב התופעה וממרכזיותן של הדמויות השונות שעמדו מאחורי ההכרזות על תמיכה בפתרון המדינה האחת. להלן דוגמאות מספר:

סארי מקדסי, חוקר ספרות ממוצא פלסטיני-לבנוני, פרסם כבר ב-2008 כתבה שבה ניסה להפנות את תשומת ליבם של קוראיו לעובדה שחלוקת האדמות באיו”ש לשתי מדינות נפרדות כבר אפשרית דה-פקטו. לטענתו, הבנייה הישראלית הנרחבת באיו”ש לא תאפשר עוד את חלוקת המרחב בצורה הגיונית לשתי מדינות בעלות מרחב גאוגרפי המאפשר שלטון אמיתי בשטחן.[4]

ראשיד חאלידי, מבכירי האינטלקטואלים הפלסטיניים בעולם ומי שהיה חלק משיחות השלום במדריד בשנות ה-90′, טען גם הוא שפתרון שתי המדינות כבר אינו בר השגה. דבריו אלה פורסמו ב-2011:

A one-state solution already exists because there is only one state between the Jordan River and the Mediterranean, in which there are two or three levels of citizenship or non-citizenship within the borders of that one state that exerts total control.[5]

עריקאת, האחראי על המו”מ מטעם הרש”פ, היה בזמנו בין המרכזיים שבמובילי הקו הטוען שחלוקת ישראל לשתי מדינות אינה אפשרית. עריקאת טען שהגיע הזמן שמחמוד עבאס יודה בכנות בפני העם הפלסטיני שחלוקת האדמות לשני עמים איננה אפשרית עוד בגלל התרחבות ההתנחלויות הישראליות בשטח איו”ש. על הפלסטינים, לפי עריקאת, “להתרכז מחדש בפתרון המדינה האחת שבה מוסלמים, יהודים ונוצרים יוכלו לחיות יחד בשוויון”. זאת כיוון ש”חלוקת השלטון בגדה [במקרה שההתנחלויות יישארו ולא יפונו. ד”ק] אינה אופציה מבחינת הפלסטינים”.[6]

בשנים אלה נוהל מו”מ בין ישראל ובין נציגי הרש”פ בהובלת ממשל אובמה. על פי תיעוד משיחות אלה צוטט עריקאת בשיחה עם ג’ורג’ מיטשל, שליח הממשל האמריקאי למזרח התיכון, אומר כך בנוגע להיתכנות המדינה האחת: [7]

Erekat: It is the last time for the two states. My option, the BATNA [best alternative to a negotiated agreement], if all this goes down, is the one state.

Mitchell: That is your decision. But the fact is that you have a president [Barack Obama] committed to this issue… I understand the frustration and the burden of history but please don’t let this opportunity slip by…

Erekat: We know what it take[s], after 19 years. They [the Israelis] cannot decide if they want two states. They want to keep settling in the areas of my state.

Mitchell: But they will settle more if you continue this way.

Erekat: Then we announce the one state and the struggle for equality in the state of Israel. If our state will not be viable and will have the wall we will fight against apartheid. You either have a decision for peace or a decision for settlements. You cannot have both.

למרות בקשותיו של מיטשל המשיך עריקאת גם בהמשך המו”מ לדבר על חוסר ההיתכנות של פתרון שתי המדינות.

באמצע חודש נובמבר 2020 קראו אנשי רוח ואקטיביסטים פלסטיניים, החברים בקמפיין “המדינה הדמוקרטית האחת”, להצטרף לדיאלוג שמטרתו פיתוח התפיסה הדוגלת בפתרון המדינה האחת בתחומי פלסטין ההיסטורית וגיבוש אסטרטגיית פעולה שתוביל לשחרורם המלא של הפלסטינים. על היוזמה חתמו למעלה מ-200 אנשי אקדמיה ורוח, לצד בכירים לשעבר בפלגים הפלסטיניים. דוברי היוזמה הדגישו כי היא נועדה לחזק את רעיון המדינה האחת בדעת הקהל וליצור תודעה פוליטית שתוביל לשחרור ממה שהגדירו “מנגנון האפרטהייד הקולוניאליסטי בפלסטין”. מנהלי הקמפיין ראו ברעיון פתרון ישים שיאחד את הפלסטינים, כעם ומבחינה גאוגרפית, יאפשר את חזרת הפליטים ויעניק הזדמנות לחיים משותפים על בסיס של אזרחות שווה, במקום “אזרחות קולוניאליסטית”.[3]

נראה, אם כן, שבתפר שבין 2008 לשנותיו הראשונות של ממשל אובמה (למרות ההקפאה בבנייה שהוביל ממשל זה) חלה דעיכה מהותית בקרב מובילי דעה רבים, בעיקר בקרב האינטליגנציה וההנהגה המתונה, באמונה בהיתכנות פתרון שתי המדינות. דעיכה זו הלכה והתעצמה ביתר שאת בעשור השני של המאה ה-21.

מהשיח של המדינאים ואנשי ההגות הפלסטינים שהבאנו לעיל נראה כי ההעלאה של חלופת המדינה האחת נבעה בראש ובראשונה מקריאה פשוטה של תמונת המציאות בשטח. המציאות עצמה, לטענתם, היא שמכתיבה את פתרון המדינה האחת, וכל מי שחושב אחרת ועודו תומך בפתרון שתי המדינות אינו אלא מאחז עיניים ומוליך שולל את הציבור.

באשר לממלכת ירדן, יצוין כי כמי שעשויה להיות מושפעת ישירות מיישוב הסכסוך הישראלי- פלסטיני הדגישה הממלכה בפומבי את תמיכתה ברעיון שתי המדינות, אך גם את אי פסילת רעיון המדינה האחת במתכונתו הקונפדרטיבית. ראש ממשלת ירדן, עמר אל-רזאז, הדגיש כי ארצו מתנגדת להפיכת ירדן למדינה פלסטינית, וכי היא לעולם לא תסכים לטרנספר לפלסטינים. עם זאת, הבהיר אל-רזאז, ארצו עשויה לראות באור חיובי אפשרות של כינון מדינה אחת לשני העמים, אם זו תהיה דמוקרטית ותקדם זכויות שוות לכולם. אל-רזאז הזהיר כי כל תוכנית אחרת שאיננה מושתתת על פתרון שתי המדינות תגרום לאנרכיה באזור ובעולם כולו.

בצד התמיכה ברעיון המדינה האחת עלו גם שורה של התנגדויות לרעיון המדינה האחת. “תוכנית המאה” של נשיא ארה”ב לשעבר, דונלד טראמפ, והכוונה הלא-ממומשת של הדרג המדיני בישראל ליישם את תוכנית הסיפוח באיו”ש, הובילו אל קדמת הבמה את רעיון המדינה האחת, שבו צידדו גורמים ערביים ואף מעצבי דעה פלסטיניים, כתחליף לרעיון שתי המדינות. רעיון זה התקבל בתגובות מעורבות בצד הפלסטיני, ונדמה היה כי קולות המתנגדים גוברים על אלה התומכים. ד”ר אבראהים אבראש, ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת אלאזהר בעזה, ומי ששימש שר בממשלת הרש”פ, הגדיר את רעיון המדינה האחת כהרפתקה שתוצאותיה אינן מובטחות. הוא הכריז כי אם הפלסטינים יקבלו רעיון זה ימיט הדבר קץ על תוכנית השחרור הלאומית הפלסטינית. אבראש מתח ביקורת על רעיון המדינה הדו-לאומית וטען כי הוא נובע מעמדת חולשה שבה שרויה המערכת הפוליטית הפלסטינית, ומשקף את התסכול מאובדן המצפן המדיני הפלסטיני. הזירה הפלסטינית הפכה לתפיסתו לשדה ניסוי לתוכניות, תפיסות ואידאולוגיות רבות פנים ואף סותרות.[4]

מתנגדים אחרים סוברים שהתמורות הפוליטיות שהתחוללו בישראל בשני העשורים האחרונים, לרבות התחזקות הקו הימני והזרמים הדתיים במפה הפוליטית הישראלית, גרמו להתפתחות תפיסות בדלניות שרואות בישראל מדינה יהודית ותו לא. הם מעלים את השאלה כיצד תצליח ישראל לחיות בדו-קיום עם חמישה מיליון פלסטינים תושבי איו”ש ורצועת עזה, כאשר כבר עתה היא מתקשה בניהול דו-קיום עם ערביי ישראל. לשם מימוש רעיון המדינה האחת נדרשת תפיסת עולם דמוקרטית-ליברלית, שהיא איננה התפיסה המובילה והשלטת כיום בישראל, לשיטתם.

שאלה נוספת היא גורלם של ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתמה הרשות הפלסטינית בתוארה כמדינת פלסטין, וההכרה הבינלאומית הרחבה שזכתה לה מדינת פלסטין עד כה. לפיכך, טוענים גורמים פלסטיניים שונים, כמו בצורך במאבק לאומי למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית – כך גם בעניין המדינה האחת נדרשת התגייסות כללית וגיבוש אסטרטגיה לאומית מאוחדת. הם מזהירים כי מימוש פתרון המדינה האחת יוביל בהכרח לפירוק הרשות הפלסטינית, וייתכן שאף לחידוש השלטון הישראלי על ערי איו”ש ורצועת עזה. ישראל עלולה לנצל את הרעיון על מנת להתחמק מוויתורים מדיניים ומיישום ההחלטות הבינלאומיות עד אשר תשתנה המשוואה הדמוגרפית והיא תאבד את הרוב שלה, אז היא עשויה להתנער מתפיסת המדינה האחת.

פרק שלישי – ממצאים בדבר התמיכה בפתרון שתי המדינות / פתרון המדינה האחת

סקרים שערך המכון לסקרי דעת קהל בבית סאח’ור מעלים כי בין השנים 2017–2020 חלה הקצנה בעמדות הציבור באיו”ש, כאשר חלקים נרחבים ממנו תומכים בדרישה להשיב את כל פלסטין ההיסטורית, בין הים לנהר, לידי הפלסטינים. מנגד, ניכרת דעיכה במידת האמון בפתרון שתי המדינות, אך גם במידת התמיכה בפתרון המדינה האחת הפלסטינית-ישראלית. גם רעיון הקונפדרציה עם ירדן אינו זוכה לאחיזה עמוקה בציבור באיו”ש.[8]

ברצועת עזה ניכרת מגמה דומה לגבי רעיון המדינה האחת והצעת הקונפדרציה עם ירדן, אך דווקא התמיכה בפתרון שתי המדינות שומרת על יציבות מסוימת לצד תמיכה רחבה בהחזרת כל פלסטין ההיסטורית לידי הפלסטינים.

גם מסקרי דעת הקהל שעורך “המכון למחקרים מדיניים ולסקרי דעת קהל”, בניהולו של ד”ר ח’ליל שקאקי, עולה מגמה של שחיקה זוחלת בתמיכת הציבור הפלסטיני ברעיון שתי המדינות בשנים האחרונות, שבולטת במיוחד באיו”ש. מנגד, רעיון המדינה האחת שומר על שיעורי תמיכה יציבים באופן יחסי (נתוני 2021, הוצגו לעיל).

סקר דעת קהל שנערך בדצמבר 2021 בשטחי הרשות על ידי המרכז הפלסטיני למחקרים מדיניים ולסקרי דעת קהל בראשות ד”ר ח’ליל שקאקי מגלה כי השחיקה באמון הציבור ברעיון שתי המדינות נמשכת והוא מסתכם ב-39 אחוזי תמיכה בלבד, לעומת 59 אחוזים שמתנגדים לו. בחודש ספטמבר האחרון היה שיעור התומכים בפתרון שתי המדינות אף נמוך יותר – 36 אחוזים. המתנגדים תומכים בשלל רעיונות אחרים, בהם רעיון המדינה האחת, שגם הוא זוכה לפרשנות שונה, שנעה בין מדינה אחת פלסטינית בין הים לנהר ובין שילוב הפלסטינים במדינת ישראל ומתן זכויות מלאות להם.

סקר אחר שערך מרכז אלקדס לתקשורת (JMCC) בשיתוף עם המוסד הגרמני פרדריך איברט (FES), ואשר פורסם בחודש נובמבר האחרון, מצביע אף הוא על דעיכת התמיכה בפתרון שתי המדינות והתרחבות התמיכה בפתרון המדינה האחת. לפי סקר זה, פחות מ-30 אחוזים רואים בפתרון שתי המדינות את הפתרון האידיאלי לסכסוך, לעומת כמעט 40 אחוזים שסברו כך רק בחודש אפריל האחרון. במקביל עלתה התמיכה במדינה דו-לאומית מכ-21 אחוזים בחודש אפריל ל-26 אחוזים בחודש אוקטובר. מעניין לגלות כי דווקא באיו”ש שיעור התמיכה גבוה יותר ועמד על 30%.

סקר עדכני של המכון למחקרים ולסקרי דעת קהל בראשות ד”ר ח’ליל שקאקי, שנערך באמצע חודש מרץ 2022, מצביע על התנגדות רחבה בקרב הציבור הפלסטיני באיו”ש, רצועת עזה ומזרח ירושלים לפתרון שתי המדינות (58%), כאשר 32% מהנשאלים מצדדים בוויתור על פתרון שתי המדינות ותובעים לממש את פתרון המדינה האחת עבור ישראל והפלסטינים. מדובר בעלייה משמעותית לעומת הסקר הקודם שנערך בחודש דצמבר 2021, שבו הביעו 24% תמיכה ברעיון המדינה האחת.

סיכום

בשנים האחרונות ניכרת ספקנות הולכת וגוברת בקרב הציבור הפלסטיני, כמו גם הישראלי, באפשרות לממש את הרעיון של פתרון שתי המדינות שעמד בבסיסו של תהליך אוסלו. “תוכנית המאה” של נשיא ארה”ב לשעבר, דונלד טראמפ, העמידה בבסיס הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני את רעיון השלום הכלכלי, רעיון שההנהגה הפלסטינית דחתה על הסף. התקווה לשינוי ביחסה של ארה”ב לפלסטינים ולתהליך המדיני בעקבות כניסתו של ממשל ביידן לבית הלבן התחלפה באכזבה מרה אצל הפלסטינים כאשר הם נוכחו לדעת שגם נציגי הממשל החדש מצדדים בשיפור חייהם של הפלסטינים, גם אם הם שבים ומצהירים על תמיכתם ברעיון שתי המדינות.

בצל אווירה זו החל רעיון המדינה האחת לבסס את אחיזתו בקרב הציבור הפלסטיני כחלופה לפתרון שתי המדינות. היעדרו של תהליך מדיני מחד גיסא, וביקורת נוקבת כלפי ההנהגה הפלסטינית ודרכה המדינית מאידך גיסא, ביססו תחושות של תסכול ואכזבה בציבור הפלסטיני מפתרון שתי המדינות וחוסר אמון גובר והולך ביכולתו לממש את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, לפי תפיסת עולמם. על אף חוסר הבהירות ביחס להגדרת מהותו של פתרון המדינה האחת, וחרף העובדה שהוא אינו מאיים בשלב זה, מנקודת המבט הישראלית, הרי שבראייה עתידית ארוכת טווח ונוכח ההתפתחות הדמוגרפית של שני העמים הוא עשוי לעצב את התביעות המדיניות הפלסטיניות, כמו למשל חזרה לתוכנית החלוקה מ- 29 בנובמבר 1947 או הקמת מדינה אחת מן הים עד הנהר.

לפיכך, המגמות הפוליטיות-מדיניות המתהוות אצל הפלסטינים מציבות אתגרים בפני עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים. היעלמות הקולות המצדדים בפתרון שתי המדינות ועליית קרנם של אלה המאמינים בפתרון המדינה האחת, בין אם היא פלסטינית בין הים לנהר ובין אם היא מדינה אחת שוות זכויות, שומטות את הקרקע מתחת לעקרונות היסוד שעליהם הושתת התהליך המדיני ועלולות לדרבן מגמות הקצנה ואלימות בקרב הפלסטינים. אומנם מאמר זה לא עסק באופציית המאבק המזוין והתמקד בפתרונות המדיניים, אך לפחות לפי הסקר של שקאקי האחרון כמחצית מהציבור הפלסטיני תומך בחידוש המאבק המזוין, דבר שמצביע על זיקה בין אובדן האמון בפתרון שתי המדינות לעלייה בתמיכה באלימות.


[1] ד”ר אבראהים אלאבראש, “هل يمكن للدولة الواحدة أن تكون بديلاً عن حل الدولتين؟”, ראי אליום, 5 באוגוסט 2020.

[2] מסמך היסוד של התנועה מניח את היסודות לרעיון המדינה האחת ובמרכזו: מדינת כל אזרחיה בין הים לנהר, זכות השיבה ושילוב בין החברות, בניית חברה אזרחית משותפת ועוד. על המסמך חתמו 400 אנשי רוח והוגי דעות פלסטיניים ואחרים מרחבי העולם. חברי התנועה מקיימים מעת לעת כינוסים ופעילויות ציבוריות, אך נראה כי היקף פעילותה מצומצם למדי.

[3] אבראהים אבראש, هل يمكن للدولة الواحدة أن تكون بديلاً عن حل الدولتين؟, ראי’י אל-עאם, 5 באוגוסט 2020.

[4] אבראהים אבראש, د. إبراهيم أبراش: هل يمكن للدولة الواحدة أن تكون بديلاً عن حل الدولتين؟, ראי’י אל-יום, 5 באוגוסט 2020.


[1] אוהד חמו, פני השטח – הפלסטינים: מבט מבפנים. ירושלים: הוצאת כתר ספרים, 2020, עמ’ 277–228.

[2] https://www.researchgate.net/publication/222799152_The_Rise_and_Demise_of_the_Two-State_Paradigm

[3] https://online.flippingbook.com/view/959490/44

[4] https://www.latimes.com/opinion/opinion-la/la-op-makdisi11-2008may11-story.html

[5] https://www.haaretz.com/1.5216527

[6] https://www.reuters.com/article/idUSL4593611

[7] https://www.aljazeera.com/news/2011/1/26/the-threat-of-a-one-state-solution

[8] Pollock, David. Palestinian Majority Rejects Two-State Solution, But Backs Tactical Compromises, Fikra Forum, the Washington Institute for Near East Policy, Feb 25, 2020


Photo: IMAGO IMAGES / Yousef Masoud